אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרופות פסיכיאטריות: תובנות מתמודד


התמונה של צביאל רופא
תרופות פסיכיאטריות: תובנות מתמודד

צילום אילוסטרציה.

רק על עצמי לספר ידעתי

נולדתי ב- 1956, כלומר באתי לעולם רק 8 שנים אחרי שד"ר קייד זיהה במקרה את הפוטנציאל הטיפולי העצום שגלום בליתיום כמזור למחלות האפקטיביות. למעשה, משחר ההיסטוריה ועד היום, עבור אדם שחלה במאניה-דפרסיה, זה היה עיתוי מצוין להיוולד בו. כמובן הייתי מעדיף להיות אדם בריא וחסון נפשית, אך בדיעבד, אני מודה לאל שנולדתי בעידן בו יכולתי להיעזר בליתיום בפרט, ובתרופות פסיכיאטריות בכלל.

הקדמה

במחלות נפשיות ישנן דרגות שונות. יש הלוקים בה אשר חרב עליהם עולמם, ויש הלוקים בה באופן קל יותר וביכולתם לשקם את חייהם חלקית. ברור, שההתלבטות אם ליטול תרופות פסיכיאטריות אינה של אלה שמחלתם אנושה וקשה, וגם לא של אלה שמחלתם קלה ונסבלת. כי הראשונים לומדים די מהר שהם חייבים לקבל טיפול תרופתי אחרת יתאשפזו במוקדם או במאוחר, והאחרונים אינם זקוקים לטיפול תרופתי משמעותי או אפילו אינם זקוקים לטיפול תרופתי כלשהו ורק מתוך זהירות יכולים מרצונם ליטול תרופות.

בחירה בין רע לבין עוד יותר רע

הרבה פעמים ואצל הרבה מתמודדים (זה בפי כינויים של האנשים המצויים בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהממוצע לפתח סימני מחלה) התרופות פסיכיאטריות אינן מונעות לחלוטין התקפים חוזרים של החולי. בד בבד נטילת התרופות, פעמים רבות, מלווה בתופעות לוואי לא סימפטיות. בהתאם, אך טבעי הוא שהשאלה שמתחבטים בה נפגעי נפש רבים היא: האם כדאי לנו לחדול מלבלוע את התרופות?

ידוע לי על מספר מצומצם יחסית של מתמודדים שהפסיקו טיפול תרופתי (בהוראת רופא או אף על דעת עצמם) אשר החולי לא פקד אותם יותר. אך מניסיוני ומניסיון רבים מאוד מחברי שחוליים היה עמוק ומשמעותי, כאשר לא נוטלים תרופות פסיכיאטריות, במוקדם או במאוחר  ההתקפים חוזרים באופן חריף וקשה יותר, וגם מהלכם מהיר יותר. נראה על פניו שללא טיפול תרופתי המוח לא מוגן מבחינה ביוכימית.
ואולי דומה העניין לאדם הנוסע כל  הזמן באופנוע במהירות 130 קמ"ש (בכך מצוי בקבוצת סיכון) ואינו יכול להפחית את מהירות נסיעתו אפילו בשטח עירוני. אז עקרונית, ייתכן שלא יהיה מעורב בשום תאונה כל ימי חייו, אך ברור שסיכויו להיות מעורב בתאונה גדולים מאוד. כמו כן, ברור שאם יהיה מעורב בתאונה קשה כלשהי מוטב שקסדה תהיה חבושה לראשו (התרופות) היא תוכל לצמצם את הנזק ואולי אף למנוע אותו כליל. הלא כן?
אך הקסדה אינה נעימה בלשון המעטה: מחד - היא מכבידה, היא מגבילה את התנועה, היא מפריעה לראות, היא מחממת (בקיץ), בקיצור היא ממש לא נוחה כמעט מכל סיבה ועילה. מאידך - על הקרקפת היא שומרת, לפעמים תמנע פציעה, ואף להציל חיים לעתים ביכולתה.

והיה ורוכב האופנוע יבחר לשים קסדה ישלם כמובן מחיר טבין ותקילין בנוחיות הנסיעה. לעומת זאת, אם יבחר לנסוע גלוי ראש עלול הוא להינזק רבות ואנושות כאשר תתרחש תאונה. מכאן אנו למדים, שרוכב האופנוע למעשה חייב לבחור בין שתי ברירות שכל אחת מהן אינה נוחה ואינה נעימה לו - אלא האחת רעה מבחינתו והשנייה עוד יותר רעה בעיניו. 

התרופות אף הן מכבידות ומעיקות בחיי יומיום אך תמנענה ההתקף או תאטנה את קצבו אם יגיח לו פתאום.

וגם כאן עלינו לבחור בין שתי ברירות רעות: בין תופעות לוואי לא נעימות ולעתים אף קשות ומגבילות, לבין חיים נעימים ביומיום אך כל הזמן תחת סכנה לחטוף התקף של מחלת הנפש לעתים מסוימות.

אך העניין הולך ומסתבך, מפני שביחס לאדם מסוים ברגע נתון - אין עדיין שום אפשרות בדוקה ומהימנה לדעת איזו אפשרות היא הרעה לעומת הרעה יותר. וכל ניסיון להכריע בעניין נשען, בסופו של דבר על הערכה של בעלי המקצוע ו/או של המטופלים עצמם. 

הצרה היא, שמי שאינו נוטל תרופות אך זקוק להן, בדרך כלל ירגיש בכך מאוחר מדי כאשר מתחיל התקף. ואילו אחרי ההתקף הוא עלול לעלות על מוקש גדול.

המוקש הגדול בטיפול התרופתי הפסיכיאטרי 

בלי לגרוע מכל הנאמר לעיל, טיפול תרופתי פסיכיאטרי הוא לעתים ממש גיהינום לא קטן עלי אדמות, ורבים חושבים שתרופות פסיכיאטריות הן עניין מיותר, מייסר ואף מזיק ביותר. לעומתם, רבים אחרים סוברים, שכאשר מפסיקים לצרוך תרופות פסיכיאטריות (אפילו בהדרגה, כמו שצריך) זה עלול לגרום תיכף ומיד לכך שהמחלה תשוב ותתקוף. כמובן, שכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו. ופה, אני לא נוקט עמדה לכאן או לכאן, אלא רק מנסה לתאר דינאמיקה מסוימת המתרחשת, מניסיוני וניסיון חברי, כאשר מתמודדים מפסיקים טיפול תרופתי בעיצומו.

למדתי מהמציאות הסובבת וגם על בשרי, שברובם של המקרים אחרי הפסקה הדרגתית של צריכת התרופות (גם בלי הוראת רופא), דווקא חלה הטבה במצבו של המטופל. קרי בדרך כלל, בטווח הקצר ואולי אף הבינוני, הוא אכן ירגיש הטבה משמעותית ביחס לתקופה בה נטל גלולות פסיכיאטריות.

זו לא טעות - זה אכן קורה למטופל המאושר, כי לפתע יורד ממוחו עומס ביו-כימי משמעותי. פתאום תופעות הלוואי המכוערות והמכבידות נעלמות.

איזה יופי! הוא מחייך בינו לבין עצמו, ומרגיש פשוט נפלא, ואולי אפילו מכריז בקול גדול לכל מי שמעוניין לשמוע: "תדעו לכם, שתרופות המחורבנות האלה רק מזיקות!".

אין מוקש גדול מזה!

כי באים ימים, עוברים שבועות וחודשים, ולעתים אף חולפות שנים תמימות על המטופל לשעבר החי כמו כולנו במציאות רווית לחצים וקשיים לא מבוטלים. למעשה, הוא מתהלך במבוך מסוכן שאינו מודע לו. הוא כבר אינו מוגן תרופתית. הוא לא מודע לעובדה שאמנם "התרופות המחורבנות" גרמו לתופעות לוואי אך עם זאת, מה לעשות, הן הגנו באופן חלקי עד מלא מפני התקפים חוזרים...

לכן, לאורך זמן עלול שכרה של ההפסקה בנטילת התרופות הפסיכיאטריות לצאת בהפסדה. בייחוד כאשר מדובר באנשים רגישים ופגיעים הנמצאים בקבוצת סיכון ללקות בהתקפים חוזרים (עובדה שפעמים רבות אינה ידועה לבעלי הדבר עצמם). שהרי עקב טריגרים (לחצים חיצוניים או בעיות פנימיות) סימני החולי עלולים להרים ראש ולבצבץ בלי התראה מוקדמת.

בהעדר מודעות, ובייחוד בהיעדר מחסום תרופתי ביו-כימי - שיבלום אותם או לפחות שיאט את מהלכם המהיר - עלולים המצויים בקבוצת סיכון להיכנס לסחרור חולני.

לסיכום, הרווחים מהפסקת טיפול תרופתי פסיכיאטרי הם קצרי מועד, מוחשיים ונראים היטב לעין - ואילו ההפסדים המשמעותיים הינם נסתרים ופגיעתם עלולה להיות רעה בטווח הארוך יותר. כמובן, שמי שהפסיק טיפול תרופתי ולא יזדקק לו עוד לעולם, הרוויח בגדול. אך כיוון שעדיין לא הומצא מכשיר שיוכל לנבא את תוצאות הפסקת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, הרי שכל ניסיון להפסיק טיפול תרופתי כרוך בסיכון לא מבוטל, שאכן מלווה גם בסיכוי כלשהו להשתחרר מעול התרופות לתמיד.

מינון אחזקה כגורם משמעותי בתחילת התקף 

כיוון שפעמים רבות מבחינת המטופל מדובר בבחירה שהיא בין הרע לבין הרע עוד יותר, סביר שזו אחת הסיבות לכך שההכחשה כה נפוצה בין אנשים שנפגעו נפשית וזקוקים לתרופות הפסיכיאטריות. קשה מאוד, בייחוד למטופל הצעיר והלא מנוסה, לקבל את עובדת היותו אדם פגוע ופגיע הזקוק לטיפול תרופתי במינון אחזקה 365 יום בשנה. 

כאשר אדם חולה נפשית וסובל מהתקפים חוזרים ונשנים בתדירות כלשהי, יכולים להתקיים בכל פרק זמן ארבעה מצבים ביחס לטיפול התרופתי הפסיכיאטרי:  

 1.    הוא אינו במצב של התקף פעיל (רמיסיה חלקית או מלאה) ואינו לוקח תרופות כלל.

2.    הוא אינו במצב של התקף פעיל ולוקח תרופות באופן קבוע, מדויק ומסודר - מה שמכונה מינון אחזקה (maintenance).

3.    הוא מצוי בתחילתו של התקף פעיל, ואז מן הסתם המגמה היא להעלות את מינון האחזקה למינון שבכוחו להדביר את ההתקף המתפתח (או לחילופין לבצע שינוי תרופתי אחר). 4.    ההתקף נמצא בעיצומו, ואז לטובתו, המטופל בדרך כלל יזדקק למינון תרופתי גבוה במיוחד בביתו (בהשגחת בני משפחתו אם אינו מסוכן לעצמו ו/או לאחרים), או לחילופין במסגרת פסיכיאטרית כמו בית חולים יום, או במחלקה המתאימה בבית חולים פסיכיאטרי, אם אין ברירה. .

במאמר זה אתייחס רק למצב 2 בו המטופל אינו מצוי בהתקף פעיל ולוקח תרופות באופן קבוע, מדויק ומסודר, קרי, מינון אחזקה (maintenance) שהוא המינון היומיומי.

במצב זה יכולות להישאל שאלה הגיונית, לכאורה:

- מדוע על המטופל לקחת תרופות גם כאשר ההתקף אינו פעיל ואפילו כאשר הוא לא נראה באופק? ואפילו אם צריך לקחת תרופות, מדוע על המטופלים לקחת באופן קבוע את מנת האחזקה מידי יום ביומו - 365 יום בשנה? מדוע אינם יכולים פשוט לחכות עד שירגישו סימנים ראשונים של התקף ורק אז יתחיל לקחת תרופות כדי לגרש את ההתקף?

ועליה תשובתי שמנת ההחזקה נחוצה למטופל כדי:

א.  לנסות למנוע התקף נוסף

ב.  לנסות להחליש התקף אם בכל זאת יגיח

ג.  לשמש כמדרגת מינון שתקצר את משך ההתקף

א' ו-ב' הם טריוויאליים. אתעכב על ג' שאולי הנו פחות ברור.

לצורך העניין נניח, שכדי לבלום התקף מסוים שפורץ אצל מטופל מסוים יש צורך להעלות לו את המינון של תרופה מסוימת ל-20 מיליגרם. אך אם המטופל הזה אינו לוקח תרופות בכלל אז צריך להתחיל איתו מאפס מיליגרם ולעלות בהדרגה ל-20 מיליגרם תוך שבועיים... כתבתי בהדרגה – מפני שעליה מהירה עלולה לגרום לתופעות לוואי קשות ואף לנזקים במקרים מסוימים.

אך אם המטופל כבר נמצא על מדרגה - לוקח 10 מיליגרם מהתרופה ביומיום כמנת אחזקה, הרי שמן הסתם כבר תוך פחות משבוע אפשר להגיע בקלות למינון של 20 מיליגרם שיפעל באופן יעיל כנגד ההתקף. בהתאם, המטופל הספציפי הזה סך הכל יהיה בתוך ההתקף שבוע אחד פחות. מי שעבר על בשרו מצבים כאלה, יודע מצוין עד כמה הדבר משמעותי עבורו.

אבל יש עוד יתרון למטופלים שלוקחים תרופות יומיום. כי כאשר פורץ אצלם התקף הפסיכיאטר כבר יודע למשל שהתרופה שהמטופל לוקח יומיום מתאימה לו מבחינה ביו-כימית. הוא אינו צריך לבזבז זמן במטרה לנסות למצוא תרופה מתאימה בשיטה של ניסוי וטעייה גם עלולה לגרום סבל למטופל. זהו יתרון עצום.

  תרופות - שִׁיבֶּר של מצבי הרוח?

במקרים רבים רק בשלב מאוחר, יחסית, מתחיל המתמודד ללמוד שלמרות שהתרופות הפסיכיאטריות אינן תענוג, טמונים בהן גם בונוסים כלשהם. באופן פרדוכסלי, מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע יכול להפוך עובדה זו ליתרון על פני מי שאינו לוקח תרופות כאלה בכלל.

נשמע מוזר?

ובכן, העניין הוא פשוט למדי; למי שנוטל בקביעות תרופות פסיכיאטריות יש למעשה שִׁיבֶּר - ברז ראשי, אשר באמצעותו (רצוי מאוד בהסכמת  הפסיכיאטר המטפל!) הוא יכול לווסת את המצבים הנפשיים שלו. לעומת זאת, מי שלא לוקח מושפע בד"כ בעיקר מהסביבה ומשינויים ביו-כימיים פנימיים ללא יכולת אחרת לווסת באופן יזום את מצבו הנפשי.

אז איך זה בפועל? האם בכל פעם שיש שינוי לרעה במצב הרוח, צריך לרוץ לרופא הפסיכיאטר? הרי ברור שזה לא מעשי ... ואולם, ישנם מצבים רבים בהם שינוי קטן במינון יכול להביא לשינוי מסוים ומשמעותי במצבי הרוח ואף בעוצמת סימפטומים אחרים, אז מה ניתן לעשות בלי לרוץ לרופא?

במשך שנים די רבות ניתנה לי רשות מהפסיכיאטר שלי להעלות ולהוריד את המינון היומי שלי בטווח מסוים על פי הרגשתי והבנתי וכך הייתי מאזן את עצמי. לדוגמה:

הייתי נוטל תרופה במינון קבוע של 20 מ"ג ליום. ביקשתי רשות מהפסיכיאטר המטפל בי לווסת התרופה באופן גמיש ביחס למצבי הנפשי. קיבלתי את רשותו הקבועה לקחת מהתרופה כל יום מינון כלשהו הנע בין 15 מ"ג ל-25 מ"ג ליום לפי הצרכים הנפשיים היומיים שלי. האחרונים למעשה היו מבוססים על היכרותי את עצמי.

מכאן גם אולי ניתן לקבל רמז שההיכרות של המטופל את עצמו היא גם בעלת ערך רב במישור התרופתי במסגרת ההתמודדות עם ההפרעות הנפשיות.

גורם הזמן הקשור לתרופות פסיכיאטריות

כאשר חליתי במחלת הנפש מאניה-דפרסיה (1975) מיד כאשר חזרתי לאיתני הכחשתי שאני חולה. במשך כארבע שנים טענתי בלהט שכל העניין הוא טעות אחת גדולה של הפסיכיאטרים ואני כלל לא חולה נפש.

אחר כך, דווקא כתוצאה מאשפוז כפוי (1979) ירד לי האסימון שאני אכן חליתי במחלת נפש, אבל עדיין לא ידעתי איך להתמודד וגם חשבתי שאולי עוד אחזור להיות אדם בריא לחלוטין.

עברו עוד כמה שנים, והתחלתי להבחין בין הדברים שאני יכול לשנות לבין הדברים שלא ניתנים לשינוי ועם האחרונים התחלתי לנסות בהדרגה להשלים. מפליא עד כמה המצב בו השלמתי עם החולי בנפשי עזר לי להתמודד עם ההתקפים האפקטיביים (מאניה-דפרסיה) שצצו ועלו אחר כך. כאשר הבנתי היטב שאני עלול להיות נתון לתנודות רגשיות (מאניה או דיכאון) ניסיתי ללמוד לחיות באופן שיצמצם את גובה התנודות וגם יאריך את הרווחים ביניהן (רמיסיות) ככל האפשר.

תרופות פסיכיאטריות אינן תענוג, בלשון המעטה, אך למשל תרופות מייצבות ותרופות אנטי-פסיכוטיות עשויות להחליש במידה משמעותית את ההתקפים ולפעמים אף לבלום אותם כליל. השפעה חשובה אחרת של תרופות אלה קשורה להארכת פרק הזמן בו מתרחשת ההידרדרות בזמן התקף פעיל. לפעמים במקום נפילה חדה לפסיכוזה תוך ימים אחדים תתרחש גלישה הדרגתית לפסיכוזה שתארך אפילו שבועות אחדים בהשפעת התרופות.

מי שמעוניין להקדים רפואה למכה ומבקש לבלום את ההתקף בעודו באיבו, יוכל להשתמש בזמן הזה העומד לרשותו בזכות התרופות.

תגובות

כל הכבוד

כל הכבוד

תודה!

לך אנונימי

אולי עדיף שהכותב יקרא את המאמר הזה

הנתונים מדברים בעד עצמם...

http://www.hebpsy.net/page.asp?id=63

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא