רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק א

אתר עמותת בית לרחל המשוררת

1. "גבוה-גבוה וזקוף "לא היה אמן יוצר שהשפיע יותר, וממשיך להשפיע, על החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופת היישוב והמדינה מאשר המשוררת רחל בלובשטיין.

השפעה זאת חורגת בהרבה מתחום עולם הספרות ואיכות שיריה. עוד ב1913- כתב לה אב-מייסד בכיר של תנועת העבודה הארץ-ישראלית, א. ד. גורדון, במכתב: "ראיתי את נפשך עומדת לפנַי גבוה-גבוה וזקוף, על עֶברי פי תהומות, מבקשת דרך לעלות למעלה, למעלה, יותר נכון, חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד. הלא תסלחי לי, כי ניגשתי אליך ואלחץ את ידך". במונחי תורת היצירה והתקשורת של אפלטון, רחל הוֹלידה בגורדון את אותם היסודות שהשלימו את אישיותו וגיבשוה, היא היתה המוּזָה של הגותו, ובכך היתה לתנאי הכרחי לעצם קיומה ולכל תולדותיה. בתפיסתו את האדם, החברה והציונות, כגאולת העם היהודי דרך השיבה אל עבודת האדמה וגאולה עצמית של כל פרט ופרט, השפיע גורדון השלם והמגובש על כל מה שהתחולל מאז בארץ-ישראל.

אם רחל הייתה מוזת-ליטוש של גורדון, אזי היא הייתה גורם מעצב בעולם של רגישות לתנאים התחלתיים וחלק מתופעת-שער בהתפתחות של העם היהודי בעידן הציוני. את הערכתו לרחל ביטא אז גורדון בשיר:

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –עָלֹה תַעֲלִיאִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,אַל יֹאמַר: עֲלִי!וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְיֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

השימוש בביטויים: "גבוה-גבוה וזקוף", "על עֶברי פי תהומות", "לעלות למעלה למעלה", "לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד", "לכי בשבילך עלֹה תעלי", "אינך בודדה במרום", מלמד כי גורדון, שהיה בן 57, ראה ברחל, שהייתה אז בת 23, אישיות יוצאת דופן בעוצמתה ובפוטנציאל הגלום בה, לאו דווקא כמשוררת. ב1913- למדה רחל בצרפת אגרונומיה והתכוונה לחזור אחרי הלימודים ארצה, לפתח בה חקלאות מודרנית. השימוש בביטויים אלה מבסס את הטיעון בדבר ההשפעה האדירה שהשפיעה רחל על גורדון, ודרכו – על כל מי שהושפע ממנו.

אחרי מותה של רחל ב1931- אמר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, "על המשוררת רחל שמתה בעצם כוחה השירי. היה בשירתה משהו מבת-קול של אֵלֶה היעודות לקרבן, משירת בת יפתח שהלכה לתַנות עם רֵעוֹתיה על ההרים". בסיפור התנ"כי הייתה הקרבתה של בת יפתח תנאי הכרחי לניצחון העברים על בני עמון. בעקבות תבוסת בני עמון והישועה שהושיע יפתח את ישראל, הוא היה לגיבור לאומי, ושש שנים הנהיג את ישראל. בִּתוֹ, שבלעדיה לא היה מביס את בני עמון ומגיע לרום מעמדו, קיבלה פסק זמן של חודשיים לתנות עם רעותיה "על בתוליה על ההרים", ואחר-כך הועלתה לעולה. כבת יפתח, כך גם הייתה תופעת רחל, כאמור, "אירוע שער", במונחי תורת האבולוציה בתקופה הציונית. כל מה שהתרחש בארץ-ישראל מרגע הופעתה ב1909-, הושפע ממנה.

ב1934- חזתה המשוררת יוכבד בת-מרים את מסע הכיבוש של רחל ברחבי התרבות העברית. בשירה "וְאַתְּ אֵינֵךְ" שאותו הקדישה לנִשמת רחל, כתבה בת-מרים: "שְׁמֵךְ הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב כְּעִגּוּלִים בַּנָּהָר \ מֵאֶבֶן יָרְדָה לִמְצוּלוֹת, \ אֶבֶן לְבָנָה וּבוֹדֶדֶת."

ב1954-, עשרים ושלוש שנים אחרי פטירת רחל, לכבוד חגיגות חמישים שנה לעלייה השנייה, פרסם נתן אלתרמן, האידיאולוג הפיוטי של הבן-גוריוניזם, ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" את שירו "הֵאִיר הַשַּׁחַר". שם השיר לקוח מקטע בשם "הרועה בשחר" שכתב נשיאה השלישי של ישראל, זלמן שזר, חמש-עשרה שנים אחרי מותה של המשוררת, על הפגישה הראשונה שלו עם רחל בחוות כנרת והמובא להלן. אור השחר היה בעיני רחל התגלמותו של היופי האידיאלי ואותו היא ניסתה לחקות ביצירתה, כפי שהיא כתבה ב1927- בשירה "נַפְתּוּלִים". העלייה השנייה הייתה, לדברי אלתרמן, "פֶּרֶק מְפאָר וּמֻפְלָא" שהוֹריש לאומה "רוֹבֶה וּמַחֲרֶשֶׁת" ושברא "אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי". זאת הייתה תקופה ש"בִּלְעָדֶיהָ לֹא צִיץ וְלֹא פְּרִי". את תקופת המייסדים הזאת ואת בניה הנפילים מייצגת "עַלְמָה מְזַמֶּרֶת וְכוֹבֶשֶׁת אֲגַם", היא המשוררת רחל. ולכן

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר. נִזְכְּרֶנָּהוְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל…נִשְׁמָעֶנוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶןמִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל…

אין זכות גדולה יותר מן הזכות לגרום לשחר להאיר, ולהיות קולו של היום שהחל ואין הכוונה בזאת לחיבור שירים, אלא למפעל הציוני. חוקר הספרות העברית, פרופ' דן מירון, כתב ב1991-: "צמיחתו המהירה של מיתוס רחל במשך שנות השלושים, היא אחת הפרשות המרתקות בהתפתחות התרבותית של ה'ישוב' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ניתוח מרכיביו של המיתוס והבנת הדינאמיקה של צמיחתו והתפשטותו חשובים לא רק לכל המעונין בחקירה היסטורית של תולדות תרבותנו, אלא אף בהערכה אקטואלית של מבני-העומק, המשפיעים על התנהגותנו החברתית-התרבותית גם עתה; שכן מיתוס רחל, למרות עליות וירידות ואפילו תקופות 'לאטֶנטיות' מסוימות, שעברו עליו עם שקיעת תרבות 'הישוב' ועליית התרבות של מדינת ישראל, עדיין מצוי עמנו ככוח נוכח, פעיל ומכוון לו, גם ממרחק (למשל: מקומה של רחל כמודל וכמקור השראה בפזמונאות ובשירה הפופולארית של ימינו)"

אין בהכרח מִתְאם גבוה בין סטאטוס חברתי, יוקרה, פופולריות ו'רֵייטינג', לבין השפעה על מציאות. מחקרִי על מלחמות ישראל, למשל, העלה שגדול המפקדים הקרביים בעידן הציוני היה אריה עמית (טפר), שסביר להניח כי רוב קוראי ספר זה אפילו לא שמעו את שמו, ואילו רוב אלה ששמעוהו, יתייחסו בוודאי בביטול להערכתי זו. תרומתו של טפר להצלחת הצד היהודי במלחמת העצמאות הייתה כה גדולה, עד שבלעדיה אולי לא הייתה קמה מדינת ישראל.9 אני סבור שגם השפעתה של רחל על המציאות הארץ-ישראלית, בשמונים השנים האחרונות, הייתה גדולה לאין שיעור ממה שרוב הישראלים נטו לחשוב, עד כתיבת שורות אלה. המחבר מבקש להסביר את המציאות על כל היבטיה, ולנתח את הגורמים המשפיעים עליה על-פי משקלם הריאלי, ולא לשרת הלכי-רוח ואופנות של אליטות חברתיות או פרדיגמה רווחת בתחום התנהגות האדם, שחדלה להסביר את המציאות ושאבד עליה הכלח.

עיקר השפעתה של רחל לא היה באמצעות המיתוס שהתפתח סביב דמותה אחרי מותה, אלא באמצעות מעשיה בעודה בחיים. דן מירון נתן משקל-יתר למיתוס, ולא ירד לעומקה של תופעת רחל, כרוב מורי ההלכה התרבותיים.

לפעמים פשטות היא פשטנות. לסוד קסמה של רחל אין הסבר פשוט הנמצא מתחת למנורה המדעית והמוגדל במיקרוסקופ. פשטנות היא אחת הרעות החולות של תרבותנו. היא סחורה טובה לשיווק אך היא אמצעי-ייצור לקוי. אני שואף לנתק את עצמי מן הקשר הגורדי: פשטות-פשטנות. אני מזמין לעצמי צרות צרורות; הרי אחת מהן לדוגמא: עורכת כתב-העת לשירה, "חדרים", הלית ישורון, כתבה ברשימת ביקורת על המהדורה הראשונה של ספר זה: "מעניין שמנפץ מיתוסים מושבע מתיז חזיזים לעברם של ברל כצנלסון ושזר, אך נאחז בכל כוחו במיתוס של רחל". דומה שישורון לא קראה את "סוד קסמה של רחל המשוררת", או שהיו לה בעיות בהבנת הנקרא, ואולי בעצם אין היא מבינה מיתוס מהו. גברת ישורון היא פיגורה חשובה בעולם השירה של ישראל, ואני משער כי לטיעוניה יימָצאו שותפים רבים.

רחל הייתה אחת משלושת האנשים שהיוו את הגרעין הקשה של "חבורת כנרת" (ראה בפירוט להלן), שעיצבה את התשתית הרוחנית של הזרם העיקרי בתנועת העבודה הישראלית, בעשור השני של המאה העשרים. זרם זה, שראשיתו בתנועת פועלי ציון, התגלגל דרך אחדות העבודה ההיסטורית, מפא"י, המערך, ועד מפלגת העבודה ולווייניה. מנהיגו הבולט של הזרם הפוליטי-אידיאולוגי הזה היה דוד בן-גוריון. אנשי זרם זה קבעו את רוב ההתרחשויות בארץ ישראל ובתנועה הציונית במאה העשרים. לרחל לא היה בו סטאטוס פורמלי, אך השפעתה על האידיאולוגיה שלו ועל כוח המשיכה שלו בציבור הייתה כה גדולה, עד שבלעדיה אין להבין את הוויכוח הפוליטי-לאומי-אידיאולגי המתקיים בעצם כתיבת שורות אלה, למשל, לגבי עתיד יהודה, שומרון ורצועת עזה, והקמתה של מדינה פלסטינית בארץ-ישראל.

בבית הראשון של שירה "הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ" התייחסה רחל ל"חבורת כנרת" ולמטרותיה:

הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְעַלִּיזִים עַזִּים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָההֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְלְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַמַּלְכָּה

ה"נתיבה הרחוקה" ו"המלכה" הן החזון שאנשי "חבורת כנרת" ביקשו להגשים במפעל הציוני בארץ ישראל. אחרי כעשרים שנה היה החזון לאידיאולוגיה: בוועידת האיחוד בין מפלגות "אחדות העבודה" (ההיסטורית) ו"הפועל הצעיר" ב1930- היה רשום על הכרזה שמעל הבמה: "הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?". שורה זו לקוחה משירה של רחל "כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", שפורסם ב1927- ושהוקדש למשה בילינסון, ממנהיגי מפא"י וידיד קרוב של רחל.

שיריה של רחל ביטאו את חזונה של "חבורת כנרת" והשפיעו מאוד על עיצוב דרכה של מפלגת בן-גוריון ועל עיצוב דמותו של "דור הבנים", הוא "דור הפלמ"ח" ו"דור תש"ח", ששלושה מבניו הנודעים היו – משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין. שלושה בנים אחרים של דור זה, שמעון פרס, רפאל איתן ואריאל שרון, נמצאים ברום הצמרת של המנהיגות הלאומית, בעת כתיבת שורות אלה. אחרים ממוקמים היטב בכל האליטות הישראליות. שירים אלה מבטאים היום, כבעבר, את "ארץ ישראל היפה", על מכלול תרבותה וערכיה. בכך חרגו שירי רחל בהרבה מעבר לעולמם של המשוררים וקוראי השירה, שמספרם מועט והשפעתם מוגבלת. שירי רחל היו לאגף חשוב בכותל המזרח של התרבות הישראלית, כפי שניתן ללמוד מן המוּדעוּת הרחבה של הציבור הרחב לרחל, מתפוצתם של ספרי-שיריה, ומריבוי מופעי האמנות על רחל ושיריה.

בהתייחס לנוכחות הזאת של רחל בכל מה שהתרחש בארץ ישראל בשמונים השנים האחרונות, ראוי לא להניחה לחוקרי ספרות בלבד, כדן מירון וכגרשון שקד, חשובים ככל שיהיו, אלא ראוי לחקור את הופעתה ואת תופעתה בגישה בין-תחומית, המבוססת על אבני היסוד של התנהגות האדם, כיחיד וכקבוצה. ראוי גם להתבונן בביוגרפיה הביקורתית והבלתי-מיתולוגית שלה, ובקשר בין הביוגרפיה לשירים, ביתר פירוט משעשו זאת חוקרי הספרות שהמעיטו ברובם בערכה ובעוצמתה הפיוטית של המשוררת. 2. הענף האינטלקטואלירחל המשוררת הייתה אחות סבתי. אני מעז לכתוב על הדברים האלה על-פי מסורת אומץ-הלב האינטלקטואלי שמתקיימת במשפחתנו – שבלעדיה אין להבין את סוד קסמה של רחל – והשאיפה לתקשורת-עָל13 המאחדת את אבותי, אִמוֹתי וצאצאיהם. בשירת רחל השאיפה הזאת היא מוטיב מרכזי. הפילוסופים היווניים הגדולים מן המאות החמישית, הרביעית והשלישית לפני הספירה כינו את המידה הטובה המוסרית – אומץ-לב (אָרֶטֶה).

משקיפים מבחוץ, שהכירו היטב את המשפחה הזאת, אמרו לי שמתקיים בה מתח גבוה בין גאוניות לטירוף, ומוליכי-על המחברים את השניים. גאוניות איננה רק יכולת גבוהה להבנה פאסיבית, אלא כושר ליישם את ההבנה במציאות, למרות החיכוך (ואף ההתנגשות), ובכך לברוא עולם חדש. המתח הזה בין גאוניות לטירוף נובע מחיים בעולמם של אחרים שאינם מבינים את הגאון, שלועגים לו ואף מחרימים אותו.

רחל השתייכה לענף האינטלקטואלי שהוכחד, במשפחת האדם. היא נולדה אמנם למין המשמיד, שהרי הענף שלה לא התפתח למין עצמאי. המסכות המיתולוגיות של המין המשמיד לא פיתו אותה. היא לא הייתה שייכת – אף שביקשה להשתייך – לשום "לנו" אידיאולוגי, מאופיין היטב, שרידותי, עכשוויסטי, כופה נאמנות, שנברא ביום השישי הקצר, ומאז מקובע הוא באמונת "אתה בחרתנו". היומרה להידמות לאלוהים היא המיתוס הפרדיגמטי של הציוויליזציה הנוכחית המשמש אמצעי לאדם המשמיד למנוע הטלת ספק בחוכמתו כפי שאין להטיל ספק בחוכמת האלוהים. לכן כל פרט במין האדם מדמה את עצמו למרכז העולם שאין להטיל ספק בכישוריו ובמניעיו, וכשהוא נתקל באינטלקטואל של אמת ששׂרד מן הענף שהוכחד, הוא רודף אותו עד חורמה ומנסה להשמידו. א.ד. גורדון עמד על הסממן הזה באישיותה: בדידות בתוככי חבורה אינטימית ותומכת לכאורה. הוא כתב לה: "ליוויתי אותך הרבה בדרכך, הראית? ועודך בודדה!"

על בדידותה מאז היותה תינוקת, כתבה רחל ב1927- בשירה "חַיִץ":

זְכוּרַתְנִי, עוֹדִי תִּינקֶת, * לִוַּנִי עֶצֶב נִסְתָּר;בְּבֶגֶד-אֶבְלִי הָיִיתִי שׁוֹנָה וְנִבְדֶּלֶת מִשְּׁאָר.עָבְרוּ יָמִים וְאֵינֶנִּיתִּינקֶת בֵּין תִּינוֹקוֹת, *אֲבָל לֹא נָגוֹז הָעֶצֶב, וְטֶרֶם הוּסַר הָאוֹת.עֲדַיִן חוֹצֵץ הַחַיִץבֵּינִי לַשְּׁאָר. אַךְ עַתָּה, עַתָּה שׁוֹנָה וְנִבְדֶּלֶת נַפְשִׁי בִּשְׁחוֹר יַתְמוּתָהּ.

הסיבות לעיצבונה היו גם מותה של אמה האהובה כשהייתה רחל בת שש-עשרה, וגם מחלת השחפת שלה. אך לא רק הם. מקורו של העצב הנסתר מאז היותה תינוקת, היה אחר. בפירושו לשיר זה כתב חוקר הספרות, ראובן קריץ, כי "המדברת תוהה על אופיה ועל גורלה… האופי והגורל ניתנו כאחדות, מאיזה כוח אי-רציונלי… לפי פירוש זה חיוויו של השיר: גורלי ואופיי הוא להיות בודדת ועצובה". המורה לספרות נתן גובר כתב על שיר זה: "כאן מבוטאת האמת הגדולה של כל משורר או אמן – תחושת ההתבדלות מהכלל. החַיִץ, שבינה ובין הכלל, הוא פרי ייחודה של נפש גדולה… לחיץ זה קוראת המשוררת 'עצב'. עצב על שום מה? על שום הגורל הכל-יכול".

בשירה העברי הראשון "הֲלָך נֶפֶשׁ", שפורסם בכתב העת "השילוֹח" ב1920-, ושאותו הקדישה לגורדון, כתבה רחל: "הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד, / שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…". אין מדובר פה על בדידות אישית ועל שאיפה למציאת חברים ולהתערות בחבורה, אלא על בדידות קיומית, שבאה לידי ביטוי בדרך שונה, שלהולך בה יש רק סיכוי קלוש למצוא חברים לשיח. גורדון השתייך לדעתה לענף האינטלקטואלי, אך הוא היה כבר חולה ונפטר בשנת 1922. רחל כתבה סמוך למותו, בשירה "הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ": "כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה – וְנוֹתַרְתִּי בְּאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִּי". שהרי הסיכוי שבן הענף האינטלקטואלי ימצא חבר מהמין המשמיד, כמעט שאינו קיים.

רחל הייתה ניצולה של אותו ענף בשִׂיח האדם, שהוכחד בטרם הספיק להיות למין נפרד; בטרם כבש לעצמו טריטוריה, ובטרם פיתח לעצמו אמצעי הגנה – ענף אנטי-שרידותי שלא הושחת, ועל-כן הוכחד, שהרי באבולוציה יש יתרון למוּשחתים. רחל השתייכה לענף של רואים מעבר לאופק, של בעלי חשיבה פראית, לא שימושית לכאורה. אנשי הענף הזה יצרו בשכבר הימים את הכתב, בשעה שלבעלי החלומות ולהוזי הזיות, שלא הושמדו, לא היה עם מי לקיים תקשורת נבונה, שלא לדבר על תקשורת-על.

מהפכת הכתב על קירות המערות, שהתרחשה לפני עשרות אלפי שנים, בתקופת הציד הקמאית, חוללה את הציוויליזציה הנוכחית. הכתב נועד לאפשר תקשורת אדם-עם-עצמו, שהרי עם מי יְתַקְשרו אינטלקטואלים טהורים, מנוּכרים, רגישים ולא מתרגשים? הכתב נועד לשרת מחשבות מרחיקות ראות – סונָרים רגישים לסימנים מן העתיד. עם בני ה"מין המשמיד", אלה שירשו את הכינוי "האדם הנבון" מן האינטלקטואלים שהשמידו, ניתן היה לדבר אז רק על שאלות מעשיות, יום-יומיות, של "כאן" ו"עכשיו" ובעיקר של השמדה שהתגלגלו בציוויליזציה שלנו למלחמה ולאלימות בכל התחומים. לתרבות דיבור כזאת לא היה נחוץ כתב. לאנשים המעשיים לא היה אז במאגר מלאי של אנרגיית שרידות, שמתוכה ניתן היה להקצות זמן אי-עשייה לחולמי חלומות.

מפַתחי הכתב היו ניצולים מעטים, ששׂרדו מהוצאה להורג שגרתית, באשמת הכבדה על חבורת הציידים. היחידה המבצעית הזעירה לא הייתה מסוגלת לכלכל אסטראטגים ופילוסופים ביטחוניים, שלא לדבר על אנשי רוח, אמנים, ומדעני תיאוריות. לא ראייה כוללת וכושר ניתוח היו תכונות נדרשות, אלא מנהיגוּת קרבית בתנאי לחץ וסכנה. מפתחי הכתב היו ענף של אוכלי לחם חסד, על-פי הנורמות של אז, שהתפתחותו נבלמה בקֶרֶב מין האדם המשמיד, והוא הוכחד במלחמת המינים, ועקבותיו הוּטמעו בגֶנים של הַהוֹמוֹ-סַפְּיֶינְס. ללא הגֶנים האלה לא היה האדם המשמיד מסוגל להשתלט על כדור הארץ, אך עם הגֶנים האלה הוא עלול להכחיד את החיים בו. לעולם לא יהיו אינטלקטואלים טהורים באמת. האינטלקטואליזם זקוק לאורך נשימה ולחופש מחשבה, ובסוף המאה העשרים זמן הוא כסף, ההתפתחויות מהירות והקצב מוגבר בהתמדה. הלם העתיד היה זה מכבר להלם ההווה.

השורדים, שהיו פרטים לעצמם של מין אחר, חייבים את חייהם לשניים: ראשית, לאהבת-אם ולאומץ לבה לעמוד מול גזרות החבורה. אהבה גדולה ואומץ לב נואש הם קניין הנשים. במעשיותן המופלגת הן מצאו פתרונות לחילוץ ילדיהן הבלתי מעשיים מן החיסול. כך שרד אבי-האומה, אברהם אבינו, שגילה את עקרון ההפשטה ואת המטאפיסיקה, וכך שרד המחוקק הגדול משה רבנו, שגישר על פני התהום שבין השקפת עולמו של אברהם אבינו, לבין המציאות הגשמית והמעשיות של צאצאי הציידים שירשו את מבני אישיותם של אבות אבותיהם.

שנית, ליכולתם של בעלי החלומות להסתגל, במידת-מה, לדרישות של אנשי המעשה, לגלות, לפתח ולשפר אמצעים שימושיים לתועלתה של החבורה המבצעית. מי שלא הסתגל – הושמד. השורדים היו פרטים אמיצים מאוד, והם פיתחו את הקשר המופלא שבין תיאוריה וּפְּרַקְסִיס. הם הטמיעו בגֶנים האינטלקטואליים שלהם את הכלל: רצונך לשרוד – שָרֵת את החבורה! אברהם אבינו ומשה רבנו מיזגו באישיותם הן יכולת אינטלקטואלית עילאית והן כישורים מעשיים נדירים.

מפתחי הכתב ביקשו לשוחח על מושגים מופשטים, על תיאוריות, על פרדיגמות חדשות, על אלוהים מונותאיסטי, על טקטיקה קרבית, על חברה חדשה ועל אדם חדש, ולחבורת עשרת הציידים לא היה פנאי לכך.20 העדר תקשורת עם הסביבה והיכולת לקיים דיאלוג עם עצמך, הם המוּזה הנעלמה של היוצרים לברוא עולמות חדשים, יש מאין, סדר מִכאוס. יצירת סדר מסדר איננה בריאה, אלא מראית עיניים. כיוון שרוב היוצרים בציוויליזציה הנוכחית "בוראים" סדר מסדר, אין הם יוצרים של ממש אלא מאחזי עיניים.

את הציוויליזציה הנוכחית בראו הניצולים, והם הגישו אותה כשי לחבורה. הם קיוו לקבל את שרידותם בתמורה. לא רק שלא זכו להכרת תודה, אלא המאמצים לחסלם אף גברו.

מנהיגי דור המהפכה הראשון, שקיבלו את הציוויליזציה הנוכחית במתנה ולא הבינו את אבני היסוד שלה, היו לשליטים שמרניים, המבקשים לשמר את הסדר החדש שיצרו ושעליו הם שולטים.21 הפוליטיקאים הראשונים שהיו בארץ אסרו מיידית את חירות המחשבה. נוצר אבטיפוס של פוליטיקאי, והוא שריר וקיים עד היום. נוצר גם אבטיפוס של אינטלקטואל ונוצר אבטיפוס של קרנפים באִצטלה של אינטלקטואלים.3. עלילות גבורהאביה של רחל, איסר לֵייבּ בלובשטיין, היה מן ה"חטופים" (קנטוֹניסטים). הוא נולד, כבן יחיד להוריו, בשנת 1833 בעיר פוֹלטבה שבאוקראינה. אביו הסוחר היה עשיר גדול שהיו לו עסקים גם מחוץ לרוסיה. איסר לייב היה עילוי. כבר בגיל צעיר למד בישיבה, הצטיין באומץ-לב לבקר כל סמכות מבלי לכפור בעיקר, ומוריו צפו לו עתיד מזהיר. כשהיה בן שמונה נחטף בידי שליחי הצאר, ניקולאי הראשון, ונשלח לכפר קטן בצפון רוסיה, לא הרחק מִוִויאַטְקָה שבגבול סיביר, להתחנך במשפחה פרבוסלבית אדוקה ולהתחשל בגוף ובנפש לקראת שירות צבאי ממושך. כששב אביו, יצחק בלובשטיין, ממסע עסקים בחוץ לארץ, וגילה שבנו יחידו נחטף, לקה בשבץ לב ונפטר. זמן קצר אחרי-כן שלחה האם רוזה יד בנפשה. על נכסי המשפחה השתלטה הממשלה הרוסית. איסר לייב נותר בודד בעולם. פרטים אלה נודעו לו רק מקץ עשרים וחמש שנים כשהשתחרר מן השירות הצבאי, וביקש לחזור למשפחתו, ולא מצא לה זֵכר.אחותה של רחל, הדודה שושנה, שתיעדה את תולדות המשפחה, אך סיפקה את המידע במשׂורה ורק אחרי הפצרות רבות (לכן נותרו 'חללים' בתמונה), סיפרה לי שאביה שמר בקנאות על כל מצוות היהדות שספג עד שנחטף. לכך היו דרושים נחישות ואומץ-לב נדירים מצד הילד. אנשי המשפחה האומנת, בכפר שבו גדל, שהתרשמו מעוז רוחו ומדבקותו, ראו בכך אצבע אלוהים, והניחו לו לקיים את מצוות דתו. כעשׂר שנים שהה בכפר והיה לעלם חזק מאוד. כל יודעיו העריצוהו על אומץ-לבו הפיסי והמוסרי ועל האינטואיציה וכושר האלתור הגבוהים שלו, שסייעו לו לשרוד בכל מצב ולהוציא מתוק מעז. הוא נחשב לבעל חוכמה מעשית גאונית. כל אותן שנים בכפר דבק במצוות היהדות שהספיק לסגל לעצמו בבית הוריו עד גיל שמונה, למרות הלחצים והפיתויים. בכך גילה אופי חזק, עקשנות, קשיחות ודבקות במטרה, תכונות שבהן התגאה כל חייו. המשימה שהוא נטל על עצמו הייתה כמעט בלתי-אפשרית, בנסיבות הימים ההם. הוא ביקש להיות חזק יותר מן הכפריים הרוסיים, להצטיין בעבודות השדה, ולקיים את מורשת בית אבא בסביבה שבה היה יהודי יחיד, ומבלי שהייתה לו אפשרות לקיים דו-שיח יהודי עם איש. לדבריו, כפי שסיפרה שושנה, הוא קיים עם אביו ואמו דיאלוג גנטי, והם הנחו אותו, מבלי שהייתה לו ידיעה על מותם, איך לנהוג כדי לשרוד כיהודי בסביבה רוסית פרבוסלבית. גם איסר לייב עצמו, וגם שושנה, האמינו שאצבע אלוהים בדבר, ולכן דבקו באמונתם ובקיום המצוות.איסר לייב בלובשטיין: "האיכרים האמינו שהוא המשיח שעתיד לגאול את העולם". על התקופה שעשה בכפר התגאה איסר לייב עד סוף ימיו, ואת בני הכפר זכר לטובה, למרות שחטיפתו וגידולו שם שמו קץ טראגי למשפחתו. הוא נהג לבקר באותו כפר מדי פעם, ותרם שם כספים לצורכי ציבור. באחד מביקוריו התלוו אליו שושנה ורחל הקטנות. שושנה סיפרה: "קיבלו אותו כקבל אדם קדוש. כאילו ישו ירד ארצה וביקר בכפר. הוא מילא את הזיכרון הקולקטיבי של האיכרים יותר מכל דמות אחרת. היו מהם שהאמינו שהוא המשיח שעתיד לגאול את העולם, וכדי ליישב את הסתירה שבין יהדות לנצרות האמינו שהוא לבש דמות של יהודי כפי שישו לבש. אבא התייחס בסלחנות לאמונות התמימות האלה. הייתה לו תכונה של מנהיג טבעי, שעצם נוכחותו הניע אנשים לבקש למלא את רצונו ואת הוראותיו. לא במלים, אלא בדוגמא אישית, שהיא לשון עתיקה בהרבה מן הדיבור, הפעיל אבא את כל מי שנמצא במחיצתו. לא מקומו בהיררכיה קבע את מעמדו, אלא עצם נוכחותו. בתקופה אחרת, בעם אחר, במדינה אחרת, היה אבא עשוי להיחשב לאחד מגדולי עולם. אני סבורה שהוא היה כזה בעיני אלוהים, הרואה את התמונה הכוללת ומתעלה מעל אופקיהם הצרים של בני-אדם".

שושנה סגדה לאביה עד סוף ימיה. היא העריצה עוצמה. כששירתי בגדוד הצנחנים 890, בשנות החמישים, נקשרה אלי שושנה מאוד. כשחזרתי משדות הקרב אחרי מלחמת ששת הימים, היא פתחה בפני את סגור לבה. האיש החזק בחייה היה אביה. אולי בשל כך לא נישאה לאיש. לפעמים היה נדמה לי שאחרי אביה אני הוא הגבר שבחייה. על מערכת היחסים המיוחדת בינינו אני מתכוון לכתוב באחד הימים. את עדותה על אביה יש לקבל בהסתייגות מסוימת. אך שושנה, ולא רחל, היא ששׂרדה כדי להעיד על איסר לייב.

בגיל שמונה-עשרה גויס איסר לייב לצבא, נשלח ליחידת חיל-רגלים, ובהצטיינו, משך את תשומת-לבם של מפקדיו, והם העבירוהו ליחידת עילית של מִתְגָרִים: סיירת, המתקדמת כחלוץ לפני יחידות הדיוויזיה האחרות, הנסוגה אחרונה, והנשלחת למשימות מיוחדות מעבר לקווים. איסר לייב השתתף, כלוחם בסיירת המתגרים, במלחמותיה של רוסיה הצארית. בייחוד זכר את מלחמת קרים על מוראותיה, בשנים 1855-1854. הוא השתתף בקרבות סבסטופול, שבהם הסב הצבא הרוסי אבידות קשות מאוד לצבא האנגלי-צרפתי, טרם שניצח האחרון ניצחון פירוס. איסר לייב ביצע עלילות גבורה רבות שהיו למורשת המשפחה. בעקבות הצטיינותו הוא זכה בדרגה של "מפקד שאינו קצין" וקיבל פיקוד על כיתה. בשל מנהיגותו הטבעית הוא היה אחד המפקדים הטקטיים המעולים שבקו-הדם, שבצבא הרוסי. מפקדים אלה נושאים על כתפיהם את מעמסת הקרב, ובהם תלויה ההכרעה בכאוס המלחמה. הוא סיפר על פשיטה של כיתתו בליל חורף קשה ומושלג של ינואר 1855, על מפקדת גדוד אנגלי, אחרי מסע מפרך לאורך עשרה קילומטרים. הסיכוי להצליח במשימה הזאת היה זעיר. איסר לייב ופקודיו היו בעיני מפקדיהם בשר-תותחים. היה זה אך טבעי בעיני מקבלי ההחלטות הטקטיים בצבא הרוסי אם היו איסר לייב ופקודיו נהרגים בעת ביצוע המשימה, שהרי ההשקעה הייתה זעירה בעיניהם לעומת הרווח הצפוי. בהסתברות נמוכה, אמנם, הסתער איסר לייב בראש פקודיו על מפקדת הגדוד, הרג את כל מי שנמצא במקום, וחזר עם שלל של מספר רובים אנגליים כהוכחה למפקדיו שהמשימה בוצעה. את רוב הדרך חזרה עשו איסר לייב ופקודיו בריצה, כדי לחמוק מהאנגלים שרדפו אחריהם, ומפטרולים שקיבלו התראה על היחידה הרוסית החומקת, באמצעות מכשיר טלגרף שנכנס לשימוש לראשונה באותה מלחמה. במהלך הריצה למד איסר לייב איזו אנרגיה עשוי מניע השרידות להפיק. כל היחידה חזרה לבסיס בנושאה עמה שני נפגעים. מפקדיו שחזו לו עתיד מזהיר, הציעו לאיסר לייב לקבל דרגת קצונה ולעשות קריירה צבאית, אם יוותר על יהדותו. איסר לייב סירב. משימתו העיקרית בעיניו, באותן שנים ארוכות, הייתה לדבוק ביהדותו ולשרוד כיהודי , יהיה המחיר אשר יהיה. זה הדבר שהיה בעיניו אומץ לב עילאי, ובכך הוא ראה את גולת-הכותרת של חייו.

מסורת היא במשפחתנו לייחס חשיבות עליונה לאומץ-לב אינטלקטואלי. אנחנו סבורים שזה אומץ-הלב היחיד שקיים. אומץ-לב בשדה הקרב הוא, בהתאם להשקפה זאת, העזה חד-פעמית שערכה פחות בהרבה.

אל עלילות הגבורה האלה התייחסה רחל בשירה "אל ארצי": "לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי/ וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ/ בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה, בִּשְׁלַל קְרָבוֹת". יש להניח שהיא חשבה, כשחיברה את השיר הזה בשנת 1926, גם על גיבור בני דורה, יוסף טרומפלדור, שנפל בתל חי ב1920-, ושהיה לפני-כן קצין מצטיין גם בצבא הרוסי וגם בצבא הבריטי; אולי גם על אביו, וולף טרומפלדור, שהיה מן "החטופים" אף הוא, וחזר אחרי השירות לעם ישראל. שני החטופים הכירו זה את זה.

יש קורטוב של אירוניה בשיר זה. "רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי", זה רמז לאומץ-הלב האינטלקטואלי של חבורת-כנרת, לנסות וליצור אדם חדש וחברה חדשה. ה"רק", המעיד לכאורה על מעשה זניח, מרמז למעשה על מבצע אדיר: שינוי הציוויליזציה האנושית.

על חיי ה"חטופים" בצבא הרוסי כתבה שולמית לסקוב, הביוגרפית של יוסף טרומפלדור: "כוח-רצון בלתי-רגיל ואופי יציב וחזק הם שעמדו לו לוולף טרומפלדור בכל שנות שירות. הוא החזיק ביהדותו על-אף כל פיתויי הממונים עליו להמיר את דתו תמורת הטבות, כפרס על שירות מעולה, וחרף הלחץ, שבוודאי הופעל עליו בהיותו נער. ידוע הדבר, כי הילדים היהודים שהיו נחטפים לעבודת הצבא התנסו בעינויי גוף ונפש: הם הוחזקו בתנאי-חיים קשים מנשוא ורבים מתו בייסוריהם. היו מעבירים אותם לסביבה רחוקה מבתיהם מרחק עצום. אסרו עליהם לבוא במגע עם ציבור יהודי כלשהו. גם לא עם חיילים יהודים. לקחו מהם את תשמישי הקדושה. אסרו עליהם להתפלל ולדבר בלשונם. חייבו אותם לכתוב לקרוביהם אך ורק רוסית; ומכיוון שרובם לא שמעו שפה זו, לא יכלו לקיים עמם קשר ולבסוף ניתקו מהם כליל. ואילו כלפי אלה מהם שהביעו נכונות להשתמד, שוּנה מיד היחס מן הקצה אל הקצה; היו מחליפים להם את שמותיהם, כדי שלא ייוודע מוצאם ולא יוכלו ביום-מן-הימים לחזור לאמונתם בהשפעת קרובים. כתוצאה מכל אלה החזיקו מעמד רק בודדים ולא יצאו לשמד, והמדובר הוא בילדים קטנים, כיוון שנחטפו גם בני עשר ותשע ואפילו שמונה, אף-על-פי שהחוק חייב גיוס החל מגיל שתים-עשרה. בשנות קיומו של חוק הקנטוניסטים 1863-1827, השתמדו ברוסיה עשרות אלפי יהודים".

בשנת 1866, עשרים וחמש שנה אחרי חטיפתו, שוחרר איסר לייב מן הצבא והוא בן שלושים ושלוש. רק "חטופים" מעטים מבני המחזור שלו שרדו בחיים. פחות מאלו חזרו לחיים יהודיים. הוא, בני משפחתו וצאצאיו אחריו (ובהם אני, נינו) קיבלנו היתר להתגורר בכל רחבי רוסיה הצארית, וזאת על אף החוקים שהגבילו את היהודים להתגורר רק באזורים מסוימים. הוא חזר לפולטבה, ולא מצא שם איש מבני משפחתו. מתחקיר שערך, נודעו לו אך פרטים מעטים על נסיבות מותם. כאיש צבא שסיים את שירותו בהצטיינות הוא קיבל מקצת מן הרכוש של הוריו. הוא נשא אשה והשתקע בעיר ויאטקה ליד הכפר בו גדל ושבו ראה את מקום הולדתו השני. נולדו לו ארבעה ילדים. הוא סחר בפרוות דובים, התעשר מאוד, ועשה חיל בעסקים נוספים: רכש בתים וקרקעות, סחר ביהלומים ובזהב, ובתחילת המאה העשרים אף בית ראינוע היה לו. אחרי מות אשתו הראשונה נשא לאשה את סופיה מנדלשטם, בת למכובדת שבמשפחות יהודי רוסיה, ומן המכובדות שבמשפחות היהודים בכלל. איסר ביקש להקים משפחה מרובת ילדים, פיצוי על הבן היחיד של הוריו שחטיפתו גרמה למותם. הוא שאף שיהיו מעולים שבמעולים, וקודם כול, בעלי "דם כחול". מדע הגנטיקה היה אז רק בחיתוליו. צ'ארלס דארווין פרסם אך שנים אחדות לפני-כן את ספרו "מוצא המינים". סביר להניח שאיסר לייב לא קרא ואפילו לא שמע עליו (ואולי כן, באופן כאוטי, כמובן), ואף-על-פי-כן סבר איסר לייב שקשר נישואין עם משפחה רמת-יחס (לאו-דווקא בכסף או במעמד חברתי) צופן בחובו הסתברות גבוהה להולדת צאצאים מבורכים. הוא לא חשש מכך שהמינון הגבוה עלול להפוך ברכה לקללה ולהביא את צאצאיו אל גבול הטירוף. איסר לייב לא היה חסיד הנורמליות והקונסנסוס. הרעיון הזה, של הכלאת המבורכים, שהיה תלוי באותם ימים באווירה התרבותית בעולם, התגלגל גם לגזענות. אצל איסר לייב קיבל הרעיון ביטוי אליטיסטי. סופיה מנדלשטם, שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, התאימה לדגם הזה והוא השיגה.4. משפחת מנדלשטםסופיה אכן הייתה אשה מיוחסת. אביה, הרב מנדלשטם, היה, כאמור, רבה של קהילת ריגה ואחר-כך של קהילת קייב. דודה היה הסטודנט היהודי הראשון ברוסיה של אמצע המאה ה19-. אחיה, מאכס מנדלשטם, היה רופא עיניים נודע, מנהל בית-החולים המרכזי לחולי עיניים בקייב ונשיא הקונגרס הציוני החמישי. אחרי פרשת אוגנדה ומות ידידו הרצל, פרש מנדלשטם מן ההסתדרות הציונית והיה לאחד ממייסדי התנועה הטריטוריאליסטית ומנהיג "הטריטוריאליסטים" ברוסיה. שני אחים אחרים של סופיה היו בנימין, סופר ועיתונאי, ויוסף, משורר ומפקח על בתי-הספר בכל רחבי רוסיה.

אחד מבני משפחת מנדלשטם חקר, כאמור, את אילן-היוחסין של המשפחה עד המאה ה11-, ומצא שהיא מצאצאי רבי שלמה יצחקי, רש"י, שהשתייך לפי המסורת למשפחת דוד המלך.

סבה של סופיה מנדלשטם, מצד האם, היה אליעזר דילון, שתדלן יהודי מבאי חצרו של הצאר אלכסנדר הראשון. במהלך מלחמות נפוליאון היו לאלכסנדר הראשון שני יועצים יהודים, קרובים: דילון ורוזנברג. עצותיהם סייעו לו להנהיג את ארצו באחת המלחמות הנוראות שידעה. דודתה, מאריה דילון, הייתה פסלת, וב1905- קיבלה פרס מן הצאר על פסלה "אחות רחמנייה קוראת מכתב לחייל פצוע". דודה, מארק דילון, היה מזכיר מערכת בתי-המשפט במדינה. פעם הרהרה רחל בהחלפת שם משפחתה לדילון, בגלל הצליל העברי של שם זה.5. רוזה רוצחת את הצאראת דמיונה של רחל שבה סיפור חיי דודניתה, רוזה מנדלשטם,25 שהייתה מבוגרת ממנה בשנים לא מעטות. כשסיימה רוזה את לימודיה בגימנסיה המעולה שבקייב, ביקש אביה לשלוח אותה לגרמניה, ללימודי רפואה או אמנות. אבל רוזה "הלכה אל העם", לכפר קטן סמוך לסראטוב שעל גדת הוולגה, לעבוד עם האיכרים, לסייע להם, ללמוד מהם, ולזכך את נשמתה. בזוך הנשמות שלהם לא פקפקה. באביה ראתה משכיל מן הדור הישן. היא האמינה בחוכמתו של העם, בתבונת האיכר הרוסי, הטוב ביסודו, הבלתי-מושחת, העמל והנושא את סוד האוטופיה. הרעיונות של ההוגים הרוסיים של תחילת המאה התשע-עשרה על האפשרות ליצור אדם חדש וחברה חדשה, שיוכל להתמודד בהצלחה עם נפוליאון ודומיו, התפשטו אז ברוסיה (ומשם הגיעו לארץ-ישראל בתחילת המאה העשרים). בבואה לכפר היא למדה לדעת ששאיפתו הראשונית של האיכר הרוסי היא לבעול נשים: נשואות ופנויות, קטינות ומבוגרות. התאווה הזכרית לבעול נשים רבות ככל האפשר הוא ביטוי לאינסטינקט שרידותי קדם-אינטלקטואלי. הזכר שואף להפיץ את הגֶנים שלו כדי להגביר את סיכוייו לשרוד לָנצח באמצעות צאצאיו.רוזה מנדלשטם בילדותה: "שימלת-התותחים של המהפכה". מקץ שנה בקרב "העם" כבר ידעה רוזה שהאיכר הרוסי הוא חשדן, חסר אמון ושונא כל זר, ושיותר מכול הוא שונא את הצעירים האינטליגנטים המנסים לסייע לו לשפר את מצבו, והוא רואה בהם מתחרים על חסדי הנשים (רוב "ההולכים אל העם" היו גברים), או גם שליחי השלטונות ומלשינים, המסכנים בכך את שרידותו. על אמון ושיתוף פעולה לא היה אפשר אפילו לחלום.

היה זה בעבורה גילוי מזעזע, והמסקנה: כל עוד נידון האיכר להיסחט ולהתייגע על פת-לחם אין לצפות ממנו להתעלוּת רוחנית ולהבנה חברתית ומדינית, שלא לדבר על אדם חדש וחברה חדשה. כל שהאיכר מסוגל הוא לספק את יצריו הזואולוגיים. הפרימיטיביות היא מעוז השמרנות. זעמה של רוזה על השחתת המין האנושי גבר, ואחרי שאחד האיכרים אנס אותה היא האשימה בכך את האצולה שהשחיתה את מידותיו. רוזה הייתה פרי הילולים של השקפת העולם המרכסיסטית שהייתה אז בשלבי פיתוחה. שנאתה למשטר הגיעה לדרגת טירוף. היא תאנוס את הצאר, משמע – תהרוג אותו.

למסקנות דומות הגיעו רוב חבריה, יהודים ורוסים. הקצב האיטי של התהליכים ההיסטוריים דיכא את צעירי הדור ההוא, וכמה מהם החליטו להעניק להיסטוריה דחיפה הגונה, ולא בפריפריה כי אם במרכז. רוזה ורוב חבריה מתנועת "רצון העם"26 עברו לפטרבורג. את הפרי האנושי של "המקרה המצער" (האונס) הפקידה רוזה אצל משפחת איכרים. הופתעתי מאוד כשעלה לישראל נכדה, בוריס קרפוב, אחרי מלחמת ששת הימים, והבהיר לי כמה פרשיות סתומות. לולא סיועו ספק אם הייתי משלים את המחקר שביסודו של סיפור זה, כי ה'חללים' בסיפורם של בני המשפחה האחרים היו גדולים מדי.27 אפילו רוזה, שאותה פגשתי בשנות החמישים, בסוף חייה, בהיותי נער, לא סייעה לי ביותר, וכך גם לא דיווחיה המאוחרים של אמי שפגשה אותה אז פעמים אחדות.

ב1876- התארגנו ההולכים אל העם במפלגת "קרקע וחברות", שניסתה לחולל מרד ונכשלה. הקיצוניים שבהם, בהנהגת ורה פיגנר (יהודייה) ואנדרי ז'ליבוב, הקימו את תנועת "רצון העם" (נארודנאיה ווליה) שפנתה לטרור. רוזה מנדלשטם נמנתה עם פלג זה בתנועה המהפכנית הרוסית.

רבים מן המהפכנים ברוסיה היו יהודים ובייחוד המנהיגים. לכן לא יהיה זה מוגזם לומר שליהודים נודעה השפעה רבה על המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ששאבה רבים מרעיונותיה מן היהודי המומר קרל מארכס. בכך הייתה ליהודים השפעה רבה על ההיסטוריה של המאה העשרים.

במרתפים ובעליות-גג בפטרבורג פיתחו רוזה מנדלשטם וחבריה את התיאוריה שלפיה מהלומה עזה במרכז המערכת השלטונית עשויה למוטט את מנגנון החושך ולהרחיב את שורות "רצון העם". עד המהלומה המכרעת הזאת, עד שידע העם מה ראוי לעשות, ישמרו המהפכנים על האמת כסוד כמוס. בידי המהפכנים מצוי המפתח לגורל רוסיה וגם לגורל האנושות. אישיותם של האוטופיסטים חובקת עולם ומלואו. כאלה היו ישעיהו הנביא, ישו הנוצרי וקרל מארכס. זה היה אסונה של ברית-המועצות. היהודים שבחבורה, אלה שהיו המובילים, ראו ב"רצון העם" תנועה משיחית, תרומת עם ישראל לאמא רוסיה ולעמלי העולם. פעם אמרה ורה פיגנר לרוזה מנדלשטם: "התהליך המשיחי מלווה בכאבים ובקורבנות, אין לצפות לתהליך משיחי צודק. בייחוד ייפגעו אלה שנהנו מהסדר הישן. הפוגרומים הם חבלי-הלידה של הגאולה". על אף אזהרותיהם של ריאקציונרים, דוסטוייבסקי ואחרים, סירבו חברי התנועה להאמין שאחרי המהפכה יסלפו אנשים צמאי-שלטון את "רצון העם" ויאריכו את תקופת העבדות ברוסיה, לפחות עד קריסתה של ברית-המועצות בסוף 1991. (וכפי שהדברים נראים חמש שנים אחרי הקריסה, מצבו של העם הרוסי אינו טוב יותר). עקרון השרידות לא נתגלה להם אז, וחוקיות תפקודן של מערכות פוליטיות לא הייתה ידועה להם.

"המרכז" – היה הצאר. המכָּה – הייתה רציחתו ופיצוץ ארמונו. עד שתושג אותה תכלית יש לוותר על אינטרסים אישיים. רוזה התיידדה עם שניים מחברי הוועד הפועל של התנועה: אהרון זונדלביץ', בחור ישיבה שיזם את השימוש בדינמיט לצרכים מהפכניים, ואנדרי ז'ליבוב, מנהיג "רצון העם", בן צמיתים מפיאודוסיה. השמועות סיפרו שהייתה אהובתם של שני אלה (מפיה לא עלה בידי להציל תשובה ברורה בעניין זה). רבים שאלו כמה זמן יחזיק המשולש הטרוריסטי מעמד. סופיה פרובסקיה, אהובתו הרשמית של ז'ליבוב, טענה ש"התנהגות זו" תמיט אסון על התנועה. רוזה אהבה את השניים ודיברה על יחסים טבעיים בין בני-אדם, בנוסח ז'אן ז'אק רוסו. (מעולם לא הודתה שקנאת גברים או נשים הייתה אחד מגורמי כישלון "נארודנאיה ווליה"). רחל האזינה בקשב רב לסיפורי דודניתה על היחסים הטבעיים בתנועת "רצון העם" ועל פרשיות-האהבים שלה עם המנהיגים. מסקנתה של רחל הייתה שיחסים אינטנסיביים אלה יצרו תקשורת-על בין המנהיגים והולידו את הרעיונות הגדולים של התנועה. בחבורת-כנרת נהגה רחל כמנהג דודניתה.

רוזה שתלה סוכנים בכמה מוסדות ושאבה מהם ידיעות. נכדה, קרפוב, שכינה אותה "שמלת-תותחים של המהפכה", אמר: "היא הייתה זונה בתולית שתומתה לא נפגמה, לא במעשה האונס ההוא ולא במשגלי-הריגול הרבים שלה. מעיין-הבתולים נהפך אצלה לאוקיאנוס. היא הייתה טיפוס מיוחד במינו. בגללה אני יהודי". ד"ר משה קריגר שטיפל ברחל בבית-החולים בצפת ואחר-כך בתל-אביב, ושניהל איתה פרשיית-אהבים, הכיר מקרוב את רוזה ב1905- בבאזל. הוא אמר לי: "רוזה הייתה קדושה".

ב26- באוגוסט 1879, הייתה רוזה אחת מעשרים חברי הוועד הפועל של "נארודנאיה ווליה" שהתכנסו בדירה חשאית בפטרבורג ודנו למוות את הצאר אלכסנדר השני. ז'ליבוב אמר באותה פגישה: "היער גדול ולא נוכל לכרות את כל העצים. לכן נהרוג את היערן". זונדלביץ' אמר: "הצאר הוא מרכז העצבים, אם גם מנוון, אך עם חיסולו יתפרק כל הגוף. הצאר מגלם את העריצות השפלה, העקובה מדם והפחדנית שהשחיתה הכול". רוזה שתתה בצמא את דברי העילוי מישיבת וולוז'ין. האם טיעוניו שכנעו אותה או יצר הנקמה על האונס בכפר פעפע בה? על שאלה זו לא יכלה להשיב אף כששוחחה איתי, בגילוי-לב נדיר לגבי בני דורה.

בשיחה הסוערת ההיא, הודתה רוזה שהיא וחבריה לא זכרו לצאר אלכסנדר את חסד שחרור האיכרים, חידוש מערכת-המשפט, הנהגת שלטון מקומי ומתן רשות להוצאת עיתונים חופשיים, יחסית, בפטרבורג ובמוסקווה, וכן את חסד החירות האקדמית היחסית שהעניק לאוניברסיטאות. יודעי "רצונו של העם" לא פיללו שכוחות הריאקציה ברוסיה אך יגברו אחרי רצח הצאר. האיש שייצג את הכוחות האלה היה פוביידונוסצב, המורה של הצארים וכומר הווידוי שלהם. אבל רוזה וחבריה ראו בצאר את נציג העושק והריאקציה, סמל שאותו יש לנתץ. חיי אדם לא נחשבו בעיניהם. במושג "קדושת החיים" (שלא כובד מעולם על-ידי איש) ראו חלק מהמוסר הישן, החלקי, המתעלם מן "הרע". הם היו מוכנים להרוג ולמות למען האידיאה ואחוות הלוחמים של ז'ליבוב, זונדלביץ' ורוזה.

תכנון ההתנקשות, שבוצעה ב1- במארס 1881, החל באוקטובר 1880. רוזה וחבריה הציבו תצפיות על תנועותיו של הצאר; הכינו נקודת-תצפית ובסיס סמוך למקום ההתנקשות; חפרו מנהרה מן הבסיס אל הדרך והכינו מוקש ופצצות. על התצפיות פקדה סופיה פרובסקיה. רוזה רכשה חנות לגבינות ודירה סמוכה, מהן צפו חבריה על דרך הטיולים של הצאר, ומהן חפרו את המנהרה. אהרון זונדלביץ' התקין את המוקש, שמשקלו היה ארבעים ק"ג, בשני כלים – מתכת וזכוכית – מדינמיט שחור, מרעום, כספית רועמת וצנצנת מלאה פרוקסילין רווי בניטרוגליצרין. המוקש הוטמן על דרך-המלך וחוטים חיברו אותו למצברים שבחנות הגבינות.

"המהפכה הרוסית תשפר את מצב היהודים", אמר בן הרב זונדלביץ' לנכדת הרב מנדלשטם, כשהרכיב את המוקש בדירתו, ברובע עשירים שאנשי המשטרה החשאית לא הגיעו אליו. "ליהודים אין ברירה אלא להצטרף לכוחות הקידמה. אם נלך בראש יודו לנו ההמונים. ואחרי המהפכה נזכה לאמנציפציה".

יומיים לפני האחד במארס עצרה המשטרה את ז'ליבוב. הפיקוד עבר לסופיה פרובסקיה, וזו הדיחה את רוזה מכל תפקידיה בטענת "חוסר כישורים", ובכך הצילה את חייה.

רצח אלכסנדר השני העלה נחשול של פוגרומים בדרום רוסיה, המכונֶה "סופות שבנגב". שלוש שנים התחוללו הפוגרומים בזה אחר זה. השלטונות רמזו שהיהודים אשמים ברצח הצאר והסיתו את ההמונים לנקום את דמו של משחרר האיכרים. רוזה אמרה לי שהייתה מידה מסוימת של צדק בטענות של האנטישמים. בכינוס של נציגי הקהילות בפטרבורג הציע אביה פיתרון לבעיה היהודית: הוא קרא ליהודים לצאת מרוסיה. גלי ההגירה הגדולים הניחו את היסוד לשני המרכזים היהודיים החדשים, בארצות-הברית ובארץ-ישראל. את בתו שלח ד"ר מנדלשטם לאוניברסיטת ברלין ושם למדה לימודי פילוסופיה. ספק אם ידע האב מה היה חלקה של בתו ברצח הצאר. בברלין למדה רוזה בקורסים של מכס ובר הצעיר,31 לפני שמונה לפרופסור. המשולש – פרוסיה, רוסיה, ארץ ישראל – התגלגל בתוך משפחתנו במסלול כאוטי. רק בכלים של תקשורת-על ניתן להבינו.