המהפכה המדעית
“המהפכה המדעית” היא שם מקובל להתקדמות המדעית המרשימה שהחלה ב- 1543 עם פרסום התיאוריה ההליוצנטרית בספרו של קופרניקוס (Copernicus) – De Revolutionibus Orbium Coelestium (“על הסיבובים של גרמי השמיים”) ונסתיימה עם פרסום עבודותיהם העיקריות של ניוטון ו-לייבניץ (Newton, Leibniz), בתחילת המאה ה- 18. המאמר יסקור “מה נשתנה” ויראה שאכן מידת השינוי אכן מצדיקה את המונח “מהפכה”. לשם הדגמה של המהפך האמור ירחיב המאמר ויתאר (על קצה המזלג) את ההתקדמות שחלה באותה תקופה בתחום מדעי יחיד – המתמטיקה.
רקע
אירופה שקעה ב”חשכת ימי הביניים” מאז הרס האימפריה הרומאית במאה ה- 5, הידע המדעי הרב שהושג ע”י היוונים וע”י בני התרבות היוונית-רומית נשתכח באירופה אך נשמר, ולעיתים פותח, בידי הערבים והביזנטים. עבודת שימור חשובה אחרת נעשתה במנזרים נוצריים.
החל מהמאה ה- 12 החלה באירופה התאוששות איטית, דמוגרפית, כלכלית ואפילו מדעית. עבודותיהם של היוונים חזרו לתודעה האירופית ושימשו כמופת אותו יש ללמוד ואליו יש להגיע. הן היוו את הבסיס לחומר הלימוד באוניברסיטאות שנפתחו באותו זמן וששימשו תשתית לעבודה מדעית כלשהיא.
הפעילות הכלכלית התרחבה, ועמה התרחב המסחר שדרש פתרונות מעשיים לבעיות ניווט מצד אחד, וחשבונאות מצד שני. כן התרחבה הבנייה, כתוצאה, בין היתר, של התרחבות האוכלוסייה, בייחוד העירונית, ושל גידול העושר, שדרשו פתרונות הנדסיים לצרכים המתרחבים.
החלה התקדמות טכנולוגית, איטית אומנם, ובייחוד חשובה לענייננו המצאת הדפוס בערך ב- 1450, דבר שסייע דרמטית להפצת הידע בכלל והידע המדעי בפרט.
תסיסה דתית ואינטלקטואלית רחשה וסיפקה לגיטימציה חלקית להטיל ספק במקובל. במיוחד, סמוך לתחילת תקופת המהפכה המדעית התרחש הפילוג בכנסייה. אומנם תסיסה זאת גם הביאה ל”סגירת שורות” ולהידוק הפיקוח הכנסייתי על הפעילות האינטלקטואלית, אך מצד שני, תמיד היו בנמצא באירופה “איים” של חופש, מה שאולי מהווה אחד ההסברים להתרחשות המהפכה המדעית דווקא באירופה, כאשר עד המאה ה – 16 היו בנמצא תרבויות מתקדמות לא-פחות במזרח התיכון, בתת היבשת ההודית ובמזרח הרחוק.
מאפייני המהפכה המדעית
קופרניקוס |
כדי להצדיק את הכינוי “מהפכה מדעית”, צריך, כאמור, להסביר “מה נשתנה” וצריך לשכנע שהמדובר בשינוי חשוב דיו. ניתן לסווג את השינויים לכמה תחומים.
ראשית. כיוון שבחרנו לסמן את תחילת תקופת “המהפכה המדעית” עם קופרניקוס והתיאוריה ההליוצנטרית שלו, ולפיה כדור הארץ מקיף את השמש, הרי תיאור העולם הקופרניקאי היה מהפכני כשלעצמו משתי בחינות:
מהפכה תודעתית לגבי מקומנו בעולם.
משמעות פרסום עבודתו של קופרניקוס, שעיקרה, שהארץ סובבת סביב עצמה וסביב השמש, הייתה מהפכנית מבחינת הבנתו של האדם שאין הוא במרכז היקום – שגודלו העצום התחיל להתברר – מצד אחד, ושהארץ אינה יציבה כמו שנדמה, מצד שני.
מאוחר יותר, כש-ניוטון איחד תופעות כמו סיבוב כוכבי הלכת עם נפילת עצמים ארצה, והראה שחוקי הטבע חלים בכל מקום ביקום. התברר, בנוסף, שמבחינת אותם חוקים, אין לכדור הארץ שום מעמד מיוחד.
בקצרה, המדובר בפיחות דרמטי שחל ביוקרת השכונה הקוסמית שלנו, שהוכח שאינה אלא כוכב לכת נוסף ושייחודה רק בהיותה מאוכלסת בכמה דוברי יידיש ולשונות נוספות.
החלו ניצני פיחות במעמד האדם עצמו. עם גידול הידע האנטומי, הזואולוגי והגיאולוגי, החלו כמה מדענים להרהר שמא האדם עצמו אינו אלא בעל חיים נוסף, ששונה מן האחרים בכך שהוא ישן על גבו ומלמד את צאצאיו לא לנגב את האף בשרוול.
בתקופה האמורה טרם הבשילה מחשבה זאת מעבר לכמה הרהורים מלומדים בחדרי-חדרים. בסופה של תקופת “המהפכה המדעית” אנו עדיין נמצאים כמאה שנים לפני הולדתו של צ´ארלס דארווין.
החלפה שלימה של תיאוריה מדעית באחרת.
האסטרונומיה הייתה המדע ה”רציני” ביותר עד ימי קופרניקוס מבחינת איסוף שיטתי של ידע, יכולת ניבוי, חישובים, רציפות העבודה וכו´. משנתקבלה התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס וממשיכיו התברר שבעצם אלפי שנים האסטרונומים עבדו על בסיס שגוי לחלוטין, וכל התיאוריה הגיאוצנטרית, לגבי תנועת גרמי השמיים, ולפיה הם סובבים את כדור הארץ, נאלצה להיגנז בשלמותה. מאפיינים אחרים היו:
היווצרות ממסד מדעי.
עד לתקופת המהפכה המדעית נהוג היה לעיתים קרובות לשמור בסוד את הידע הקיים. הדבר אפשר ניצול כלכלי של אותו ידע. למשל, הפורטוגזים, חלוצי המסעות בים לגילוי העולם שמרו בסוד, ככל שניתן, את המפות ששימשו אותם, ואת תגליותיהם בכלל. מתמטיקאים או אסטרונומים שעבדו בחצרו של נסיך התייחסו לידע שצברו כסוד מקצועי המגדיל את אפשרויות תעסוקתם. כימאים (או אלכימאים…) שמרו בסוד את תגליותיהם מסיבות מובנות. מה גם שהסדרי רישום פטנטים טרם פותחו.
בהדרגה, נוסדו מוסדות וארגונים שתכליתם מחקר והחלפת רעיונות. מוסדות אלה אפשרו ועודדו שמירת ידע קיים והפצתו, למשל – ע”י ביטאונים מדעיים. כך, ואולי זה העיקר – התאפשרה רציפות העבודה המדעית. מדען, אם נשבש מעט את דברי ניוטון, יכול היה להביט רחוק יותר בעמדו על כתפי קודמיו. עקב זאת נוצרה מעין קהילייה בינלאומית של מדענים.
חשיבות נוספת של מוסדות אילו הייתה בתמיכה הכספית – משרות ומשכורות – שנתנו למדענים רבים ושפטרה אותם מדאגות פרנסה, כך יכלו המדענים להתרכז בעבודה מדעית בלבד.
עצמאות המדע.
כיוון שהמדע החל לעסוק בעובדות, הפך המדע לניטרלי לגבי ערכים. בנוסף, המדע נאלץ להינתק מהנחות א-פריורי לגבי הטבע וניתק מאפוטרופסות הכנסייה שהשקפתה על העולם הייתה אריסטוטליינית (ר´ בהמשך), כיוון שהתיישבה עם קיום האל. במידה שלא הצליחו אנשי המדע בכך – שימשה הכנסייה גורם מעכב. המדע הוציא מתחום דיוניו גורמים כמו כוח עליון, קיום האל וכו´ כלא רלוונטיים לעבודתו. ובפועל, בעצם הצלחתו להוכיח שחוקי הטבע שגילה – תקפים , שלל המדע את התערבותו השרירותית של כוח עליון בתופעות היום-יום. בקיצור, המדע הפך, אם כי בשום פנים לא באופן רציף, לתחום אוטונומי של מחשבת האדם.
התחלת יישום המדע.
ההתקדמות המדעית הביאה להתקדמות טכנולוגית. אמנם לא בצורה בולטת, כפי שקרה בעת המהפכה התעשייתית, אולם מספיק בכדי שיובחן עד כמה המדע מקדם את האנושות. דבר זה מצידו עודד את ההשקעה במדע (למשל, תמיכה ממלכתית במוסדות מדעיים) והעלה את יוקרת הפעילות המדעית ואת יוקרת המדענים.
הדבר השיק לתופעה ולפיה דורות של אנשים משכילים ומובילים באירופה החלו להבין את חשיבותה של המחשבה השיטתית והרציונאלית, גם בתחומים שלא בהכרח קשורים ישירות למדע: בתחום הניהול, עסקו יותר בתכנונים, תחזיות וכו´. או, התחלת רישום סטטיסטי מסודר.
בתחום החרושת החלה התמחות בשלבי הייצור השונים, מה שבישר את אחד ממאפייניה הבולטים של “המהפכה התעשייתית”, שתחילתה בסוף המאה ה – 18. כמו כן התחילו, למשל, לייצר חלקים מודולאריים של מתקנים שונים.
כמובן, אין בכך כדי לטעון שמחשבה שיטתית או רציונאלית לא הייתה קיימת קודם. כמו כן, אין זאת בשום פנים רק תולדה של המדע, אלא גם של התפתחות המדינות באירופה, כמו גם התפתחות הכלכלה, ההנדסה ותחומים אחרים. אבל, הייתה השפעת גומלין בין התחומים.
תודעת ההתקדמות.
קיום המדע, על הצלחותיו המוכחות, הכניס יותר ויותר לתודעה האנושית שהמגמה של האנושות היא – קדימה. כל דור יודע יותר מקודמיו ולכן מייצר יותר, עשיר יותר, משכיל יותר וכו´, תודעה שמלווה אותנו כיום, אך לא הייתה מובנת מאליה עד מאות השנים האחרונות.
נתלוותה לכך נועזות מחשבתית בתחומים שהם רק משיקים למדע, כמו הרעיון של שפה בין לאומית, ללא החסרונות הקיימים בכ”א מהשפות הקיימות. דוגמא אחרת היא ניצני ספרות המדע הבדיוני, עת החלו להופיע בפרסומים שונים רעיונות לביצוע לאחר שייפתרו “כמה” קשיים טכניים: שייט מתחת למים, התיישבות בירח, טיסה וכיו”ב.
נוסף לשינויים שתוארו, שינוי חל גם בפרקטיקה המדעית, באשר לשיטות החשיבה, העבודה וההצגה של העוסקים במדע:
התיאור הכמותי.
לפני תקופת המהפכה המדעית שלטה במדע התפיסה של אריסטו, שטענה שלכל המתרחש, יש כוונה תחילה מאחוריו, ולכן, המדע מנסה להסביר מדוע מתרחשות התופעות, או מהי מטרתן. תפיסה זו, שלא קידמה רבות את המדע, הוחלפה ומעתה מטרת הפעילות המדעית היא לתאר וקודם כל, לתאר כמותית, באופן בלתי תלוי בהסבר של התופעה. חשיבות מיוחדת ניתנה למדידות יזומות ומבוקרות – ניסויים, בעיקר לאישור או הפרכה של תיאוריות מדעיות.
התיאור המתמטי.
שלושת חוקי קפלר לגבי התנועה מסביב לשמש יכולים להיחשב למבשרי כניסת המתמטיקה למדע, עבודתו של ניוטון בנושא המכאניקה הייתה התיאוריה המדעית הראשונה שנוסחה בצורה מתמטית.
היה אמנם שימוש רב במתמטיקה גם קודם לכן – בעיקר באסטרונומיה, אך החידוש הוא בכך שחיפוש יחסים מתמטיים בין תופעות הפך למטרת המדע.
מכאן ואילך, את הנתונים הכמותיים שהושגו במדידות, ארגנו המדענים בנוסחאות מתמטיות, המתארות את היחס בין הגדלים הנמדדים ומנבאים את התוצאות בתצפיות עתידיות.
המתמטיקה כבשה לה תפקיד נוסף – היא הפכה למגלה של ישויות פיסיקליות: כוח המשיכה נתגלה, למשל, ע”י חישוב מתמטי שעשה ניוטון, שקישר, ע”פ האגדה, בין נפילת תפוח ביש-מזל לבין תנועות שמימיות; דוגמא מאוחרת יותר (מלאחר התקופה המתוארת), היא גילוי כוכב הלכת נפטון, גם כן ע”י חישובים מתמטיים.
מודל ליצירת והצגת תיאוריות מדעיות.
החל מספרו של ניוטון Philosophiae Naturalis Principia Mathematica (“עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע”), תיאוריה מדעית מסבירה מס´ רב של תופעות ע”י חוקים ספורים ופשוטים. אח”כ בעזרת חוקים אלה היא מנבאת ומסבירה עובדות נוספות (שיטת האינדוקציה-דדוקציה).
החלפת הפילוסופיה השלטת.
הפילוסופיה ששלטה במדעי הטבע עד תקופת המהפכה המדעית הייתה זו של אריסטו, שטענה שכל חפץ מתנהג על פי טבעו שהוא התכלית הטבועה בו מראש. במיוחד, קיימת לחפץ תנועה “טבעית” – לאבן, כלפי מטה, לעשן, כלפי מעלה וכו´. פילוסופיה זו לא עודדה תצפיות, ניסויים וכו´ – די בעיון מעמיק בתכליתם של דברים להבנת הטבע.
אנשי המדע, שהחל במאה ה- 16 החלו במדידות ובתצפיות שיטתיות פעלו יותר (ולא תמיד במודע) ע”פ הפילוסופיה האפלטונית שטענה שלהבין את הטבע, פירושו להכיר את הסיבה (להבדיל מתכלית) – כוח, חוק טבע וכו´ – לכל תופעה ותופעה. תוצאות תצפיותיהם – שלכל תנועה יש סיבה: כוח שפעל על הגוף הנע ושאין בנמצא תנועה “טבעית” – הצדיקו, או גרמו, החלפה זו של שיטות פילוסופיות, כמובן, “גם” בגלל שהמדע התקדם כך הרבה יותר.
כך למשל, אפלטון גרס שדיוק מוחלט אינו אפשרי במציאות, למשל, אין תנועה מעגלית מוחלטת ואפשר להשיג רק קירובים ואכן, בזמן המהפכה המדעית כל החוקים נוסחו על סמך מדידות מקורבות מתוך ידיעה שהתנאים לקיום ומדידת התופעות בצורתן הטהורה אינם קיימים.
ע”פ אריסטו הזמן והמרחב קיימים רק כמן מגרש משחקים עליו מתרחשות התופעות, למשל, באין תנועה, אין גם זמן. לעומת זאת הפיסיקה הניוטונית, שהמהפכה המדעית השליטה, גורסת זמן מוחלט ומרחב מוחלט, בנפרד מן העולם החומרי וכן מרחב וזמן הומוגניים: שום נקודה במרחב או בזמן אינה שונה, עקרונית, מנקודה אחרת, בניגוד לאריסטו, שלמשל, הפריד בין שמים לארץ.
גידול עצום בכמות הידע.
כמות הידע על עולמנו גדלה בצורה רציפה, וקצב רכישת הידע גבר והלך. בנוסף, פותחו שיטות לקטלוגו ולסיווגו. בפיסיקה, כאמור, הייתה ההתקדמות הדרמטית ביותר והשפעתה על התודעה האנושית מכריעה. המתמטיקה עמדה במקום השני. וכן התקדמו מאד הגיאוגרפיה והרפואה, זאת האחרונה יותר מבחינת הידע ופחות מבחינת יישומו. כימיה וביולוגיה התקדמו גם הן. למעשה שום תחום מדעי עיקרי לא נזנח.
אחת הסיבות לכך – מכשירים שהומצאו באירופה, או שהגיעו לאירופה, והרחיבו את טווח התצפיות או הגדילו את דיוקן: טלסקופ, מיקרוסקופ, שעון מכני (הומצא קודם, אך יישום עקרון המטוטלת שיפר בהרבה את ביצועיו בתקופה האמורה), ברומטר, תרמומטר ועוד.
דוגמאות לתגליות מאותה תקופה: תנועת כוכבי הלכת סביב השמש וביטוייה המתמטי ע”י קפלר, שלושת חוקי התנועה של ניוטון, נפיצות האור, חישוב מהירויות האור והקול, גילוי כתמי השמש, גילוי ירחי הצדק, טבעות שבתאי, גודלו של לחץ האוויר ותלותו בגובה, חוק בויל לגזים: יחס הפוך בין לחץ ונפח ויחס ישר בין שניהם לטמפרטורה, השדה המגנטי של כדור הארץ, גילוי התא החי, גילוי החיידקים, גילוי אוסטרליה, גילוי מחזור הדם, וזו רשימה חלקית ביותר.
היריעה קצרה מכדי לתאר את כל שהושג באותה תקופה. בכל זאת, כדי להדגים זאת, נרחיב את היריעה ונתאר את ההתקדמות בענף אחד ויחיד – המתמטיקה. וגם היא בקצרה:
הדגמה – התפתחות המתמטיקה
“מבשרה” של המהפכה המדעית” בתחום המתמטיקה היה ג´ירלמו קרדנו (Cardano, 1501 – 1576), בספרו Ars Magna (“האומנות הגדולה”), שיצא ב- 1545, ובו פתרונות למשוואות ממעלה שלישית ורביעית. הפתרון למשוואה ממעלה שלישית נתגלה עוד קודם ע”י שיפיונה דל – פרו (Ferro, 1465-1526), ואילו למשוואה ממעלה רביעית קרדנו הביא פתרון של אחד מתלמידיו, לודוביקו פררי (Ferrari) – (1522-1565).
ספר זה, נחשב לעיתים למציין את ראשית של המתמטיקה המודרנית, וזאת מכיוון ששני הגילויים הנ”ל הביאו בעקבותיהם לגל של ניסיונות לפתור משוואות ממעלות גבוהות יותר. הניסיונות נכשלו, אמנם, אך ידע רב נצבר עם החיפושים.
אחד הגורמים שהגבילו את התקדמות המתמטיקה טרם התקופה המתוארת, הייתה צמידותה, מאז התקופה היוונית, לגיאומטריה כמשענתה המוחשית. למשל, הוכחה נחשבה ככזו רק אם אפשר היה לתת לה המחשה צורנית; העלאה בריבוע נחשבה, פשוטה כמשמעה, יצירת ריבוע מקו וכנ”ל, העלאה בשלישית – יצירת קובייה; גדולי המתמטיקאים של התקופה, בעבודתם המצטברת, שחררו את האלגברה מכבלי הגיאומטריה ורנה דקארט (Descartes) -(1596-1650), למשל, כבר ראה באלגברה הרחבה של תורת ההיגיון, שאין בינה ולעולם החיצון דבר. צעד חשוב להינתקות זו היה פיתוח הגיאומטריה האנליטית – תיאור אלגברי של עצמים גיאומטריים – שנעשה בעיקר ע”י דקארט (ופייר דה פרמה (Fermat, 1601-1665), שלא פרסם את עבודתו), שפיתח את מערכת הצירים הנקראת על שמו.
תחומים מתמטיים אחרים שהתקדמו היו תורת המספרים, כאשר פותחו כללים לעבודה במספרים “מוזרים” – שליליים, מרוכבים ואי רציונאליים. בנוסף, ג´ון נאפייר (Napier) והנרי בריגס (Briggs) פיתחו את לוח הלוגריתמים הראשון, ובמקביל גם יובסט בירגי (Burgi), כולם בערך ב – 1600. בעזרת הלוגריתמים פותחו סרגלי החישוב, שהיו כלי החישוב היעיל ביותר עד המצאת המחשב.
התקדמות חשובה ביותר הייתה בתחום הסימון. עד אז היה מקובל לרשום כל רעיון מתמטי במילים ולעיתים השתמשו בקיצורים; למשל p עבור פלוס ו- m עבור מינוס. סימן השוויון הונהג ב- 1557 ע”י רוברט רקורד (Recorde). סימני גדול מ- וקטן מ- הונהגו ע”י תומס הריוט (Harriot, 1560 – 1621), ג´ון וואליס (Wallis, 1616-1703) היה הראשון להנהיג את סימן האינסוף. לייבניץ הנהיג את סימן הכפל, סימן ה”בערך” ורוב הסימנים הקשורים לחשבון האינפיניטסימאלי.
שיטת הסימון החשובה ביותר, ייצוג ע”י אותיות של תבניות מספר, הונהגה ע”י פרנסואה וייאט (Viete) ב- 1591 ובלעדיה אין לתאר חשיבה מתמטית כפי שאנו מכירים אותה היום. וייאט קידם רבות גם את הטריגונומטריה.
שיטת הוכחה חדשה- האינדוקציה – הונהגה ע”י מאורוליקו (Maurolico) ב- 1575.
חלה התפתחות בסטטיסטיקה התיאורית: האקטואריה החלה להתפתח עם התפתחות ענף הביטוח וכן הסטטיסטיקה התיאורית. החלו להכין ולנתח טבלאות של לידות ופטירות, התפלגות גילאים וכו´. בין הבולטים בכך: ג´ון גראונט (Graunt, 1620-1674), יאן דה וויט (de Witt, 1625-1672. ידוע גם מספרו של אלכסנדר דימא “הצבעוני השחור”), וויליאם פטי (Petty, 1623-1687) ועוד.
ואחרון, תורת ההסתברות נוסדה בעצם באותה תקופה (לא מעט תודות למשחקי הקובייה והקלפים!) ורוב מושגי היסוד בה הם פרי אותה תקופה. זאת תודות לעבודותיהם של קרדנו, מרן מרסן (Mersenne) – (1588-1648), בלז פסקל (Pascal, 1623-1662), שבין היתר, בהתכתבותו עם פרמה נטבע המושג “קומבינציה” (צירוף בו אין חשיבות לסדר), כריסטיאן הייחנס (Huygens, 1629-1695), תומס סטרוד (Strode, 1626-1699), שטבע, בין היתר, את המונח “פרמוטציה” (צירופים בהם יש חשיבות לסדר), ויעקב ברנולי (Bernoulli, 1654-1705).
לייבניץ (1646-1716) |
ההתקדמות הדרמטית ביותר במתמטיקה הייתה בתחום החשבון האינפיניטסימאלי – נחקר הקשר בין גזירה (מציאת משיק) לאינטגרציה (מציאת שטח מתחת לעקומה). נמצא הקשר בין השקה לערכי קיצון. בנוסף, נמצאו אלגוריתמים לגזירת פונקציות מסוימות ופותחו טורים כדי למצוא שטחים מתחת לעקומות.
בין הבולטים בהתקדמות הנ”ל: בונוונטורה קווליירי (Cavalieri) – (1598-1647), וואליס, דקארט, פייר דה פרמה, אוונגליסטה טוריצ´לי (Torricelli) – (1608 – 1647), ג´יימס גרגורי (Gregory) – (1638-1675), אייזק בארו (Barrow) – (1630-1677) ועוד.
מי שגיבשו את התרומות החלקיות לחשבון האינפיניטסימאלי לכדי תורה שלמה היו אייזק ניוטון וגוטפריד ווילהלם פון לייבניץ.
ניוטון (1642-1727) הכליל את עבודות קודמיו, ניסח שיטה כללית למציאת נגזרת, ניסח דרכים שיטתיות לפתרון כללי של רוב הבעיות השייכות לחשבון האינפיניטסימאלי, קבע שאינטגרציה וגזירה הן פעולות הפוכות, מצא סדרות אינסופיות לביטוי פונקציות והתקרב מאוד למושג הגבול. ניוטון נעזר במה שפיתח בעבודתו הפיזיקאלית – הפיזיקה של התנועה אינה אפשרית ללא החשבון האינפיניטסימאלי.
לייבניץ (1646-1716) גילה גם הוא שאינטגרציה וגזירה הן פעולות הפוכות, פיתח את שיטת הסימון הנהוגה היום וגילה גם הוא סדרות אינסופיות לביטוי פונקציות מתמטיות, עבודתו, שאמנם לא הושלמה, הניעה את האחים יעקב ויוהאן (1667-1748) ברנולי להפיצה באירופה, וכך הוא, יחד עם ניוטון, נחשבים למייסדי החשבון האינפיניטסימאלי כענף מתמטי חדש.
עד כאן מתמטיקה, וזה רק ענף מדעי אחד.
סיכום
התקדמות זו, נראה שמוצדק לכנותה מהפכה – המדע לפניה ואחריה שונים בצורה מכרעת. מדענים עבדו אחרת וחשבו אחרת לפניה ואחריה. בהדרגה גם הציבור המשכיל והמשכיל-למחצה הפך להיות מודע למתרחש.
עם זאת חשוב לזכור שמעברים בין תקופות הם לרוב הדרגתיים, ולעיתים לא מורגשים כלל ע”י בני הזמן. גם בתקופת המהפכה המדעית היו נפוצות מאוד תופעות שעל פי ראייתנו שייכות יותר לימי הביניים. למשל, ניוטון הקדיש את רוב ומרצו מרצו למחקרים תיאולוגיים מעורפלים וגם תופעות של שמירת סודות מדעיים לא נעלמו בין לילה. וכך, במשך כל תקופת “המהפכה המדעית” המשיכו לשרוף מכשפות.
בכלל, אין מעבר חד בין ימי הביניים לעת החדשה ואין מעבר חד בין התקופה שטרם “המהפכה המדעית” לתקופה המתוארת, כשם שלא היה מעבר כזה בין העת העתיקה לימי הביניים. כך לדוגמא, מאות שנים לאחר נפילת רומי היו באירופה אנשים שהיו רומאים בתרבותם, מצד אחד. מצד שני, עמוק אל תוך העת החדשה, בסוף המאה ה – 16, הייתה סקוטלנד, עם כל מריבותיה השבטיות, שייכת מבחינות רבות לימי הביניים. בנוסף, חשוב גם לזכור ש”המהפכה המדעית” התרחשה במשך כ – 150 – 200 שנה. כדי להמחיש זאת, זה בערך פרק הזמן שבין נפוליאון כקיסר צרפת לבין ישראל קיסר כראש ההסתדרות.