אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים / תומס מאן


התמונה של רמה זוטא
פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים / תומס מאן, הוצאת אחוזת בית

פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים / תומס מאן, הוצאת אחוזת בית

לאחרונה הופיע בהוצאת 'אחוזת בית' התרגום החדש, המעולה והמופתי, של נילי מירסקי ליצירתו של תומאס מאן, 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים'. לראשונה תורגם הספר לעברית בידי אמן התרגום של הדור הקודם, מרדכי אבי שאול, יצא לאור בשנת 1956 וחודש בידיו בשינויים קלים ב-1980; מטבע הדברים שהתרגום הראשון התיישן - אך נילי מירסקי, באחרית הדבר לתרגומה, משבחת אותו על שהצליח לשמור בנאמנות על מבנה המשפט המיוחד של מאן, האופייני לאמנות הסיפור שלו. גם מירסקי, כקודמה, נוקטים במכוון ביטויי לשון מלאי ארכאיזמים כדי להביא לקורא את הקישוטים הנפתלים שבמקור, 'המסולסלים, גנדרניים ומתייפייפים'. זוהי לשון גבוהה ופומפוזית, המנוגדת לגמרי לאירועים שהיא מייצגת, ומאן הכיר בגיחוך שבה אולם הוא משתעשע בה להנאתו.

אי-אפשר לעסוק בספר זה ובתרגומו ללא סקירה כלשהי על תומאס מאן ועל יצירתו, שרובה הגדול תורגם בשנים שונות לעברית. מקומו של מאן בספרות העולם בכלל ובספרות הגרמנית בפרט הוכר כבר בשלבים מוקדמים למדי של יצירתו; זו כללה ספרות יפה, מחזות, מסות, יומנים וכתבים פובליציסטיים. הוא זכה בשנת 1918 לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון ובפרס נובל לספרות בשנת 1929. ספר זה שלפנינו, שהופיע בגרמנית בשנת 1954, יוצא דופן בכלל יצירתו, איננו מהטובים בה - והוא לא הושלם; תוכנן לו כרך שני, אך התכנית נקטעה עם מותו של מאן בשנת 1955. ברשימה זו אעסוק גם בנובלה המפורסמת שלו, 'מוות בוונציה', הנחשבת למעולה שבנובלות שלו ולאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים. מן המפורסמות היא העובדה, שמאן נטל הרבה מחומרי המציאות סביבו והכניסם בתחכום רב ליצירתו, ולכן יש עניין לסקור את תולדותיו, שעקבותיהם – בעיקר ילדותו ונעוריו – ניכרים גם ב'פליקס קרול'.

פאול תומאס מאן נולד בליבק שבגרמניה בשנת 1875. אביו היה סוחר תבואה גדול וכיהן כסגן ראש העיר ואמו, ילידת ברזיל, הייתה בת לגרמני בעל מטעים בברזיל, שנשא לאישה בת תערובת פורטוגלית-אינדיאנית, שניגנה בפסנתר ובמנדולינה .והורישה לבנה את טעמו המוזיקלי ואת הידע שלו בתחום זה של האמנות. כנראה שזה מקור הביטויים בפורטוגלית ב'פליקס קרול'. תומאס היה נער שקט ולא בלט בהישגיו הלימודיים במגמה הראלית; את רוב השכלתו רכש בעצמו. בעיקר הושפע מכתביהם של גתה, ניטשה ושופנהאואר. לאחר מות אביו בשנת 1888, סגירת בית המסחר ומכירת בית האצילים שגרו בו בליבק, עברה המשפחה למינכן; תומאס נשאר עוד זמן-מה בליבק כדי לסיים את לימודיו והתרחק למעשה ממשפחתו. מאז מות האב התרופפו היחסים  גם בין משפחתו לשאר בני העיר – ובדידותו של מאן הייתה חוויה שטבעה בו את חותמה. גם בהמשך נאלץ לנדוד פעמים רבות ולהתנתק מסביבתו הטבעית. מעברי מקום אלו באו לידי ביטוי ברומן 'בית בודנברוק', שהציר המרכזי בו נע בין ליבק למינכן.

מאן התקבל כפקיד בחברת ביטוח (גם קפקא!] ובמקביל החל ללמוד את מקצוע הכתיבה באוניברסיטת מינכן,  כהכנה לקריירה עיתונאית. עוד כפקיד פרסם בכתב עת את הנובלה הראשונה שלו, 'נפילה', שכבר בה ניכרו כמה מאפיינים של סיפוריו, בעיקר בסגנון הנטורליסטי, שהיה דומה במקצת לזה של מופסאן. הסיפורים הקצרים נכללו בקובץ הנובלות הראשון שלו, 'אדון פרידמן הקטן', שהתמקד בגיבורים שאינם יודעים לחיות כהלכה. בשנת 1897 ערך תומאס מסע לאיטליה והצטרף אל אחיו, הסופר היינריך מאן, ששהה כבר ברומא ולבסוף השתכן בוונציה.

כשחזר לגרמניה, הביא אתו תומאס מאן כתב יד של רומן גדול, שהתחיל לכתוב ברומא וסיים במינכן כעבור שלוש שנים, ושפורסם בשנת 1901 בשם 'בית בודנברוק'. זוהי סאגה בת 700 עמודים המספרת את תולדותיהן של ארבעה דורות במשפחת סוחרים עשירים ורמי יחס, בגרמניה של המאה ה-19 ובמעבר למאה העשרים, ואת שקיעתה האיטית; היצירה סימלה את שקיעת הנפש האירופית, מפסגות העידון הרוחני ועד לאובדן רצון החיים. מאן העדיף את תיאור המציאות על הכתיבה הדמיונית והבדויה, הן של מקומות ואירועים הן של גיבוריו, ולפיכך היו שטענו כי 'בית בודנברוק' הוא ממש 'רומן מפתח' שנכתב לפי דגם משפחתו הקרובה של מאן; עם הופעתו הוא עורר שערורייה בליבק. מאן השתמש ביצירה זו במוטיבים ריאליסטיים שהיו אופייניים לרומן הצרפתי והרוסי הריאליסטי – והדבר היווה חידוש בספרות הגרמנית. 'בית בודנברוק' ביסס את מעמדו של מאן כאחד הסופרים החשובים של המאה העשרים והיה במשך שנים רבות רב מכר. יש הרואים בו את 'אחרון הספרים הקלאסיים'.  

ב-1903 פרסם מאן את קובץ הסיפורים 'טריסטאן' ואת הסיפור 'טוניו קרגר', על אמן מיוסר שנאלץ לצפות בחיים מרחוק - במקום להשתתף בהם. שנה אחר כך נשא לאישה את קטיה פרינגסהיים, בת ליהודים מתבוללים שאביה נמנה עם המתמטיקאים החשובים בזמנו בגרמניה. לזוג נולדו שישה ילדים, שניים מהם התאבדו.

בשנת 1911 נסעו בני הזוג לנופש בוונציה, שאירעו בה אז כמה מקרים של כולרה, והשלטונות הסתירו את העניין. במהלך החופשה פגשו במשפחה פולנית ששבתה את לבו של מאן. את כל פרטי המקרה, לרבות סיפורה של המשפחה הפולנית, הביא מאן ב'מוות בוונציה', נובלה שהופיעה בשנת 1912. דמותו של גוסטב מאהלר, שבעת כתיבת הנובלה גסס עד לסופו המר, שימשה לדעת מרבית החוקרים כדגם לגוסטב פון אשנבאך. תמונתו בגזיר עיתון הייתה מצורפת למחברת העבודה של מאן בזמן הכתיבה; אשנבאך מתואר בדומה למאהלר במציאות: 'קומתו [...] הייתה קצת למטה מבינונית, גון עורו  שחום ופניו מגולחות למשעי, ראשו נראה גדול משהו ביחס לגוו הדקיק כמעט. שערו הכהה, הסרוק לאחור, דליל על קודקודו, שופע ומאפיר מאוד בצדעיו [...] גשרון משקפי הזהב שלו נטולי המסגרת חתך בשורש חוטמו העב המתעקל בקשת אצילית' (עמ' 23 בתרגומה של מירסקי). שני הגוסטבים חיו אותו משך חיים ובאותן ערים; מאן ואשתו העידו בכתב, בהזדמנויות שונות, על השפעתו הרבה של מאהלר עליהם. במאי הסרט 'מוות בוונציה', לוקינו ויסקונטי, עיצב את דמותו של אשנבאך כמלחין (ולא כסופר), בעל מתווה פנים כשל מאהלר; מוזיקת הרקע של הסרט נלקחה מהסימפוניות השלישית והחמישית של מאהלר. בהמשך נדון בנובלה בהרחבה.

בשנת 1913 נאלצה אשתו של מאן להתאשפז בסנאטוריום בדאבוס שבשווייץ ומאן החל לכתוב שם את רומן האידאות 'הר הקסמים'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלט מאן ככותב מסות. הוא לא נסחף אחרי התלהבות העם לצאת למלחמה, אם כי תמך בה למעשה. עם זאת טען שגרמניה חייבת לשמור על מסורתה ההומניסטית וביקר בחריפות את התעמולה של מדינות ההסכמה, שתיארו את הגרמנים כעם ברברי. את המלחמה ראה כסכסוך רוחני יותר מאשר כשדה קטל. בגלל תמיכתו במלחמה, נותקו היחסים בינו לבין אחיו הסופר היינריך, שהיה פציפיסט.  

לאחר המלחמה שב מאן לעיסוקיו הספרותיים. בשנת 1918 פרסם שתי נובלות והמשיך לעבוד על הרומן 'הר הקסמים', שהופיע, לאחר שבע שנות עבודה, בשנת 1924. יצירה זו מביאה את הלכי הרוח של אירופה החולה והמנוונת דרך דמותם של חולי שחפת בסנאטוריום בדאבוס שבשווייץ, סמל לסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, עם התייחסות רבה לממד הזמן.  הרומן נכתב בהשראת הרומן המפורסם של גתה 'וילהלם מייסטר' וברוח ה-fin de siècle: הגיבור נאבק בכישופים האפלים ובפיתויים הקטלניים של הרומנטיקה הגרמנית, 'הסער והפרץ' - המעמידה את הארוס, את היופי ואת המוות כמין שילוש קסום שאין לעמוד בפניו. כל מי שמגיע להר שוכח את המציאות, את המרחב והזמן, וכך מחיש את המוות.  'הר הקסמים' נחשב לרומן הגרמני החשוב ביותר במאה ה-20, לצד 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס ו'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט.

באותה תקופה כתב מאן מסות ספרותיות על סופרים כהיינה, וולט ויטמן, איבסן וטולסטוי, אנדרה ז'יד וג'וזף קונראד. כבר ב-1929 ניסה להתחקות על טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות ההיפנוזה של ההמונים שעמדו בבסיסו. בנאומו בעת זכייתו בפרס נובל (1929), הקדיש מאן את הפרס ל'בני עמי ולארצי הפגועה': גרמניה הייתה בשפל חסר תקדים.

במרס 1930 ביקרו בני הזוג מאן במצרים וארץ ישראל כדי לאסוף חומרים לרומן 'יוסף ואחיו'. במצרים תקפה אותם מחלת מעיים קשה - אך בשל התחייבות להרצות בארץ, הם הגיעו ואושפזו בבית החולים הגרמני בירושלים. לסופר ר' בנימין שביקר אותו סיפר מאן על התרשמותו העמוקה מהמעט שהספיק לראות. מאגנס וברגמן סיפרו לו על האוניברסיטה העברית; מאן ביקר בקריית ענבים ובתל אביב, התרשם מאווירתה האירופית ונפעם למראה 'שוטר, נהג וראש עיר, סופר ומנקה רחובות יהודים, הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית'. המפגש המיועד עם ביאליק לא יצא אל הפועל וכללית חש מאן החמצה. בהתבטאויות שונות דיבר בהערצה על תחיית השפה העברית ועל אהדתו לרעיון הציוני הצודק וזכותם של היהודים לעלות לארצם; עם זאת הדגיש כי יש להימנע מעוול כלפי העם הערבי. למרות הביקורת שנשמעה כלפי תיאורים סטראוטיפיים אנטישמיים בספריו ('האף היהודי'), הרי בכמה ממאמריו הוא משבח את תרומת היהודים לתרבות המערבית. רבים העריכו כי 'יוסף ואחיו' הוא מחווה לעם ישראל כדגם מופתי להתהוות עם הומני.

מודאג ביותר מעליית כוחה של המפלגה הנאצית בבחירות 1930, נשא מאן נאום היסטורי בברלין וכינה בו את הנציונל-סוציאליזם 'גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות-רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים', 'סיסמאות מונוטוניות וצייתנות עיוורת'. מספר פעילים נאצים בקהל ניסו להפריע ואף היו התרעות על התנקשות במאן - והוא הצליח לחמוק דרך יציאה סודית בעזרת ידידו, המנצח היהודי ברונו ולטר. למחרת פרסם עיתון נאצי תצלום וכתבה בכותרת 'אויב הנאצים'. עם עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933, שהה מאן עם משפחתו בטיול בדרום צרפת; לאחר התלבטויות החליט להישאר עם משפחתו מחוץ לגרמניה - עד שיוחזר אליה שלטון הצדק. הוא הודיע על כך בפומבי, התפטר מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות כשנדרש להצהיר אמונים למשטר הנאצי; ספריו, ספרי אחיו היינריך ובנו קלאוס הועלו באש בשרפת הספרים ב-10 במאי 1933 בטענה כי הם שייכים ל'אמנות המנוונת' (כהגדרת היטלר). עם זאת לא החרימו הנאצים את ספריו והם המשיכו להיות מופצים בגרמניה. הנאצים שידלו את מאן לחזור לגרמניה על אף עמדותיו הידועות, ואף הבטיחו לו כבוד; בתו הבכורה הצליחה להגיע למינכן ולהציל את כמה כתבי יד ובהם 'יוסף ואחיו'; השאר אבד, כולל כתבי היד של 'בית בודנברוק', הנובלות הראשונות וחליפות המכתבים. בראשית דצמבר 1936 נשללו אזרחותו הגרמנית, תואר הדוקטור לשם כבוד והוחרם רכושו, כולל כספי פרס נובל.

בשובו לשוויץ המשיך מאן בכתיבת 'יוסף ואחיו', יצירה שראה בה את החשובה ביצירותיו. יוסף המקראי נראה בעיניו כאבטיפוס של האמן,  ובעצם של דמותו שלו. לאחר סיפוח אוסטריה והפלישה לצ'כוסלובקיה, עקרו בני הזוג מאן לארצות הברית והתקבלו בכבוד מלכים. הנאצים ניסו שוב לחסל אותו בצליפה לעבר המטוס, שסברו בטעות כי הוא בין נוסעיו, כשחזר ב-1939 מוועידת איגוד הסופרים הבינלאומי שעמדה להיערך בסטוקהולם, מעל לשטח הגרמני. משפחת מאן התיישבה בפרינסטון ליד אנשי רוח נוספים שנמלטו מגרמניה, כפרנץ ורפל,  מקס ריינהרדט וכמובן אלברט איינשטיין; רבים מידידיו היו יהודים. לאחר מכן עבר לקליפורניה, שגם היא שאבה אליה סופרים, מוזיקאים ואנשי קולנוע שנמלטו מגרמניה. בשנת 1944 קיבל מאן אזרחות אמריקנית. משפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא החל לכתוב מעין 'מכתבים' - שקובצו לספר בכותרת 'מאזינים גרמנים' - ופתח במילים: 'היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו?'. למעשה היה מאן לסופר הגרמני הראשון אשר התריע, עוד במהלך המלחמה, על השמדת העם היהודי ועל אושוויץ; הוא ניתח במאמריו את מצב המלחמה בזמן אמת – מעין תעמולת-נגד ששודרה בבי.בי.סי.

לקראת סוף שנת 1947 פרסם מאן את רומן התקופה  'דוקטור פאוסטוס', המשלב את פרשיות החיים של ניטשה ושנברג אל המוטיב העתיק של אדם המוכר את נשמתו לשטן; שני נושאיו הראשיים של הרומן הם העם הגרמני והמוזיקה. בשנת 1949 ביקרו מאן וקטיה בגרמניה לרגל 'שנת גתה', במלאת 200 שנה להולדתו. הוא התקבל בכבוד רב וזכה בפרס גתה היוקרתי בפרנקפורט ובפרס ויימאר. עיר זו שכנה בגרמניה המזרחית ובגלל התקבלותו של מאן בה, הדביקו לו השלטונות בארצות הברית, בתקופת המקארתיזם, תווית של קומוניסט. מאן, שטען כל השנים כי הוא דוגל בסוציאליזם כחלק מהשקפת עולמו ההומניסטית, עקר סופית מארצות הברית בשנת 1952 וחזר לשוויץ באומרו: 'אני אזרח אמריקאי ושומר אמונים לארצי, אך עם זאת אני שואף לחדש ולקיים את הקשר עם היבשת הישנה'. שנתיים אחר כך שב לראשונה לחבל הריין, הרצה באוניברסיטה בקלן וקרא שם קטעים מתוך 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים', ספר שראה אור בסתיו של אותה שנה. בגרמניה עדיין היו רבים שלא שכחו לו את 'בריחתו' מהמולדת בעת צרה, אך עם זאת קיבל אזרחויות כבוד נוספות כמו של עירו ליבק. מאן נפטר ב-12 באוגוסט 1955 ונקבר בקליכברג (Kilchberg)  שבציריך.

רבות מיצירותיו עובדו לסרטים ולטלוויזיה, כמו  'בית בודנברוק', 'פליקס קרול', 'לוטה בוויימאר', 'הר הקסמים'  ,'דוקטור פאוסטוס', 'מוות בוונציה' (בסרטו של ויסקונטי האיטלקי מ-1971 מככב דירק בוגארד), 'טוניו קרגר', 'מריו והקוסם'; ולאופרות - כמו 'מוות בוונציה', שהלחין בנז'מין בריטן באביב 1973.  

עיקר יצירתו של מאן מאופיינת במתח שבין הדיוניסי (האפל, האי-רציונלי, התהומי,  הדמוני, הפראי, המשתולל) לבין האפוליני (הבהיר, הרציונלי, התבוני,  ההרמוני,  המפוכח, המרוסן), על פי תורתו הפילוסופית של ניטשה. זהו מתח בין החיים ועולם הרוח: בספריו מסמל האפוליני את השאיפה לחיים בורגניים, שטוחים וחסרי עומק, האמורים להביא לאדם אושר טבעי; ואילו הדיוניסי מסמל את תהומות נפשו של האדם, שבשחרורו הוא מגיע לפסגות רוחניות. שני יסודות אלה  אינם עומדים בסתירה אלא מתקיימים זה לצד זה, בדמותו של האמן הבודד, הפרוש מן החיים אך בה בעת מכיר בחיוב שבהם ומתפתה אליהם. כך בנובלות כ'טוניו קרגר' וברומנים 'דוקטור פאוסטוס' ובספר 'פליקס קרול' שעל הפרק.

'מוות בוונציה' ( ( Der Tod in Venedig, הנובלה המפורסמת ביותר של מאן משנת 1912, כה ידועה עד שלא היה צורך להסביר מדוע ניתן שמו של הגיבור לתסמונת נפשית: לפני כעשרים שנה עסק אחד מגיליונות השבועון הצרפתי ל'אקספרס' בתופעה הקרויה 'תסמונת אשנבאך', ונאמר בה כי 'כל שנה בוחרים כמה עשרות זרים את ונציה כדי לשים בה קץ לחייהם'. בעיר פועל פסיכיאטר שהתמחותו היא התסמונת הזו; כנס מיוחד הוקדש לבירור המשיכה ל'נהר השאול' של זרים הבאים לוונציה. אבל הנובלה האמורה מבוססת כאמור על אירועים ביוגרפיים מחייו של מאן.

גוסטב פון אשנבאך, סופר המקדיש את חייו לכתיבה בעבודת פרך יומיומית מתוך משמעת חמורה, נתקף בערוב ימיו תסיסה סוחפת, תחושת להט ונעורים - ומגיע לוונציה. במלון הוא רואה נער פולני יפהפה, טאדז'ו, בעל פנים חיוורים במיוחד שהיה בהם קו של חולי, שמעורר בסופר פרץ אהבה ותשוקה בלתי נשלטת. מזג האוויר העכור מדכדך את נפשו של אשנבאך והוא מחליט לעזוב את ונציה, אך משיכתו לנער היפה גוברת; הוא נשאר בעיר ועוקב אחריו גם כאשר נודע לו כי פשטה בה מגפת כולרה. על אף שלא דיבר ולו מילה אחת עם הנער, הסופר משכנע את עצמו שטאדז'ו הוא התגלמות הארוס עצמו. מבולבל וטרוף עשתונות הוא חורג מהתנהגות נאותה למעמדו, נסחף אחר שירה חושנית וולגרית של חבורת זמרים על היצר החשוף, ובחלום הלילה הוא טועם את 'טעם הזימה והעוועים של האובדן'; הסופר ש'כל גרמניה סגדה לו' צובע את שערו ומפרכס את פניו כדי למצוא חן בעיני אהובו, ממשיך לעקוב אחריו ברחובות העיר החולה עד שגופו החלש מאלצו לחדול, יושב ליד המזרקה מושפל ומובס, ומהרהר בפיידרוס של אפלטון, בנאמר שם שהאהבה הזכה, הבלתי ממומשת, מוליכה את הנשמה אל ההזדככות, אל היופי הרוחני הטהור שמעבר לחיים עצמם (עמ' 105). בניגוד לאפלטון, הוא גורס כי המשוררים הם עם מקולל התועה בעל כורחו אל התוהו, משום שארוס מוליכם להרפתקאות של רגש ולא למעשים. התום והיופי החיצוני מוליכים את הנפש אל שכרון החושים והתאווה. אשנבאך ירד אל החוף וחזה במאבק בין טאדז'ו הדק והחיוור לבין חברו הגברי, שניצח. טאדז'ו המובס עמד עזוב מול הים, מעין בבואה לנשמתו הבודדה של אשנבאך: אמנם נשמתו חותרת לחזור לנעוריה, אך גופו ממשיך להזדקן. אשנבאך מת בעודו בוהה במושא אהבתו.  

פרשנים מסוימים מצאו בנובלה זו רמזים לחלקים נסתרים של אישיותו של מאן, כמו דחפים הומו-ארוטיים, רמזים שקיבלו אישוש כשפורסמו, לפי צוואתו,  יומניו - עשרים שנה לאחר מותו. ביומניו ייחס מאן חשיבות מרכזית בחייו לאהבתו לגברים צעירים, כמו הכנר והצייר הצעיר פאול אהרנברג, אך התשוקה נותרה רק בכתביו ולא מומשה. הוא לא תיאר את עצמו כהומוסקסואל פעיל אלא ראה בהומוסקסואליות תופעה מעוררת השראה - ובד בבד מערערת את יסודות החברה ואת קיומו של היחיד. מאן הבחין בין חיי זוגיות במסגרת נישואים לבין היצר ההומו-ארוטי, ההכרחי וההרסני, שפירותיו הם יצירות אמנות. בתשוקה חד-מינית, טען, 'אין כל ברכה לבד מברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות'. בנו מיכאל התאבד אחרי פרסום היומנים. מאן עצמו תיאר את חומרי המציאות ששאב מהם ל'מוות בוונציה': 'שום דבר לא הומצא. הנוסע ליד בית הקברות הצפוני במינכן, ספינת הנוסעים המדכאת, הדנדי-הזקן צבוע השיער והמפורכס, הגונדולייר החשדן, טאדז'ו ומשפחתו, הטעויות במשלוח המטען - כל אלה היו שם; הכולרה, הזמר רוחש המזימות, כל אלו היו נתונים, כל שנחוץ היה הוא להציגם ולייצגם בדרך התצוגה הראויה'. גם הנער ששימש לו מודל לתומאס מאן היה בסביבה. חוקר אחד אפילו מצא את שמו.

בשנת 1962 הרצתה לאה גולדברג על הנובלה הזו בחוג לספרות באוניברסיטה העברית ועמדה על נושא הזמן ביצירה. היא הדגישה את הרגשת החובה שקיננה בגיבור הסיפור, האמן, כל חייו, חובה שהנחתה אותו בחלוקת זמנו וניצולו לעבודתו. לדבריה, מאן עצמו אמר: 'רגעי הגאונות הם מועטים והסופר מנצל את כוח הישיבה'. הסיפור פותח ברגע מסוים בחייו של אשנבאך הסופר, שנראה תחילה מקרי אך לאחר מכן הוא מתפתח והופך לרגע הגורלי: זהו רגע של בשלות מסוימת – אשנבאך בורח ולבסוף מתברר שהוא בורח מעצמו, ממקומו, מעבודתו ומהיומיום. רק בפרק השני משוחזר עברו: חייו, שהלכו בקו ישר, יישברו שבירה גמורה, אמוציונלית ומעשית, ולכן תודעת המשימה הופכת ברגע מסוים מיותרת לגמרי. עם קרבת המוות - אין לעבר ולעתיד חשיבות: ביטול העתיד יבטל את כל ערך העבר.

כבר בפתיחה, טענה גולדברג, נרמז הזמן שבו מתרחש הסיפור: תקופה בלתי שקטה באירופה (כנראה 1905), שהשפיעה על אי-השקט של אשנבאך, והמסגרת החברתית שלו נרמזת בתואר 'פון' – בן לאצולה הבורגנית הגרמנית. תיאורי הטבע והשינויים במזג האוויר עומדים בניגוד ליציבות כביכול של הגיבור. אחד המאפיינים בכתיבתו של מאן היא התפרצות אי-רציונלית מול ההיגיון המסודר, ופגישתו של הגיבור האינטלקטואלי עם עולם החושים מחוללת את השבר. טכניקת הכתיבה של מאן מעניינת משום שהוא משלב תיאורי מציאות עם מחשבות מיסטיות. התבוננותו של אשנבאך בדמויות הנקרות על דרכו, כמו האדם האדמוני, מובילה אותו לאיבוד הזמן הממשי ולחלומות והזיות - וכך מתרחב עולמו הגאוגרפי וגם עולם הזמן שלו. לאה גולדברג הזכירה בהקשר זה, של התרחבות רגע אחד בדמיונו של האדם המרחיבה את המציאות הממשית, שירים מסוימים של בודלר ושל רמבו ושל הסימבוליסטים בכלל, שאופיינית לה הנהייה אחר החושים.

ועתה ל'פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים'. זהו רומן גדול הכתוב בגוף ראשון על רקע ה Belle ’epoque  – 'התקופה היפה' כביכול, משלהי המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בזכות השלום והיציבות בין המעצמות, שגשגו המדע, הטכנולוגיה והאמנות, החלה מודרניזציה באיכות החיים עם הטלפון והמכונית, המטוס והמטרו. זוהי תקופת ה'אר נובו' והאקספרסיוניזם גם בתאטרון, שאופיינה בשימוש באלמנטים זוהרים ויוצאי דופן; פרחו הקברטים והאופרטות. מאן החל לכתוב 'פליקס קרול' בגיל צעיר, אבל במקביל הוא עבד על 'מוות בוונציה' ולא מעט רעיונות בנובלה משובצים גם ברומן זה. אחד ממבקרי הספרות הגרמנית טען כי כבר ב-1922 חשב מאן לכתוב את סיפור המתחזה, בעקבות שערורייה מציאותית של נוכל רומני ושמו מאנולסקו, ששיטה בדיירי מלונות ובבורגנים בעזרת המכובדות שלו.

אולם למרות הדמיון בין הספר שלפנינו ליצירה זו או אחרת של מאן, הרי 'פליקס קרול' הוא רומן פארודי שנכתב באירוניה גדולה, ובעיקרו הוא מעין קומדיה הומוריסטית. כאמור זהו חלק ראשון בלבד ומותו של מאן חולל גל של ניחושים מה היה עשוי להיות החלק השני. עיקרו של הרומן הזה הוא טשטוש הגבול בין המשחק והרצינות, בין הממשות והבדיון, התרופפות היחסים ביו המכובד לרמייה. פליקס פותח אותו בווידוי עצמי, מודע לעצמו ככותב, אבל כמו מחקה סופר כלשהו עם התנצלויות על סגנונו הנמלץ - מעין הצגה שיש בה ממין האמת. בלשון אירונית מאוד קרול מדבר על עצמו כנרקיסיסט, אדם המאוהב בעצמו כליל. הרומן מוקדש למאחז העיניים – תרגום מצוין למילה הגרמנית 'הוכשטפלר'; שם הספר בתרגומו של מרדכי אבי-שאול הוא 'וידוייו של ההרפתקן פליקס קרול' - שהרי זהו גם רומן פיקרסקי מלא הרפתקאות. נילי מירסקי בחרה בכינוי 'מאחז עיניים' שיש בו משום שיר הלל לאמנות הרמייה, ליופי החיצוני ולקסם האישי השובה לבבות.   

גיבור הרומן נולד באזור הריין למשפחה בורגנית קתולית אמידה של עוסקים ביין, שבמהלך הסיפור יורדת מנכסיה. שמו של הגיבור מעיד על עתידו: 'פליקס' משמעו בלטינית 'שמח' או בר-מזל', מאושר; שם הסנדק שלו הוא שימלפריסטר, כלומר כוהן דת עבש ('שימל' הוא עובש); שמות רבים בספר מגוחכים ממש, כמו זאזא וזוזו וקוקוק. ביטויים אין ספור בצרפתית משובצים ברומן, אם צריך או לא צריך, והם משמשים לקרול יסוד חשוב בהתחזותו, כנאמר שם: 'הלוא הדיבור הוא מותר האדם מן הבהמה. ככל שהוא מיטיב לדבר – צרפתית, כמובן! שכן רק הצרפתית נחשבת בעיני אומה זו כלשון בני אדם'. כבכל כתביו של מאן, מובאים גם כאן עשרות אזכורים לקלאסיקה היוונית, מהומרוס ועד סוקרטס, מארוס ועד הנימפות.

מיד בתחילת הספר, מאן מציג את רעיון ההתחזות וכפל הפנים: הנימוסים וגינוני החן הבורגניים הם כסות לעולם רקוב ביותר. אביו של פליקס יוצר תוויות ליין ושמפניה בעיצובו של אותו כוהן-דת; זוהי תווית מהודרת המכסה על יין גרוע, 'יין תרעלה'. קישוטי הבית והגן הם חיקוי זול ואחיזת עיניים. פליקס מספר כי כבר כילד רך שגה בדמיונות והעמיד פנים שהוא הקיסר וילהלם הראשון. כיפה תואר להלל, שיער בלונדי משיי, עיניים כחולות-אפרפרות ושיזפון זהוב, הוא שיחק תמיד את הנסיך בחגיגות היין וההילולות שנערכו בביתם, 'בחור נאה שגברים נמשכים אליו'. לא חסרים כאן רמזים הומו-ארוטיים ודו-מיניים. בשל הבזבזנות הנוראה של אביו והמשתאות החושניים בהשתתפות כל המשפחה יצא לה שם רע, ובעקבות כל אלה - נפילה כלכלית ומחסור. פליקס חש דחוי מחברת בני גילו. עם זאת הוא הגיע כבר בנעוריו למסקנה, שיוכל לטפס בסולם החברתי בכוח הרצון והמשחק. את קריירת הרמייה פתח בהִתְחַלּוּת כדי להיעדר מבית הספר, זייף את חתימת אביו, עבר לגנבת ממתקים מחנות מעדנים, וככל שטיפס מעלה-מעלה  הפכו מעלליו לנועזים ופליליים יותר ויותר.

בגיל 14 ביקר פליקס לראשונה בתיאטרון, למעשה באופרטה, והוא נפעם ונרגש: התחפושות, הפואייה והקהל המלא עונג, החזרה על מילות התפעלות בצרפתית c'est epatant, מהלכים עליו קסם. מאן שותל כאן משקספיר, כבר בפתיחה, את רעיון 'כל העולם במה': פליקס קרול הוא התגלמות המשחק, שבחי קלות הדעת, הוא ה'אדם המשחק' (לפי הויזנחה, Homo ludens). זהו העולם של האופרטה שתומאס מאן נזכר בו בשובו לאירופה מארצות הברית, העולם האירופי של ה'בל אפוק', המזויף והרקוב, שהביא להתפרצות המלחמות הגדולות. אביו של פליקס  פושט הרגל מתאבד והמשפחה שוקעת בעוני, אך כוהן הדת מחנכו ומדריכו של פליקס, אף הוא רמאי בכסות כומר, מלמד אותו פילוסופיה יוונית עם היבט מעשי: עם הכישרון באות גם תכונות שליליות כגנבה. הוא מאבחן כי הנער יוכל לסלול את דרכו בחיים בזכות יופיו ותכונותיו. פליקס מדגמן לכוהן הדת - שהוא אף צייר - בעירום ובלבוש מפואר, והלה מצהיר: על הילד הזה – כל תחפושת נראית טבעית. כך, בעזרת הבגד והפאה, הוא למד כי פרצופו עשוי לסגל את עצמו לכל מעמד חברתי ולכל ארץ בעולם, לתקופות ולזמנים שונים. בכל פרקי הספר מוקדש מקום נכבד ללבוש הגיבורים והגיבורות, בבחינת כסות שלעתים קרובות אין מאחוריה אלא נוכלות והתחזות. פליקס השואף לזוהר יוצא לפרנקפורט הנוצצת והמושכת את לבו וכאן מתחילות הרפתקאותיו.

פליקס  התרועע עם יצאנית בפרנקפורט, גנב תכשיטים בגבול צרפת מאישה עשירה, משכן אותם בבית עבוט בפריז וקנה בכלבו הגדול בגדים יפים ומבריקים - כדי להתלבש כראוי לתיאטרון, אך זהו תיאטרון זול. הוא עובד כנער מעלית במלון בפריז ובדרך פלא מגיעה לשם אותה אישה שקרול גנב ממנה; זוהי סופרת ידועה לדבריה – השואפת בה בעת להיות אשת אהבים וזונה. היא מעניקה לצעיר את כל תאוותה המינית ומתנות אין ספור. העמודים המוקדשים לווידויים של הסופרת הנערצת (185—192) הם לדעתי הלוז של הספר כולו; מאן, או קרול, מתמקד פה בכפילות המצויה בכל דמות או מעשה: 'אני, דיאנה פיליבר, מתעלסת באהבים עם ברנש שלא שמע מעודו על הרמס ['צלם דמותו של היופי']... רק אותך אהבתי... את האידאה של מי שאתה [...] רק אתכם, עלמי חן, אהבתי כל ימי [...]  כל אהבה היא סטייה [...] לאהוב את הגבר רק בהיותו עול ימים מאוד [...] זו אהבה טרגית, מנוגדת להיגיון [...] נישאתי לתעשיין עשיר כדי שבחסות עושרו אוכל לכתוב את ספרי [...] הוא בוגד בי עם איזו מדמואזל מהתיאטרון [...] לא אכפת לי כל העסק הזה של נישואים ובגידה [...] אני נשבעת תמיד כי בכל עולם התופעות אין מה שישווה לקסמה של גברוּת צעירה מלבלבת [...] השיכרון הזה לא יפוג לעולם, בו אגווע ואמות'. הבסיס לווידוי הזה הרי נמצא כבר ב'מוות בוונציה', אלא שהעלם שם לא נענה למבוגר החושק בו. תוך כדי התאווה הסוערת, הסופרת מצטטת באוני קרול חרוזים אלכסנדרינים בצד תביעה מהמאהב להשפילה: 'תנהג בי כמו בפחותה שבפרוצות!'; ומיד, באירוניה מבריקה, היא מספקת את הניגוד הגמור לרוחניות כביכול שלה: היא מתפארת כי בעלה הוא יצרן אסלות, 'הנחוצות לכל אדם'. יש הטוענים שזוהי סצנת הסקס היחידה בכתבי מאן.

וכך פליקס קרול מתעשר מדמי האהבה-גנבה שלו, הוא כבר בעל חשבון בנק אך נשאר מרצונו נער מעלית, בהתאם לתפיסתו של מאן כי הכול תחפושת: 'העושר הגנוז שלי [...] הפך את המלבוש הזה למצג שוא  [...] ועוד תלויה ועומדת השאלה, איזה מן התרמיות הרנינה את לבי יותר'. העלילות הכרוכות בשהותו של הקרקס בפריז, שמהותו היא מסכות, ליצנים, לוליינות וסלטות, מספקות למאן כר נרחב לתיאור ריגושים של ההמון, תלבושות פאר וגירויי חשק – 'הכלאה של אדם ואמנות התוהו'. קרול מתמלא הרהורים פילוסופיים למראה אנדרומכה הלוליינית - שוב אזכור של הקלסיקה היוונית, מהטרגדיות של איריפידס על מלחמות טרויה. אנדרומכה המקורית הייתה אלמנה ואם שכולה שהפכה לפילגש, וקרול כאן שואל: האמנם היא אנושית? שמא מלאך היא, 'בת האוויר', La fille de l'air, והוא נמשך אליה ותמה: 'האם אין היא אלא עלם בתחפושת?' – משיכה  לעצם הכפל המיני ולמעללי הגבורה שלה,  כשחייה תלויים מנגד? מתחבולות הקרקס, ממעשים 'שנועדו לשלהב את דמיונם של בני האדם ולשמח את לבם'.

קרול מצליח לעלות בסולם החברתי של המלון ולהפוך למלצר הקרוי ארמאן, מזמין לעצמו פראק של מלצרים, מתוודע לשועי עולם ומגיע למסקנה ש'הכול בר-המרה: אילו החליפו בגדים ואביזרים אלה עם אלה, יכלו רבים מעובדי המלון להיות אדונים לכל דבר [...] מקריותו של העושר'. הוא פוגש אנגלייה צעירה שכמובן מתאהבת בו, לורד מזדקן ומדוכא שמוכן לאמצו כבן ואת המרקיז דה ונוסטה בן גילו. הלה מתמרד כנגד הוריו העשירים והאצילים ששלחוהו ללמוד משפטים בסורבון והופך כמובן לתלמיד אמנויות וצייר – הדיוניסי מול האפוליני, כבר אמרנו? הוריו רוצים להפרידו מאהובתו זאזא, בת המעמד הנמוך. כל אותו זמן מנהל קרול חיים כפולים גם מחוץ למלון, בכסות בגדיו המהודרים, וראו עמ' 251-250: 'מיהו ומה אני כשלעצמי לא ניתן לקבוע'. וכך, לאחר שהוא פוגש במרקיז בתלבושתו ההדורה,  מציע לו המרקיז להחליף את זהותו ולצאת במקומו למסע בעולם שיעדו לו הוריו, במימונם כמובן, שירחיקו מאהובתו. הוא מחקה את כתב ידו וחתימתו של המרקיז; בדרכו לליסבון פוגש קרול, המתחזה למרקיז הצעיר, את הפרופסור קוקוק, חוקר מאובנים ומנהל המוזיאון לתולדות הטבע בליסבון; ובעיר זו - את אשתו ובתו זוזו, כפילות של שתי נשים מצודדות. מאן מקדיש עמודים מייגעים ביותר למקצועו של הפרופסור ולהסתעפויות השכבות הגאולוגיות ושושלות האצילים; לטעמי, כל המחצית השנייה של הספר פטפטנית מאוד, כולל תיאור המלון וליסבון על כיכרותיה. לואי דה ונוסטה, הוא לולו, הוא ארמאן המלצר, הוא פליקס קרול, הופך לחביב המלך הפורטוגלי, מקבל ממנו אות כבוד, כותב ל'הוריו' המדומים מכתבים ממסעו ופגישותיו; אמו חשה שהוא בודה את תיאורי השיחה עם המלך - כלומר רמייה בתוך רמייה. כאציל מחופש, מאחז עיניים, הוא רואה את כל ההבל בחיי האצילים שבמערב – וזאת במכתב לאמו, על המגוחך שבלבוש התחרה והמלמלות. כיאה להרמס-אדוניס המאוהב בעצמו, הוא מחזר אחרי בת מארחיו בת ה-18, מצליח במעשיו ונתפס בידי אמה - המכניסה אותו למיטתה. כאן נגמר הרומן.

פליקס, החקיין הטוב, מצליח לשקר ולרמות כדי להוכיח את השטחיות והמסכות בחיים הבורגניים שסביבו. מאן מתייחס אליו בסלחנות כאל ליצן ולא כאל פושע. במקומות רבים בספר הוא מציג את גיבורו כמתחזה למשכיל, וזאת כדי לבקר את ההשכלה השטחית; באירוניה גדולה הוא מציג את כל התפיסה של חשיבות ההשכלה, שהרי קל לגמרי לזייף אותה. במקום להלל את האמנות כשלעצמה, מאן מצייר לנו את אמנות הרמייה. כל סיפור 'ההצלחות'  מסופר כמובן מפיו של ההוכשטפלר עצמו והקורא הנבוך אינו יכול לדעת מהי האמת ומהי הפנטזיה. קרול הנוכל הוא נדיב ואוהב אדם, מזדהה עם העניים וחומל עליהם; מאן מבטא ברומן הזה את תאוות החיים שיש בהרבה מיצירותיו ומביא הרבה משפטי חיווי על העולם ועל הכתיבה: 'כספינה זו הזקוקה לגל מאזן, כן זקוק הכישרון לידע'; 'עיקר מעייני באמת נתונים לאזורים השתוקים הקיצוניים של היחסים בין בני אדם'; 'מאחר שהרצון להביא את החיבור הקטן הזה לדפוס ולפרסמו ברבים מתחזק בי יותר ויותר, הרי לא בחוכמה אעשה אם לא אקבל עלי את החוקים והכללים המנחים את הסופרים-האמנים בבואם לעורר סקרנות'. אולם מעל הכול מרחפת כאמור אהבת החיים: 'שישו בחייכם כל עוד דולקת העששית' (גתה?): 'החיים יפים דווקא משום שהם חולפים'; 'האפשרות לחיות על דרך הדימוי היא היא החירות'. זוהי החירות של האמן תומאס מאן, שכל יצירתו זו טבועה בכפל דמות, כפי שהוא מנסח: 'היופי טמון בעצם הכפילות', וכוחו של פליקס קרול הוא הונאה ותרמית - חציית הגבול בין ההגינות לנוכלות. לשון אחר: זהו ממד פסיכופתי באישיותו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמה זוטא