אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1071)


התמונה של רבקה שפק ליסק

פרק 3 - היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1071 ): שירעוב ללא התאסלמות

מבוא

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נמשך מ- 640 עד 1071 , כלומר כ- 400 שנים. הסלג'וקים, שהיו תורכים- מוסלמים, כבשו את הארץ, מידי הערבים, אבל, ערב הכיבוש הצלבני גברו הפאטימים על הסלג'וקים, ושלטו בה עד 1099. ב- 1099 נכבשה הארץ ע"י הצלבנים. צלאח א- דין לא היה ערבי אלא כורדי- מוסלמי, מעיראק ושלטונו נמשך מ- 1187 – 1192. לאחר קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים ע"י צאלח א- דין ב- 1187 הוא השתלט על חלקים מהארץ, בעוד שהצלבנים שלטו על השאר. חתימת הסכם עם הצלבנים, החזירה את הגליל לידי הצלבנים והם העבירו את בירתם לעכו. צלאח א- דין נפטר ב- 1192 ובזה בא הקץ לשלטונו. ב- 1260 השתלטו הממלוכים, תורכים- מוסלמים, על הארץ. הם כבשו את הארץ מידי הצלבנים ושלטו בה עד 1516. התורכים – העות'מאנים כבשו את הארץ מידי הממלוכים. ב- 1918 תם העידן המוסלמי של השלטון על הארץ והארץ הפכה למנדט בריטי. במילים אחרות, התורכים שלטו בארץ למעלה מ- 400 שנים.תקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1071/1099 )

המונח ערבים בתקופת הכיבוש הערבי התייחס לילידי חצי האי ערב, ועפ"י פרופ' משה גיל במאמרו "מעמדה של א"י בשלטון המוסלמי", היה מונח זה זהה למונח בדווים. במונח בדווים כלולים היו נוודים בהווה ובעבר. הצבא הערבי- מוסלמי שפלש לארץ היה מורכב משבטים בדווים מלווים ע"י משפחותיהם, שחדרו לארץ בשני אגפים. האגף הימני חדר לעמק הירדן והאגף השמאלי חדר מאילת והתקדם לעבר חוף הים. הם ניהלו קרבות עם הצבא הנוצרי- ביזאנטי החל מ- 634 ולאחר שורת ניצחונות עברה הארץ ב- 640/1, סופית , לידי השלטון הערבי- מוסלמי. הכיבוש הערבי לא הביא לתקופה של יציבות בארץ. השלטון הערבי- מוסלמי עבר מיד ליד. תחילה שלט בארץ בית אומיה. ב- 750 השתלט בית עבאס על הארץ . ב- 942 השתלטו על הארץ הפאטימים . הסלג'וקים נאבקו בפאטימים והארץ עברה לידיהם ב- 1071, אם כי המאבק בין הסלג'וקים לבין הפאטימים לא תם, והארץ חזרה לידי הפאטימים זמן לא רב לפני הכיבוש הממלוכי. נוסף על המאבקים בין משפחות ערביות לבין עצמן על השליטה בארץ, סבלה הארץ לאורך כל תקופת הכיבוש הערבי, מפשיטות של בדווים מחצי האי ערב, סיני, עבה"י והמדבר הסורי למטרות שוד וביזה ומפשיטות של הצי הביזאנטי על ערי החוף. שבטים בדווים השתלטו לסירוגין על חלקים מהארץ והמצב הביטחוני של האוכלוסייה היה חמור. הארץ הייתה שדה קרב מתמשך לאורך תקופת הכיבוש הערבי.המצב הביטחוני, הניתוק מאירופה וההזנחה מצד השלטונות לאורך התקופה הערבית, פגעו באופן חמור בכלכלת הארץ, והביאו לנסיגה בתחום הכלכלי, ולהידלדלות האוכלוסייה, שבניגוד לתקופה הנוצרית- ביזאנטית, לא קיבלה הגנה, אך נאלצה לשלם מיסיה כסדרן. הארץ הייתה בתקופה הערבית בתחתית סולם סדר העדיפויות של השליטים הערבים. המרכז השלטוני של בית אומייה היה, תחילה, בחצי האי ערב וב- 660 הועבר לדמשק. שליטי בית עבאס העבירו את המרכז השלטוני לבגדד והפאטימים והסלג'וקים שלטו על הארץ ממצרים. הארץ הייתה שטח כבוש ממנו הופקו רווחים באמצעות גביית מסים והפקעת אדמות עבור חוגי השלטון. פרופ' משה גיל הגדיר במאמרו "מעמדה של א"י בשלטון המוסלמי", את הארץ "מכרה זהב למוסלמים". בין 670 ל- 985 גבו הערבים בין 304,000 דינרים ( בשנות ה- 820 ) לשנה ל- 850,000 דינרים לשנה ( בשנות ה- 860 ). בממוצע, הייתה הגבייה השנתית כ- 400,000 דינרים לשנה.פרופ' משה גיל הביא עדויות של גיאוגרפים מוסלמים וממכתבי הגניזה הקהירית, השופכות אור על המצב הכלכלי בתקופת הכיבוש הערבי.חלק גדול מהיישובים החקלאיים ננטש ונהרס והשטח המעובד הצטמק. חלק גדול מהיהודים והנוצרים עסקו בחקלאות, בייחוד, ביישובים קטנים. היהודים עסקו גם במלאכות כמו קדרות, נפחות, ייצור זכוכית, מחצלות, טקסטיל, תחנות קמח ותעשיית סבון. כמו כן, יהודים עסקו במסחר. רוב הסוחרים היהודים היו יוצאי המגרב, כלומר צפון אפריקה. הקשר המסחרי עם אירופה היה מנותק והסחר היה ברובו פנימי או עם מצרים, שהפכה למרכז המסחרי עם הכיבוש הפאטימי. אבל, המלחמות המרובות פגעו, במסחר ובמלאכה, הכלכלה הידרדרה וכתוצאה מכך הפכו תושבי הארץ לעניים.א. הרכב האוכלוסייה בתקופת הכיבוש הערבי קיימת הסכמה בין החוקרים שבעת הכיבוש הערבי הייתה אוכלוסיית הארץ מורכבת מרוב נוצרי, ממיעוט יהודי ושומרוני, ומבדווים שחיו בשולי המדבר:הנוצרים- לדעת פרופ' משה גיל, היו מרבית הנוצרים סורים דוברי ארמית, אבל פרופ' משה שרון העריך במאמרו "ערי א"י תחת שלטון האסלאם", שבערי החוף הייתה קהילה נוצרית ניכרת ממוצא יווני, ההשפעה ההלניסטית הייתה חזקה והשפה השלטת הייתה יוונית. ערב הפלישה הערבית לארץ הייתה בריחה המונית של נוצרים יוונים מערי החוף לתחומי האימפריה הביזאנטית או לעבר הירדן. מרבית הבורחים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה בעלת התרבות ההלניסטית, ובערי החוף נשארו בני המעמדות הנמוכים שהיו ברובם דוברי ארמית, ומוצאם היה מסוריה ולבנון. פרופ' רוני אלנבלום, המומחה לתולדות השלטון הצלבני בארץ, הראה במחקרו , frankish rural settlements in the latin ,kingdom of jerusalem שבתקופה הצלבנית היו הגליל המערבי, דרום השומרון, ואזור יהודה מיושבים, עדיין, ע"י אוכלוסייה נוצרית- ביזאנטית, כך שאין ספק שהנוצרים היו רוב בארץ בתקופה הערבית. פרופ' משה גיל הביא עדות של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שביקר בארץ ב- 1095 ודיווח שהנוצרים הם הרוב. מיכאל אסף כתב בספרו, "תולדות השלטון הערבי בא"י", שהיה רוב הנוצרי לאורך המאות ה- 7 – 8 , אבל רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית. השומרונים - סבלו בתקופת השלטון הביזאנטי מרדיפות דתיות ומרידותיהם דוכאו באכזריות, והביאו להתמעטות האוכלוסייה השומרונית. עפ"י המידע במוזיאון להיסטוריה שומרונית נשארו בארץ, ערב הכיבוש הערבי, כ- 200,000 שומרונים, רובם היו מרוכזים בצפון השומרון, ומיעוטם באזורים אחרים. לדעת מיכאל אסף, במחקרו, לא עלה מספרם של השומרונים על 100,000.היהודים - סבלו מרדיפות דתיות ע"י השלטון הנוצרי- ביזאנטי וערב הכיבוש הערבי נערך בהם טבח, שהביא לבריחה מהארץ ולהתמעטות האוכלוסייה היהודית. אין מידע לגבי מספר היהודים ערב הכיבוש הערבי. מיכאל אסף קבע, על סמך ניתוח נתונים שונים, שערב הכיבוש הערבי חיו בארץ 150,000 – 200,000 יהודים. מיכאל אבי יונה העריך, אף הוא במחקרו, "בימי רומא וביזאנטיון", שבתקופה הנוצרית- ביזאנטית היו בארץ 150,000 עד 200,000 יהודים. אבל, לא ידוע כמה נותרו לאחר מעשי הטבח והבריחה מהארץ בשלהי השלטון הנוצרי- ביזאנטי. מגן ברושי, קבע במאמר "אוכלוסיית א"י, עפ"י סקרים ארכיאולוגיים שבארץ לא עלתה האוכלוסייה כולה על 1,000,000 . אבי יונה העריך שהיהודים היוו 10% מכלל האוכלוסייה ואז יתכן שהמספר הצטמצם לכ- 100,000. בתקופת הכיבוש הערבי , במאות ה- 7, ה- 8 וה- 9, הגיעו עולים יהודים מחצי האי ערב, צפון אפריקה ובבל, שהגדילו במקצת את מספר היהודים, אבל הביטחוני הבריח רבים, עפ"י המידע ממכתבי הגניזה בקהיר, בעיקר בתקופה הפאטימית. עפ"י סקר ארכיאולוגי שנערך ע"י מרדכי אביעם (הובא בספרו של אלנבלום), היה בגליל המזרחי ריכוז של יישובים יהודיים בתקופה הביזאנטית ורובם – 36 מתוך 58 – שרדו לתוך התקופה הצלבנית, מה שמוכיח שהיה, עדיין, ריכוז יהודי בגליל המזרחי בתקופת הכיבוש הערבי. במסמכי הגניזה הקהירית שהובאו ע"י משה גיל , יש עדויות על קהילות יהודיות בעיקר בין המאה ה- 10 למאה ה- 11. בגליל, מרכז האוכלוסייה היהודית הייתה טבריה מרכז של יצירה רוחנית יהודית והיו בה שתי קהילות יהודיות:יוצאי ירושלים ויוצאי בבל ומספר בתי כנסת. כמו כן היו יהודים בעכו, חיפה, גוש חלב, פקיעין, דלתון, כפר כנה, קדש נפתלי,ציפורי, כפר חנניה, עבלין, כפר מנדי, צפת,עכברה וביריה. עפ"י עדותו של הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי מהמאה ה- 10 , היה בגוש חלב ובקדש נפתלי יישוב יהודי גדול. כמו כן, היו יהודים ברמלה, בחברון, בערי החוף, בצוער באזור ים המלח ובאילת. ברמלה היה הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בדרום. היו בה 3 קהילות, 2 בתי כנסת והאוכלוסייה היהודית מנתה 5,000 נפש. בחברון הייתה קהילה מאורגנת וליד מערת המכפלה היה בית כנסת. בקיסריה, יפו, אשקלון, עזה ורפיח חיו יהודים תחת הכיבוש הערבי. ממכתבי הגניזה יש עדויות על התערערות מצב הביטחון תחת השלטון הפאטימי עקב 60 שנות מלחמות הבלתי פוסקות עם גורמים שיעים קיצונייים עם הביזאנטים ובשל הבדווים. במכתבים תוארו מעשי הזוועה של הבדווים בירושלים, וברמלה. נוסף לכל הצרות היו גם רעידות אדמה (1033 ),בצורת ומגיפות (1055/6 ). כל אלה והמצב הכלכלי הביאו לירידה ניכרת במספר היהודים ערב הכיבוש הצלבני. מכתבי הגניזה הקהירית מזכירים פליטים במצרים שמוצאם מכפר מנדי, עיבלין, עמוקה ועוד...מיכאל אסף הזכיר במחקרו ישובים יהודיים בנגב, וציין שאילת נקראה בפי הגיאוגרף אל בכרי (מת ב- 1094 ), "עירם של היהודים". אסף ציין שנוסף על ערי החוף וטבריה, רקת וחמת היו בגליל העליון יישובים נוספים שהוזכרו במסמכי הגניזה הקהירית : מבצר דן, בעל גד, עקאל, זייתון, עלמא, אל-עלוייה ותרצה. ביהודה הוזכרו ירושלים, רמלה וחברון. אבל, מיכאל אסף הביא מספר גורמים שהביאו לירידה משמעותית במספר היהודים בשלהי השלטון הערבי עקב נטישה. הנטישה נבעה בעיקר מהמצב הביטחוני הרעוע .פרופ' משה גיל סיכם את מצב היהודים בארץ תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי עפ"י חקר מכתבי הגניזה הקהירית. המכתבים מהגניזה מתארים "דורות של ירידה והידלדלות בחומר וברוח מפני מצוקות הזמן הבלתי- רגילות והפיכתה של א"י לזירת קרבות בלתי- פוסקים. היישוב נאבק על הישרדותו הפיזית ממש", אבל המכתבים משקפים גם "את המשכיות קיומו של היישוב היהודי בא"י במשך כל הדורות של הכיבוש המוסלמי. יישוב זה היה המשכו הישיר של היישוב היהודי מימי קדם".אבל, למרות המצוקות מה שהבטיח את הישרדותם של היהודים היה השתמרות הארגון הקהילתי. ליהודים הייתה לאורך הכיבוש הערבי אוטונומיה קהילתית, מערכת משפטית ניפרדת, מערכת סעד והנהגה מרכזית. במכתבי הגניזה הקהירית יש מידע מהמאות ה- 10 וה- 11 , על ישיבת א"י, ובמכתבים השתמר קטע מרשימת גאוני א"י. הרשימה השתרעה ע"פ 250 שנה. מהמכתבים יש מידע על המבנה הארגוני של הישיבה וסמכויותיה ומתברר שראש הישיבה, הגאון, נחשב ל"ראש היהודים", היו לו סמכויות נרחבות לגבי הקהילות בארץ כולה, הוא מינה את המנהיגים המקומיים ואת הדיינים והישיבה הייתה מעורה היטב בחיים הקהילתיים, ואף גבתה מס קבוע מהקהילות. ב. היקף ההתיישבות הערבית בארץ בתקופה הערביתיש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההתיישבות הערבית בארץ בתקופת השלטון הערבי- מוסלמי. קיימת הסכמה בין רוב החוקרים שבתקופת שלטון בית אומייה לא הייתה התיישבות משמעותית של ערבים בארץ והרכב האוכלוסייה לא השתנה מהותית, אבל יש חילוקי דעות לגבי התקופה העבאסית והפאטימית.לדעת פרופ' משה גיל "אין הוכחות שהכיבוש המוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל לא התיישבות מוסלמית על הקרקע. "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". גיל הדגיש שהעובדה שהגיאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בסיפוק. פרופ' משה שרון, הנרי לאמאנס, ויורם צפריר הביעו במחקריהם דעה דומה (ראה, להלן).היקף ההתיישבות בתקופה האומיית ( 640 – 750 )פרופ' משה גיל כתב שבזמן הכיבוש הערבי חיו השבטים הבדווים בני עסאן ובני ג'וד'אם, בספר הדרומי של הארץ. הם שימשו שכירי חרב לשלטון הנוצרי- ביזאנטי, והיו בתהליך של התנצרות. עפ"י פאפירוסים שהתגלו באזור ניצנה (עוג'ה) 59 שבטים ממוצא ימני- תימני, מדרום חצי האי ערב- חדרו לארץ בעת הכיבוש הערבי. הם נימנו על הלוחמים והתיישבו מחוץ לאזורים המיושבים כחיל מצב. השליטים המוסלמים נהגו להעביר את חילות המצב ממקום למקום.מיכאל אסף, קבע שב- 30 – 40 השנים הראשונות לאחר הכיבוש לא הייתה התיישבות המונית של ערבים בארץ , מכיוון שהמשך הכיבוש לארצות נוספות לא אפשר להפריש כוחות להתיישבות. בשנים הראשונות הופקעו אחוזותיהם של הביזאנטים וכן יישובים של נוצרים- יוונים שננטשו והועברו לשליטים ולקרוביהם. המדיניות הייתה לשמר את הערבים כקבוצה נפרדת ולכן הייתה העדפה ליישבם ביישובים נפרדים או בשכונות נפרדות בערים מעורבות. כבר בהסכמי הכניעה של הערים, כמו בית שאן וטבריה, למשל, הועברו 50% מהבתים לידי ערבים. אבל, בערי החוף הייתה התיישבות יזומה מסיבות ביטחוניות. ערי החוף היו נתונות להתקפות בלתי פוסקות של הצי הביזאנטי ולכן הושיבו בהן חילות מצב וחילקו להם בתים של נוצרים- יוונים שברחו ערב הכיבוש.

שליטי בית אומייה החכירו קרקעות לשבטים כפיצוי עבור שירותם הצבאי, בעוד שהתושבים המקומיים המשיכו לעבד את האדמה כאריסים. הכליף מועאוויה החרים את האחוזות של כל הביזאנטים וחילקם לבני משפחה ומקורבים. מאחר שהיה ריכוז גדול של אחוזות ביזאנטיות בגליל המערבי, נראה שמדובר באזור זה. האיכרים הפכו לאריסים של בעלי האחוזות הערביים. ההיאחזות של ערבים בקרקע החלה בסוף שלטונו של עומר ה- 1 או עותמאן.גם לדעת פרופ' משה שרון, במחקרו על "תהליכי חורבן ונומאדיזאציה בא"י תחת שלטון האסלאם", לא הייתה התיישבות ערבית משמעותית בארץ, לאחר הכיבוש, מאחר שחיילי צבא הכיבוש, שהיה מורכב משבטים בדווים, המשיכו צפונה כדי לכבוש את סוריה ולכיוון מצרים וצפון אפריקה. חלק מהשבטים הערביים שכן נשארו נמנו על מעמד הלוחמים- רוב הלוחמים נימנו על שבטים ימניים, כלומר תימניים- ולא נטו להתיישב בערים ובכפרים וגם לא נטו לעסוק בעבודת האדמה. הם העדיפו לחיות במחנות מחוץ למקומות ישוב. הכליף נהג להעבירם ממקום למקום. אבל, אנשי דת הגיעו לארץ יחד עם צבא הכיבוש. פרופ' נחמיה לבציון, בספרו, "האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת" הסכים גם הוא שבשלב הראשון לאחר הכיבוש לא חדרו הערבים אל אזורי היישוב ולא התערבבו עם האוכלוסייה המקומית. הם התרכזו במחנות צבא בקירבת המדבר ושמרו על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי. יוזמת ההתיישבות היחידה הייתה עידוד חיילים ( ערבים ופרסים) להתיישב בערי החוף כדי להגן עליהן מפני מתקפות של הצי הביזאנטי. אבל, בערים מסוימות כמו ירושלים וטבריה התיישבו ערבים בבתים שננטשו ע"י העילית דוברת היוונית שברחה מהארץ עם הכיבוש הערבי. שליטי בית אומייה לא תמכו בחדירת בדווים לאזורים המיושבים כדי לא לערער את מצב הביטחון והכלכלה. אבל, במאה ה- 10 , תחת שלטון בית עבאס התגברה החדירה של שבטים בדווים. ד"ר מילכה לוי- רובין, במאמר, "הכיבוש כמעצב מפת היישוב של א"י בתקופה המוסלמית הקדומה", קבעה שהשינוי העיקרי בהרכב האוכלוסייה היה בערי חוף הארץ. השינוי התבטא בנטישה כמעט מוחלטת של הערים לאורך החוף ע"י האוכלוסייה הנוצרית, עם התקרבות הצבא הערבי. האוכלוסייה הנוצרית הייתה עד אז מרכז הכובד הכלכלי, החברתי והתרבותי בארץ. עיקר הנוטשים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה של דוברי היוונית ונותרו, בעיקר, השכבות הנמוכות של דוברי הארמית, שהיגרו לארץ מסוריה ולבנון. התקופת העבאסית והפאטימית ( מאה 8– מאה 11 )יורם צפריר תאר במחקרו "הכיבוש הערבי ותהליך דלדולה היישובי של א"י", כיצד "בתקופה המוסלמית, ובימי- הביניים בכלל, חל תהליך ניכר ביותר של דלדול במצב היישובי של ארץ ישראל". צפריר הביא ראיות מהחומר הארכיאולוגי לפיו המשבר הגדול היה בתקופה העבאסית, מאמצע המאה ה- 8, אם כי כבר בתקופה האומיית ניכרו סימני הירידה במספר התושבים. הסיבות למשבר, לדעת צפריר היו: ראשית כל, הזנחה. השלטון לא היפנה משאבים לצורך שגשוגה של הארץ מאז עבר המרכז לבגדד. שנית, המגמה להשתחרר מהאדמיניסטרציה הנוצרית והחלפתה בערבית- מוסלמית, פגעה ביעילות של האדמיניסטרציה והנטיה האנטי- נוצרית הביאה לנטישת הארץ ע"י נוצרים. צפריר חקר את מצב האוכלוסייה הערבית בארץ עפ"י הפפירוסים של ניצנה (סוף מאה 7 ) והסקר הארכיאולוי של מ. כוכבי. עפ"י מקורות אלה הייתה נטישה של יישובים ערביים בהר הנגב בשל תנאי הקיום הקשים, המחסור במים וקרקע, חוסר ביטחון בשל חדירות הבדווים למטרות שוד וביזה, השתלטות של בדווים על היישובים, שימוש בהם למגורים מזדמנים, ופירוק בניינים לשם שימוש בחומרי הבניין לצורכיהם. עפ"י הסקר הארכיאולוגי היו באזור 470 יישובים בתקופה הביזאנטית ובתקופה הערבית נותרו 76 . 50 מתוך ה- 76 היו בבקעת הירדן, שם לא הייתה נטישה כי האומיים בנו מערכת השקייה. באזור שדה בוקר נותרו 8 יישובים ערביים מתוך 45 בתקופה הביזאנטית. בתקופה הביזאנטית, השלטון ניצר את תושבי מדבר יהודה, אבל, עם התמוטטות השלטון הנוצרי- ביזאנטי התושבים נטשו, מאחר שבניגוד לשלטון הנוצרי – ביזאנטי שנתן הקלות במיסים בתקופות בצורת והגנה, השלטון הערבי- מוסלמי עסק רק בגביית מיסים. היישובים שננטשו נתפשו ע"י בדווים שהמשיכו לקיים אורח חיים נוודי. פרופ' שרון קבע במחקרו, "תהליכי חורבן ונומאדיזציה בא"י תחת שלטון האסלאם", שרק החל מהמאה ה- 9 החלה חדירה של בדווים שהתגברה החל מאמצע המאה ה- 10 ובייחוד במאה ה- 11 . במאה ה- 9 התנחלו שבטים ערביים באזור הנגב והחל מאמצע המאה ה- 10 ובייחוד במאה ה- 11 חדרו שבטים בדווים לאזור עמק הירדן. שבטים בדווים ערכו פשיטות שוד וגזל לאורך כל התקופה ואף הפכו לגורם שילטוני בארץ בתקופה מסויימת. (על חדירת השבטים הבדווים לארץ, ראה, במאמר ניפרד ).מיכאל אסף הביא דיווח של הגיאוגרף הערבי אל- יעקובי מסוף המאה ה- 9 על התיישבות של ערבים ופרסים בגליל, באזור רמלה- לוד, בערי החוף, בשכם וביבנה. הוא הזכיר 6 שבטים ערביים שהתיישבו בארץ. אסף הביא דיווחים דומים של היסטוריונים ערביים מהמאה ה- 10 . התמונה המצטיירת מהמקורות הערביים הייתה התיישבות ערבית באחוזות שהוחרמו מהביזאנטים בגליל המערבי, התיישבות בטבריה ובגליל המזרחי, התיישבות באזור רמלה- לוד ובעמק הירדן. לדעת אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתיישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי דיווח במאה ה- 10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא- ערבים. משה גיל ציין שעם הכיבוש העבאסי הצטמצמה בארץ נוכחות השבטים ששימשו חילות מצב, ההקצבות שניתנו להם בעבר בוטלו והם הועברו למצרים ועיראק. בטבריה התגורר בתקופה העבאסית השבט בנו אלאשער, שמוצאו היה מדרום חצי האי ערב. אך, הסופר הערבי אלמסעודי כתב שבסוף המאה ה- 10 עד אמצע המאה ה- 11 היה בטבריה רק מסגד אחד (לעומת 3 בתי כנסת), מה שמעיד על מיעוט המוסלמים בעיר. בחברון החלו להתיישב מוסלמים רק מהמאה ה- 10 . בעקרון חיו מוסלמים והיה בה מסגד גדול. בשכם חיו בשלהי המאה ה- 9 שבטים ערבים לצד שומרונים. בבית שאן כללה האוכלוסייה ערבים לצד לא- מוסלמים.רוני אלנבבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית, שכתוצאה מהתמעטות האוכלוסייה השומרונית בצפון השומרון, בשלהי התקופה הביזאנטית, החלה לשם חדירה של שבטים בדווים, בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. אבל תהליך המעבר שלהם להתיישבות קבע היה איטי ולא הושלם עדיין בעת הכיבוש הצלבני. בהרצאה על אזור השומרון קבעה לוי- רובין, שעפ"י עדויות של היסטוריונים ערבים, במאה ה- 9 כבר הייתה התיישבות מוסלמית משמעותית בשומרון, לצד השומרונים, וחדירת הערבים החלה כבר החל מהמאה ה- 7 . בימי צלאח א- דין, כלומר, במאה ה- 12 הערבים היו רוב בשומרון. עמיקם אלעד קבע במחקרו, "ערי החוף של א"י בתקופה הערבית, 640 – 1099 ", שנעשה מאמץ ע"י השליטים הערבים לעודד התיישבות חיילים ערבים ופרסים בערי החוף, ע"י חלוקת בתים ואדמות של התושבים שנטשו.

בערי החוף נבנו מסגדים ואנשי דת מוסלמים פתחו מוסדות ללימוד האיסלאם.היקף ההתיישבות הערבית ערב הכיבוש הצלבני ( סוף המאה ה- 11 )מיכאל אסף קבע שעד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם תורכים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים, שהיו מוסלמים. מספר הנוצרים הלא- ערבים והיהודים היה בירידה. אסף דן במחלוקת לגבי גודל האוכלוסייה הערבית- מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים: התאסלמות של האוכלוסייה, הגירה ערבית וריבוי טבעי.לגבי הקף ההתאסלמות , ראה להלן.לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם, שעל פיו לא היוותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות, שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה.אסף גם הביא חילוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הריבוי הטבעי הערבי בארץ. עפ"י דעתו של א. קרמר היה ריבוי טבעי גבוה בשל תופעת ריבוי הנשים. אבל, לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קיזזו את הילודה. פרופ' משה גיל מסכים עם פרופ' שרון שאין ראיות שהכיבוש הערבי והמוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל ברוב המקרים,לא למטרות התיישבות על הקרקע. מעיון בספרי הגיאוגרפים הערבים, קבע פרופ' גיל, ניתן ללמוד שכפרי הארץ היו מאוכלסים במידה רבה ביושביהם הקודמים, הלא- מוסלמים. הערבים שחיו בארץ לא היו עובדי אדמה אלא אנשי צבא, ובעלי אדמות שהופקעו. לתזה שלא היה שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה בתקופת שלטון בית אומייה יש חיזוק מסויים ע"י המחקר הארכיאולוגי. הארכיאולוג איתמר טקסל בהרצאה ב- 2005 "קווים לאופיו של היישוב הכפרי בא"י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה", דיווח על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה "מסקירת טיפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים, נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכיבוש המוסלמי, ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה- 7, לא חל שינוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא"י. שינויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה, ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה- 8 ואילך". רוני אלנבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית, בהסתמך על מקורות לטיניים והסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, דרום השומרון ויהודה ברובם נוצריים ובגליל המזרחי היה ריכוז של 36 יישובים יהודיים. לאורך החוף הייתה אוכלוסיה מעורבת, נוצרית, מוסלמית ויהודית. התמונה המתקבלת היא שהארץ עדיין לא הייתה בעלת רוב מוסלמי. חיים זאב הירשברג הסכים במאמרו, "הכיבוש והשלטון הערבי", שבהתחלה העדיפו הערבים להתגורר במחנות, אך בהדרגה הם החלו לעבור להתיישבות קבע. הם קנו או החרימו קרקעות והתיישבו בכפרים ובערים. לסיכום, מחקריו של הנרי לאמאנס ומחקרו של יורם צפריר שוללים אפשרות של הגירה והתיישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי בשל המצב הביטחוני, הכלכלי והסניטרי. מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו, בעיקר, חדירות של בדווים למטרות כיבוש לשם שוד וביזה של האוכלוסייה, אבל לא התיישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה ונינטשה ע"י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים. הקושי בדיון בסוגיה זו הוא העדר נתונים דמוגרפיים. ג. מדיניות השירעובהכובשים הערבים לא קראו לארץ פלסטין אלא "אל שאם", שפירושו שמאל, מכיוון שא"י נמצאת משמאל מכיוון מזרח השמש. המונח כלל גם את סוריה. השליטים מבית אומיה השאירו את החלוקה המנהלית הביזאנטית: פלסטינה פרימה, שכללה את אזורי יהודה, השומרון וחלק מהחוף, ובירתה הייתה קיסריה נקראה חג'ז פילסטין. הבירה הועברה תחילה מקיסריה ללוד ולאחר יסודה של רמלה , העיר היחידה שהוקמה ע"י הערבים ב- 716, הועברה הבירה לרמלה ב-717 . פלסטינה סקונדה, שכללה את הגליל, הכנרת, וחלק מבקעת הירדן ובירתה הייתה טבריה, נקראה חג'ז אלאורדון. (חג'ז = נפה בערבית), כלומר נפת ירדן. בשלב הראשון הושאר שמה הרומי של ירושלים, איליה קפיטולינה, ואח"כ הוחלף שמה לבית אלמקדס (בית המקדש), ואח"כ לאלקודס (קודש, בערבית).לערבים לא הייתה שכבת משכילים המסוגלת לקחת לידיה את המערכת המנהלית. האומיים גם לא היו מעוניינים בזעזועים עד לייצוב שלטונם. לכן, שפת המינהל נשארה יוונית ופקידים נוצרים המשיכו לנהל את ענייני הארץ. אבל, ראשי הממשל היו ערבים והם לקחו לעצמם אחוזות, כלומר כפרים שהיו למקור הכנסתם. רק בשלהי השלטון האומיי התחיל תהליך השיערוב (ערביזציה), שהתבטא בתהליך הדרגתי של החלפת הפקידות המנהלית לערבית, במעבר לשימוש בשפה הערבית כלשון המינהל, בהחלפת המטבע הביזאנטי לערבי ובהפצת התרבות הערבית כסגנון חיים. השיערוב התבטא באכיפת השפה, התרבות והמנהגים הערביים, ולא כלל אסלמיזציה של התושבים. אבל, השליטים נאלצו להתעלם תכופות מהמגמה במסגרת מדיניות השירעוב להחליף את הפקידות המנהלית בערבים, בשל המחסור בערבים משכילים. פרופ' לבציון קבע שרוב הזמן לא אכפו השליטים את ההחלטה הזו משום שנזקקו ל"בני החסות", כלומר, ללא- מוסלמים, למינהל המדינה. משה גיל גם הוא ציין שלכאורה נאסר להעסיק נוצרים ויהודים במינהל, אבל העובדה שלאורך השנים חזרו על האיסור מעידה שהאיסור לא נשמר. אפילו תחת השלטון הפאטימי עדיין הועסקו נוצרים ויהודים בממשל.

פרופ' נחמיה לבציון קבע שלעומת תהליך האיסלום האיטי, שלא הושלם, בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי, הייתה לתהליך השירעוב הצלחה רבה יותר.השירעוב אף השפיע במידה מסויימת על קצב ההתאסלמות, בעיקר בקרב נוצרים, אם כי, כאמור, הוא לא הושלם תחת השלטון הערבי- מוסלמי(עמ' 212 ).ד. מעמדם המשפטי- דתי של היהודים והלא מוסלמיםמעמדם המשפטי- דתי של הלא מוסלמים, נקבע עפ"י "תנאי עומר". זהו קובץ תקנות שהתגבש בימיו של הכליף עומר השני, אבן עבד אל עזיז, הוא עומר השני (717 – 720 ), לגבי המדיניות כלפי לא- מוסלמים. אומנם תחת הכיבוש הערבי פסקו רדיפות הדת שציינו את התקופה הביזאנטית, וחופש הפולחן ניתן ליהודים ( ולשאר הכופרים ), והיהודים יכלו לעבוד לדתם, ואף לנהוג על פי דיניהם, ללא הפרעה, אבל עפ"י "תנאי עומר" הם הוגדרו כנתינים סוג ב'. "תנאי עומר" קבעו, בין השאר: אסור להקים בתי כנסת חדשים ועל היהודים להתפלל בשקט.היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם, לגזור את שערם בצד הקדמי של ראשיהם ולא ללבוש בגדי ערבים, כדי שיהיו נתונים לזיהוי בקלות.אסור ליהודים (וללא מוסלמים) לשאת חרב, לרכב על סוס ועליהם לפנות למוסלמי את הדרך. עדותו של מוסלמי תקבל עדיפות בכל משפט בין יהודי (או נוצרי) למוסלמי. דיני הירושה יהיו עפ"י הדין המוסלמי.אסור למנוע מקרובי משפחה להתאסלם.כמו כן, הוטלו על הנתינים סוג ב' מסים מיוחדים, בהתאם לקביעת הקוראן שיש להטיל על הכופרים מסים מיוחדים. בקוראן נקבעו 3 דרגות של מס הג'זיה, שיש להטיל על לא- מוסלמים, עפ"י חלוקה מעמדית לעשירים, בעלי הכנסה בינונית ועניים. אבל במציאות הוטל על כל יישוב סכום כולל קבוע. בגניזה הקהירית יש עדויות על ויכוחים בין השלטון ליהודי טבריה על גובה המס הכולל, ב- 1030. הצבא היה ממונה על גביית המסים.השלטון הערבי גם החרים אדמות מיהודים והעבירם לידי הקבוצה השלטת הערבית. ב- 685 בנו ההאומיים את כיפת הסלע על חורבות בית המקדש והפכו את המקום לקדוש למוסלמים במטרה להתחרות במרכז הדתי במכה, שהיה תחת שלטון מתחרה, והיהודים איבדו סופית את אחיזתם בהר הבית.השליטים היו נתונים ללחצם של אנשי דת קנאים שתבעו להקפיד על אכיפת "תנאי עומר". אבל, פרופ' לבציון קבע שב- 400 השנים הראשונות לשלטון האסלאם, כלומר בתקופה הערבית- מוסלמית, "בני החסות" נהנו מיחס סובלני משום שרוב הזמן לא אכפו השליטים את "תנאי עומר". במאה ה- 11 גברה הקנאות הדתית ועמה הנסיונות לאכוף את "תנאי עומר". פרופ' ברנרד לואיס הסביר שהקנאות הדתית גברה על רקע המאבקים בתוך האסלאם בין הסונים לשיעים ובין האסלאם והנצרות. אבל, האנרכיה ששררה ברוב התקופה הפאטימית לא איפשרה אכיפה קפדנית.

ה. מדיניות האסלמיזציה תחת הכיבוש הערביעפ"י האסלאם קיימת הבחנה בין "דאר אלאסלאם (ארץ האסלאם) ודאר אלח'רב (ארץ המלחמה). חובת השליטים המוסלמים להגדיל את "ארץ האסלאם" על חשבון "ארץ החרב"(ארצותיהם של הלא- מוסלמים), כלומר, לנהל "מלחמת קודש" (ג'האד"), אבל אין חובה להעביר את האוכלוסייה הנכבשת על דתה לדת האסלאם. באיסלאם קיימת גם מצוות ה"דעוה", הטפה להתאסלמות, אבל הדגש הוא על דרכי נועם, על שכנוע. "תנאי עומר" נועדו לקבוע את מעמדם של הלא- מוסלמים תחת שלטון האסלאם כ"בני חסות". כמו כן, עפ"י תפישת האיסלאם קיימת הבחנה בין "אנשי הספר" , כלומר יהודים ונוצרים, ובין עובדי האלילים בכל הנוגע להמרת דת לאיסלאם. עפ"י תפישה זו מותר לכפות איסלום על עובדי אלילים, אבל לגבי "אנשי הספר" הגישה מתונה הרבה יותר. זאת הייתה התפישה מבחינה דתית, אבל שיקולים פוליטיים עשויים היו להצדיק חריגה מעיקרון זה. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מדיניות האיסלאמיזציה:עפ"י דעה אחת, השלטון האומיי לא גילה עניין בהתאסלמותם של הכופרים. באסלאם בראשיתו לא הייתה מדיניות של אסימילציה, והשליטים הערביים העדיפו לקבל מסים מהכופרים ולא לאסלמם. אבל, בתקופת בית עבאס התחיל בהדרגה, שינוי במדיניות, עם המעבר מדגש על הערביות לדגש על האיסלמיות. במאה ה- 9 הונהגו ויכוחים דתיים בין אנשי דת מוסלמים לאנשי דת נוצרים ובין אנשי דת מוסלמים מוסלמים לאנשי דת יהודים. בוויכוחים הללו ניסו המוסלמים לטשטש את ההבדלים בין הדתות, כדי לקרב את הלא- מוסלמים לאיסלאם.פרופ' אברהם נ. פולק קבע במאמרו "מוצאם של ערביי הארץ", שהאומיים ניהלו תעמולה חזקה למען ההתאסלמות ובנו את מסגד כיפת הסלע כדי להפוך את ירושלים למרכז דתי מוסלמי ולהפנות אליה את עולי הרגל שעלו למכה. גם התנאים החומריים היוו פיתויי להתאסלמות: שחרור ממס הכופרים, השתלבות בשלטון, שחרור מחוקי הירושה שהיפלו לא- מוסלמים לרעה ושחרור מהפקעת אדמות. עפ"י דעה שנייה לא רק שליטי בית אומייה ברובם, אלא גם רוב שליטי בית עבאס והפאטימים, העדיפו הכנסות ממס הכופרים על התאסלמות, ולא היו רדיפות דתיות מלבד בימיהם של שליטים בודדים(ראה, להלן).מיכאל אסף קבע ש"חוץ מתקופות נדירות לא נעשה לחץ ישיר על עדות החסות להתאסלם. אין שום הוכחה, ברוב התקופות, שהמלוכה הייתה מעוניינת בהתאסלמותם ובהסתערבותם של בני החסות" (עמ' 107 – 108 ). "לאשרן של עדות החסות נעשתה שאלת ההכנסות מעיקה ומדאיגה במלוכה הערבית, וזה עצר וריסן את הקנאות הדתית שלא תעבור גבולות ידועים"(עמ' 120).פרופ' משה גיל קבע שבמאה השנים הראשונות (640 – 740 ), כלומר, בתקופת השלטון האומיי אין כמעט עדויות על התאסלמות בקרב האוכלוסייה המקומית. יש עדויות שהשלטון אינו מעוניין לאסלם את הלא- מוסלמים. עובדה היא שהערבים הקפידו על הסתגרותם מכלל האוכלוסייה. להיות מוסלמי משמעותו הייתה להשתייך לכת חברתית נפרדת שההשתייכות אליה עוברת בירושה וכוללת זכויות יתר.

השלטון אף חוקק חוקים שיבטיחו את ההיבדלות. החוקים אסרו על לא- מוסלמים להתלבש כמוסלמים, לקיים מגע חברתי עם מוסלמים, או להיכנס לבתיהם. נאסר על לא- מוסלמים ללמד את בניהם את הקוראן. לא – ערבים שביקשו להתאסלם היו חייבים למצוא מוסלמי שישמש להם כאיש חסות. המתאסלמים שאינם ערבים לא זכו למעמד שווה לזה של המוסלמים, ולא נהנו מביטול מס הכופרים. לא ערבים שהתאסלמו יכלו לשרת בצבא רק במסגרת חיל עזר, וקיבלו רק חצי עד שליש מהשלל. רק מאוחר יותר, בשלהי השלטון האומיי, הכליף עומר, הישווה את זכויות המתאסלמים לאלה של המוסלמים. עד שלהי השלטון האומיי, לא היה לתושבים הלא- מוסלמים אינטרס מיוחד להתאסלם.בתקופה העבאסית חל שינוי במדיניות והדגש הועבר מערביות לאיסלמיות, אך השלטון העבאסי היה נתון כל הזמן במאבקי הישרדות ובתנאים אלה עיקר מעייניהם לא היה נתון לאיסלמיזציה. הפאטימים היו שיעים בעוד שהאוכלוסייה במצרים, המרכז השלטוני שלהם, נותרה סונית. בהיותם מיעוט הם העדיפו להציב "בני חסות" באדמיניסטרציה, ויחסם כלפי "בני החסות" , מלבד בימי הכליף אל – חכאם, היה של סובלנות. יהודים תפשו עמדות מפתח בצמרת השלטון הפאטימי ורופאי החצר היו אף הם יהודים. עפ"י מסמכי הגניזה הקהירית, היה יהודי בשם מנשה אחראי על ענייני הצבא הפאטימי בא"י וסוריה והוא דאג ליהודים.פרופ' נחמיה לבציון מסכים עם הדעה ששליטי בית אומייה לא היו מעוניינים לעודד התאסלמות. הוא קבע שב- 200 השנים הראשונות לא הייתה מדיניות מכוונת ושיטתית, אם כי היו מקרים יוצאי דופן, משיקולים פוליטיים. מדיניות אי- עידוד ההתאסלמות נבעה קודם כל מהתפישה שהאסלאם הוא דתם של הערבים. ולא הייתה כל כוונה לצרף את בני העמים הנכבשים לקהילה הדתית- פוליטית. מבחינה תיאורתית ומעשית, "מטרת הכיבושים הייתה טריטוריאלית- לא איסלום. כמו כן, שליטי בית אומייה היו בדעה שמדיניות של סובלנות דתית ללא כפיית התאסלמות תקל על התבססות שלטונם. ולא פחות חשוב, הם חששו לאובדן ההכנסות ממסים. המתאסלמים הלא- ערבים חוייבו במס קרקע גבוה מזה של הערבים. השלטון לא פטר את המתאסלמים מתשלום "מס הכופרים", אלא במקרים שנבעו משיקולים פוליטיים. על מנת להתאסלם חייב היה המתאסלם להצטרף לשבט ערבי כנספח (מיאלי). הנספח היה במעמד נחות. לאחר השוואת מעמדם של המתאסלמים, בימי הח'ליף עומר השני, לזה של המוסלמים הסיכוי לפטור ממס הכופרים יצר, לכאורה, מוטיבציה להתאסלמות בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים שהתקשו לעמוד בתשלומי המסים. אבל, הח'ליף עומר חייב את המתאסלמים ב"מס הצדקה" שבו היו חייבים מוסלמים, ולא שחרר אותם ממס הקרקע (חראג'), אם כי מוסלמים שילמו מס קרקע נמוך מאחרים. השליטים אחרי עומר השני חזרו למדיניות אי- עידוד ההתאסלמות. בתקופת שלטון בית עבאס בוטלה ההבחנה, שהייתה מקובלת בתקופה האומיית, בין ערבי ללא ערבי, והועבר הדגש להבחנה בין מוסלמי ללא מוסלמי. "השינוי הזה מסמן את סוף עידן הסובלנות כלפי מי שאינם מוסלמים והתפתח לחץ על המיעוטים הלא- מוסלמים". אבל, מדגיש פרופ' לבציון, "יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג'זיה" ,מס הגולגולת, (עמ' 217 ). פרופ' לבציון סבור, שעקרונית, השליטים הערבים לא ניהלו מדיניות שיטתית ועקבית של איסלום נתיניהם. ( יש חילוקי דעות לגבי השאלה מתי הושווה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים)פרופ' שלמה דב גויטין, קבע במחקריו על ה"חברה הים- תיכונית" ש"פרט לשתי הרדיפות יוצאות הדופן הללו ( בימי הכליף אלחאכם, ובספרד האנדלוסית ) לא הופעל לחץ מיוחד על המיעוטים להתאסלם בתקופות הפאטימית והאיובית, אף כי למותר לציין שכל אותה עת עודדו את היהודים ואת הנוצרים להתאסלם"(378 – 379 ). האם הייתה התאסלמות של האוכלוסייה המקומית?מיכאל אסף ציין שהייתה התאסלמות של ערבים שהתנצרו בתקופה הנוצרית- ביזאנטית. האוכלוסייה הנוצרית הלא- ערבית התמעטה, בעקר, בשל במצב הביטחוני שגרם לנטישה. פרופ' משה גיל קבע שקבוצות דתיות בעלות ארגון קהילתי חזק ומגובש הצליחו לעמוד בלחצים הכלכליים של הכיבוש הערבי ודבקו בדתם. רק קהילות דתיות שמסגרתן הקהילתית הייתה חלשה התאסלמו. המסגרת הקהילתית הנוצרית והיהודית, שתיהן היו חזקות וזה מסביר את העובדה שבסוף העידן הערבי- מוסלמי לא הושלם תהליך ההתאסלמות. דעה זו קיבלה חיזוק ממחקרו של פרופ' רוני אלנבלום.ד"ר מילכה לוי- רובין קבעה, בהסתמכה על עדויות של אלמוקאדאסי ואבן אל ערבי מהמאה ה- 11 שמלבד מקרים בודדים לא הייתה התאסלמות משמעותית בקרב הנוצרים. הם העידו שרוב תושבי פלסטין הם נוצרים. אבל, לעומת זאת, יש ידיעות על התאסלמות בקרב השומרונים. התאסלמות השומרונים נבעה מאיסלום בכפייה ומגורמים כלכליים. המצב הכלכלי היקשה על העמידה בעומס מס הכופרים בנוסף לשאר המסים.פרופ' רוני אלנבלום קבע שהאיסלמיזציה של הארץ נבעה ברובה מהגירת מוסלמים לארץ ולא מהתאסלמות המונית של האוכלוסייה המקומית, והביא את הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם כדי להוכיח שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, יהודה ודרום השומרון בעלי אוכלוסייה נוצרית ניכרת ובגליל המזרחי היה ריכוז של יישובים יהודיים.פרופ' נחמיה לבציון הדגיש ש "יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג'זיה" (מס הגולגולת), ושתהליך האיסלום היה איטי ולא הושלם בתקופת השלטון הערבי- מוסלמי. האם הייתה התאסלמות המונית של היהודים ?כמו בנושאים אחרים, גם לגבי נושא זה יש חילוקי דעות:עפ"י דעה אחת היהודים התאסלמו בהמוניהם בעת הכיבוש הערבי.

דוד בן גוריון ויצחק בן צבי פרסמו ספר בשם "ארץ ישראל בעבר ובהווה".

דוד בן גוריון ויצחק בן צבי פרסמו ספר בשם "ארץ ישראל בעבר ובהווה". הספר יצא לאור ב- 1918. התזה של הספר היא ש"הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים שהשתלטו על א"י וסוריה במאה ה- 7...הפלחים מוצאם מהיישוב הכפרי שמצאו הערבים בארץ במאה ה- 7 ...האוכלוסייה הכפרית שמצאו הכובשים הערבים הייתה ברובה יהודית" (עמ' 196 ). המחברים סברו שתושבי הערים היהודים , בעלי האמצעים וההשכלה היגרו בשל המצב הביטחוני, והגזירות הדתיות והכלכליות ואילו האיכרים היהודים, שלא היו בידם האמצעים להגר, דבקו באדמתם ונשארו. בתקופה הנוצרית- ביזאנטית הם התנצרו, חלקם למראית עין, ובתקופה הערבית הם התאסלמו. הגורם העיקרי להתנצרות ולהתאסלמות: הנאמנות לארץ עלתה על הנאמנות לדת. הקשר של האיכר לאדמה היה עמוק מהנאמנות לדת. אבל, המחברים הביאו נימוקים נוספים: עול המסים הכבד, סכנת הנישול מהקרקע, ותורת מוחמד שהייתה קרובה להם יותר מתורת ישו. נימוק נוסף שהובא ע"י המחברים: ההתאסלמות איפשרה להם להתקבל כחברים שווי זכויות בחברה השלטת והקלות בביצוע ההתאסלמות:" די היה בהכרזה חד- פעמית שאין אלוהים בלעדי אלוהים ומוחמד שליח האלוהים". למרבה הצער, התזה של הספר לא גובתה במקורות היסטוריים, ואין אפשרות לדעת על מה מסתמכים המחברים.פרופ' פולק דן במאמרו, ב"משאלה- התקווה הרומאנטית (שהערבים הם צאצאי יהודים) שאולי ניתן לקיים באופן זה את הרוב היהודי בארץ". הוא מצא בפירושיו של רבי סעדיה גאון ( 892 – 942 ) לספר דניאל, סימוכין לתופעת ההתאסלמות של היהודים בארץ בימיו, אבל דחה את התזה שהייתה תופעת התנצרות המונית בתקופת השלטון הנוצרי- ביזאנטי, בהסתמכו על התלמוד הירושלמי, ועל הממצאים הארכיאולוגיים על בנייה מרובה של בתי כנסת בתקופה הביזאנטית. אבל, הוא קבע שעפ"י מקורות יהודיים, ערביים ונוצריים הייתה אמונה בקרב היהודים שהשלטון הערבי יקיים את החזון המשיחי היהודי. פולק ציטט מדרש יהודי בו נטען שהכליף "יבנה את בית ה' אלוהי ישראל" (לא צויין באיזה מדרש מדובר). אבל, אם כי פולק היה בדעה שהייתה התאסלמות משמעותית בתקופת בית אומייה הוא הזהיר ש"היחס לישמעאלים שבירושלים במאה העשירית כיהודים שהתאסלמו אין להעביר אותו אוטומטית על אלה שבמאה העשרים, שהרי לא הוקפאה ההתפתחות האתנית והגירה האוכלוסים בתקופה שבאמצע". במילים אחרות, ההגירה של מוסלמים לארץ מסוריה ולבנון, ושל בני עמים באלקאנים, כורדים, אלג'ירים, צ'רקסים, בוסניים לאחר התקופה הצלבנית, בתקופה הממלוכית והעות'מאנית, הביאו לערבוב אתני ו "בסופו של דבר נתגבשה אוכלוסיה ששוב אין להגדירה בפשטנות כיהודים שהתאסלמו...אם כי "קיימים קשרים חזקים של דם ומוצא בינה לבין היהודים. בקיצור, פולק לא הסכים עם זנד שערביי הארץ כיום הם צאצאי יהודים שהתאסלמו. שמואל אלמוג דחה במאמרו "האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים", את התזה שערביי הארץ הם יהודים שהתאסלמו. אלמוג ניתח את התופעה שבראשית הציונות טיפחו מנהיגי התנועה הציונית את החלום שערביי הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו ואת התקווה להשתלבותם מחדש בעם היהודי. אלמוג הגדיר תופעה זו, שהגיעה לסיומה לאחר מלחה"ע הראשונה, ש"הרעיונות על קרבת הגזע בין הפלאחים והיהודים, אף שלא יצאו מכלל מאוויים רומנטיים, הצטרפו למסכת שלימה, שעיצבה את דמותה של התרבות היהודית המתחדשת" (עמ' 175 ). יש עדויות מעטות מהתקופה הערבית על המרת דת בקרב יהודים. עפ"י מקור ערבי מימיו של הכליף מועאויה (661 – 680 ), 42 תלמידי חכמים יהודים התאסלמו בשלהי המאה ה- 7. פרופ' לבציון קבע שהח'ליף עומר אבן עבד אלעזיז (717 – 720 ), הוא עומר השני, היה יוצא דופן ביחס לאיסלום בתקופה האומיית. ידוע על מועאויה אל אשערי, יהודי יליד טבריה, שהתאסלם והיה וזיר בחצר הכליף אל-מהדי (775 – 785 ).בתקופה הפאטימית ידוע על מקרה מפורסם של יהודי שהתאסלם. יעקב אבן-כלס, מבגדד טיפס בסולם הפקידות בארץ תחת השלטון הפאטימי. הוא התאסלם בשלהי המאה ה- 10 וקודם למשרת וזיר.. עפ"י הדעה הרווחת כיום לא הייתה התאסלמות המונית של יהודים. מ- 1918 ואף מאז 1967 פורסמו מחקרים רבים בשאלה זו ומהם מתברר שרוב החוקרים שוללים את הדעה שהייתה תופעה המונית של התאסלמות, אם כי הייתה התאסלמות של יחידים. פרופ' שלמה דב גויטין ביסס את מחקריו, במידה רבה, על "החברה הים- תיכונית", על אוסף המכתבים מהגניזה הקהירית, בין המאות ה- 11 – 13. הוא קבע ש"ההתאסלמות לא הייתה נפוצה בתקופה הקלאסית של הגנידה, לכן אנו שומעים מעט מאוד על ירושות של יהודים שהתאסלמו"(עמ'520 ). פרופ' גויטין ציטט מכתב מהגניזה בו סופר על יהודים שאולצו להתאסלם בעוד אחרים העדיפו למות או להגר לביזנטיון, לתימן ולארצות אחרות". המכתב התייחס לאינוס להתאסלם בימי הכליף אלחאכם. אבל, התזה המרכזית שלו הייתה ש"גם החסרונות של חיי המיעוטים לא היו מעיקים עד כדי כך שיביאו להתאסלמות המונית"(עמ' 379 ). יש בתעודות הגניזה עדות מסוימת לכך שהיו מקרים בודדים שבהם אנשים מכל שדרות החברה סברו, מטעמים אלה או אחרים, כי יהיה נוח יותר להצטרף לדת השלטת. אבל, פרופ' גויטין צין שזה לא היה אופייני ליהודי א"י אלא ל"אנשים שחיו בארץ זרה וכן נעקרו מסביבתם הרגילה"(עמ' 379 ). עפ"י מסמכי הגניזה מומרים רבים לא ניתקו קשריהם עם דתם הקודמת ובד"כ קשה היה למתאסלם לחדור לחברה המוסלמית. פרופ' לבציון הגיע למסקנה ש"היהודים דבקו בדתם ורק מעטים מביניהם התאסלמו"(עמ'248 ), והמתאסלמים לא עשו זאת מתוך משיכה רוחנית לאיסלאם אלא בד"כ מתוך פחד או בקשת תועלת. בקרב היהודים לא התחולל תהליך של שחיקה של הארגון והמנהיגות הקהילתית, כפי שארע, לדעתו, בקהילות נוצריות. החוסן הקהילתי היה גורם עיקרי לחוסן הנפשי של היהודים. הקהילה המשיכה לתפעל את השירותים הקהילתיים. גם במסמכי הגניזה הקהירית יש עדויות מעטות בלבד על התאסלמות במאות ה- 10 – 12 .פרופ' ח.ה בן ששון, קבע בספרו "תולדות עם ישראל בימי הביניים" ש"עמד רובם המכריע של היהודים שבאו תחת שלטון האסלאם בנאמנות איתנה לאמונתם"(עמ' 33 ). פרופ' משה גיל סבור אף הוא שלא הייתה תופעה המונית של התאסלמות יהודים תחת השלטון המוסלמי. אומנם "תנאי עומר" הפכו את היהודים- עם שאר הכופרים- לנתינים סוג ב', אבל "אין במקורות היהודיים, הנוצריים או המוסלמים ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם"(עמ' 49 ). המסמכים מהגניזה הקהירית מהמאה ה- 11 מזכירים שורה של ישובים יהודיים בגליל במאה ה- 11 , כלומר בשלהי השלטון הערבי. גם הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם מאשר שאף בתקופה הצלבנית, עדיין, היו לפחות 36 ישובים יהודיים בגליל. פרופ' גיל כתב שלמרות המצב הקשה של היישוב היהודי בתקופה הערבית מוסלמית המכתבים מהגניזה מתארים "את המשכיות קיומו של היישוב היהודי מימי קדם". אין כל עדויות על התאסלמו. יישובים יהודיים שרדו את התקופה הערבית- מוסלמית במידה רבה, בזכות הארגון הקהילתי. "הקהילה הייתה הסכר העיקרי מפני התבוללות וטמיעה, מפני נטישת היהדות. היא שהעניקה את תחושת השייכות לאומה ובתוכה הונצחו מדור לדור הערכים המיוחדים של היהדות"(עמ' 130 – 131 ).ד"ר מילכה לוי- רובין תמכה, בהרצאה בפני סטודנטים, שהיו מקרי התאסלמות מעטים בקרב היהודים.ד"ר א.י ברוור, במאמר ,"היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל", דחה את התזה שהיהודים, התאסלמו וקבע "מי שמייחס לו (לעם הארץ היהודי) המרת דת לשם תועלת חמרית טועה ומטעה ואף מחלל זכרו"(עמ' 424 ). הוא גם דחה את הפרשנות של פולק לספר דניאל, וקבע, שערביי הארץ הגיעו כמהגרים. רדיפות דתיות ולחץ להמרת דתהשושלת האומיית הייתה סונית, והסונים היו בעלי גישה יותר סובלנית מאשר השיעים שנודעו בקנאותם הדתית. השושלת העבאסית לא הייתה שיעית, אבל היא התבססה על פקידות פרסית שהייתה שיעית. בתקופה העבאסית התחזקה הקנאות הדתית והמדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית, כפי שהיה בתקופת בית אומייה. בעקבות השינוי הזה החלה הקפדה רבה יותר על אכיפת "תנאי עומר". אבל, הצורך בהכנסות ממסים מיתן את הקנאות . הפאטימים , למרות היותם שיעים נהגו בסובלנות כלפי היהודים ונעזרו בהם בניהול ענייני הממלכה שמרכזה היה במצרים, מלבד בימיו של הכליף אל- חאכים. הפאטימים היו מיעוט שיעי במצרים הסונית והעדיפו להעסיק יהודים. הכליף העבאסי ארון אלרשיד ( 786- 800 ) נתן ב- 807 הוראה להרוס בתי כנסת וכנסיות, אבל אין מידע שההוראה בוצעה. הכליף אלמותוכל ( 847 – 861 ) לא רק הקפיד על אכיפת "תנאי עומר", אלא אף הוסיף הגבלות משלו: יצירת הבדלים בלבוש לשם זיהוי לא- מוסלמים- הוטלה חובה ללבוש צעיץ צהוב, וכובע עם שני כפתורים ובצבע שונה מזה של מוסלמים.צו הריסה לכנסיות חדשות ובניית מסגד במקומן היכן שהשטח מתאים, והחרמת עשירית מבתי הנוצרים. הלא- מוסלמים חייבים לתלות דמויות שטן מעץ על בתיהם כדי להבדילם מבתי מוסלמים, ואסור שבתי כופרים יהיו גבוהים מבתי מוסלמים.גם קברי כופרים חייבים להיות נמוכים מקברי מוסלמים. הכליף אלמוקתדר (908 – 932 ) הוסיף אף הוא הגבלות חדשות:חל איסור על העסקת לא- מוסלמים במשרות ממשלתיות, מלבד ברפואה.תקנות לבוש חדשות- על הכופרים ללבוש בגדים בצבע הדבש ועל ילדיהם להדביק פיסות בד צבעוניות על בגדיהם. הכליף הפאטימי אלחאכם ( 976 – 1020 ).יש עדות על רדיפות והמרת דת מאונס בימי הכליף הפאטימי אלחאכם. ניסים דאנה, תאר בספרו, "הדרוזים במזרח הקרוב", את מדיניות אל- חכאם כלפי הנוצרים והיהודים. בראשית שנות ה- 1000 הוציא הכליף פקודות נגד הלא- מוסלמים ,"בני החסות":רדיפת הנוצרים הושפעה מהמאבק בין הערבים לביזאנטים. הנוצרים היו הקורבן של מאבק זה. הנוצרים הצטוו ללבוש בגדים בצבע כחול, חגורה ומצנפת שחורה, ולענוד צלב עץ (או עפ"י גירסה אחרת, מברזל) במשקל 5 ק"ג על הצוואר. עפ"י גירסה אחרת מדובר היה בבגדים שחורים.נשות היהודים והנוצרים הצטוו לנעול נעל אחת אדומה ואחת שחורה. היהודים חוייבו אף הם ללבוש אבנטים שחורים ולשאת על צווארם ראש עגל מעץ (ההקשר: חטא עגל הזהב) עפ"י גירסה אחת וחישוקי עץ שמשקלם קצת יותר מ- 2 ק"ג לזכר ראש העגל שעבדו לו במדבר, עפ"י גירסה שנייה.הכליף ציווה להרוס את את כנסיית הקבר של ישו בירושלים ולבנות על חורבותיה מסגד וציווה להפוך 2 כנסיות נוספות למסגדים. הוא אסר על הנוצרים לחגוג את איסתר, אסר עליהם לקיים תהלוכות ואף ציווה להרוס את כל הכנסיות והמנזרים בארץ.צו על הריסת בתי כנסת.. איסור השימוש ביין שהנוצרים והיהודים השתמשו בו לצרכים דתיים.השלב האחרון במדיניות הרדיפות נגד לא- מוסלמים הייתה ההוראה להתאסלם או לעזוב את הארץ. כתוצאה מגזירות אלה הייתה בריחה גדולה של בני חסות, נוצרים ויהודים מהארץ.חוקי השמד התקיימו עד 1014 , עפ"י גירסה אחת לעד 1017 עפ"י גירסה אחרת. הכליף חזר בו והרשה לאנוסים לחזור לדתם, הרשה לבנות מחדש בתי תפילה שנהרסו והודה ש"מוסלמי מאונס אינו מוסלמי אמיתי". עפ"י גירסה אחרת נמשכו הרדיפות עד סמוך למותו ב- 1020 ורק בימי יורשו א- זאהר בוטלו הגזירות..לסיכום, רוב החוקרים קבעו שאין בסיס לטענה שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה הערבית, אם כי הייתה התאסלמות של יחידים . מצב היהודים תחת שלטון האיסלאם היה טוב יותר, יחסית למצבם תחת השלטון הנוצרי. המדינה המוסלמית לא התערבה בעניינים הפנימיים של הפולחן הדתי ובאוטונומיה המשפטית. היהודים לא חיו בגטאות. רדיפות דתיות היו מעטות. ראיה לדבקותם של היהודים בדתם, יש בעובדה שבתקופה הצלבנית היו, עדין, 36 יישובים יהודיים בגליל המזרחי, בלבד. בקיצור, מצבם של היהודים כ"בני חסות" היה טוב בהרבה ממצבם תחת השלטון הנוצרי- ביזאנטי ולא נוצר מצב בלתי נסבל שיאלצם להמיר את דתם:א. החוסן והלכידות של הארגון הקהילתי היהודי מנע עזיבת הקהילה. בתקופה הערבית- מוסלמית הייתה טבריה מרכז רוחני משגשגב. חלק ניכר מהתקופה הערבית- מוסלמית לא נאכפו בקפדנות "תנאי עומר"ג. המסים תחת השלטון הערבי- מוסלמי לא היו יותר כבדים מאשר בתקופה הנוצרית- ביזאנטית. ד. השליטים הערבים לא ניהלו רוב הזמן מדיניות לאיסלום האוכלוסייה המקומית מפני שהעדיפו לקבל את מיסיהם. ה. השליטים איפשרו ליהודים ולכופרים לקיים את פולחנם הדתי כמעט ללא הפרעה, והעניקו אוטונומיה משפטית. ו. במאות הראשונות לשלטון הערבי לא הושווה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים, כך שלא היה מניע רציני להתאסלם.ז. השלטון הערבי- מוסלמי מעולם לא היה מוחלט, בשל הפלישות הבדוויות , המאבקים הבינערביים ועם האויב הנוצרי. לכן, ספק אם השלטון היה מסוגל לאכוף ביעילות מדיניות של איסלום. היהודים סבלו מהפשיטות של הבדווים ומהידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי – לא מלחצים להתאסלמות.

ביבליוגרפיה

1. אבי- יונה, מיכאל, בימי רומא וביזאנטיון, 1962 .2. אביעם, מרדכי, סקר ארכיאולגי. הסקר מובא בספרו של רוני אלנבלום (ראה, להלן).3. אלמוג, שמואל, "האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים", שמואל אטינגר, עורך, אומה ותולדותיה, כרך ב', 1989 , עמ' 165 – 175 .4. אלעד, עמיקם, "ערי החוף של א"י בתקופה הערבית, 640 – 1099 ", קתדרה, כרך 8, 1978 , עמ' 156 – 178 .5. אסף , מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא"י, 1935 .6 . בן גוריון, דוד ובן צבי, יצחק, ארץ ישראל בעבר ובהווה, 1918 .7. . בן ששון, ח.ה, "תולדות עם ישראל בימיה"ב", 1969 ,עמ' 33 8. ברוור, א.י , "היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל", מולד, חוברת 214 , 1968 , עמ' 424 – 427 .9. ברושי, מגן, "אוכלוסיית א"י", בתוך צבי ברס ושות', עורכים, מחורבן ב"ש ועד הכיבוש הערבי, 1982, עמ'442 – 457 .10 . ברסלבסקי, יוסף, מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב, 1942 .11 . גויטין, שלמה דב, חברה ים תיכונית, עורך, יעקב לסנר, 2005 .12. גיל משה, ,פני התקופה:מעמדה של ארץ ישראל בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי", יהושע פראוור, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל, שלטון המוסלמים והצלבנים, 1981 , עמ' 17 - 160.13. גיל משה, "בענייני ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה", קתדרה 70, 1994 , עמ' 29 – 58 .14. הירשברג, חיים זאב, "הכיבוש והשלטון הערבי", בתוך, יואך רפל, עורך, תולדות א"י, 1989 .15. זנד שלמה, מתי ואיך הומצא העם היהודי?,2008  , עמ' 176 – 183 . 16. טקסל, איתמר, "קווים לאופיו של היישוב הכפרי בא"י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה", 2005 .17. לבציון, נחמיה, "התיישבות של נומדים וכובשים מוסלמים כגורם בתהליך ההתאסלמות", 2006 .18. לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998 , כרך א', עמ' 195 – 253 , 259 – 262 .19. לוי- רובין, מילכה, "הכיבוש כמעצב מפת היישוב של ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה", קתדרה, 121 , 2007 , עמ' 53 – 78 .20 . לוי- רובין, מילכה, "עדויות חדשות מהשומרון", מתוך הרצאה לסטודנטים.21. פולק אברהם. נ, "מוצאם של ערביי הארץ", מולד, חוברת 213 , 1967 , עמ' 297 – 303 . חוברת 214 , 1968 , 427 – 429 .22. פרנקל, יהושע, "חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפאטמית, 969 – 1096 ", קתדרה 11, 1979 , 86 – 108 . 23. צפריר, יורם, "הכיבוש הערבי ותהליך דלדולה היישובי של א"י", קתדרה, כרך 32 , 1984 , עמ' 69 – 74 .24. קדר, בנימין זאב, "היישוב היהודי בתקופה הערבית", בתוך יואל ריפל, עורך, תולדות א"י, 1989 .25. שמיר, משה, "תהליכי חורבן ונומאדיזציה בארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 633 – 1517", בתוך , משה שרון, עורך, סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 1976 .26 שרון משה, "ערי ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם", קתדרה, 40 , 1986 , עמ' 83 – 120 . allenblum, roni, frankish rural settlement in the latin kingdom of.27 jerusalem ashtor , a, social and economic history of the near east in the middle. 28 ages,1976dana, nissim, the druz in the middle east, 2003. 29מחקרים שהוזכרו מספרו של מיכאל אסף:kremer,a., culturgeschichte des orients, pp.11,115.lammens,h, la syria, pp.7,120.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק