אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הוטל מלטה / עדנה שמש


הוטל מלטה / עדנה שמש

הוטל מלטה, עדנה שמש, הקיבוץ המאוחד

על גב כריכת הרומן הוטל מלטה, ספרה השלישי של עדנה שמש, המוקדש להוריה, אנטוניה (טוני) ואנדרי (אנדור) לב, כתוב כך:

הוֹטֶל מלטה הוא סיפור מחיי הארץ המתאר את קורותיהם בהווה של בני הזוג אווה וארנסט בלום, שמוראות מלחמת העולם השנייה שיבשו את חייהם, ומספר על אמוץ נכדם, שחיי המשפחה שלו הולכים ומתערערים. בהבלחה של רגש דוחק, מבקש ארנסט מנכדו בקשה המחזירה אותו לתקופה טעונה בחייו שמציתה בלבו את זכרם של שלושה ימים רחוקים, סוערים ומלאי תשוקה, בנאפולי של שנות ה-50 . בקשה זו מניעה את העלילה עד לקִצהּ הבלתי צפוי, ומשנה בתוך כך לא רק את חייו של ארנסט בלום אלא גם את חייהן של דמויות אחרות, קרובות ורחוקות.

בדף הפייסבוק של הרומן מעניקה הסופרת את המידע הבא:

הוטֶל מלטה שלי אינו ספר ביוגרפי וסיפור עלילתו פרי דמיוני, אבל הגיבורות והגיבורים של הספר מבוססים על אנשים אמיתיים שנשאו צלקות על לבם כל חייהם: ארנסט בלום מבוסס על דמותו של אבי, אנדרי לב; אווה בלום ונורה בוכבינדר הן, שתיהן, היבטים שונים באישיותה ובסיפור חייה של אמי טוני לב; אביה של אווה בלום מבוסס על אביה של אמי, אברהם פרידמן; ואילו רוז'י, אמה החורגת של אווה מבוססת על דמותה של רוז'י, סבתי לארבע שנים וחצי, אשר היתה אשתו השנייה של סבי שאיבד את אשתו האהובה אליזבת, בשואה.

ועוד מגלה עדנה שמש בראיון לירין כץ, מהבלוג "קורא בספרים":

"החורים השחורים" שגדלתי איתם כל חיי הביאו אותי לנסות ולפצח באמצעות הכתיבה משהו מחומרי השתיקה של הורי; לנסות להפוך את אבי ואת אמי משני אנשים זרים במידה לא מבוטלת למוכרים יותר, לנגישים יותר, לילדה הקטנה שעוד חיה בי, ולמי שאני היום. הרגשתי שאני לומדת להכיר אותם טוב יותר, לומדת להפריד את עצמי מהם אט-אט, לומדת להיפרד. בפשטות – הייתי מוכרחה לכתוב את הספר הזה. היה בכתיבתו של  הוטל מלטה תהליך עמוק של הירפאות מהטראומות של הורי ניצולי השואה, שהיו לפוסט טראומות שלהם, ושלי, כי הייתי ילדתם. ואחר כך מובן היה עונג הכתיבה של הפיקציה – סיפור אהבתם ותשוקותיהם של ארנסט, אווה, ונורה וחייו ההולכים ומתערערים של אמוץ, נכדו של ארנסט, על רקע הריונה הרצוי-לא רצוי של הילה אשתו. בקיצור, אם תרצה: סיפור על שלושה ימים וילד.

אמוץ בן ה-35, גיבורו הראשי של הרומן, הוא נכדם של ארנסט ואווה בלום, פליטי שואה מהונגריה שהגיעו לישראל באוניה אאוּרה ושיקמו בה, בגבולות האפשר, את מסלול חייהם שנשאר פגום וטלוא לנצח. אמוץ, הנכד, ניגף במהמורות, מנווט דרכו בקושי רב, מאבד שליטה בחייו. בערך בחציו של הספר, המונה כ-400 עמודים, הוא מבהיר היטב את בעייתו, לאחר קריאת חיבור מדעי על העברה בין-דורית:

קראתי את הספר הזה במשך לילה שלם,  בתימהון ובאי אמון. לפני כן לא ידעתי באופן הזה על קיומם של דפוסים אופייניים לנפשם של בני שניים או שלושה דורות. לא עלה בדעתי שאפשר לקטלג גם אותי, להגדיר בהגדרות מוסכמות את ההתנהגויות שלי ואת ההימנעויות שלי, את המגבלות שיש לי אולי כל חיי; להבין אותן כתיקון - תיקון דפוק ומקומם שאני עושה בעל כרחי - לרגשות המודחקים של סבתא וסבא שלי, וגם של אימא שלי אני חושב. מה זה, ׳על שילשים ועל ריבעים׳? התרעמתי. בעלבון ובהתמרדות גוברים והולכים קראתי את הכתוב בספר – כי אם קיימים דפוסים אופייניים אז איפה אני בכל הסיפור הזה? מי אני בדיוק? האם כל חיי אני אכן מגיב כמצופה ממי שסבא וסבתא שלו נדפקו נורא במלחמה אחת רחוקה והאימא שלו נדפקה בגלל שהיא הבת שלהם, ועכשיו מתברר לי שגם אני דפוק בגלל שאני הבן שלהם והנכד שלהם? ואיפה האחיות שלי בכל הסיפור הזה? (עמ' 187-188). 

ארנסט הסבא ואווה הסבתא התחתנו, בלי אהבה, כמו רבים מפליטי המלחמה הצעירים, כאנטיתיזה להרס ולאובדן, כפי שאומר ארנסט עצמו במכתב שכתב בסוף ימיו לאהובתו הסודית נורה, שהקשר הממשי עמה לא חודש. כשהיה כבר נשוי, זמן קצר לאחר חתונתו, חווה ארנסט שלושה ימי תשוקה אסורה עם נורה שבה פגש בהוטל מלטה, בנאפולי, לפני שעלו על האניה שהביאה אותם לחיפה. תיאור פגישתם של נורה וארנסט הוא אחד משיאי הרומן. נורה פנתה עם משפחתה לכיוון אחד, וארנסט ואווה לכיוון אחר. חיים שלמים עברו. גיבורי הדרמה מתקרבים כבר לגיל שמונים. ארנסט חש שלא רחוק יום פקודתו והוא מטיל על נכדו אמוץ, שאתו יש לו קשר הדוק, למצוא עבורו את נורה שכמיהתו אליה, היא שסימלה יופי, שלמות, חיוניות ואהבה עיקשת לחיים, לא שככה מעולם. יצריותה של נורה, הבוגרת מגילה, מנוגדת לקפאונה של אווה, הלומת העבר, באותם שלושה ימים של תחנת ביניים, המבלה רוב זמנה במלון בשינה. הספר מתמקד ארוכות בדור הראשון ובדור השלישי לשואה, הקושרים ביניהם יחסי קרבה והזדהות עמוקים, תוך שהוא מרפרפף קלות על הדור השני.

בספר יש מעברים תכופים, לעתים באותו פרק עצמו, מגוף ראשון (מפיו של אמוץ) לגוף שלישי (ממבטה של מספרת יודעת כול) וחוזר חלילה. אמוץ, הגיבור הראשי, הוא היחיד בספר שמדבר באופן סדיר וקבוע בגוף ראשון. וכשם שהספר נע בין הדמויות ובין אופני דיבורן, כך הוא גם נע בין זמני חייהן, עבר רחוק, עבר קרוב והווה, בערבוב, עם מבט בסופו אל העתיד.

הסבא מתרעם, מתוך דאגה כנה, על נכדו על ש"בזבז" את הכסף שהרוויח בעבודות מזדמנות בטיול של שנה באוסטרליה. אך אמוץ נזכר בטיול בחמדה ובסיפוק. לזכרון עיני התנין שננעצו בו כשהביט עם חברו במימי אגם בקווינסלנד משמעות סמלית. ידידו לטיול משך אותו לאחור כי אחרת התנין היה כבר נותן לו ביס. התנין הפנימי של אמוץ יצליח לנגוס בו כשיירה כדור מנשקו האישי לעבר רגלו, מתוך יאוש וערפול, כדי להשתחרר מן הצבא. מאז סובל אמוץ מכאבים תקופתיים בשוקו הפגועה וכמו כן נותרה לו צלקת ענקית ומכוערת, בצורת נדל, המתכתבת עם בהונותיה המעוותות של סבתו אווה, שנאלצה לנעול נעליים קטנות ממידתה, אחת חומה ואחת שחורה, במחנה הריכוז.

חלקיו של ספר מורכב זה מהודקים בקשרים ובסמלים חוזרים. מוטיב החיה הטורפת, למשל, תנין או חתול, מופיע ברומן מספר פעמים. הוא בולט מאוד באחד משני הקטעים שכתבה אפי הסופרת, שכנתם החדשה של ארנסט ואווה, על חתול הטורף סנאי. כשאפי כותבת על קבצנית (מוטיב נוסף ברומן), היא נוסעת לרומא כדי לקבץ נדבות ולהיכנס לנעליה של הדמות - שיטת סטניסלבסקי. האם אפשרי הדבר? ארנסט, שרוחש חיבה רבה לשכנתו התזזיתית והנלהבת, כמו הייתה בתו, יוצא פעם אחת ויחידה מגדרו כדי לומר לה שטעות בידה. סופרת הפושטת יד במשך שבוע, ותהיינה ההשפלות שתספוג קשות ככל שתהיינה, אינה יכולה להיכנס לעור קבצנית של ממש. ואולי אם יש לה איזו דמות של ניצול שואה בספר, היא תוכל לנסוע לאושוויץ כדי להרגיש קצת איך זה היה שם אז. בערבו של אותו יום בו התרחשה הסצנה, כמו רמז לקשר בין שני האירועים, חובש ארנסט את פרקי ידיה של שכנתו/בתו לאחר שחתכה אותן קלות. פגיעתה העצמית של אפי, בת דמותה של עדנה שמש, בדומה לזו של אמוץ, נכד לניצולי שואה, מבטאות את יסורי הנפש של זה שנבצר ממנו בתוקף הנסיבות לחוות באופן בלתי אמצעי את התנסותן של דמויות הקרובות לו, אלה שנשללו מהן לפתע צרכי החיים הבסיסיים ביותר.

אמוץ מביע את מורת רוחו מהעובדה שכל חייו הוא אוסף מילים של סבו, אמו וסבתו כדי לנסות ולשחזר משהו מהעבר הגנוז, המוטמן, האסור בדיבור של המשפחה. את עברם של סבו וסבתו הוא ישחזר, באופן בלתי מודע, בחייו שלו ומכאן הרגשתו שאין לו עליהם כלל שליטה. אמוץ עזב את האקדמיה, קטע את לימודיו לאחר השנה הראשונה, ומצא, לאחר תלאות, עבודה כעגורנאי בנמל. ממרום שבתו בתא העגורן, הוא אוהב לצפות בלהקות הציפורים העפות, בים ובאוניות (עגורן מ-עגור, שעמידתו על רגל אחת מזכירה את מבנהו). הצפרות כתחביב מבטאת את כמיהתו של אמוץ לחירות, לשלמות, ליופי, להמראה ולמעוף. אך ההשתהות בעבודה, שהוא אינו שלם אתה ממש, כלוא בבדידות בתא צר ממעל, טוען ופורק מכולות, כמו משחזרת בלי סוף את הגעתם של סבו וסבתו לנמל חיפה באנייה ששמה אאורה, שלא הייתה אניית נוסעים לשמה. מהוטל מלטה בנאפולי ועד לנמל חיפה, הפליגו סבו ארנסט וסבתו אווה, וגם נורה, אחותה הקטנה שרה והוריהן, באניית סוחר שטענה ופרקה משא ורק אגבית הביאה פליטים כדי להרוויח מעות מהצד. ובלשון הספר, יעודה הראשוני היה לפרוק בנמל חיפה סחורות, מפקקי שעם ועד מכונות תפירה זינגר, וצברי הנוסעים שהיא מעלה על סיפונה הם רק כבודה משנית כדי להרוויח קצת כסף מטרפיסטים שממשלות מעלימות עין מקיומם וגם אותם יפרקו בנמל חיפה. וכי לא אומר אמוץ  עצמו שהיה רוצה להיות על האנייה הזאת בתקופה ההיא חרף מוראותיה ובניגוד לכל היגיון? ובמציאות חייו אמוץ אינו אלא כפוף בעל כרחו לעברם של סבו וסבתו, משקיף בלי הרף על הפלגתם הבלתי נגמרת משם לכאן.

כיצד ישתחרר אמוץ מכבלים, שהוא עצמו אינו מודע להם בתחילה, מתברר בהמשך. את אשתו לזמן קצר, הילה, הוא פגש משום טעות בזיהוי, מוטיב חשוב נוסף ברומן. הנערה היפה שחלפה על פניו ליד חנות אביזרי חשמל, הילה, נדמתה לו כתמר, חברה מהעבר. לחנות לאביזרי חשמל סרו ארנסט ואווה במשך שהותם הקצרה בנפולי כדי לקנות מגהץ. הקבלות מסוג זה, המשובצות ברומן, ממחישות את עקשותה של החזרה הבין דורית. אך אם הסבא והסבתא העבירו זמנם כשגעגועיהם בעינם עומדים, אמוץ יצליח להימלט מחיים שגויים במחיצת האישה הלא נכונה, הילה, ויפגוש, הודות לסבו, את ניגודה המוחלט, גוני. יש ציפורים שנושקות מקור אל מקור ויש ציפורים שמנקרות זו את עיני זו, בהתאם לדימויי הספר. דרכיהם של ארנסט ונורה, שניהם ניצולים, הצטלבו לרגע, התפצלו למשך כל חייהם ויתמזגו שוב כשנכדיהם ייפגשו.

רשת סמויה של הקבלות וניגודים פרושה בין דמויות הספר. כשארנסט ואווה מגיעים לגיל הגמלאות, זה מוצא מפלט מידי פעם בבית קפה בקניון, משתלב בחבורת ארגנטינאים עליזים. מאחורי גבה של אווה, הוא מבקש מנכדו למצוא לו את נורה וכותב לה מכתב, עוד אחד משיאי הרומן, שהוא למעשה תמצית חייו. אווה, מצידה, פותחת גם היא בניהול חיים סודיים משלה. היא הולכת לחוג לריקודים לטינו-אמריקאיים ויש לה שם בן זוג. אווה וארנסט, ניצולי שואה שנאחזו זה בזה כדי לשרוד, חוזרים פתאום לאחור, במין דחיפות טרגית, כדי לנסות ולתקן את מה ששובש בהם ובחייהם ללא תקנה. בלשונו של אמוץ, סבו בוחן מחדש את המעקשים שזימנו לו חייו, כאילו עוד יש סיכוי כלשהו שיחדל להינגף בהם. ואולי, יהלך, לפחות פעם אחת, בדרך ישרה וחלקה והיא תביא אותו אל מטרתו. וכמוהו גם אווה אשתו מהפכת בחייה.

אווה מתקשרת בהיחבא לבעלי בתים וסוכנויות נדל"ן כדי לשכור חדר משלה, על שפת הים. כמו חיוניות חדשה נוצקת באבריה כדי להגשים משאלות בזמן שנותר לה. היא גונבת במשביר לצרכן גרביונים, רמז לעברה הרחוק והכאוב, לאחר שחזרה ממחנה ההשמדה שבו נרצחה אמה תיכף עם הגעתן. אמה החורגת השאילה לה גרביוני משי כדי שתלך לנשף ריקודים, תמצא חתן, תעזוב את הבית ותפטור אותה מנוכחותה. ואולי ישליכו אותה, חושבת אווה, לבית סוהר ואז תהיה לבדה, בחדר משלה. רצונותיה אלה, בערוב ימיה, מתלכדים עם צרכיו של אמוץ שכבר הגשימם, צרכים שכמו נכפים עליו בתוקף ההיסטוריה המשפחתית העגומה. תא העגורן שבו הוא שוהה שעות רבות מימיו ולפעמים גם מלילותיו, כשהוא נעשה עצמו למעין עגור, דומה לחדר המשקיף על הים שאותו מתאווה לשכור אווה או לתא בית הסוהר שבו היא מדמיינת שהיא נמצאת. לאווה לא הייתה החירות לעשות כך וכך ולנכדה לא הייתה החירות שלא לעשות כך וכך. גם אם נועלים את זכרונות השואה, ואולי דווקא משום כך, הם מקננים בנפש כמו נדל ארסי, לא נותנים מנוח ופורצים לפני סוף החיים. ובדרך גם מותזים קדימה, אל עבר הדורות הבאים, מרחיבים את הנזק.

מודעות ואהבה הם סמי הנגד. הילה, אשתו הראשונה של אמוץ בה פגש בטעות, מכנה אותו "צ'ירוקי", מילה בשפת האינדיאנים שפירושה פחדן. הילה מקבעת באמוץ את נטיותיו השליליות, חרדות, סכסוכים עצמיים, חוסר שלווה ותבוסתנות, הקורעות אותו לגזרים ומכשילות את דרכו. בעזרתה של גוני, שדומה כל כך לסבתה נורה עד שארנסט טעה בזיהוי, אמוץ יחזור אל שמו האמתי וימצא בעצמו את האומץ לעשות את התיקון הטוב, לא זה "הדפוק", לחייו ולחיי הדורות הבאים. הפתולוגיה הבין דורית לא חייבת לנצח. נורה וארנסט הולכים לעולמם (סצנות המוות הן עוד משיאי הספר), כמו מפנים מקום לנכדם ונכדתם כדי שיגשימו את חייהם שלהם. להם יש עדיין זמן לתקן טעויות, שלא כמו לסבא ולסבתא שגנבו להם את הזמנים וההזדמנויות וכפו עליהם חיי תחליף. כשם שאמוץ היה קשור אל סבו, כך גוני הייתה קשורה אל סבתה, אלא שהתמזל מזלה וגדלה בבית של זוגיות רגועה. מי כמוה תבין את אמוץ שיאמץ את ילדתה וירחיב אתה את המשפחה.

רומן טוב, כידוע, אינו רק רעיונות, תכנים ומסרים בעלי משמעות כי אם גם אופן הבעתם. כדי להמחיש משהו מהשימוש העשיר שנעשה בשפה בספר זה (המחברת אף נוטלת לעצמה מדי פעם, ובהצלחה, את החירות לגזור מילים חדשות), הרי שני ציטוטים, האחד מהפרק החמישי שבו אביה של אווה סר יום יום לתחנת הרכבת בעירו בתקווה שבתו ואשתו תחזורנה מהתופת והשני מהפרק העשירי שבו חוזרת רק אווה:

הם ירדו אל הרציף כגוש אחד, נעים על רצפת הבטון כחיה שראשיה וגפיה תועים; שאם, חלילה, ירחיקו אלה מאלה יהיו כאיברים פזורים של גוף נשבר. כשירדו, עבר בקהל רחש. סדק נבקע בין הגופים כאילו הופרדו מים ממים והסתמן להם בתווך שביל דק להלך בו. הם עמדו על הרציף כרכוש נטוש. לאן ילכו? אביה מיהר אליהם, לבו מכה בחזהו מכות נמרצות, דפדף בַּפָּנִים הרבים במהירות, קורא בתוויהם – לא. לא. גם זאת לא. – ועובר אל מערך האיברים הבא, מרפרף גם בהם בעינים כלות: לא. לא זאת. גם לא זאת. אולי האישה הזאת?

לא.

והנערה ההיא, האם זו אווה?

לא.

היטב ידע: גם היום ישוב אל הבית הריק לבדו. (עמ' 108).

האיש שכל כך דומה לאביה התקרב אליה, עד שעמד מולה ממש, פניו נתונים בפניה, עיניו צרובות בכאב המשתבר מעיניה, עיניו השואלות נודדות ממנה אל החלל שלשמאלה. הריק שלשמאלה צר במוחו את קווי המתאר השבריריים של אמה, אשתו הגבעולית, ומבטו כבה, ושב ממנה – הנעדרת, האֲוִוירִית – ונח עליה, על בתו היחידה. רק היא כאן.

"אוויקם?"

היא נדה בראשה. זאת אני, אווה. (עמ' 165).

ועוד ציטוט מדבריו של אמוץ המסביר מדוע הוא אוהב כל כך להתבונן בציפורים:

הטיתי את הראש לאחור.  בעיניים עצומות צפיתי שוב ושוב במקבצי החסידות השחורות שעופפו הרחק מעל לגובה העגורן, פניהן דרומה. כשהייתי ילד וכבר צפר חובב – למרות שאז עוד לא ידעתי שכך קוראים לתחביב שלי -  ראיתי בכנפי הציפורים כפות ידיים ששינו את צורתן, גידלו ספיחים נוצתיים ונעשו אווירודינמיות. בדמיוני הנסער ראיתי איך ידי הציפור משתנות בהילוך מהיר, שדילג על פני מיליוני שנים של התפתחות ומגדלות עליהן נוצות, אחר כך מתעקלות ונעשות לכנפיים. אולי בגלל זה ציפור במעופה דמתה אז בעיני ליצור כמו-אנושי השוכב על גחונו באוויר, טופח בזרועותיו מעלה מטה, באצבעות פרושות, ורק באורח פלאי אינו נשמט לארץ. גם היום אני עוקב אחר טיסת העופות בעיניים לא מאמינות. עוד יש בי ילד, אני מחייך. (עמ' 274). 

במהלך העלילה נוגע הספר בנושאים רבים ומגוונים, ברפרוף או ביתר הדגשה, ובהם ישראליות וזרות, לאומיות ובינלאומיות, קשר עם חיות, תשוקות בשר ואהבות נפש, בדידות וידידות, יחיד וציבור, פוליטיקה, כלכלה, מוזיקה, כתיבה וספרות.

זהו ספר עמוק, עשיר, רב רבדים כדוגמת נפשם של הגיבורים, רצוף מוטיבים חוזרים, סמלים, דימויים, דו משמעויות, רמזים וקודים, על צלקות הגוף ופצעי הנפש שגרמה השואה, הן לקרבנותיה והן לצאצאיהם - אלה שלא חוו אותה ישירות כי אם קיבלו אותה בירושה מהוריהם ומהורי הוריהם. סופו הטוב כמו מרכך במבטו האופטימי אל העתיד את האסון של אלה שלא שבו ושל אלה ששבו. נשאבתי בחוזקה אל תוכו והוא הותיר בי את רישומו. ממליצה בכל לב על הספר החווייתי והבלתי נשכח.

 

ועוד על ספרות ושפה, מוזמנים אל הבלוג של כותבת המאמר: לשון המקרא, אור חדש על שפה עתיקה.

https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/רשומה-מס-1-לכל-מילה-יש-כפיל-ניגודי

 

 

תגובות

ניתוח מרתק

ניתוח מרתק

לאלדד

תודה רבה, אלדד. יש מקום למחשבות על נרטיבים: איזה חיים היו יכולים להיות לגיבורים לולא... ועוד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן