רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק ב

רחל המשוררת מעצבת האליטות חלק א' עמותת בית לרחל המשוררת )

6. סופיה מנדלשטם: "רק אחת למאה שנה מופיעה אישיות כזאת בעולם כולו". "דודה סופיה הייתה האשה המיוחדת ביותר שהכרתי בחיי, ואני הכרתי אנשים מיוחדים רבים ובהם אני עצמי", אמרה לי ליזה מנדלשטם. "רק אחת למאה שנה מופיעה, לדעתי, אישיות כזאת בעולם כולו. אבי סיפר לי שסופיה נולדה עם חוכמה בעיניים. סבה, הרב, שהיה יהודי חכם מאוד ומן הרבנים הגדולים של הדור, חש שאירע לו נס ובתו הייתה בעיניו שליחה של הקדוש ברוך הוא. הוא שמר עליה מכל משמר וטיפח אותה כבבת-עינו. אולי יותר מדי, שעל כן היא לא הגיעה לשיבה טובה", דיברה סופיה בשטף."הייתה בסופיה גם חוכמה מעשית וגם חוכמה עיונית והדבר ניכר בה מגיל רך. השמועה על תינוקת-הפלא התפשטה בכל רחבי רוסיה ומחוצה לה, וכרגיל, אנשים אף קשרו לה תכונות שלא נמצאו בה. האדם הוא מכונה ליצירת מיתוסים, וככל שהוא פשוט יותר, כך הוא יעיל יותר בשטח הזה. יהודים וגויים באו לבית סבה לחזות בה, להימצא במחיצתה או בקרבתה. אמרו עליה שהיא 'צדקת' ו'קדושה'. אמרו שמגע ידיה ואפילו מבטה מרפא מחלות חשׂוכות מרפא. שאלתי פעם את הדודה על היחס הזה אליה ושאלתי לדעתה. היא השיבה: 'אמונה חזקה יוצרת מוטיבציה אדירה שהוא רצון פנימי שאין חזק ממנו. הרצון הזה יכול לחולל נפלאות. לא אני מרפאת את החולים. אבל אם אני יכולה לסייע להם לרפא את עצמם, אני חשה שמילאתי את ייעודי בעולם'. אני חשתי שזה לא ההסבר כולו.

לא קיבלתי תשובה מה היה בה בסופיה שעורר את אותה אמונה חזקה. כששאלתי אותה על כך, חייכה ולא אמרה דבר. בחיוך שלה היה כוח מהפנט ואני ידעתי שבאותו רגע התחולל מהפך בנפשי."מגיל צעיר ביקשו אנשים להתייעץ איתה בכל עניין ועניין. היא ידעה לקרוא את העתיד. פעם, בהולכה ברחוב, קרא לעברה פועל בניין רוסי שעמד על הפיגום: 'יהודייה מלוכלכת'. היא פרצה בבכי. שאלו אותה, 'מדוע את בוכה? מה אכפת לך קללותיו של פועל בניין רוסי שאיננו אלא בור ועם הארץ?' סופיה השיבה שהיא יודעת שכעבור שעתיים ייפול הפועל מן הפיגום וימות, והיא בוכה על גורלו, גורל נפש בעולם. הדברים נשמעו פנטסטיים ואיש לא טרח להזהיר את הפועל. אולי גם לא היה אכפת להם. סופיה עצמה לא עשתה זאת כי ידעה שהוא לא יתחשב בדבריה. לאחר שעתיים נפל האיש מן הפיגום ונהרג."ההחלטה להתחתן עם איסר לייב בלובשטיין הייתה של סופיה עצמה. שאלו אותה: 'מדוע התחתנת עם אדם מבוגר ממך בהרבה ואב לארבעה ילדים?' היא השיבה: 'ריחמתי על היתומים'. דודה סופיה ידעה על פעילותי הטרוריסטית. ממנה לא ניתן היה להסתיר דבר. היא לא ניסתה להניא אותי ממעשי. היא גם העריכה שבסופו של דבר ננסה לרצוח את הצאר והוסיפה:"'רק מהפכות אינטלקטואליות הן מהפכות אמיתיות המשנות לחלוטין את המצב. כזאת הייתה המהפכה הדתית שחולל אברהם אבינו או המהפכה המדעית שחולל קופרניקוס. מהפכות אלה יוצרות תרבות חדשה ולעתים גם ציוויליזציה חדשה. מהפכות אלימות מרעות תמיד את מצבו של רוב הציבור, ומהפכות פוליטיות רק משנות את זהות השליטים והן אינן עשויות לשפר את מצבו של העם. רוזה, אם ברצונך לשנות את מצב הדברים בעולם מן הקצה אל הקצה, כפי שאת טוענת, ואני מאמינה לך, תחוללי מהפכה בהווייתך. אין מחיצה אמיתית בין הפנים והחוץ. נפש אחת גדולה מועילה יותר מהרבה רציחות פוליטיות'. הגעתי לסוף חיי וצברתי ניסיון עצום ובקושי הצלחתי להבין שאינני מבינה את מלוא עומק דבריה של דודה סופיה". זאת הגיניאולוגיה של המשוררת רחל.7. בית בלובשטייןסופיה טיפלה בארבעת ילדיו של איסר לייב מאשתו הראשונה, וילדה לו עוד שמונה. ב20- בספטמבר 1890 נולדה בתה רחל (רעיה), בעיר הצפונית סָארָאטוֹב, ולאחר זמן-מה עקרה המשפחה לפּוֹלְטָבָה שבאוקראינה, מקום הולדתו של איסר. בפולטבה בילתה רחל את ילדותה ונעוריה. שלוש היו בנות-הזקונים של משפחת בלובשטיין: שושנה (שהאריכה ימים ומתה בתל-אביב בגיל 86), רחל ובת-שבע (אמה של הפסנתרנית אלה גולדשטיין). בבית הדתי שררה פתיחות להשכלה. שושנה סיפרה:"אבינו היה מכובד בעירו, גבאי ותלמיד חכם. אמנו הייתה משכלת מאוד, ידעה שפות רבות והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוך הילדים. רוח היהדות היה טבוע על הבית. אמא, בת רב, היתה לא רק אדוקה, כי אם לבה היה מלא אמונת תום. ברוח זו חינכה את ילדיה. היא ניהלה חליפת מכתבים עם גדולי אנשי-הרוח ברוסיה, ובראשם הסופר הגדול לֵב טוֹלְסְטוֹי, שכתב לה כי היא אחת הנשים המשכילות שהכיר. כל אחינו קנו השכלה גבוהה. ומי שלא נתקבל ללימודים ברוסיה נשלח על-ידי אבינו לגרמניה ולמרכזים אחרים במערב אירופה."מבאי ביתנו היה הסופר הרוסי קוֹרוֹלֶנְקו שהוגלה על-ידי ממשלת הצאר לפולטבה וכמו כל האינטליגנציה היהודית בעירנו, נמצאנו בחוג השפעתו. בתו למדה בגימנסיה יחד עם אחותנו ליזה. הודות לקורולנקו ניצלה הקהילה היהודית בפולטבה מן הפרעות ב1905-. קורולנקו ניצב על מרפסת ביתו וקרא: 'על גווייתי תגיעו אל היהודים'. בין ידידי ביתנו היו גם משפחת בורוכוב ומשפחת שמשי (היא משפחתו של יצחק בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל)."למדנו בבית-ספר יסודי יהודי שלשונו הייתה רוסית. אחת לשבוע למדו שם עברית מפי המורה משה בורוכוב, אביו של המנהיג הסוציאליסטי דוב בֶּער בורוכוב. זמן קצר היינו גם חברות באגודת דוברי עברית.

בהיותנו בנות 13-12 הביא לנו האח הבכור את בשׂורת הציונות. בבית למדנו עברית מפי מורים פרטיים. הלימודים בבית נפסקו בשלב שבו התחיל המורה הצעיר והנלהב ללמד את רחל, את בת-שבע ואותי באמצעות מכתבי אהבה. הדבר נתגלה כשפעם השתובבה בת-שבע בשיעור והמורה סטר על לחיה. היא התלוננה בבכי באוזני אבא ואמא, וכשהם שמעו מהו הטקסט שאנחנו לומדות, הם פיטרו את המורה. בסופו של דבר הספיקו לימודי העברית רק על מנת לדעת לקרוא תפילות באותיות עבריות. אמא הייתה אומרת: 'התפללי, ילדתי, אף שאינך מבינה תמיד משמעויות של מלים. העיקר הכוונה שבלב. אם טהור לבך, אלוהים שומע לתפילתך'."מילדותה היתה רחל מחוננת בדו-כשרון: ציור ושירה. בשיריה – בשפה הרוסית – היה כבר מהריכוז ומהבהירות של שירת רחל. כשרון הציור בלט בה עוד יותר. קיוו ממנה הרבה. בביתנו נערכו מסיבות משפחתיות לעיתים קרובות. ליזה, קוסמת ילדותנו, הייתה מציגה את כשרונה התיאטרלי. רחל ואני, שניהלנו יומן מגיל עשר, היינו קוראות שירים וסיפורים מן היומן. בת-שבע ואני ניגנו בארבע ידיים בפסנתר".כתבה ליובה בורוכוב, בתו של דב בער: "זכורה את לי והנך עוד ילדה רכה, בת 14-12. אזי, בפולטבה, התפלאו כולם לציוריך. כמו מתוך חלום זוכרת אני אחת שציירת אז: נוף, ענוג ויפה. מורתנו המשותפת, זו שגידלה דור שלם של בנות ישראל בפולטבה, ר. א. רוזובסקיה, מה התגאתה בתלמידתה רבת הכשרון!"איסר וסופיה הקנו לכל ילדיהם השכלה גבוהה. הם למדו באוניברסיטאות באיטליה ובגרמניה ללא דאגות, והשתלמו ברפואה, בהנדסה ובמדעי הרוח והחברה. איסר מימן ברוחב לב את לימודיהם ואת שהותם היקרה בחוץ-לארץ, וכולם הצליחו מאוד. בגיל שלוש-עשרה הצטרפו רחל ושושנה, כאמור, לתנועת-נוער ציונית, בהשפעת אחיהן המבוגר, יעקב, שהיה ציוני נלהב. יעקב היה לא רק אח מבוגר ומשכיל מאוד מן האגף הגאוני של המשפחה, הוא גם סיפק לשלוש האחיות הצעירות לבית בלובשטיין דמות-אב. אביהן היה עסוק מאוד ולא הִרבה להתפנות אליהן. בהיותו כבר אדם קשיש, ובשל אופיו, שמר על דִיסְטַנְס מילדיו. הן לקו בתסביך אלקטרה כלפיו (המקביל לתסביך אדיפוס), ורחל, לפחות, חיפשה ברוב הגברים בחייה את בן דמותו של יעקב. המלצתו של יעקב להצטרף לתנועת-הנוער הציונית הייתה לגביהן פקודה, אבל עד מהרה נאלצו לוותר מאחר שהוריהן לא הרשו להן לצאת בערב לרחוב לבדן. היו אלה שנות פוגרומים ברוסיה, והם חששו לשלום הבנות.כבר בהיותה בת ארבע-עשרה נפגעה רחל בריאותיה. אמה הייתה אז חולת שחפת, והרופאים חששו שזאת מחלה גֵנטית ושהיא עברה מהאם לבתה. רחל נשלחה לאיזור המרפא בקְרִים, לשתות "קוּמִיס" – חלב סוסים – סגולה לבריאות. אחותה הבכירה, ליזה, נסעה איתה וטיפלה בה. אחרי שנים סיפרה ליזה, שהייתה כאם לאחיותיה, על התקופה ההיא במכתב ששלחה מרוסיה לאמי:פעמים ציירה, אך עד מהרה התעייפה. היא אהבה את השירים שדקלמתי באוזניה. על מה חשבה כשדקלמתי? האם רק לי האזינה? למחרת, היה מונח על השולחן בחדרה דף נייר ובו כתוב:סַפְּרִי עַל עֵץ הַצִּ'ינָרָה הָרַךְ,סַפְּרִי עַל רַב אֵלִי הַזָּקֵן.סַפְּרִי עַל דְּבַר אֱלֹהִים חַיִּים,סַפְּרִי עַל זֵר הַבַּרְקָנִים.הוֹ, מַה קְּסוּמוֹת מִלּוֹתַיִךְ,וְגַם עֲצֵי אַשּׁוּחַ לָךְ יַקְשִׁיבוּ.מְבִיאוֹת אֵלַי תְּמוּנוֹת מִמֶּרְחַקִּים,וְיַאֲזִין לָךְ אוֹר הַדִּמְדּוּמִים.כשהייתה רחל בת שש-עשרה נפטרה סופיה, האם, משחפת. המוות הזה המיט אסון על בני-המשפחה ובייחוד פגע ברחל הרגישה. הלם מות האם והיתמות ליוו את רחל כל חייה. המוות הזה היה גם מעין כתובת על הקיר לאשר צפוי היה לה משתי בחינות: מוות משחפת, כי אז האמינו רבים שזאת מחלה תורשתית העלולה לעבור מאם לבת ונפילה מאיגרא רמה של ילדות מאושרת, לבירא עמיקתא של החיים. בשנת 1927, כשהייתה חולה ובודדה בתל-אביב, סיפרה רחל בשירה "חיץ" על ההשפעה שהושפעה ממות אמה. (ראה לעיל).אחרי מותה של סופיה, כשהיה בן ששים וחמש, נשא איסר לייב בלובשטיין אשה שלישית שתטפל בילדיה של אשתו השנייה, וגם בו עצמו. בחיפושיו פרסם מודעה בעיתון יהודי על רצונו לשאת אשה. מָאשָה נָאוּמוֹבְנָה השיבה לו בכתב שהיא מוכנה לשקול את הצעתו. הוא כתב לה והזמין אותה לבוא לפולטבה, אך מאשה סירבה, שהרי אשה, לדבריה, איננה מחזרת אחר גבר. לבסוף נפגשו באמצע הדרך. כבר בתחנת הרכבת, לא מצאה מאשה חן בעיני איסר לייב. מכל בחינה שהיא נפלה מסופיה: קודם כול הייתה מכוערת וחסרת השכלה. יותר מאוחר נתגלתה כרעה וקמצנית, ערמומית בלא שהייתה חכמה, וקשוחה. אבל איסר לייב, שגם הוא נפגע מאוד ממותה של סופיה ושהחיים כבר התחילו לעייפו, אמר למאשה: "כיוון שבאת עד הנה, המשיכי איתי לפולטבה ונתחתן".מאשה נאומובנה הייתה אם חורגת כמו באגדות. הילדים מיאנו להינחם על מותה של אִמם והתייחסו אליה בעוינות. ויותר מכולם – רחל. מאשה הרחיקה מאיסר לייב את ילדיו ואת בני משפחתו. לא היה זה ניתוק, אבל אופי היחסים ששררו במשפחה בימי חייה של סופיה נעלם לבלי שוב. איסר לייב היה בשנות השבעים שלו וכבר לא שלט בעסקיו ובענייניו כבעבר. עד מותו, בגיל תשעים, הגבירה "האם החורגת" את שליטתה בו יותר ויותר. אם שנאה רחל אדם בחייה, את מאשה שנאה. שושנה קיבלה את הדין והפנימה את כאבה. בשיחותי אתה, בשנותיה האחרונות, היא דיברה טובות על מאשה ואמרה ששׂומה עלינו להבינה. יעקב, שלמד באוניברסיטה באיטליה וניסה להיות איש העולם הגדול והיה זקוק להזרמת כספים מתמדת, התאים את עצמו לנסיבות החדשות וניסה להתקרב למאשה. גישתו הפרגמטית של יעקב הייתה לצנינים בעיני רחל בעלת הגאווה והעקרונות. בגלל הערצתה אותו ויחסה המתוסבך כלפיו, היא נפגעה עמוקות מהתקרבותו אל הממסד המשפחתי החדש.

מאז התייחסה רחל ליעקב באהבה-שנאה.היו ביניהם משברים לא מעטים וחילופי דברים קשים. הקורא יכול ללמוד על כך ממכתב שכתב יעקב לרחל, מארץ ישראל לטולוז שבצרפת ב1913-, כחמש שנים אחרי שאיסר לייב נשא את מאשה לאשה ועלה איתה ארצה. רחל למדה אז אגרונומיה: "רוֹחל'ה. פעם אחרונה אני כותב לך רוסית. כי מקווה אני להשתלט אפילו על הכתיב של השפה שלנו. אני עוסק בהתלהבות ובתשוקה בשפה העברית. כאן ספרייה עשירה, אני קורא את 'השילוח' מראשיתו, בעניין עצום. הייתי כותב אלייך מזמן-מזמן אבל חשבתי: עם חלוף הזמן יתנדף המשקע של העבר בינינו. צריך לנקות אותו, בשביל התקרבות חדשה עמוקה יותר. מוטב לכן לפרוש את כל הטענות והתוכחות אחת ולתמיד."את צריכה לומר לי, קודם כול, מה קרה אחרי ה8- באוקטובר (1913) כאשר אני נחפזתי ונסעתי (בחוסר היגיון גמור), כי קשה היה לי להישאר. עלייך היה להודיעני בטלגרמה לאלכסנדריה שכסף אין, כי אז הייתי פונה אל אבא, כפי שעשיתי אמנם, לאחר-מכן, ולא הייתי נשאר עשרה ימים בחוסר ידע מייאש. אחר-כך חיכיתי שתודיעי לי האם שולמו במלואם החובות ללוין ולמועדון עבור ארוחות-צהריים וערב. האם קיבלת כסף מאברשה וכמה, ואיך את יצאת לדרך. כל זה לא עשית ונוצרה בי הרגשת תרעומת קשה, אף שצריך הייתי כמובן להאשים את עצמי."כאן מצאתי שהתמונה בבית, אשר ציירת לי, הייתה למזלי מוגזמת ואפלה למדי. קודם כול נתברר, לפי עדותה של שושנה עצמה, שמאשה נאומובנה כלל איננה מתייחסת באיבה למשפחה,33 ושעניין הפגיעה בזכרה של אמא שלנו אין לו כל יסוד! הכול נובע מרמת האינטליגנציה שלה וכן מגילה. זה מבאר הכול. בכל אופן את התייחסת אליה ברצינות מוגזמת, ובכך, באמת, יצרת רגישות ורוגז בלבה. רגישות ורוגז אלה ניתן וצריך לסלק ולבטל על-ידי יחס מחושב, מאוזן ורך, בהתחשב בשנותיה ובחינוכה המיוחד. טוב, אין יותר לדבר בזה. אבא מעולם לא התייחס לכולנו ביתר אהבה וחביבות! לפני שבוע נשלח לאברהם מפולטבה סכום של 1200 רובל, סכום זה צריך לשמש קרן בשבילך, בשביל מוסי (משה), וירה וכן בשביל קוילוואסר – כעזרה להקמת הקבינט. ברור שמאוד חבל שבת-שבע, למשל, איננה כותבת מעולם לאבא. כאילו איננה מרגישה חובה להעניק לו שמחה כלשהי. את נהגת מצוין שכתבת לאבא ברכות, ובחביבות. הוא שמח מאוד למכתבך וגם לפרספקטיבה שבתו תהיה אינג'ינר אגרונום! דרך אגב, הוא קנה חלקת אדמה פנויה והבטיח לנו לא לבנות יותר בתים. את תהפכי אדמה זו שלנו לגן!…"8. "לא לעשות אף פסיעה אחורנית"כשהייתה רחל בת שמונה-עשרה, הייתה העלייה השנייה בשיאה. לא מעטים מחבריהן של רחל ושושנה עלו אז לארץ-ישראל; אחר מהם היה יצחק בן-צבי, ממייסדי ארגון "בר-גיורא" ו"השומר", ולימים, כאמור, נשיאה השני של מדינת ישראל. ב1908- כתבה רחל מפולטבה אל אחר מידידי נעוריה, משה עוזיאלי, שהיה בדרכו לארץ-ישראל:"מה לאחל לך משה? היה חזק. חזק כדי שתוכל לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל. לא לעשות אף פסיעה אחורנית… כדי שתוכל, ברגע קשה של חיים, להכריז בגאון: אנחנו עור נילחם, אנחנו נגיע אל ההר ש…אבל אני כבר אגמור 'שם'.להתראות, רעיה".רחל ושושנה חיפשו, בהתאם לאופיין, אתגרים, עלילות גבורה. אביהן צבר בשנות חייו "עלילות גבורה" לרוב. דודניתן, רוזה, הייתה מהפכנית-טרוריסטית. הן העריצו אותה אף שלא הזדהו עם מעשיה. אִמן השפיעה עליהן יותר מכל אדם אחר – למרות שהלכה לעולמה בהיותן צעירות – למרוד פנימה, לעצב לעצמן עולם חדש, בסביבה התרבותית שלהן, עם ערכים חדשים ברוח תורתו של טולסטוי – גיבור התקופה, וידיד של סופיה. גם יוסף טרומפלדור וגם א. ד. גורדון הושפעו ממנו. טולסטוי היה מהאבות הרוחניים של חבורת-כנרת, של החזון החברתי-אנושי של הציונות, של תופעת הקיבוץ.המרד של הצעירים היהודים, בני דורן, התבטא בהגירה לארצות-הברית כדי לעשות כסף רב, או בעלייה לארץ-ישראל על מנת לבנות חברה חדשה עם ערכים חדשים וצודקים – חברה אוטופיסטית, בלתי-פוליטית, ללא מלחמת מעמדות – כניסיון הרעיונות המרכסיסטיים והטולסטויניים, שהשפיעו על רבים מבני הדור ההוא, מבלי שהתעמקו בהם ומבלי שהבינו את הטעיותיהם. הם האמינו בקרל מרכס ובטולסטוי, אך לא קיימו תקשורת נבונה עם רעיונותיהם ולא ביקרו אותם. וממילא לא קיימו איתם תקשורת-על – להמשיך מעבר להם, מחוצה להם, בניגוד להם, עם שתורתם הייתה נקודת המוצא שלהם. רחל ובני דורה גם לא הבינו שביסודו של דבר הייתה סתירה מהותית בין טולסטוי ההומניסט לבין מרכס השמאלן והמניפולטור. לא הבינו, משום שרובם היו שמאלנים מניפולטורים ולא הומניסטים. זהו מן הגורמים העיקריים לטרגדיה של הציונות שהוליכה אנשים בעלי השקפת-עולם הומניסטית לעשות מעשים לא הומניים במלחמות בין יהודים לערבים ובין ישראל למדינות ערב, ובמאבקים הפנימיים בין יהודים ליהודים.רחל ושושנה לא שאפו לצבור נכסים חומריים. כסף לא חסר להן. הן היו אידיאליסטיות מתוך בחירה ושקלו לעלות לארץ-ישראל. שם על האדם להיות חזק כדי "לעמוד בפני הגורל", כדי "להגיע אל ההר". רוב אנשי העלייה השנייה ירדו אחר כך מארץ-ישראל ורבים מהם חזרו לרוסיה. שם טוב לא הוציאו היורדים לנעשה בארץ, אבל רחל ושושנה ידעו בלִבן שאם יעלו, לא יעשו אף "פסיעה אחורנית", ולא יירדו. לכן קודם להחלטתן הן שקלו את הנימוקים נגד ובעד העלייה.המסקנה היתה – לעלות לארץ ישראל, אבל עוד היה עליהן להביא בחשבון גורם נוסף. מעורבותה של מאשה נאומובנה בעסקיו של אביהן הלכה וגברה. היה חשש שאם האב ייחלש או יחלה וימות, תעשה מאשה הכול כדי שלא תקבלנה מימון להמשך לימודיהן. לפיכך הגיעו להחלטה: קודם ללמוד ואחר-כך לעלות ארץ-ישראל.9. קלמן מלרוביץרחל ושושנה נסעו ב1908- לקייב, אל האחות הבכירה ליזה. הן למדו שם בקורסים על-תיכוניים. שושנה למדה פילוסופיה ורחל למדה ציור ואמנות. אחרי שנוכחו לדעת שהן מוכשרות ללימודים באוניברסיטה ושאלה המקצועות המושכים את לִבָּן, החליטו ללמוד אותם באיטליה. יעקב, אחיהן, סיים את לימודי הדוקטור שלו שם, ובאמצעות הקשרים שלו, ובמימון אביהן, הן נרשמו לאחת האוניברסיטאות ב-רומא. למרות עצב היתמות, העולם נראה להן ורוד, והעתיד מבטיח. העשור הראשון של המאה-העשרים היה עשור אופטימי מאוד. איש לא שיער כי מלחמת-עולם אכזרית (שתפגע מאוד ברחל) ממשמשת ובאה. הלימודים בארצם של לאונרדו דה וינצ'י, מיכאל אנג'לו, גלילאו ושאר גיבורי הרנסנס, שבו את דמיונן.כתבה הדודה שושנה על היציאה מפולטבה בדרך לארץ-ישראל ועל שמחתן לעזוב את בית אביהן שנשלט על-ידי האם החורגת: "בוקר השכם סתווי של 28 באוגוסט. הננו עומדות על מעקה הקרון. הנה מצילה שלישית מצלצלת… והרכבת זעה. שלום פולטבה! הננו עומדות זו על יד זו ומתבוננות. כל המקומות מוכרים, זכרונות הקיץ… שלום, שלום!… "'הגידה לי, סבא, האם זו אמת כי נופלות חומות המבצר העגום שהיה לנו כלא?'"'כן, אמת היא, נכדי, ממחנק בית כלאנו'."'יצאנו איתך למרחב ולדרור'."זה קטע משיר רוסי קטן, נוגע ללב, אשר כתבה רחל ימים אחדים לפני הנסיעה. ('הסב' – זה אני, ו'הנכד' – היא, לפי השיר). והשיחה בינינו – הנגינה הזו, היא מנגינת הַשָׁני של הנסיעה: צאתנו לחופש, למרחב, לחיים מאושרים ומיוחדים לגמרי…".בדרכן לנמל אודיסה ביקרו השתיים בעיר קרמנצ'וג, אצל אחותן בֶּרְטָה (בתיה), אֵם אמי, שהייתה נשואה לסוחר קלמן מְלֵרוֹבִיץ, וילדה לו ארבעה ילדים. בתיה חלתה בגיל צעיר בדלקת קרום המוח, וכשריה השכליים נפגמו. גם בבגרותה היא נותרה אינפנטילית, מבלי שהדבר פגע בתפקודיה היום-יומיים. היה לה כישרון מוסיקלי נדיר והיא הפליאה את כל שומעיה בנגינה על פסנתר. בנסיבות אחרות, היא הייתה עשויה לעשות קריירה מוסיקלית. בני משפחות מנדלשטם ובלובשטיין, שרובם היו חריפים מאוד בשכלם, זלזלו בה, אף כי לא במזיד, בהשאירם אותה מאחור ובהתעלמותם ממנה. במשפחה נורמלית, שהישגיות אינטלקטואלית איננה בה סימן היכר, אולי לא הייתה בתיה בולטת בשונותה. בשנים מאוחרות יותר, היו פסיכולוגים חינוכיים מתייחסים אליה כאל קשַת-למידה.

אבל בקרב בני משפחתה המוכשרים בלט ביותר הפער בינה לבינם, ומנע ממנה להפיק את המירב מהפוטנציאל שלה.איסר, אף שאהב מאוד את ילדיו, וחש חובה להעמידם על רגליהם, לא הקדיש להם הרבה תשומת-לב אישית, והוא חיתן אותה עם הסוחר קלמן מלרוביץ בעזרת נדוניה הגונה, וגם סייע לקלמן בעסקיו. קלמן בא ממשפחה פשוטה. כנער, התפרנס בנשיאת סלי מצרכים לנשים החוזרות מן השוק הביתה. הוא חסך כסף ורכש חנות קטנה. בעזרת שכלו החריף הוא הצליח מאוד והקים בקרמנצ'וג בית מסחר למוצרי נייר ואחר כך בית מסחר לסוכר. באמצעות הנדוניה שקיבל מאיסר לייב, הוא הרחיב את עסקיו לעיר הבירה פטרבורג והיה, בין היתר, קבלן של הממשלה ברכישת עצים מפינלנד. הוא רכש בית בפטרבורג ואת רוב זמנו עשה שם. ליזה בלובשטיין התגוררה עם אחותה בתיה בקרמנצ'וג וסייעה לה בטיפול בילדיה. לקלמן היה רומן עם ליזה, והיא גם ביקרה אצלו לעתים קרובות בפטרבורג.ליזה נישאה לסטודנט לרפואה מקרמנצ'וג שלמד בקייב והמשיכה בקשריה האינטימיים עם קלמן. את הסודות האלה הסתירו הילדים מאביהם, איסר לייב, אך דנו בהם בינם לבין עצמם. שושנה סבלה מעלילות אחותה. רחל התייחסה אליהם בהומור. הרי דודניתה המשלהבת, רוזה, אף היא נהגה כך. רחל הייתה מתירנית עוד בתחילת המאה. בביקוריו בקרמנצ'וג התייחס קלמן לרעייתו באכזריות רבה. עד מהרה הפכה בתיה לאשה מוכה. מאין לה בית-מחסה לנשים מוכות, היא נמלטה אל סגירותה, אל השבלול שבתוככי נפשה. את חייה היא סיימה ב1940- בבית-חולים לחולי נפש בבני-ברק. אני עצמי לא הכרתי אותה, ובמשפחה כמעט ולא דיברו עליה.בספרה, "ברקיע החמישי", סיפרה רחל איתן על אחת מחוויות ילדותה: מפגשים עם חולת-רוח שהתגוררה במוסד סיעודי ושטענה שהיא אחותה של המשוררת רחל. הילדים לגלגו עליה כאילו אמרה שהיא אחותו של נפוליאון, אבל היא באמת הייתה אחותה של רחל.10. מפגש בקרמנצ'וגטבעי הדבר שלפני שהפליגו לארץ-ישראל ולאיטליה ביקרו רחל ושושנה בקרמנצ'וג. בעת הביקור הייתה אמי בת ארבע, והביקור הזה הוא הזיכרון הראשון בחייה הזכור לה לפרטיו, עד כתיבת שורות אלה. היום היא בת תשעים.גם אמי וגם שושנה סיפרו לי שבביקור בקרמנצ'וג אמר קלמן לשתי האחיות כי מוטב להן להישאר ברוסיה, למצוא שידוך הולם ולהקים משפחה, כל עוד יתאפשר לאביהן לתת להן נדוניה. הוא יעץ להן לא לקפוץ גבוה מדי. לדעתו לא היה זה נאה ולא חכם ששתי בחורות צעירות תצאנה ללמוד לבדן באיטליה, שלא לדבר על עלייה לארץ-ישראל. קלמן העריך כי מצב היהודים ברוסיה ישתפר מאוד בעתיד הקרוב, כי האנטישמיות תצטמצם וכי הפוגרומים לא יישָנו. הוא אמר להן שמאשה נאומובנה מסכנת אותן יותר מן האנטישמים הרוסיים.שושנה, שהייתה אמנם עקשנית מאוד, לא הייתה וכחנית ונחשבה לטובת לב עד מאוד. היא מצאה לשון משותפת עם מאשה נאומובנה, ורחל האשימה אותה שהיא שפחתה של אִמן החורגת. על דברי גיסה, קלמן, הגיבה שושנה בחיוך מפויס בבַקְשה להימנע מעימות קולני. קלמן היה אדם נוח לכעוס, ושושנה חששה שאת כעסו הוא יפנה אל אחותן בתיה. שושנה הכירה את אופיה הבוטה של רחל ואִבחנה סימנים מבשרי פורענות.רחל לא סבלה אנשים קצרי-ראות. אמרו עליה שיש בה יסוד של הרס עצמי בביקורת החריפה שלה את האנשים הקרובים לה ביותר, ובהרחיקה אותם מעליה. סגנונה האירוני נתפס על-ידי רבים כלעג וכהתנשאות. היו שסברו, עוד בילדותה, שהיא אנטיפטית. רחל הייתה עדה לקו אופי זה באישיותה: ביטול הסובבים אותה, התנשאות וגאווה. טעמיה לזלזול שלה ברוב בני-האדם שהכירה היו – כושר ההבנה שלה ויכולתה האינטלקטואלית, שעלו בהרבה על שלהם. היא הייתה קצרת-רוח ביחס לאנשים קשי-תפיסה, ורוב האנשים היו כאלה כשנמצאו במחיצתה. היא שילמה מחיר גבוה על תכונה זאת, שאליה התייחסה בשיר "זה צו הגאוה" משנת 1930, שנת חייה האחרונה:זֶה צַו הַגַּאֲוָה: בְּמוֹ יָדִי… נַתֵּק הַחוּט, שָׂרוֹף הַגֶּשֶׁר בְּמוֹ יָדִי.בְּלֵב שִׂמְחָה-תִינקֶת *נָעוּץ סַכִּין… זֶה צַו הַגַּאֲוָה.במפגש בקרמנצ'וג השיבה רחל לקלמן בחריפות כי אין הוא רואה דבר מעבר לאפו ולחשבון הבנק שלו, בהיותו שקוע בעשיית כסף. היא אף רמזה לו, בלעג, שהוא נשא את אחותה לאשה רק בגלל כספו של אביהן והקשרים המסחריים שהעמיד איסר לרשותו. רחל אהבה את בתיה הבוגרת ממנה, אהבת אם, ובייחוד אהבה את ארבעת ילדיה, שהיו מוצלחים ומוכשרים מאוד, אם גם בעייתיים בגלל האם, שלא הייתה להם אם של ממש, וכתוצאה מן האווירה בבית. היא חשה עצמה אחראית, במידה מסוימת, לאמי ולאחֶיה, שהרי על בתיה לא היה ניתן לדעתה לסמוך. לכן הרגישה צורך להזהיר את קלמן שאם לא יהגר מרוסיה, סופו לאבד את כל רכושו ואולי אפילו את חייו. אם, לעומת זאת, אמרה, הוא יעלה לארץ-ישראל, בזמן, עם כספו, הוא עתיד להיות שם עשיר יותר מאשר היה ברוסיה. רחל חזרה על טיעונים שטען אחיה יעקב בוויכוחים עם אביה.

אף כי בוויכוחיה עם יעקב היא השמיעה טיעונים שונים, ולעתים מנוגדים, כאינטלקטואלית היא ראתה את ההיבטים השונים של כל נושא שבו עסקה, ולא תמיד הייתה משוכנעת לחלוטין בטיעוניה ובהחלטותיה, כפי שכתבה בבית הראשון של שיר מ1927-:אֲנִי מֵעוֹדִי הֲפַכְפֶּכֶת:בְּעֶצֶם לִבְלוּב אֲבִיבָםרְגָשׁוֹת – כְּעָלִים בְּשַׁלֶּכֶת – נוֹשְׁרִים, נִשָּׂאִים וְאֵינָם.ואכן, שש שנים לאחר השיחה עם קלמן, במהלך מלחמת-העולם הראשונה, חזרה רחל לרוסיה ושילמה על כך מחיר אישי כבד מאוד. כמו אצל רוב האינטלקטואלים, היה גם אצל רחל פער מסוים בין תיאוריה לִפְּרַקְסִיס.קלמן דחה בפטרונות מזלזלת את עצת גיסתו שהייתה לדעתו מפונקת וחלושה. גם הוא סבר שהיא חוזרת באוזניו על טיעונים ששמעה מיעקב. גם איסר שמע את אותם הטיעונים והם לא הזיזו אותו מדעתו. לאחר שנים לא רבות שילם על כך מחיר כבד: ב1917- החרימו הקומוניסטים את כל רכושו. הוא ברח עם משפחתו אל אחותו ביקטרינוסלב. קלמן ובני משפחתו, לרבות אמי, ברחו לארץ-ישראל אחד אחד, בסֶרְטִיפִיקַטִים ששלחה להם רחל.ליזה, ששאפה להשתלב בחיי התיאטרון ברוסיה וקראה הרבה מחזות, ניסתה להרגיע את הרוחות בבדיחות-דעת פילוסופית. לפי שושנה, אמרה ליזה: "קלמן, העולם הרי הוא במה והאנשים שחקנים. איננו יודעים מי הבמאי ולעולם לא נדע מי כותב את המחזה. אין לנו שום דרך לדעת האם המעשה שאנחנו עושים טוב הוא או רע, מועיל או מזיק. תיסענה הגברות הצעירות לארץ-ישראל ולאיטליה ותשרופנה שם קצת כסף שאבינו מרוויח בקלות. מוטב שהן תיהנינה משתיטול אותו מאשה נאומובנה לעצמה; אז הוא ישמש רק לבניית בתי-כנסת ובתי-יתומים. אם תוכניתן תעלה יפה, מה טוב. ואם לא – תחזורנה לרוסיה והכול יבוא על מקומו בשלום". קלמן מחא כפיים ורוח טובה השתררה על בני החבורה.האירוע הזה בקרמנצ'וג חשף את חוכמתה המעשית העמוקה של רחל, את יכולתה לנתח את המציאות המדינית והכלכלית המורכבת ולהציע פתרונות מעשיים ארוכי טווח, בניגוד לתדמית שהייתה לה, של אדם תלוש מן המציאות. סדר העדיפויות האישי שלה, שנָטה אל העיוני, הלירי, התלוש, לכאורה, מן המציאות; גאוותה וחוסר מעשיותה בשלבי הביצוע, הטעו רבים, ובהם אפילו קרובים מאוד, שלא ראו את כשרונה לשלב חוכמה מעשית וחוכמה עיונית. אמנם חוכמתה זו לא עמדה לה בעת שנזקקה לה.כאינטלקטואלית היא פסחה על שתי הסעיפים, וכהרפתקנית מהמרת, היא נטלה על עצמה, לעתים קרובות, סיכונים רבים מדי. אם מעשיוּת היא חוכמת השרידות, ואם השאיפה לשרוד מבקשת לפרוץ את גבולות חיי הגוף, הרי שרידותה של רחל בתודעתם של רוב הישראלים, ששים וחמש שנים אחרי מותה, היא הוכחה ניצחת למעשיותה של רחל ולמעשיותם של אנשים מסוגה.סבא קלמן היה ידיד ילדותי. בסוף שנות הארבעים הוא סיפר לי על המפגש בקרמנצ'וג וסיכם: "שנינו צדקנו ושנינו טעינו. רחל ושושנה לא נישאו לאיש, לא הקימו משפחה ולא ילדו ילדים. אילולא נסעו אז מרוסיה היה גורלן שונה בעניין זה לפחות. ב1909- לא חזיתי את מלחמת-העולם הראשונה, ואיש בעולם גם לא חזה אותה. כל ההתפתחויות ברוסיה הצביעו על דמוקרטיזציה של המשטר. התבוסה, הרעב ותככי גרמניה במלחמת-העולם הראשונה, השליטו על רוסיה את הקומוניזם. לנין, כידוע, הוחדר לרוסיה הצארית על-ידי גרמניה, כווירוס אלים בלוחמה ביולוגית. אני ירדתי מנכסי וכמעט שהוּצאתי להורג. הלקחים שלי מן ההתפתחויות האלה הינם: א. מלחמה איומה עלולה לפרוץ בכל רגע בכל מקום בעולם ללא כתובת ברורה על הקיר; ב. אין לבטוח באיש מלבד בקדוש ברוך הוא". סבא קלמן התאמץ לטעת בי אמונה באלוהים ולשכנע אותי לקיים מצוות.מקרמנצ'וג המשיכו השתיים לאודסה ושם עלו על אונייה שהפליגה לארץ-ישראל. היה בדעתן לבקר בארץ החלומות, ואחר-כך להמשיך לאיטליה. לעיתים הייתה רחל הוגה בדבר לימוד ציור ב"בצלאל" בירושלים.11. "בלעדי הניסיון אי-אפשר"על ההפלגה כתבה רחל במחברת הזיכרונות, שהייתה משותפת לה ולשושנה:"נזכרת אני בלילה אחד, כמדומני היה זה ליל שני על האניה. כל היום התרוצצתי פה ושם על מכסה האניה בהסתכלי, בחפשי מכרים חדשים, בראותי, בשמעי ובהתענגי בכל אוות נפשי. ורק החשיך היום ירדתי למטה, הסתערתי על הספסל הקשה ואישן מיד בשנת הנעורים שהדאגה מהם והלאה. כעבור שלוש שעות התעוררתי ומרגישה כי כולי רטובה, כי האויר מלא אבק חלוד. נושמים בקושי. העינים כואבות מהאור המסנוור של הפנס החשמלי (כנהוג, אצלנו אפלה עמוקה מני חושך על קרקע הים). למטה עסוקים המלחים. הם מתכוננים להוריד עוגן. ולבסוף הנני חוזרת לעצם העניין."הגענו לעיר החוף ונעמדנו. בחיפזון אני עולה על מכסה האניה. אל אלוהים! איזו תמונה! השמים והארץ התמזגו והיו לאחד. באדרתו השחורה עטפם הלילה. אך אלפים, אך רבבות אִשִׁים רועדות פה ושם. שבילי כסף נמתחים מהם לים. דממה. ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה. מסביב התבהר. עוד מעט ובא הבוקר. ברר… כמה קר. בזהירות אני סוללת דרך בין הנרדמים על מכסה האניה ויורדת 'הביתה' ואישן שנית."מקונסטנטינופול המון נוסעים חדשים. ביניהם אני רואה תורכי אחד בגיל בינוני ומראהו כאיש מדע, הודות למשקפיים הכהים. הנני שומעת איך הוא מדבר עם מישהו צרפתית, ובדמיוני אני עושה אותו לקרבן שלי להשתלמות בדיאלקט צרפתי. אך לגשת אליו איני מעיזה. יושבת מרחוק וכועסת על עצמי לאין שיעור: הרי בלעדי הנסיון אי-אפשר! באופן כזה לא אלמד לעולם, לעזאזל! לבסוף נמלאתי אומץ-לב ופונה אליו בשאלה בלתי חשובה. הוא עונה ברצון ובינינו מתרקמת שיחה חיה. מאין, לאן, בת כמה שנים, מה השם. רחל. הוא שובר את שמי לכל צד ולבסוף עומד על רַשֶׁל. וכי מה?"ושמך אתה? אנטואן. אנטואן, יהא אנטואן, מחליטה אני. ומן הרגע ההוא איננו נפרדים. אנחנו יחד יומם ולילה. הוא מראה לי ספר תולדות הרבולוציה התורכית באילוסטרציות, שר שירים עממיים שחוברו בימי השחרור, שירים נוגעים עד הלב על בני-הנעורים שמתו על קידוש שם המולדת, הוא שומע בסבלנות את הקומבינציות המילוליות שלי בצרפתית בלתי-אפשרית, מתקן שגיאות. במלה אחת: זו מציאה יקרה בשבילי, ואני מברכת בעדה את השמים. רק לדאבון לבי נתגלה הסובייקט הזה כתורכי יותר מדי."בקונסטנטינופול ירדנו אל החוף, שוטטנו קצת בחוצות.

התרשמנו מן ה'מזרח'… הנסיעה בסירה הלוך ושוב לאניה! ועוד עלינו לנסוע ולנסוע. כשנים-עשר יום ארכה הנסיעה…"אחרי שבועיים בים נראתה להן יפו כנמל-קדומים מלא קסם, ובהרמת יד ימין נשבעו שתיהן לא לעזוב את המולדת החדשה-ישנה וזימרו את "התקווה". הן לא ידעו אז שנדרן ההיתולי-משהו יתקיים.המשך הסיפור היה פחות רומנטי. בסירות צפופות של ערבים הועברו השתיים אל החוף. וחפציהן הושלכו אל הרציף. מישהו סייע להן לאסוף את המיטלטלים. המומות מקבלת-הפנים הלוונטינית הגיעו אל בית-המלון של חיים ברוך.חברתן ללינת הלילה, צעירה ששמה חנה מייזל, גילתה להן את משאת נפשה: ללמד לבנות ישראל חקלאות. רחל לא העלתה בדעתה שהיא היא תהיה התלמידה הראשונה של חנה מייזל. שתי האחיות סיפרו כי באו ארצה לזמן קצר להתרשם מן החלוצים שכה הרבו לשמוע עליהם ברוסיה, ולחזות בבניין-הארץ, וכי לאחר שבועיים, לכל היותר, בדעתן להמשיך לאיטליה. חנה מייזל יעצה להן לשכור כִּרְכָּרָה ולנסוע לרחובות, שבה התקבלו החלוצים בסבר פנים יפות.12. עברית ואהבהלמחרת יצאו שושנה ורחל למושבה רחובות ושכרו לימים אחדים חדר בקומה השנייה בבית ברוידא. שושנה סיפרה:"רחל הייתה יפת-תואר, עיניה כחולות, עמוקות, שערה זהוב וקומתה תמירה. כל חלומותיה של רחל בבואה ארצה היו מסביב לציור. ניסתה גם להתקשר עם 'בצלאל'. לא עלה אז על דעתה, כי תעבוד עבודה חקלאית. אבל עם הלגימה הראשונה של אוויר הארץ הבינונו למה באנו. אנו קרענו מיד את הקשר עם הגולה. נוכחנו, כי אין לשוב."התקבלנו בהתלהבות על-ידי בני המושבה. שכרנו לנו חדר והתחלנו לומדות עברית. רצינו להיוולד מחדש. מה נפלנו בעינינו בראותנו את 'בני ציון' אשר נולדו בארץ ודיברו עברית. מספר שעות ביום למדנו אצל מורה צעיר וחינני בשם יהודה טלר, גם היינו מבקרות בגן-הילדים של חנה וייסמן כדי לשמוע את שפת הפעוטות וללמוד מפי הטף. החלטנו לא לדבר רוסית אלא עברית בלבד. אך מה לעשות? יש ענייני יום-יום שלא יכולנו לבטאם בלשוננו החדשה. החלטנו איפוא כי שעה אחת ביום, לפני השקיעה, נתיר את נדרנו ואת לשוננו ונדבר רוסית. ובבוא השעה היינו מנצלות אותה, בשמחה. קודם-כול כדי לדקלם את שירינו האהובים ברוסית. קולה של רחל היה מתרונן. מבקש להספיק עוד ועוד. אחר-כך היינו מדברות על ענייני חיינו וביתנו. בצאת הכוכבים היינו שבות ומדברות רק עברית."ובמשך הזמן התאקלמנו היטב במושבה, בחברת בני האיכרים והפועלים. יום יום, לאחר שעות העבודה, היו צעירי רחובות עולים ל'גבעת האהבה' שבקצה המושבה, מזמרים ומזמרים. כעבור זמן-מה הצטרפה אלינו אחותנו בת-שבע. היא הייתה רק בת שבע-עשרה, אך כבר למדה בקונסרווטוריון למוסיקה בלַייפְּציג. אבינו שלח לנו כסף, ואנו קנינו פסנתר ביפו. בשוב הפועלים מן הכרמים והשדות הייתה בת-שבע ממהרת אל הפסנתר, מלווה את השבים בנגינתה. עד מהרה נהפך חדרנו, בבית שכּונָה אז בשם 'המגדל', למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות, וצעירים יהודים מכל הסביבה."היה גם חלום להמשיך את לימוד העברית אצל המורה וילקומיץ' – המחנך המעולה. אבל רחל קיבלה מיד לבואה ארצה את העבודה כעיקר. היא ניסתה לעבוד במושבה, שבנותיה לא עבדו בה, והתחילה לחפש דרכים אחרות".על הופעת שתי האחיות ברחובות סיפרה הגננת, חנה וייסמן:"הופעת האחיות, השתיים, במושבה הייתה למאורע. אחת לבנת-פנים, בעלת עיניים כחולות, גבוהה, שותקת וזועפת, השנייה שחורה, בעלת עיניים שחורות, מסבירה פנים, מחייכת ומנסה לדבר. מנסה, אני אומרת, כי עברית לא ידעו, ומראשית בואן הודיעו כי שום שפה אחרת מלבד רוסית אינן יודעות."פגישתנו הראשונה אִתן הייתה בגן-הילדים שלי. בוקר אחד הופיעו שתיהן ופנו אלי בבקשת רשות לבקר בגן. בין הילדים הן רוצות ללמוד לדבר עברית. ודאי, כמובן. הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות. במשך זמן קצר נהפך הגן ל'בית ועד' לכל הבא למושבה. בחוג הצר של שלושתנו, ויחד עם חברים מעטים, היינו עורכים טיולינו לסביבה ואת מסיבותינו בשבתות. רחל לא הייתה מרבה לדבר. בשבתה מן הצד, או בשוכבה על הספה, הייתה מפליטה מדי פעם הערות-ביטול קולעות, בקשר עם דברי השיחה, וממשיכה לקרוא.40 אולם בשעת הטיול הייתה נהפכת לאחרת: עיניה הכחולות, אשר תמיד עצב עמוק היה נשקף מתוכן, ונראה היה כאילו הן חודרות למרחק ולעומק, היו ניצתות באש של שמחה וקורנות בזוהר ילדותי. צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק, לכאורה ללא כל סיבה. ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע. האחיות התחילו ללמוד עברית סמוך לבואן, ומיד הפליאו את המורה ואת המכרים במהירות תפיסתן את השפה ושל רוחה."במסיבות שלנו בשבתות, שהיו נערכות באחד הכרמים או בחורשה, הייתי קוראת מהדברים שהסכמנו עליהם כולנו. במשך הזמן קראנו את שיר השירים, קוהלת, רות, ודברי אגדה מובחרים. האגדה 'מיתתו של משה' עשתה עליה רושם כביר. מהשירים נתחבבו עליה במיוחד שירים אחדים של יעקב כהן ושל יצחק כצנלסון. בשעת המסיבות ההן הייתה משתנה להפליא. פניה הקשים לא היו לה, ובכל פעם הייתה חוזרת על החרוזים שמצאו חן בעיניה ביותר. בעצב רב, שהיה נוגע עד הנפש, הייתה קוראת את החרוזים של יעקב כהן: 'נגינות גנוזות יש, כקודשי תעלומות במקדשי לבבי הן חתומות… חבל. כי אוזן זר עד עולם לא תשמעם! מה טוב, כי אין לזר חלק בהן!'. לפעמים הייתה מצטטת חרוזים משירים שתוכנם רציני ושהיא הייתה מוצאת בהם נימה מבדחת, ובטון מלא הומור, המיוחד לה, הייתה משַווה לשיר תוכן חדש. יש והייתה מתחילה לקרוא בעל-פה, ברוסית, משירי בַּלמוֹנט ואחרים, ותנועות ראשה החינניות והנשיוֹת היו מלוות את הקריאה. תנועות ראש אלה ראינו רק בשעה שהייתה קוראת דברי-שיר."פעמים הייתה הבעת שמחתה רעשנית וקולנית ביותר, והיה רושם כי יותר משהיא שמחה, היא רוצה להיות שמחה. זוכרת אני נשף ציבורי ברחובות. לריקוד הרונדו התייחסה בביטול ונגררה אחרי בן-זוגה לריקוד, בבדיחות-דעת וברשלנות של להכעיס. אולם כשהבחורים התחילו לרקוד, וחיבוקי ידיים אמיצות התלכדו במעגל צפוף, לא עזבה את העיגול עד שנגמר כל הריקוד, רקדה ושרה מתוך התלהבות ובדבקות אמיתית".נקדימון אלטשולר היה צעיר מרחל. הוא נולד ברחובות, דור ראשון לעלייה הראשונה, רכב על סוסים כפרש והיה פועל מצוין. הוא התאהב ברחל אהבה הססנית וביישנית. רחל נטתה לו חסד. הוא היה בעיניה אב-טיפוס של שבט יהודי חדש, לא גלותי, לא משכיל, מלא חיוניות. בשנתה הראשונה בארץ-ישראל היא שאפה לבלתי-אפשרי: להידמות לנקדימון. נרקמו ביניהם יחסי אהבה. רכבו יחד על סוס אחד או רקדו בטירוף על "גבעת האהבה".כמו זלמן רובשוב-שזר, גם נקדימון אהב את רחל עד סוף ימיו, והוא הגיע לשיבה טובה. בעשר שנותיו האחרונות נפגשנו אחת לחודש לפחות. היה נוטל אותי למסעדות ברמאללה, ביפו, בירושלים העתיקה, בתל-אביב וברחובות. יונים אפויות וקוניאק חריף היו חביבים עליו במיוחד. בחורפים הביא לביתי תיבות תפוחי-זהב שקטף בפרדסו. הוא התגורר בדירת-חצר שהייתה בעבר לול תרנגולות. לדבריו, הייתה רעייתו האשה היפה ביותר בארץ-ישראל בעשור השני של המאה, אך בגלל זיכרונה של רחל, אין הוא מסוגל עוד להימצא במחיצתה. אז היה פורץ בבכי ואומר שאין הוא סולח לעצמו (ולה) על שלא דבק ברחל, לא נשא אותה לאשה ולא טיפל בה בימי מחלתה. "אם הייתה שׂורדת עוד שנים אחדות, עד המצאת האנטיביוטיקה, היא הייתה נרפאת כליל וחיה איתי עד היום", אמר. בדומה לשזר, גם נקדימון ראה בי בן אפשרי שלו, אילו היה נושא את רחל לאשה.