אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לחזור אל החיים: סיפוריהם של פצועי צהל / דליה בדש־שץ, איתמר אורלב


לחזור אל החיים: סיפוריהם של פצועי צהל / דליה בדש־שץ, איתמר אורלב

לחזור אל החיים: סיפוריהם של פצועי צהל / דליה בדש־שץ, איתמר אורלב

לחזור אל החיים, הוצאת מודן-משרד הביטחון דליה בדש-שץ - איתמר אורלב

  

"לא נולדתי עיוור, לא נולדתי בלי ידיים, לא נולדתי ללא רגליים, ופתאום אני יושב כאן,

אני ה"פייטר", שבעת שקפצתי על הארץ הייתה האדמה רועדת כאילו אינה יכולה לשאת את העוצמה שבי, אמרתי לעצמי, 'לא. אני לא מת. אני חי. ואם לא אחיה אז אמות. אין אופציה אחרת. אבל אם אני חי, אני מתמודד ובכבוד. אז,  באותו הרגע שבו מצאתי את עצמי עומד לשקוע בתחתית התהום, החלטתי לבנות את עצמי ולכונן את עצמאותי מחדש." (מתוך "חזרתי להיאבק על החיים" / פאיז רעד, עמוד 77).

שבעה עשר סיפורי גבורה מאכלסים את הספר החשוב הזה. סיפורים אישיים של פצועי צה"ל שנפגעו קשות במהלך שירותם הצבאי בפעילות מבצעית, בתאונות אימונים או פיגועי טרור.

סיפורים הֶרוֹאִיים של גבורת היחיד, המושלך פתע מחיים מלאי פעילות, שמחה, יצירה

תקווה, ואהבה, אל חיק פציעה קשה  המאלצת אותו להיאבק על חייו ושפיותו, עצמאותו וזקיפות קומתו, במסע ייסורים מפרך ובלתי נתפס כמעט.  תחושה יומיומית של רצון להרים ידיים ולשקוע לתוך המוות הגואל,  וכנגדו -  מאבק עיקש להיחלץ  ולשוב לחיים. מאבק לניצחון הרוח, מול כניעה לתבוסת הגוף או הנפש.

וכאן אנו פוגשים את נפלאות הרוח האנושית, את נושאי הלפידים ששלהבתם, למרות הרוח הצולב, ממאנת לכבות, את מופת הגבורה וההקרבה האנושית, המנפצים את התיזה של ארתור שופנהאור, ומוכיחים שוב ושוב, שחיים מאושרים בהחלט אפשריים,לצד חיים הרואיים, כשאדם מצליח להתגבר על המכשולים שלפתע נקלע לתוכם, וזוכר את התשורות הקטנות שהחיים מעניקים לו  יום יום, צעד צעד.... 

לצד מוטיב הגבורה, מלווה את הסיפורים,  מוטיב הנס, המוזכר שוב ושוב לאורך היצירה.

הספר מביא גם את סיפורה של דליה שץ, "אם הפצועים", שמזה שלושים שנה מקדישה עצמה  לרווחת הפצועים ובני משפחותיהם, במסע המפרך של שיקומם.דליה מלווה אותם גם שנים רבות אחרי השיקום, חלקם כבר בעלי משפחות בעצמם."דליה היא אימא" "דליה מביאה אתה את העוצמה" "דליה מביאה את האור",  אלה מקצת מן ההגדרות שהפצועים בוחרים להגדירה.     

דליה נוסעת מבית חולים אחד למשהו להביא סעד ומזור. בליטוף, בהבטחה, במילה טובה ובתשורה, וכך אף במלחמת שלום הגליל השנייה, כשהטילים מתעופפים סביבה, נופלים לא הרחק ממקום נסיעתם.  עד השעות הקטנות של הלילה עשתה בין בתי החולים, ללא ליאות, ללא מורא, כשמטרה אחת לנגד עיניה, להגיע אל החיילים שלה.   

"אני בעצמי נאלצת לגייס את כל תעצומות הנפש, כדי להתמודד מול המצבים הקשים," אומרת דליה, "אבל נטענת בכל פעם בכוחות מחודשים, מעצם שיקומם ואהבתם הגדולה".

כשדליה שבה לתל-אביב,  והעיר שוקקת ועליזה ובתי הקפה מלאים, ודומה שאיש  מהם אינו מודע לאשר עובר על הנכים, או יעבור על אלה,  שזה אך נפלו קורבן לפציעה ולקטגוריה של  נפצע "בינוני", "קשה", "אנוש", היא חשה תסכול עמוק.  "מסיבה זו  החליטה להוציא את הספר לאור", כדבריה. "לחשוף, ולו במעט, עולם שלם של צעירים וצעירות, אשר הקריבו את שלמות גופם ונפשם, למען המדינה ומשלמים על כך מחיר יקר, שעה שרבים אחרים בוחרים להתעלם מהם כאילו לא היו קיימים כלל...""היה חשוב לי לספר את הסיפור,  כדי לסייע לאחרים להירתם למען החברה ולמען הקהילה, לבניית חברה תומכת, מקבלת, אוהבת וצודקת יותר."  

 סיפורו המופלא של פאיז, שציטוט מדבריו הובא בפתח מאמר זה , הוא מן המרגשים והקשים בקובץ, ומותיר את הקורא חסר נשימה כמעט. הסיפור מעורר השתאות והערצה כלפי האיש המופלא הזה. נוכח עמידתו הסטואית, מול פני התופת  ותהפוכות הגורל שנגזרו עליו, הערצה לפילוסופיית החיים שלו, לכישוריו ולפועלו. תובנותיו פותחות בפניך ערוצי חשיבה שלא הכרת.   

פאיז (1961) אז  צעיר פרוע ויפה תואר, שחבר לכל דבר שהריח ריח מרדנות והתנגדות למוסכמות,  לא רצה להיות חייל, החיילות נכפתה עליו על ידי אביו, "הדרוזי הראשון שהתגייס בגיוס חובה לצה"ל", אולם לבסוף נכנע, וככל שקרבו ימי חִיוּלוֹ, גברה התלהבותו, עד שהפך "מורעל" צבא,  כדבריו.

התגייסתי לצבא, וה"אקשן" שאותו חיפשתי לא איחר לבוא. מצאתי את עצמי ישן במארבים בתוך מזבלה בין עכברושים, ושכבתי גם ב"מארב חודר", בקור של מתחת לאפס מעלות. לאחר מבצע ליטני (1978), נותרה גזרת דרום לבנון לוהטת מבחינה צבאית, ואני שירתי אז במוצב, שאותו הקים הגדוד הדרוזי תחת אש, בעומק לבנון.

זו הייתה מציאות מעט הזויה. אנחנו יושבים בלבנון, בְּקֶרֶב דוברי שפתנו, נלחמים בפלסטינאים, סובלים מהטרדותיהם של הפלנגות, ומגִנִים על מדינת ישראל היהודית.

פאיז התקדם והפך למדריך טירונים, כשמטרתו העיקרית הגיע לקצונה ולעלות בסולם הדרגות. 

באחד הימים, כשעבר בשטח עם מפקד המחלקה,  קצין מגולני, נתקלו עיניו בנפל של טיל לאו שהיה חצוי לשניים. מאחר שחלקו האחורי נותר שלם וניתן היה לראות בבירור את שלוש הכנפיים הקטנות המחוברות לזנב הטיל ("הסנייפרים"), סבר שכדאי לקחת את הטיל  ובאמצעותו לערוך שיעור בלתי אמצעי לטירוניו.  פאיז נהג משנה זהירות ושאל את מפקדו האם יהיה בטוח להרים את הנפל.  "בוודאי", השיב  הקצין, " "הטיל מפורק לגמרי ואין שום סכנה." פאיז הושיט את ידו, אולם משהו עצר בו, ושוב שאל את הקצין, ושוב נענה בחיוב. כך אף בפעם השלישית. לבסוף הרים את הנפל, הביאו בפני טירוניו, והעביר להם שיעור. משתם השיעור החליט להעבירו למפקד כיתה אחר, למען ילמדו אף טירוניו אודות הטיל, ואולם אך רכן אליו, התפוצץ הטיל ופאיז איבד את שתי עיניו, שתי רגליו,  כף ידו הימנית ומחצית כף ידו השמאלית. לבד מזאת שאף עשן רב שפגע בריאותיו.

 פאיז איבד דם רב, ועורקיו "התמוטטו" . "מלאך המוות הסתער עלי, ואני זיהיתי אותו מייד והבנתי שאני עומד למות. אותו הרגע החל המאבק – המאבק שלי עם מלאך המוות, שבדומה לסירנות המיתולוגיות אף הוא מושך אליו את קורבנותיו בחבלי קסם ומנצל את רצונם העז לנטוש הכול ולהצטרף אליו. ברגעים כאלה המוות הוא המוצא הפשוט והקל ביותר. לשכב, לעצום את העיניים וללכת.

המוות הנעים, המנחם, והמפתה כל-כך – מול הסבל, התופת וחוסר הוודאות שמציעים לך החיים באותם רגעים. כדי לא להיכנע היה עלי להיזכר באמי, להעלות שוב ושוב את דמותה מול עיניי. בכל פעם שראיתי את פניה התעוררתי מחדש ואיתרתי בתוכי עוד מעט חיות, וחזרתי להיאבק על החיים."

"אדם מסוגל לשאת כמעט כל רעה, השפלה,פחד, וזעם על עוולות, בזכות דמויותיהם של בני אדם אהובים, שהוא שומר בליבו..." ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות"  (במחנות המוות השתמש פרנקל בתזה זו, בהתמקדו בדמותה האהובה של רעייתו).  

פאיז שב מבית החולים, וגילה שננטש על ידי חבריו. יבבות האנשים בבית, חידדו את תחושת הָאֵבֶל שחש. בחריקת שיניים החליט להילחם על עצמאות מלאה, ואם קודם נעזר בָּאַחֵר כדי  להגיע לשירותים, עתה הצליח "לגלגל, עצמו לתוכם. "זה היה הקרב הראשון במערכה שאליה יצאתי למען חיי החדשים, וניצחתי." תעוזה שהשיבה אותו,לחיים מלאי תוכן ופעילות ערכית, יותר משנוכל למצוא אצל רב בני האדם.עם הזמן הצליח פאיז לצלוח את הכינרת, לצאת לצעדות, ולהפוך מנכה על כיסא גלגלים, לאדם הניצב גא, על שתי רגליו, בעזרת פרוטזות, ומתנהל בעולם בביטחון, כאילו אינו עיוור.

פאיז החל ללמוד עבודה סוציאלית, אך לא קודם שסיים את בחינות הבגרות, בעזרת תלמידי תיכון שהקריאו עבורו את החומר. למרות קשייו המרובים וזיכרונו שבגד בו פעם אחר פעם, הצליח להגיע להישגים ראויים לשבח. 

ואולם, בשנה השלישית, עזב  פאיז עזב את לימודיו, כשאחד מעובדי משרד הביטחון גילה את אוזנו אודות ההשתכרות הזעומה, שהיא מנת חלקו של העובד הסוציאלי.

הו אז נחשף גם למנהג משרד הביטחון באותם ימים, להקצות קרקעות להקמת תחנות דלק לחיילי צה"ל שנפצעו קשה, והחליט להילחם את זכותו זו. עשר שנים נאבק מול מערכת הביטחון, עד שניצח. מאבק שהכשירו להפוך לימים לנציג המיעוטים בארגון נכי צה"ל, עבור זכויותיהם הוא נאבק עד עצם היום הזה.   

"מי שאינו רואה בעיני רוחו, לעולם לא יידע ראייה אמיתית מה היא, ובמובן מסוים הוא זה שנותר עיוור..." אומר פאיז. "הפציעה משמשת בידי כלי להראות להולכים על שניים עד כמה הם מוגבלים. אין להם מושג איזה תעצומות יש בנפשו של כל אחד,  היכולה להובילו כמו רוח עזה, לכל מקום שיחפוץ."

הפגישה עם דליה הוסיפה צבע, תוכן ועניין לחייו. דליה שעמדה על הכוח הטמון בפאיז, הציעה לו ליטול חלק בקורס ציור בעזרת פלסטלינה,  שפיתחה מרים נבון למען אנשים עיוורים, ואכן,  בַציור מצא פאיז כלי רב עוצמה להביע באמצעותו את עצמיותו, את שאיפותיו, את מאווייו ועמדותיו. מאז הוא עוסק בו באינטנסיביות מרובה.

אולם כמו בכל דרכו המשתבשת פתע בכוח רב עוצמה, החליט סרטן הלימפומה אף להתערב וליטול את ליטרת הבשר שלו,  ועד שנתגלה, כבר היה בשלביו המתקדמים. שוב מצא עצמו בבית חולים, מתמודד מול טיפולים  "שהיו לאין ערוך קשים מן הפציעות", כדבריו, וכנגד כל הסיכויים – ניצח גם הפעם!

 

*

הסיפור הראשון הפותח את הקובץ "למות בצומת א-ראם ולשוב לחיים" מגולל את סיפורו של החייל הצעיר בן עטיה, אשר נפצע בחיזמה בשנת אלפיים ב"תעסוקה מבצעית", שמשמעה פיזור הפגנות אלימות, פריצה לילית לבתים לשם חיפוש נשק וחומרי הסתה, ביצוע מעצרים ואיוש מחסומים,  כשהם נתונים כל העת תחת מטחים בלתי פוסקים של  אבנים, חזיזים, בקבוקי תבערה, וחפצים אחרים, תוך חשש מתמיד  מן הצלפים הפלסטינאים האורבים.  בן עטיה ניצל מסלע שהוטח בו ופגע במרכז עצם הבריח, בדיוק במקום שהציב אך שעה קלה קודם לכן, את כוונת רובהו מתחת לסנטרו. פעולה זו הצילה את חייו. יומיים לאחר פיזור ההפגנה בחיזמה, נשלח לפזר הפרת סדר בצומת א-ראם. הפגנה שהלכה ותפסה תאוצה והגיעה לממדים עצומים של מאות מתפרעים. פתאום חש בן עטיה שמישהו תופס בו מאחור ומנסה לחנוק אותו, מה שיסתבר עד מהרה כשיסוף גרונו. בדרך לבית החולים קרסו מערכות גופו והוא מת מוות קליני. לאחר שבוצעה בו החייאה , שב לבו לפעום.  

לאחר חודשי שיקום ארוכים בבית לוינשטיין, בהם טיפול אינטנסיבי של פסיכולוג צמוד, מומחה לתגובות קרב, אש נטלו תחת חסותו, כדי לשחררו מן הטראומה שהלכה והשתלטה על חייו.  תוך מאמצים כבירים של שניהם, הצליח בן עטיה להשתחרר ולשוב למעגל החיים. יורם בן יהודה הפסיכולוג, רואה בו נס רפואי שלו, ומכנה אותו "ההצלחה שלי".   

כששב לעצמו, התעקש בן עטיה לשוב לצבא. תחילה הוצב לתפקיד ניהולי, אחר כך, בעקבות לחציו, שב לשרת בגדודו. ובניגוד לדעת בר יהודה, בתפקידים מבצעיים.

*

"התרסקות" הסיפור השני בקובץ, מגולל את סיפור פציעתו של  אבי קציני."ניסיתי להבין מה קורה אתי ולמה אני חסר מנוחה כל-כך ומדוע איני ישן בלילות. למה אני נתקף התקפי אלימות, ולמה אני כמעט שלא נמצא בבית וזונח את אשתי ואת שלושת ילדיי. בכל פעם שאני מצליח להתרומם קורה משהו ואני שוב מתרסק. כשאני מביט ברגל שלי, על מה שנותר ממנה לאחר הפציעה, אני מבין שכך גם הנפש שלי. היא לעולם לא תבריא לחלוטין."

בתרגיל טירונות מסכם של חטיבת גולני, בשיתוף עם חיל האוויר, נבחר קציני, חניך תורן, לבחור שלושה חיילים שיזכו לעלות אתו למסוק. קציני בחר בשלושת חבריו הטובים. רצה הגורל ואחד ממנועי האנפה שבו טסו, התפוצץ באוויר והמסוק התרסק אל תוך הוואדי. גדותיו התלולות של הוואדי הסתירו את הלכודים, וכשנמצאו לאחר שעות ארוכות,  כבר היו שניים מחבריו הטובים, דן טלייה ויעקב בכר, מתים, ושלום נחום, חברו השלישי,  קטוע רגליים ומשותק בפלג גופו התחתון. קציני סבל מפגיעת ראש, מעמוד שדרה שבור, מרגל משותקת, ומזרועות וכתפיים שבורות. וחרף הכאב העצום, חודשי השיקום הארוכים ואין ספור הניתוחים, לא חדל להתייסר על אובדן ופציעת חבריו, אשר ראה עצמו אחראי לגורלם.

קציני הסתגר בחדרו המואפל, כשתמונות חבריו אינן מרפות. כשהסכים סוף סוף לצאת, חיפש אחר המוות. בנהיגה מטורפת חרש את כבישי הארץ, תוך התעלמות מכוונת מן הסכנות.  לימים חבר לקבוצת הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים, "שמדינת ישראל מפקירה אותם" והנהיג את המרד וההפגנות, שלוו באלימות קשה מצד המשטרה. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, מצא "הזדמנות למות מוות הרואי". הוא אסף נשק ותחמושת ונסע לכבישי השומרון, כשהוא חובר ללוחמים הצעירים במלחמתם נגד המתפרעים. כשנודע הדבר לרשויות הצבא, החרימו את נשקו. רק לאחר שלא הגיע לחתונתו הוא, ותחת זאת נמצא באילת, אובחן במרכז לבריאות הנפש ברמת חן, כמי שסובל מ"הפרעת דחק פוסט-טראומטית" ("הלם קרב".)

"מה זה עושה?" שאל את הרופא.

"לא מתים מזה," הייתה התשובה,  "אבל זה יכול להרוג אותך."

לימים חבר לקבוצת הלומי קרב שקמה ליד בי"ח תל-השומר. (עם הזמן צמח המקום, והפך לסדנה, היא "סדנת גל", שקציני העניק לה את שמה. בראש הסדנה  עמדה ניצה רגב, שנבחרה על ידי ד"ר מיקי פולק, רופאה הצמוד של הסדנה, ומומחה לתגובות קרב.)

"סוף סוף הרגשתי שיש אנשים אחרים בעולם שמבינים באמת מה עובר עליי בכל רגע מרגעי היום ומרגעי הלילה – שיודעים כמה נוראיים החיים הנרדפים על ידי סיוטים, תמונות זוועה, רגשות אשם והרצון למות."

את דליה פגש באשפוזו בבית החולים,  ונפשו נקשרה בנפשה.  באמצעות דליה הכיר את ליאורה נימרוד, מְתַקְשֶׁרֶת, אותה מְכַנֶּה קציני "מלאך", אשר בטיפולים אינטנסיביים יומיומיים,  הצליחה לחבר איכשהו את חלקי האני שבו, "שהתרסקו," כדבריו, "אבל לא באופן שהייתי לפני ההתרסקות,  אלא "אני אחר".

ולמרות זאת, המשיכו הסיוטים לפקוד אותו ללא הרף.

 טיפול רפלקסולוגיה שעבר אצל  המורה והמטפל שמואל זיידל, שינה את חייו. כשעמד על עיקריה, למד את תורתה והפך למטפל בעצמו. "סוף סוף הצלחתי ליצור קשר חזק ואמיץ יותר עם שלושת ילדיי, שלראשונה בחייהם זכו לקשר אינטימי ואמיתי עם אביהם."

קציני מקדיש את עצמו לטיפול בילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, טיפול ביולדות וטיפול בחולות סרטן, בדרכן האחרונה. הוא מעביד עצמו מעבר לכוחותיו, שכן די בכמה רגעי הפוגה, כדי שהמראות יחזרו והטראומה תשתלט עליו שוב.    

*

יוסוף חורי, איש צד"ל, פצוע אנוש, בן יחיד להוריו הנוצרים, החל ללמוד פסיכולוגיה,

אולם נטש "לטובת ההגנה על המולדת." סיפורו "החלטתי לחיות את החיים בטוב"

 (עמ' 153), לבד מן הסיפור ההרואי האישי, ופניו היפים, מלמד אותנו על פניהם היפים של אזרחי המדינה: דליה שץ, אשר הגיעה אליו מדי יום, ואותה אימץ כאם,  שלומית לוי, מורה מרמת השרון, ש"במשך שלושה חודשים ישבה לצדי,  יום אחר יום, ולימדה אותי קרוא וכתוב ולדבר בעברית." שאול מופז, שבא לאחל לו חג שמח בחג המולד, ועורר בו את התחושה "כאילו כל צה"ל, כל עם ישראל ניצב ליד מיטתי ומאחל לי חג שמח". ועזר ויצמן, ששב לבקרו פעם אחר פעם, ועורר בו את התחושה כאילו אביו מולידו בא לבקרו.

כשעזר הציע  את עזרתו בהגירה לכל ארץ שיבחר בה,  השיב חורי "אני אחיה רק בישראל, כאן אחיה וכאן אמות. בתוך העם שאני הכי אוהב."

 מנגד, מציג חורי את פניה המכוערים של ממשלת ישראל, שלא זו בלבד שלא הכינה את לוחמי צד"ל הגאים, על עזיבתו החפוזה של צה"ל את השטח,  אלא הפקירם  בידי אנשי החיזבאללה.  הדבר דבר אילץ אותם, בסופו של דבר, לברוח, על משפחותיהם, כפליטים לישראל. וכאן, כפי שכולנו יודעים, ננטשו שנית.  

ובכל זאת, חורי (היושב על כיסא גלגלים), אינו מתמכר לכאב, ושוטח בפנינו את אמונתו:  "היו גאים, לכו זקופים, אם לא תרגישו נכים, לא תהיו נכים."

*

עוד ועוד סיפורים, עוד ועוד מאבקים הרואיים. לשמור על צלם. לשוב אל החיים.  אולם מכל הסיפורים בולט סיפורו של אמנון נתנזון "אני מטפס ונופל, מטפס ונופל"(עמ'179) בשמשו פה לקול הדומם של דורות נפגעי הלם קרב, שהטראומה התקבעה בהם, בהיעדר טיפול, טיפול לקוי, או טיפול מאוחר.

הסטיגמה "מתחזה", "משתמט, "ארטיסט", "חולה הנפש", הייתה רק חלק מן הכינויים שהודבקו בהם במערכת, אשר זלגו עד מהרה גם לציבור. זה, ואף זה, לא ידעו כיצד להתמודד עם תופעה המנוגדת כל-כך  למאצ'ואיזם הגברי הישראלי, ול"יפה הבלורית והתואר."  וזאת, למרות שחומר מדעי רב נאסף בידי אנשי מקצוע, דו"חות נכתבו,  והוצעו דרכי טיפול.   אולם אלה "נגנזו ונמצאו כעבור שנים במחסן בית השימוש של צה"ל , שכן קצין רפואה ראשי התנגד לחשיפת החומר מכיוון שלדעתו היה בכך כדי לפגוע במוראל הצבא." (יהויקים שטיין, פסיכיאטר, מומחה להלם קרב, מתוך מאמר שפורסם בעיתון הארץ).

למען הגילוי הנאות, עלי להודות,  שסיפורו של אמנון, הוא סיפורי האישי. סיפור משפחתי,  בהיותו אבי ילדיי, והאיש שלצדי. (סיפורו המורחב, על  התמודדותו והתמודדות המשפחה עם אב הלום קרב, פורסם על ידי באחרונה תחת הכותרת "ללב יש היגיון משלו", בהוצאת "עקד").

עשרים ושניים רופאים (פרטיים ורופאי קופת חולים),  בדקו את אמנון בשובו מן הקרב, הלום ומפולש נפש, ולא ידעו לתת שם למחלה. האיש יפה התואר,  בעל חוש ההומור הנדיר, האוהב והנאהב, יצא למלחמה אדם אחד, ושב ממנו אדם אחר. ורק כשהגענו לפרופ' קרפל,  פסיכיאטר צבאי בעברו, נחשפנו למושג "הלם קרב".  פרופ' קרפל ביקש אחר המסמכים הרפואיים שלאחר הפציעה, וכשאלה נמסרו, נדהמנו לגלות שהצבא ידע, אולם העלים עובדה שולית זו מאתנו. אילו היו מגלים את אוזנינו ומכינים אותנו לאשר אנו צפויים (התקפי זעם,  חוסר סבלנות, דיכאון, סיוטי לילה, פחד מרעשים, ריחות, צבעים, הימנעות ממקומות סגורים, ניסיונות אובדניים, רדיפה אחרי הילדים כי: "בכל מקום יש פצצות"... "בכל מקום יש ערבים"...), תופעות שיפלשו אף את נפשותיהן הרכות, ויגרמו להם לאמץ את דפוסי החרדה והדיכאון של אביהם, לרבות הכמיהה למוות, היו חוסכים מאתנו סבל רב, ומאפשרים טיפול נכון ובמועד.   

להלן תמצית ממקצת מן המכתבים הרפואיים:   

"10.9.69: אמנון נתנזון נמצא בהשגחת מרפאתנו  החל מאוגוסט 1969. מצב בריאותו הנפשית לא תקין וזקוק לטיפול והשגחה נוספת.

22.9.70 : הנ"ל נבדק במרפאתנו. מדובר בחייל שלאחר פציעה בראש פיתוח נאורוזה פוסטראומטית והיה הרבה זמן בטיפולים... לא לשתף אותו באימוני אש.

12.3.81 : עדיין מאוד עצבני, משתמש בוואליום, רגיש, מפחד מאש ויריות, משרת בהג"א, אך מוגבל להשתתף באימוני אש ונשק. הרושם הוא כי מדובר במצב של נאורוזה פוסט-טראומטית."

כל התביעות שהוגשו להכרה בנכותו (לפי עצת רופאים שונים)  נדחו על הסף, ורק בהתערבותו של  פרופ' קרפל ובסיועו, הוכר אמנון לבסוף בשנת 1989, כהלום קרב: "אני ממליץ על הכרה בגרימה של הפרעה פוסט-טראומטית כרונית על רקע מלחמת ההתשה עם אפיזודה דיכאונית מאז'ורית." נכתב בפסיקת ראש הוועדה הרפואית החוזרת, ונפסקו לו עשרה אחוזי נכות.

עוד עשר שנים יחלפו, אשפוזים פסיכיאטריים חוזרים ונשנים,לרבות במחלקות סגורות, וועדות חוזרות,  מבזות ומשפילות... עד שיוענקו לו, בסיועו של ד"ר פולק, מומחה לתגובות קרב, חמישים אחוזי נכות.

 

מלחמת ההתשה התקבעה בנפשו של אמנון כעובדה וגם כמטאפורה. "המלחמה הייתה קשה, ללא הפוגה כמעט. ארטילריה כבדה ניחתה עלינו יום ולילה... משום מקום הגיחו פתאום ארבעה מטוסי תקיפה והטילו פצצות לכל עבר. באותה תקיפה נהרגו שניים מחייליי, הועפתי מן ההדף ונפצעתי בראשי." כשהתעורר, התרוצץ בשטח "כאחוז אמוק," כדברי חבריו מן התותח הסמוך, "אוסף את חלקי הגופות."  עד ששב ואיבד את ההכרה. הוא פונה שתוק גפיים לבית החולים.  

שני חלומות עיקריים מסייטים את לילותיו מאז:  "עיניו של הטייס המצרי שירד עליהם נמוך, לפני שהטיל את הפצצה. "אני רואה ממש את העיניים שלו מתמקדות בעיניים שלי לפני.. "  ובשני: אמנון מנסה לחבר מחדש את חלקי הגופות, אולם לא מצליח לחברם אלה לאלה, שכן "גוף זה לא שייך ליד זו ורגל זו לא שייכת..."

 "אני לא מצליח." הוא צועק בשנתו, "אני לא מצליח".  לדברי רופאו, אמנון מנסה בעצם לחבר מחדש את נפשו שלו המרוסקת.   

 אמנון,  שהאשפוזים המייסרים עדיין עומדים ותלויים מעליו, הוא גיבור בעל כורחו. גיבור המנסה לשרוד את התופת היומיומית, המלווה ברגשות אשם כבדים, "על הפקרת חייליו", מעצם העובדה שנתן "פקודת נטישה שנייה מאוחר מדי," כדבריו, "על הנזקים שגרם לילדיו ולסביבתו." גיבור בעל כורחו, על המאבק היומיומי שהוא מנהל להישאר שפוי ולא להיכנע לאובדנות הטבועה בו מאז המלחמה.    

בהחלט ספר חשוב.

תגובות

מרגש וכואב

ידעו על הששים אלי קרב את מחיר המלחמה במונחים של סבל אנושי.
הבעיה היא שהאויבים שלנו אינם בעלי מודעות לחיי אדם ולערכם באותה המידה שלנו ואנו נאלצים להתמודד עם אוכלוסיות ועמים שכופים עלינו את זוועות המלחמה.

תגובה למכתבו של מולי ורצברג

סליחה מולי שלא השבתי עד כה, חשתי רע ושהיתי בבית החולים.
תודה על תגובתך - כל מילה בסלע! אני מפרקת כל מילה שלך, כל משפט, ומגיעה לאותו מקום עצמו - ייאוש!
אם פעם עוד השתעשעתי בתקווה, אזי זו התמוססה כליל אחרי רצח רבין. הלוואי שאתבדה בסופו של דבר, עוד בחיי...

הייה ברוך מולי ורצברג, ודע אך טוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מלכה נתנזון