אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כל סיפור הוא חתול פתאום / גבריאלה אביגור רותם


התמונה של יוסף אורן
כל סיפור הוא חתול פתאום / גבריאלה אביגור רותם

כל סיפור הוא חתול פתאום / גבריאלה אביגור רותם. הוצאת כנרת זמורה ביתן

 סיפור הוא לפעמים יותר מחתול

גבריאלה אביגור רותם: "כל סיפור הוא חתול פתאום". הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2013, 349 עמ'.

שמו המוזר של הרומאן נלקח מתחילת המשפט הראשון בספר. בהמשך המשפט הזה מדומה הסיפור לחתול בזכות מספר תכונות המשותפות לשניהם: כמו החתול גם "הסיפור מִתְמַחֵשׁ (נהפך למוחשי) יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו - - - קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות".

בנוסף לכך שההשוואה הזו של הסיפור לחתול היא הגדרה של המחברת על מהותו של הסיפור, היא בה-בעת גם הבטחה שהרומאן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה – הכישרון לכתוב במשיכות מכחול רחבות ובוטחות עלילה רבת-דמיון ובעלת ערך המבררת את חידת הקיום: מה קורה לנו אחרי המוות?

על מנת שלא לחשוף כבר בשלב הזה את כל תוּפינֵי ההפתעות שממתינים לקורא ברומאן המשובח הזה, נתחיל במְתַאַבְנִים שבהם מקדמת העלילה את פנינו, והם החתולים. "חתול האשפתות" שבו מדובר הוא חתול שחור חסר-שם, שאין לאיש בעלות עליו, המתהלך לו באַדְנוּת בין גדרותיו של בית-עלמין עירוני גדול. ניגודו של החתול השחור הוא שונרא, "חתול הבית" של אוריאנה, בתה של דוריטה, שבסצנה של לווייתה נפתחת עלילת הרומאן. לשונרא פרווה מוכית בצבע הענן, והוא הקובע בבית את סדר יומה של אוריאנה. שני החתולים יסייעו לקורא לנווט בין שתי הזירות שבהן מתרחשת עלילת הרומאן.

שיח המתים

הזירה של "חתולי האשפתות" היא מקום משכנם של המתים היותר חיוניים שאפשר היה לעלות על הדעת. גופם אמנם מתפרק ומתכלה מתחת למצבות השיש ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה כפי שהיתה לפני פטירתם. הוותיקים מביניהם (חלקם ממש מדור תש"ח) מקדמים בסקרנות כל נפטר חדש המצטרף לחלקה שלהם, חלקה מס' 1 בגוש א' של בית-הקברות, כי הוא מביא להם מידע חדש על מה שהתרחש בעולמם של החיים מאז שנפטרו. תחילה עובר הנפטר החדש תקופה של הסתגלות למצבו החדש, ועד מהרה הוא מצטרף לשיח המתים –  לדיוני "הפרלמנט", שבהם ממשיכים הנפטרים להשמיע את השקפותיהם בנושאים שהעסיקו אותם קודם למותם גם בעולם החיים. לפיכך גם כאן נדירות ההסכמות בין המשוחחים, אלא אם כן מוסב הדיון לנושא המוות. בנושא הזה הם מגיעים להסכמה מלאה, שהרי לא שיערו לפני מותם מה שהתברר להם במותם על הצפוי להם בעולם הבא.

שיח המתים הזה מתחדש בתנופה רבה יותר בתחילת כל חודש אזרחי, כי אז נוהגים הנפטרים לרכז בשיחתם את כל האירועים החשובים שהתרחשו באותו חודש בדורם וגם בדורות הקודמים. איסופי-מידע אלה של הנפטרים תורמים נקודת-מבט אירונית-קומית הן לשיפוט אירועים שבעבר, במועד התרחשותם במשפחה, הוערכו באופן מוגזם כטרגיים ביותר, והן לשיפוט אירועים שיקיריהם מציגים אותם בהווה כדרמטיים, בהגיעם לפרוק על לוח השיש של הקבר את מועקות חייהם.

בנוסף לנקודת-מבט משעשעת זו על החיים בעולם הזה, תוחמים ריכוזי-מידע אלה את עלילת הרומאן בגבולות שנים-עשר חודשי שנה אחת, שנת 2010 או זו הסמוכה אחריה. כמו כן מייצבים איסופי מידע חודשיים אלה את הפרקים המספרים על המתרחש בזירת הנפטרים, ובה-בעת גם תורמים רקע תקופתי לאירועים המתרחשים בזירה האחרת – זירת האהבות והשנאות, היצרים והבגידות, הנימוסים והצביעות, המסעות וההרפתקאות – שהיא זירתם הזמנית של אלה אשר יום אחד יחותלו גם הם בתכריכים וייטמנו לנצח מתחת ללוח שיש כבד בבית העלמין העירוני.

כפי שחתול האשפתות השחור סייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת המתים, כך "חתול הבית" בהיר הפרווה של אוריאנה יסייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת החיים. פרקים אלה יקדמו את סיפורי המשפחות של שתי נפטרות: משפחתה של קלרה אליאש ומשפחתה של דוריטה לאופר. העובדות שיסופרו בפרקים אלה על שלושה דורות מצאצאיהן (בנים, נכדים ונינים) יצדיקו להגדיר כטלנובלה את סיפורה של כל משפחה. בדומה לטלנובלות המופקות בארצות דרום-אמריקה, שמיליוני צופים בעולם מתמכרים להן, גם האירועים במשפחות של שתי הנפטרות הם אירועים מוקצנים, קורעי-לב וסוחטי-דמעות.

לא הייתי מעז להגדיר כטלנובלות פרקים אלה, הגדרה הנחשבת ללא מחמיאה בתחומי הספרות היפה, אלמלא השתמשה בה גבריאלה אביגור-רותם עצמה, מספר פעמים במרחב הטקסט (למשל, בעמ' 296), כתזכורת להגדרה שלה, כבר במשפט הראשון של הספר, למהותו של סיפור, שבדומה לחתול מפתח "יש-מאין" סיפור-מעשה המפתה את הקורא "ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היתברר בהמשך", וגם כקריצה מתגרה שלה בקורא, על כך שלבו נמשך לדעת מה יקרה הלאה לצאצאי שתי הנפטרות בסיפורים משפחתיים אלה.

הפואטיקה של "הסיפור הנוהר"

אחרי שהובהר כי שני חתולים מזהים לנו שהעלילה נפרשת בשתי זירות מקבילות ושהיא נשענת על תשתית כרונולוגית של חודשי שנה אחת – נוסיף עוד עובדה המייחדת את הרומאן הזה. גבריאלה אביגור-רותם הצליחה להצמיד בו שתי סוגות-תוכן מנוגדות של הסיפורת. הפרקים אשר מספרים על זירת המתים בבית-העלמין ("העולם הבא") מתבססים על ההנחות של הסיפור הפנטסטי, הנוהג לקבוע לקורא כללים משלו לעולם הנברא בו. ואכן, זירת המתים מתבססת על ההנחה שקיימת הישארות לנפש. והנפשיות הזו של הנפטרים היא לא רק פעילה מאוד, אלא גם ממשיכה את קיומם הקודם. ואילו הפרקים מזירת החיים של בני-התמותה ("העולם הזה") מיוסדים על ההנחות של הסיפור הריאליסטי – (כי מה יכול להיות יותר ריאליסטי מעלילה של טלנובלה?) – לפיהן סיבות קונקרטיות (פיזיקליות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות אידיאולוגיות וכדומה) מסבירות את אופיים השונה של הגיבורים, את מושגי-הערך שלהם בנושאי החיים השונים ואת מעשיהם.

כמו-כן תועיל מאוד לקורא ההבהרה הבאה: פרקי שתי הזירות אינם מופרדים זה מזה, אף שחלקם הינם פרקי סיפור פנטסטיים וחלקם פרקי סיפור ריאליסטיים. אני משער שבהוצאה התחננו בפני גבריאלה אביגור-רותם שתתיר להם להפריד את הפרקים בעזרת שורת רווח ביניהם, ואולי גם לחלק את מאות עמודי הספר למספר חלקים, כדי להקל על הקורא לזהות את המעברים מפרקי זירה אחת לפרקי הזירה השנייה, וגם כדי לאפשר לו לקטוע את הקריאה מדי פעם, והיא (בצדק) לא ויתרה להם, כי אילו ויתרה היתה הורסת בעצמה את הנחת היסוד של היצירה, ששתי הזירות ממשיכות זו את זו ושהן פעילות וחיוניות באותה מידה.

 בהתעקשותה על דרישה זו, מזכירה גבריאלה אביגור-רותם עקשן ודעתן קודם בסיפורת הישראלית – את יעקב שבתאי. יתר על כן: היא, יותר מכל מושפעיו האחרים של יעקב שבתאי, ראויה להיחשב כממשיכת הפואטיקה שלו – זו של "הסיפור הנוהר", אשר זורם בלא הפרעה מתחילתו ועד סופו – שהיתה כה תובענית מהקורא בשני הרומאנים המופתיים שכתב "זיכרון דברים"  ו"סוף דבר". ואשר לאילוצי הקורא לבצע מדי פעם הפסקות בקריאה, הן למטרה זו הומצאו הסימניות – חוצצים בין דפים, שנועדו להחליף את המנהג המגונה של אלה אשר מסמנים לעצמם את מקום ההפסקה בקריאה על-ידי קיפול פינתם של הדפים.

קומפוזיציה מורכבת

עדות למבנה המגובש של הרומאן היא גם העובדה, שהעלילה מתחילה בלוויה (של דוריטה לאופר) וגם מסתיימת בלוויה (של אלסר שירן – לשעבר: שרשבסקי – בעלה של אוריאנה). אך בין שתי הלוויות, שהתקיימו בהפרש של כשנה זו מזו, נמסר המידע על שתי המשפחות, משפחת אליאש ומשפחת לאופר, לא רק מפי המספר היודע-כל, אלא גם מפי דמויות אחדות בלשונן (אוריאנה ומרתה). המידע שהמספרים האלה מספקים לקורא הוא מזמנים שונים. לפיכך, אמור הקורא להציב במוחו את האירועים הללו בסדר הזמנים הקווי-כרונולוגי שבו התרחשו במציאות.

המלצה זו תופסת גם לגבי החלק האחרון בעלילה, המתחיל (בעמ' 287) בתלאות נסיעתה הבהולה של אוריאנה אל קוסטה-ריקה, כדי לשחרר את בנה אביעד מהכלא, ומסתיים במותו הטראגי של בעלה, אלסר. חלק זה מצטייר לחלוטין ככרונולוגי, ואף על פי כן יופתע הקורא, שגם בו כלולים אירועים מזמנים שונים קודמים (כגון: מקורה של טבעת היהלום שהועבר לדוריטה כשי אהבה מבעלה אדורנו, שאחרי שלושים ושתיים שנות נישואין בגד בה עם מזכירתו הצעירה וברח איתה לקוסטה-ריקה, ובאלו נסיבות מצא אדורנו את מותו שם).

האבחנות האלה על הקומפוזיציה של הרומאן המרתק הזה – קומפוזיציה המתירה לסיפור "לנהור בדרכו" ובלי עיכובים מזירה לזירה, ממשפחה למשפחה ומדמות לדמות – משקפות את טיבו של הרומאן כיצירה תובענית ביותר מהקורא. ולפיכך הרומאן "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של גבריאלה אביגור-רותם, מדף שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומאנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות: "ימי צקלג" של ס. יזהר (1958), "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי (1977), "התגנבות יחידים" של יהושע קנז (1986), "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע (1997) ו"חדר" של יובל שמעוני (1999). ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומאנים אלה את אמות-המידה שעל-פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר והן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית.

דמויות הנשים

 כאמור, מתמקדת עלילת הרומאן החדש של גבריאלה אביגור-רותם בשתי משפחות : משפחת אליאש שעלתה לארץ מבולגריה ומשפחת לאופר שעלתה מארגנטינה. סיפור שתי המשפחות האלה נפרש על-פני מספר דורות במתכונת העלילה הרב-דורית. פרישת הדורות במשפחת אליאש היא מקוצרת – שלושה דורות בלבד, אך במשפחת לאופר הפרישה היא של חמישה דורות: באבע באצ'ה, בתה דוריטה, ארבעת ילדיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה, מנואל ומרתה. שהעמידו לה ביחד חמשת נכדים, והנינה תות, בתו של הנכד אביעד, בנם היחיד של אוריאנה ואלסר. כעשרים שנה מבדילות בין דור לדור בשתי המשפחות.

בשתי המשפחות מתרכזת העלילה בנשים משני דורות: בדור של קלרה אליאש ודוריטה לאופר, שנפטרו מזקנה אחרי גיל שמונים, ובדור של בנותיהן: סימה, הבת של קלרה, ושלוש בנותיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה ומרתה, שהן בהווה כבנות שישים (פרט למרתה, שהיא עדיין רווקה וטרם מלאו לה ארבעים). וזהו בקירוב גם גילן של החברות שלהן: רוסיטה, החברה של סימה, ושלוש חברותיה של אוריאנה: איריס, יהושבע ודורונה. לפיכך, יצדק מי שיאמר, שהרומאן הזה של גבריאלה אביגור-רותם הוא רומאן המספר על הנשים, ובעיקר על נשים מתחילת ההזדקנות שלהן ועד הגיען לזקנה ממש מופלגת.

שתי הנפטרות, קלרה אליאש ודוריטה לאופר, נותרו ללא בני זוג בעשורים האחרונים של החיים. קלרה סיימה את חייה כאלמנה ממש, כי בעלה, יוסף, נפטר כעשור שנים לפניה. דוריטה לאופר לעומתה היתה כשני עשורים אלמנת-קש, כי אדורנו, בעלה, בגד בה, ואחרי שלושים ושתיים שנות נישואים ברח עם מזכירתו הצעירה לקוסטה-ריקה הרחוקה. אף על פי כן התכתבה דוריטה עם אדורנו וקיוותה שיום אחד ישוב אליה משם. לכן לא השלימה עם הזדקנותה ועד יומה האחרון טיפחה את עצמה לקראת שובו.

בנות הדור של אוריאנה, שהיא הדמות המרכזית בעלילת הרומאן, גילו שגורלן לא היה שונה בהרבה מזה של אמותיהן. עוד לפני שמלאו להן שישים, כבר נזנחו על-ידי בעליהן. הללו חמקו-פרשו מהשינה איתן במיטה המשותפת. רובן נבגדו על-ידי הבעלים עם נשים צעירות מהן, או שהבעלים השתקעו בעיסוק שהרחיק אותם אם לא מהבית אז לפעמים גם מהארץ. במצב זה הן ויתרו על בעליהן ומצאו להם תחליף, כל אחת לפי בחירתה. אוריאנה התנחמה בחיזוריו המפנקים של החתול שונרא. סימה התיידדה עם העובדת בחנות התמרוקים שלה, רוסיטה, שהיתה בעיניה תחליף מושלם לבעלה אליהו.

כישלונן של המורדות

והבודדות מבין בנות הדור של אוריאנה, שלא השלימו עם גורלן כנשים מזדקנות שהגברים הפסיקו לגלות בהן עניין, לא שיפרו בהרבה את מצבן. אפילו מרתה, הצעירה והיפה מביניהן, הפסיקה להיות מחוזרת ולכן נאחזה בתקוות השווא שאהובה הראשון, נדב, יחזור ויתעניין בה. לעומתה, הבינה דורונה בת החמישים, שעליה למצוא לעצמה בהקדם בן-זוג, אחרי שהתברר לה כי בעלה, מוני, לקה באלדסהיימר והפסיק לזהות אותה. ואכן, היא הצטרפה לטיולים שאירגן אלסר, בעלה של אוריאנה, ביערות הגשם של דרום אמריקה, יותר מתוך עניין בו מאשר בגבישים שהוא ניסה לגלות שם. בצדק ציטטה מרתה את דבריה של אמה המנוסה, דוריטה, על חברות מסוגה של דורונה: "אמא אמרה שאין דבר כזה, חברה טובה, נשים תמיד עושות מלחמה אחת עם השנייה. מי שאומרת שהיא חברה טובה שלך, תיזהרי ממנה, היא רוצה לגנוב את הבעל שלך" (עמ' 236).

יוזמה נועזת יותר מימשה יהושבע. היא לא המתינה לנס לא מבעלה חיליק וגם לא מהמזל, אלא הורידה ממשקלה, ריעננה את המלתחה שלה, ביצעה ניתוח שהצעיר את פניה, הצטרפה לשיעורי מחול וחיזרה ללא בושה אחרי המרקיד, גידי, הצעיר ממנה בעשרים שנה. אחרי שנתיים בישרה לאוריאנה שמאמציה הממושכים הניבו לה סוף-סוף את המגע עם גופו. בהשפעת יהושבע החליטה גם אוריאנה ללחום בעודפי שומניה, ואפילו הציבה לעצמה אתגר קשה יותר – היא בחרה לחזר אחרי שלהב, יפיוף בן שלושים שמכר לה מערכת תופים בחנות לכלי-נגינה שבה עבד –  אך במהרה פרשה מהחיזור אחריו משום שהרגישה שהיא מגוחכת בעיניו ומושפלת בעיני עצמה. בזכות נכונותה של אוריאנה לספר בגילוי לב על הניסוי הכושל הזה שלה – ניתנה לנו, הקוראים, ההזדמנות ליהנות מתיאור קומי-אירוני של הפרשה הזו בחייה.

ספק אם הדגמה זו – ונא לזכור: שההדגמה כאן פסחה על המקבילה הגברית, שגם חייהם לא היו מעוטרים בשושנים – על המתרחש בזירה הגשמית של החיים, מעניקה יתרון כלשהו לקיומם של החיים ב"עולם הזה" על הקיום של המתים בזירתם, ב"עולם הבא". מיד נדון בכך, אך בינתיים נציין, שהרומאן הנוכחי מזכיר מאוד את הרומאן הקודם של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק" (2007), שגם הוא התרכז בשושלת של נשים, כולן צאצאיה של צופיה ("צופקה") – האיכרה בת המאה מהכפר בגליל. בכל מקרה, לפני שחוקרת המיגדר מהרומאן "שתיים דובים" של מאיר שלו מתנפלת גם על הרומאן הזה כדי לגייס אותו למטרותיה הסוציולוגיות, אצטט פעם נוספת משפט שאמרה גבריאלה אביגור-רותם ב-1995, בשנה שבה פלישת הפמיניזם לספרות הישראלית היתה בשיאה: "אין 'ספרות נשים' כשם שאין 'ספרות גברים', יש ספרות טובה ופחות טובה. - - - ככל שנקדים לזכור שכולנו בני-אדם, כך ייטב".

סוגיית הישארות הנפש

נפנה כעת לדיון המובטח. האתגר שמציב הרומאן הזה של גבריאלה אביגור-רותם לקורא, איננו מתמצה בקשיים שפורטו עד כה – ריבוי הדמויות בעלילה וגם שזירת סצנות בה משתי זירות מנוגדות (זירת החיים וזירת המתים) ועוד בסדר זמנים לא כרונולוגי –  אלא בתחום ההגותי. בעוד שהאקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית) מכחיש קיום לבן-אנוש לאחר המוות, ולכן הוא מציעה לו לחיות חיים אותנטיים בשנים שהוקצבו לנו בין הלידה לבין המוות, נוטים רבים (דתיים וחילוניים, מדענים ופשוטי-עם) להאמין בהישארות הנפש. תעוזתה של גבריאלה אביגור-רותם ברומן הזה מתבטאת בכך שבעלילתו כפולת הזירות המחישה בתערובת של רצינות והומור את שתי הזירות כזירות הממשיכות זו את זו – שכמוה כהכרה באפשרות שהגוף אמנם מתכלה, אך לנפש מובטחת הישארות.

יתר על כן: גבריאלה אביגור-רותם איפשרה לגיבוריה, הן לאלה שקיומם עודנו גשמי בעולם הזה והן למתים הקבורים בבית העלמין, להביע את השקפתם בסוגיית ההישארות של הנפש. מאליו מובן שלאחרונים יתרון ברור על הראשונים, כי הם כבר יודעים בוודאות שבמותם לא פסקו להתקיים. אמנם גופם התפרק ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה וחיונית.  

ואכן, דיירי בית-העלמין אינם כופרים בהישארות הנפש, אלא מנסים להבין מהי הנפש, ממה היא עשוייה והאם תשוב ותתאחד עם הגוף כאשר תתרחש תחיית המתים. כך משתמע מהדברים שאמרו בשיחת "הפרלמנט" שבה התאמצו לברר מהי הנפש. המורה בגמלאות שלומית הדגישה את יתרון הנפש על הגוף: "הגוף הוא רק הקנקן והנפש היא מה שמפיח חיים בקנקן, החלק החושב, המרגיש, היודע". הפסיכולוגית ליאה קוסטיינובסקי, האמא של דורונה, התקשה יותר מהמורה שלומית לנתק לחלוטין את הנפש מהגוף, ובחרה בהגדרה מטפורית: "הנשמה נמצאת על קו התפר בין הרוח לבשר" (עמ' 112-111).

הרופא ד"ר בועז גדרון התלבט יותר משתי עמיתותיו אלה, כי קשה היה לו עדיין ליישב את הסתירה בין השקפה המדעית-רציונלית, שהחזיק בה לפני פטירתו, לבין העובדה שהתבררה לו אחרי מותו. לפיכך, הציע להבדיל בין הנפש לנשמה: "הנפש היא רק אחד מתוצרי הגוף, כמו הדם או הזיעה, היא עשוייה מכימיה, פיזיקה וחשמל. כשהגוף מת, מסיימת גם הנפש את תפקידה, אבל הנשמה משתחררת  עם המוות מכלאה" (שם). אך דוריטה לא התפעלה מאבחנה זו, המייחסת לנפש תפקיד בעולם הגשמי ולנשמה תפקיד בעולם הנפטרים, אלא ביטאה בפשטות ובלי להתפלפל את השקפתה הבאה : "המוות דומה במידה מבהילה לחיים, כי אי-אפשר שהאדם במותו יהיה מה שלא היה בחייו, רק ייסורי הגוף אין להם קיום, והגוף עצמו הולך ופוחת, אבל הנפש – אוהו – הנפש ממשיכה להבהב בו כאש בפתיליה, הנפש רוצה, מתאווה, רעבה, מתגעגעת, שוקקת לקחת חלק בחיים הממשיכים בלעדיה" (עמ' 344). בסיפא של דבריה היא גם רמזה, כי היא מאמינה שגם תחיית המתים בוא תבוא אי-פעם ותאחד מחדש את הנפש עם הגוף.

לעומת שוכני בית-העלמין, שרויים עדיין בני-התמותה בעיר באי-וודאות ביחס לסוגייה הראשונה – סוגיית ההישארות של הנפש אחרי המוות, ולכן הם מעלים השערות שונות על הצפוי לקיומם אחרי מותם. ההשקפה של אוריאנה היא היותר פסימית והיותר פסקנית: "אוריאנה מאמינה שהמוות הוא סוף פסוק, אנחנו לא נשארים כאן ולא באף מקום אחר, אנחנו הולכים ומשאירים אחרינו את הדור הבא" (עמ' 96). סימה, שמבקרת בתדירות אצל מתקשרת, מעלה השערה מהוססת יותר, אך ללא-ספק גם אופטימית יותר מזו של אוריאנה ביחס למה שצפוי לנו אחרי מותנו : "הנשמה שלנו היא אנרגיה המפיחה חיים בגוף, וכשהגוף מת היא משתחררת ומצטרפת למאגר האנרגטי של היקום" (שם). אך עולה על סימה באופטימיות היא יהושבע, חברתה של אוריאנה, שמאמינה לא רק בהישארות הנפש, אלא גם בגלגול הנפש בצורות קיום חדשות: "יהושבע גורסת שאנחנו נידונים לחזור לכאן בגלגול אנרגטי אחר כי שום דבר לא הולך לאיבוד וכל עוד כדור הארץ לא נבלע על-ידי השמש שהפכה לענק אדום, אנחנו שבים לעפרו וחוזרים ועולים ממנו כעץ או ציפור או גביש" (עמ' 328).

המספר הכל-יודע בוחר בסיום הרומאן להשמיע גם את השקפתו, שבאופן מפתיע דומה מאוד להשקפתה של דוריטה. הוא, כמובן, מאשר את הישארות הנפש כעובדה שאין לערער עליה, אך מוסיף עליה בסיום העלילה גם את ביטחונו בתחיית המתים – לדעתו, ממתינים רוב "המחותלים בתכריכים מתפוררים" לתחיית המתים, כלומר: הם "מוכנים ומזומנים להצטרף אל זרם החיים", אף שמהתנסותם בשתי הזירות הם "יודעים שמוטב להם באשר הם, בשאול תחתיות", במנוחה הנכונה המובטחת להם מתחת למצבה שלהם בבית-העלמין. 

סִתְרֵי הסיפור

עלילת הרומאן הזה היא אכן סיפור "הנוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות", שכדאי מאוד לעמוד גם בתביעותיו המבניות, ההגותיות והלשוניות הגבוהות. יהיו ודאי לרומאן הזה גם קוראים שלא יעמדו בתביעות גבוהות אלה ויסתפקו רק בתופיני ההפתעות שמוצפנים בסיפור-המעשה, כלומר: בהליכה בעקבות החתול, המפתה להתקדם "אל תוך הלא-ידוע", כדי לדעת מה יקרה לגיבורי הרומאן בהמשך. קוראים אלה, גם אם באו על סיפוקם, ייתכן שיאמרו בסיום הקריאה, שבעצם לא מצאו חידוש ברומאן הזה, שהרי הספרים שקראו בעבר כבר עסקו בכל הנושאים האלה: הן תמיד היו משברים בזוגיות של נשים וגברים, תמיד הפכו החיים לקשים יותר בשנות הזיקנה, תמיד היו פערים בין דורות במשפחה, תמיד הצטייר המוות כסיוט שיום אחד יתממש לכולנו ותמיד מצאו בני-אדם נוחם מאימת המוות באוכל, במין ובהרפתקאות.

לקוראים אלה ייאמר: שאין אנו מצפים מסופר שיגלה לנו בספריו נושאים חדשים, אלא שיעמיד את הנושאים המסורתיים של הספרות, שדורות של סופרים כבר כתבו עליהם, לבחינה מחודשת ואמיצה בתנאים של העת הנוכחית ובתובנות המעודכנות שלה. סופרים גדולים-באמת מעולם לא התחמקו מההתמודדות עם האתגר הזה, כי הם  יודעים – ומצניעות לא תמיד גילו לנו זאת – שסיפור הוא לפעמים יותר מחתול.

- - - - - - - -

* פירושים של המחבר לספריה הקודמים של גבריאלה אביגור-רותם נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" (בהוצאת "יחד"): הפירוש לרומאן "חמסין וציפורים משוגעות" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית", והפירוש לרומאן "אדום עתיק" נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן