אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטו-מה? מטונימיה


התמונה של עדי צור
תאריך פרסום קודם: 
2004
אריסטו
אריסטו. אריסטו מבחין בין שפה ליטרלית לבין מטפורה: כל שימוש בשפה שאינו מבע ליטרלי, מסווג אצל אריסטו תחת הרובליקה של טרופוס האם מטפורה. והמטפורה, אליבא דה אריסטו, היא כלי רטורי אפקטיבי ביד הדובר(Jordan, 1974) : כשהדובר נותן לאובייקט שם שונה מן השם שלו הוא מוסיף השתמעויות מעריכות(evaluative) למבע, שלא היו קיימות אילו השתמש הדובר בשפה ליטרלית גרידא. אריסטו אינו מבחין במטונימיה כפיגורה עצמאית.

שיעורי ספרות עבשים? מונחים מקצועיים? מקצועיים מדי? מאמר זה חותר להסביר מהי מטונימיה ספרותית, ולהציע כיוונים להמשך מחקר אודות מטונימיה בקרב אומנויות אחרות.

מה היא מטונימיה: גישות מסורתיות 

"מטפורה מורכבת ממתן שם למשהו כשהשם הזה שייך למשהו אחר: ההעברה היא הן מסוג (genus ) למין (species), או ממין לסוג, או ממין למין, או על בסיס של אנלוגיה."

(אריסטו, ריטוריקה)

ההחלפות הרווחות ביותר הן: שם היוצר במקום היצירה, שם של מקום במקום שם המוסד ששוכן במקום זה, שם של חברה במקום שם של מוצר. למשל:

(1) קניתי את  פלאת' בפריז.

(2) פלאת' היתה אחת מן המשוררות הפוריות ביותר במאה ה-20.

(3) אני מאוד מרוצה מן הלאנד רובר שרכשתי בחודש שעבר.

(4) רכשנו רכב שטח של חברת לאנד רובר.

במשפטים (1) ו-(3) מתקיימת אופרציה מטונימית.

סינקדוכה היא תת- סוג של מטונימיה, שמבוססת גם כן על אופרציה של החלפה, אלא שזו החלפה, שבה החלק מייצג את השלם:

(1) ה"מוח" עמד בראש כנופיית האקרים, שפרצו לתוכנות המחשבים של הפנטגון.

(2) במכון ויצמן נערך בימים אילו מחקר בתאי מוח של קופים.

(3) למרות השביתה הממושכת, לא שופרו תנאי השכר של אנשי הצווארון הכחול.

(4) קיבלתי ליום הולדתי חולצה עם צווארון כחול.

במשפטים (1) ו-(3) מתבצעת אופרציה מטונימית (סינקדוכית).

(א) ההגדרות שמספקות רוב הגישות המסורתיות מתאפיינות בההעדר פוטנציאל הסברי וניבואי  ובנטייה לאבסטרקטיות לגבי הגדרת המושג מטונימיה: המטונימיה נתפסת כפיגורה לשונית  שמבוססת על החלפה של אוביקט/שם מסוים באטריביוט שלו על סמך  קשרים פמיליארים ונפוצים.   ההגדרה אומנם חסכונית  ותמציתית מאוד, אך עם זאת בעלת גבולות מאוד רחבים: לא ברור מדוע נבחר אטריביוט X ולא אטריביוט Y באופרציה של ההחלפה. אי לכך מייד לאחר ההגדרה נפגוש  ברשימות של דוגמאות, שאף הן אינן מספקות תשובה לשאלה זו. למשל:

(ב) המטונימיה נתפסת כפיגורה לשונית, שאינה יוצרת קשרים חדשים בין אובייקטים, אלא מבוססת על קשרים קיימים ומכאן שהמטונימיה נתפסת כפיגורה לשונית לא קריאטיבית. ראוי לציין, כבר בשלב פרלימינרי זה, שקשרים לא סתם קיימים באופן שרירותי/אוטומטי יש מאין – קשרים נוצרים. (Jill Matus, 1989)

(ג) אריסטו מבחין בין שפה ליטרלית לבין מטפורה: כל שימוש בשפה שאינו מבע ליטרלי, מסווג אצל אריסטו תחת הרובליקה של טרופוס האם מטפורה. והמטפורה, אליבא דה אריסטו, היא כלי רטורי אפקטיבי ביד הדובר(Jordan, 1974) : כשהדובר נותן לאובייקט שם שונה מן השם שלו הוא מוסיף השתמעויות מעריכות(evaluative) למבע, שלא היו קיימות אילו השתמש הדובר בשפה ליטרלית גרידא. אריסטו אינו מבחין במטונימיה כפיגורה עצמאית. אולם מתוך בחינה מדוקדקת של ההגדרה האריסטוטלית של המושג "מטפורה" עולה כי למעשה הגדרת המטונימיה מקופלת בתוכה.

(ד) ההגדרות המסורתיות של המטונימיה תופסות את המטונימיה כפיגורה לשונית, שמבוססת על אופרציה של החלפת שם בשם אחר על סמך יחסים של קשרים אסוצייטיבים אקראיים. הגדרות אילו אינן מייחסות למטונימיה סגולות פרגמטיות/ עיקרון שליפה סיסטמטי כלשהו. לעומת זאת בדיקה מקבילה של הגדרת המושג "מטפורה"  אצל אותם תיאורטיקנים חושפת תמונה שונה לחלוטין: המטפורה נתפסת כפיגורה לשונית שיוצרת השוואה בין שני אובייקטים על סמך דימיון שמגלה הדובר בין שני האוביקטים. אי לכך המטפורה נתפסת כבעלת  ערך פרגמטי גבוה- היא מוסיפה השתמעויות לגבי כוונת הדובר. בהמשך אראה שקיים עקרון סיסטמטי ניבואי ליצירת מטונימיות ושהסגולות הפרגמטיות הטמונות בשימוש במטונימיה משתווים או אפילו עולים על היתרונות שבשימוש במטפורה.

לכאורה, ניכר כי אזכור המטונימיה והמטפורה יחדיו הוא אזכור "טבעי", שכן נהוג במחקר הספרות/בלשנות/פסיכואנליזה  לתפוס את המטונימיה והמטפורה כצמד, ברברה ג'ונסון מתארת את הקשר שהיה קיים בין שני הטרופוסים באופן קומי:

 האחריות על השידוך המוצלח בין המטפורה למטונימיה נופלת על תיאוריות מבית היוצר של  הסטרוקטורליזם הצרפתי, כך שמדובר במערכת יחסים טרייה יחסית במחקר. מערכת יחסים סטרוקטורליסטית זו נפרסה על פני 25- 30 שנה בלבד: מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות השמונים. מאמצע שנות השמונים המטונימיה החלה לצבור כוח כטרופוס עצמאי ולהחלץ מן השידוך הסטרוקטורליסטי שמותרו בחטא.

ובמה דברים אמורים?

במסגרת הנחלת "העידן התיאורטי החדש", היו סטרוקטורליסטים שבחרו לשוב להגדרות של טרופוסים, שנמצאו בלקסיקונים רטוריים קלאסיים,  ולאמץ פיגורות לשוניות  תוך אדפטציה שלהן לדיסקורס החדש וה"מהפכני". השידוך בין המטונימיה והמטפורה אפשר באופן מופתי ליישם את עקרונות הסטרוקטורליזם.(Ruegg, 1977)

בשנת 1956 התפרסם מאמרו של רומן יאקובסון(Roman Jackobson) Two Aspects of Language and Two Types of Aphastic Disturbance, (ב-1963 התרגום לצרפתית). ברוח הסטרוקטורליזם, יאקובסון הקצין וקיטב את הגדרות שני המושגים: "מטונימיה" ו"מטפורה", כך שכל מורכבותם צומצמה לכדי אופוזיציה בינארית פשוטה. המהלך היה גורף והיפותטי לחלוטין, כך שהוא כלל בתוכו התעלמות מוחלטת מאי הקונסיסטנטיות הלוגית שמעוררת רדוקציה מעין זו. יאקובסון ביסס את האבחנה בין מטונימיה למטפורה על מחקר אמפירי  של האפאזיה(aphasia), במחקר זה הוא זיהה על סמך כשלים בשימוש בשפה, כי בשימוש תקין בשפה מופעלים שני כישורים קוגניטיביים מהותיים, אולם השפעה של התרבות/ אישיות/ סגנון וורבלי מובילה לכך שכישור קוגניטיבי אחד מבוכר על פני השני :

(1) היכולת לבצע סלקציה והחלפה (Selecting\Substituting) של מילה במילה. יכולת זו זוהתה כיכולת שמאפשרת יצור/עיבוד של אופרציה שמבוססת על יחסי דמיון (Similarity) – האופרציה הזאת מניבה מטפורה.

(2) היכולת לבצע קומבינציה/ שיבוץ בקונטקסט(Combination)  של מילה במקום מילה. יכולת זו זוהתה כיכולת שמאפשרת  יצור/ עיבוד של אופרציה שמבוססת על יחסי סמיכות (Contiguity) – האופרציה הזו מניבה מטונימיה.

האבחנה הבינארית בין שני סוגים של קשרים מקוטבים זל"ז (Similarity, Contiguity) היא אבחנה שורשית מאוד:

(א) היא תקיפה בכל הרמות בשפה: מורפולוגית, לקסיקלית, סינטקטית, וכו'. 

(ב) היא המפתח להבנה של כל הדיסקורס האנושי וכל ההתנהגות האנושית: ספרות, ציור, קולנוע, חלומות:

Every symbolic process, whether it be intrasubjetive or social

(Jakobson אצל Ruegg, 1977)

(ג) בספרות, השירה הלירית, הרומנטית, הסימבוליסטית והסוריאליסטית אינן  אלא הרחבה סינטקטית של המטפורה:

The poetic function projects the principle of equivalence from the exis of selection into the exis of combination.

(Jakobson  אצל Johanson, 1984)

ובאופן סימטרי, האפיקה והנראטיב הראליסטי אינם אלא הרחבה על הציר הסינטקטי של המטונימיה. למשל ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי, טולסטוי, מטעמי קיצור, השתמש במטונימיות כדי להתייחס לדמויות שוליות: hair on the upper lip/ bare knuckles.

אפשר להסביר את המהלך שביצע יאקובסון דרך פוליטיזציה של הסיטואציה: מאריסטו ועד לייקוף )שם,שם) בהררכיית הטרופוסים מעמדה של המטפורה היה איתן: היא עמדה בראש ההררכיה. ואילו האופרציה המטונימית נתפסה כאופרציה מקרית שמונבעת מרלטיביזם מקרי לקונטקסט:

Metonymy is positionality made figurative (Matus, 1989)

ועוד יותר מכך, מספר חוקרים אף תפסו את המטונימיה כפיגורה שולית וזניחה, שמוגבלת בידי הקונטקסט. Matus  (1989)  מתארת את מערכת היחסים הלא שוויונית בין המטונימיה למטפורה באופן הבא:

Metonymies stay at home on domestic detail, while metaphors go out to discover and conquer the world.

אחרי מאות שנים של "דיכוי" מגיע יאקובסון ומציע להעמיד את המטונימיה כקוטב בינארי למטפורה, ובכך מחליף את ההררכיה בתלות, הוא מעניק למטונומיה הגדרה, אולם זו הגדרה חסרת כל חוט שידרה, זו הגדרה שממשיכה להשען – וכך להבטיח - את מעמדה של המטפורה.  (בנקודה זו לדעתי אפשר לבצע השלכות אקטואליות לגבי מתכונת השלום שמציעה מדינת ישראל לרשות הפלסטינאית) . ולכן לא פלא שמערכת יחסים סטרוקטורליסטית זאת, עברה דקונסטרוקטציה תוך 30 – 25 שנה, כדי להשיב למטונימיה את הסובריניות האבודה. התמקדתי בחמישה תיאורטיקנים שבצעו דקונסטרוקציה:

         Jill Matus (1989) , Barbara Johanson (1984), Maria Ruegg (1979), Paul De Man (1979), Leon Surtte (1987) 

ולהלן טענותיהם העיקריות:

(א) מהתבוננות בגרף עולה כי האבחנה של יאקובסון לגבי שני קטבים אינה אבחנה מדויקת: קיימים ארבעה קטבים, שיוצרים ארבעה צירופים:

[1]Combination – Similarity

[2] Similarity – Substitution

[3] Contiguity – Combination

[4] Contiguity – Similarity 

(ב) כמו כן שתי האופרציות, בין אם מטונימית ובין אם מטפורית כרוכות הן ב-Contiguity  והן ב- Substitution. ניקח למשל סיטואציה בה מתקיים משחק כדורסל. המשחק של מכבי מתוחכם ומתואם במיוחד, ולכן שחקני מכבי ת"א מכונים ע"י שדרנית ערוץ הספורט ה"צהובים" או ה"חמישיה הסודית". הן הכינוי הראשון והן הכינוי השני מבוססים על החלפת מסמן אחד (הנבחרת שמשחקת על המגרש) במסמן אחר(Substitution)   ועל סמיכות סמנטית (Semantic contiguity) שעליה מבוססת ההחלפה של המסמנים: צבע החולצות ומספר השחקנים. אלא שהכינוי הראשון הוא מטונימיה משום שהוא מבוסס על יחסי חלק- שלם והכינוי השני הוא מטפורה משום שהוא מבוסס על יחסי השוואה על בסיס של מכנה משותף. 

(ג) יאקובסון רואה את עצמו כרפורמטור של השפה. אולם בחינה מדוקדקת של הגדרת המטפורה של יאקובסון מגלה כי אחרי הכל זו הגדרה אריסטוטלית במהותה: המטפורה אליבא דה יקובסון היא החלפה של מונח אחד במונח אחר בתוך גבולות של קטגוריות סינקטקטיות (ולא סמנטיות) ואילו המטפורה עפ"י אריסטו אומנם איננה מוגבלת ע"י קטגוריות סינקטקטיות, אולם היא בדומה לרעיון ה"החלפה" של יאקובסון-  A misnaming.

(ד) החלוקה הבינארית שמציע יקובסון היא חלוקה עקרה משום שהיא מתבצעת ב"תנאי מעבדה". בפועל מטונימיות ומטפורות מופיעות, כשהן משובצות בתוך קונטקסט, כך שרק "מיצוי" של הפיגורות מחוץ לקונטקסט מאפשר חלוקה בינארית ושרירותית כמו החלוקה שהציע יאקובסון. הלכה למעשה קיימת אינטראקציה בין שתי הפיגורות. התיאורטיקנים שסקרתי להלן, אומנם אינם עומדים על שלל האינטראקציות האפשריות בין מטונימיות למטפורות (שעליהן עוד אעמוד בהמשך), אולם הם עומדים על שתי אינטראקציות בסיסיות מאוד שדי בהן כדי למוטט את התיאוריה של יאקובסון :

(1)Just as metaphoric construction depends on a solid metonymic ground,(2) so metonymy deconstructed reveals its entanglement with metaphor.

( Matus, 1989)

(1) ראשית, מבחינה גלובלית, כל אופרציה מטפורית מבוססת על המשוואה: a:b כמו c:d. ומכאן שהאופרציה שמתבצעת בין a  לבין b (ובאופן סימטרי גם בין c  לבין  (d היא אופרציה מטונימית, משום שנבחנת מערכת היחסים בין  רפרנט לבין התחום הקונספטואלי שאליו הוא משתייך, או במלים אחרות, נבחנת מערכת היחסים בין החלק לבין השלם.  שנית, מבחינה לוקאלית, נרקיסיזם, אנורקסיה הן מטפורות שמבוססות על מטונימיה: שם התופעה הוא הרחבה מטפורית שמבוססת על אופרציה מטונימית:

אופרציה מטונימית:

שם של אדם X (רפרנט מהתחום הקונספטואלי: אדם X ) מחליף תכונה של אדם X (גם רפרנט מתחום קונספטואלי: אדם X )

הרחבה מטפורית:

שם של אדם X מחליף (על בסיס של דמיון ומכנה משותף) תופעה שהיא כמו התכונה של X. (=אטימולוגיה)

(2) עיתונות צהובה, סרט כחול הם יצוג מטונימי של סוג של עיתונים/ סרטים, שמופקים באופן מחתרתי ובתנאים ירודים. דקונסטרוקציה של היצוגים המטונימים האלו (כחול/ צהוב) חושף אופרציה מטפורית: אופן ההפקה של אקטים תקשורתיים מעין אילו (על בסיס של דמיון ומכנה משותף) מייצג את תוכנם הירוד.  

מה היא מטונימיה: גישות אסוציאניסטיות.(Associationism)   

מחקרים ראשוניים: סקירת שדה  

גישה אסוצייניסטית היא כל גישה שיוצאת מתוך הנחת היסוד שהשפה שלנו היא ייצוג של המערכת הקונספטואלית שלנו, והמערכת הזאת מבוססת על האינטראקציה שלנו עם הסביבה, ולפיכך היא embodied: היא תוצר של התנסויותינו כגופים במרחב. האופרציה המטונימית היא אופרציה של החלפת שלם בחלקו/באטריביוט שקשור אליו. אופרציה זו מבוססת על קבוצת האסוציאציות/קשרים(empirical associations) בין השלם לחלקים/אטריביוטים שלו שנתפסים כקשרים שכיחים במרחב הפיזי/הקונספטואלי שלנו (ולכן  אילו קשרים שנתפסים כקשרים קונבנציונליים) בתרבות X. ומכאן שכל אקט של התייחסות לאובייקט/ אינדיבידואל(=השלם) באמצעות האטריביוט שלו (=חלק) הוא אקט תלוי קונטקט תרבותי: אטריביוט ייצג שלם, אם הקשר ביניהם הוא קשר שנתפס בתרבות X כקשר קונבנציונלי. כך למשל (בפרפרזה על Gibbs, 1994), על סמך התפיסה המקובלת בתרבות שלנו כי ערכה הדיסטינקטיבי של יצירת אומנות נובע מן היצירתיות/החדשנות/המקוריות של האומן, אפשר להגיד ש-

 (9) ראיתי את ג'ספר ג'ונס אתמול במוזיאון, הוא היה עוצר נשימה.  אולם אי אפשר להגיד, אחרי שביקרתי בביתו של ג'ספר ג'ונס וטעמתי ממאפה מעשה ידיו, ש-

(10) ג'ספר גונס היה מ- מ- ש טעים.  

ננברג (Nunberg, 1978,1979)  היה הראשון שהגדיר את המושג "מטונימיה"  במונחים פרגמטיים . עפ"י ננברג המטונימיה היא

deferred reference / ostention  תלוי קונטקסט: הדובר מתייחס למילה a באמצעות מילה b על סמך ההנחה שההחלפה הזו מקובלת/תתקבל לאור מערך קונספטואלי ספציפי, שזמין לדוברים בקהילה מסוימת (=קונטקסט). הפעלת הקונטקסט היא שהופכת מבע אנומלי כמו:The ham sandwich is gettihg restless  למבע בעל משמעות: כשהמבע הנ"ל נשמע בקרב חבורת מלצרים, על סמך ההנחה המקובלת ביניהם, שאפשר לזהות אדם באמצעות הפריט שהוא הזמין מן התפריט, המבע הנ"ל מקבל משמעות.

פוקוניה (Faucnnier, 1985) המשיך ופיתח את ההגדרה הרפרנציאלית של המטונימיה. פוקניה מנסח את האופרציה המטונימית דרך הצעה של עיקרון, שמיצג, לדעתו, את התנאים להיווצרות הזיקה (המיפוי הפרגמטי=connector ) בין אובייקט a לבין ה -deferred reference  שלו (b). להלן:

Identification Principle

If two objects (in the most general sense) are linked by a pragmatic function  F [b=F(a)], a description of a, d(a), may be used to identify its counterpart b.

כך שמשפט (3) יראה כך:

 השאלה איך נוצרת הזיקה בין אובייקט (a) לבין השם (b) שמסמן אותו, או מדוע (a)  סומן דווקא ע"י (b) ולא ע"י (w), כלל אינה עולה בדיון של פוקניה, מכיוון שאין לה מקום במסגרת של תיאוריה אשר מבוססת על הנחת היסוד שהקונקטורים נתפסים כיצוגים בשפה (פלט) של הקונספטואליזציה האנושית (קלט), שנרכשת דרך התנסויותנו כגופים במרחב במסגרת קהילה/תרבות מסוימת. 

 הנחת יסוד זו עמדה בבסיס המחקר הקוגניטיבי בכלל, ובבסיס מחקרם החלוצי של לייקוף וגונסון  (Lakoff and Johnson, 1980)בפרט. אלא שליקוף וג'ונסון  פיתחו על סמך הנחת יסוד זו תיאוריה, שגורסת כי המערכת הקונספטואלית שלנו מטפורית במהותה, ומכיוון  שהשפה שלנו מבוססת על המערכת הקונספטואלית, השימוש בשפה לא ליטרלית מהווה עדות לכך שהמערכת הקונספטואלית שלנו היא מערכת מטפורית.

ההגדרה החדשנית של המטונימיה מבית היוצר של ליייקוף וג'ונסון אינה חורגת  מגבולות ההגדרות המסורתיות:

We are using one entity to refer to another that is related to it   

עם זאת, בדומה להגדרת המטפורה, המטונימיה מוגדרת באמצעות מבני עומק ומבני שטח.

משפטים (5) ו- (6)  הם מבני השטח של מבני העומק:The place for the institution ו- The place for the event , בהתאמה.

בסעיף הבא אבקר את הגישה שלהם על-סמך הבקורת של

Papafragu  (1996) ו Murphy (1996) -. לייקוף וטרנר (1989) ניסחו את ההבדל בין מטפורה למטונימיה באופן צלול כהבדל שמבוסס על קשרים שונים בין מבנים קונספטואליים: האופרציה המטפורית מבוססת על שני תחומים קונספטואליים תחום א' נתפס במונחי תחום ב' ואילו מטונימיה מבוססת על תחום קונספטואלי אחד שבו רכיב א' מייצג את אותו התחום (יחסי חלק-שלם=תת סוג של מטונימיה=סינקדוכה, יחסי דמיון=מטונימיה).

לייקוף (Lakoff, 1987) במחקר מאוחר יותר, חידד את הגדרת המטונומיה תוך אדפטציה  לתובנות חדשות שהוא הגיע אליהן במהלך מחקריו. לייקוף טען שההגדרה של המטונימיה לא תוכל להקיף את כל הרשימות של המיפויים האפשריים, ולכן הוא הציע מודל מטונימי:


- There is a target concept A to be understood for some purpose in some context.

- There is a conceptual structure containing both A and another concept B.

- B is either part of A or closely associated with it in that conceptual structure. Typically, a choice of B will uniquely determine A, within that conceptual structure.

- Compared to A, B either easier to understand, easier to remember, easier to recognize, or more immediately useful for the given purpose in the given context.

- A metonymic model is a model of how A and B are related in a conceptual structure: thr relationship is specified by a function from B to A.

 מאחורי המודל המטונימי של לייקוף עומדות אותן הטענות, שנוסחו בתיאוריות של ע"י ננברג ופוקניה: המיפויים המטונימיים מבוססים על קשרים (associations) שנרכשים דרך ההוויה שלנו כגופים במרחב בתרבות מסוימת. עפ"י לייקוף, האופרציה המטונימית, בדומה לאופרציה המטפורית, מבוססת על ה-  ICM (Idealized Cognitive Models) שלנו. מבנים אילו מייצגים את מנגנוני הקונספטואליזציה האנושיים. האופרציה המטפורית מתבצעת בין שני תחומים קונספטואליים (ICMs) על בסיס של דמיון משותף בין שני התחומים, והמטונימיה היא מיפוי בתוך תחום קונספטואלי אחד( A single ICM) .

אלא שבניגוד לתיאוריות קודמות שנסקרו מעלה, גבולות ההגדרה של המונח  "תחום קונספטואלי" בתיאוריה של לייקוף הם גבולות רחבים. 

בתיאוריות קודמות המונח "תחום קונספטואלי" חופף למושג "קטגוריה" (Rosch, 1978), ואילו בתיאוריה של ליקוף המונח "תחום קונספטואלי"   חופף גם עם המושג "סכמת פעולה (event schema/script, Mandler, 1984 ) . על-כן הרשימות של המיפויים המטונימיים האפשריים כוללות, למשל:

(1) משפט (8), סטריאוטיפים: מיפויים מטונימיים שמבוססים על האפקטים של החברים הפרוטוטיפיים בקטגוריה:

Social stereotypes are cases of metonymy – where a subcategory has a socially recognized status as standing for the category as a whole, usually for the purpose of making quick judgments about people.

                                                           (Lakoff, 1987)

(2) Generators : חברים פרוטוטיפיים בקטגוריה שמשמשים יחד עם מספר חוקים כלליים ל"יצור" של חברי הקטגוריה. למשל המספרים הטבעיים 9 – 1. למשל המספר הדו ספרתי 84 מורכב מהכפלה של הספרה 8 בספרה 10 (שילוב של חוק כללי+ חבר פרוטוטיפי בקטגוריה) וחיבור עם הסיפרה 4 (שילוב של חוק כללי+ חבר פרוטוטיפי בקטגוריה) (3) משפט (7) : ייצוגים של Script באמצעות מה שמקובל לתפוס כפעולה המרכזית בסכמה. למשל סכימת ההגעה למקום מסוים כוללת:


Precondition: You have (or have eccess to) the vehicle.

Embarction: You get into the vehicle and start it up.

Centre: You drive (row, fly, ect.) to your destination.

Finish: You park and get out.

End point: You are at your destination

גם גיבס(Gibbs, 1994)  רואה במטונימיה שימוש בשפה, שמהווה עדות לתהליכי הקונספטואליזציה שמתבצעים בקוגניציה שלנו: הייצוג בשפה של שלם באמצעות חלק נגיש/ אספקט קונקרטי שלו אינו אלא אחת מן הדרכים שבאמצעותן אנו מבצעים קונספטואליזציה של אנשים, מקומות, אירועים:


(11) We need a new glove to play the thid base.

(12) General Schwartzkopf had 400,000 fatigues at his command.

(13) I need some bread to pay my rent.

(14) John porched the newspaper.

(15) While I was taking his picture, Dan did a Napoleon for the camera.

(16) Business is business.

גיבס מסתייג מן האבחנה הגורפת של לייקוף וג'ונסון, שבבסיס כל מטונימיה קיים מבנה עומק, והוא מבחין בין מטונימיות קונבנציונליות ((conventional לבין מטונימיות חדשניות (novel)  אבחנה זו אינה אבחנה בינארית, אלא אבחנה לינארית, כלומר ממקרים שהאופרציות המטונימיות קונבנציונליות באופן מובהק ועד למקרים שהאופרציות חדשניות באופן מובהק.

 מטונימיות קונבנציונליות מובהקות הן יצוגים בשפה שמבוססים על מבנה עומק קונספטואלי, למשלTHE OBJECT STANDS FOR THE USER  = משפט (11). קיומם של מבני העומק האלו תורם לעלייה בשכיחות השימוש  במבני השטח שלהם (= עלייה בשיעור הקונבנציונליות שלהן) ולכן גם באופן סימטרי מזרז את תהליכי ההבנה שלהם.

מטונימיות חדשניות מובהקות – אע"פ שאינן מבוססות על מבני עומק – הן גם ייצוג בשפה של המערכת הקונספטואלית שלנו. גיבס מציע (ע"ס (Clark and Clark, 1979 מודל שיספק תנאים לייצור מטונימיה חדשנית בפעלים, כמו משפט (14) למשל, (מודל זה, לדידו, תקף לכל שימוש במטונימיה חדשנית):


a. the kind of situation

b. in which there is a good reason to believe

c. that on this occasion the listener can readily compute

d. uniqualy

e.on the basis of their mutual knowledge

f. in such a way that the parent noun denotes one role in the situation, and the remaining surface arguments of the denominal verb denote other roles in the situation.

גיבס טוען שכדי ליצור מטונימיה חדשנית צריך common ground בין הדובר לנימען (בדומה למונח ICM  - של לייקוף (1987), שנדון בפסקה הקודמת). ה- common ground (=הקונטקסט של הדובר והנמען) יספק תנאים מספיקים והכרחיים הן לייצור של מטונימיה והן להבנה של המטונימיה.

שיעור החדשנות של מטפורות חדשניות מושפע מן השכיחות שלהן בשיח: ככל שהן יותר שכיחות כך הן יותר קונבנציונליות, וככל שהן יותר קונבנציונליות העיבוד שלהן מהיר יותר, ובמקרים מסוימים, אפילו יותר ממבעים ליטרליים. גיבס מספק רשימות של מטונימיות חדשניות בעלות שיעור קונבנציונליות גבוה  (א) ביטויים בסלנג אמריקאי, משפט (13), בכסף קונים צרכי קיום חיוניים כמו לחם, על כן לחם מייצג מטונימית כסף. (ב) טאוטולוגיות שבדיבור(colloquial tautologies) , משפט (16), איזכור של חלק (עסקים ספציפיים) מייצג שלם (מאפייני העסקים כפי שהם מאוחסנים במבנה הקונספטואלי של קטגורית העסקים). (ג) פעלים אפונימיים (eponym) , משפט 15, פעלים שקשורים לשמו של אינדיבידואל מסוים ומייצגים אקטים שמזוהים עם אותו האינדיבידואל. לעשות נפוליאון למצלמה= לתחוב את היד לדש הז'קט, כמו נפוליאון.

ניכר שגיבס "הסתבך" כשפנה למיפויים, רשימה זו הופכת את התיאוריה של גיבס לתיאוריה שמקפלת בתוכה סתירה פנימית, משום שהיא מבוססת על עקרון נבואי מעגלי: מצד אחד הוא טוען שיש מיפויים של מטונימיות קונבנציונליות (מוצר במקום היצרן) ומצד שני הוא טוען שיש מטונימיות חדשניות עם שיעור קונבנציוניליות גבוה (ראי רשימה בפיסקה הקודמת), צימצום העקרונות הסותרים לכדי עקרון אחד סיסטמטי היה הופך את התיאוריה של גיבס ליותר חסכונית וקוהרנטית. (בהמשך אנסה להציע עקרון כזה) כל הגדרות המושג "מטונימיה", שנסקרו  מעלה, בין אם בתיאוריות  במסגרת הספרות הפרגמטית, ובין אם במסגרת המחקר הקוגניטיבי, מבוססות על התפיסה האסוציניסטית, שלפיה המטונימיה בשפה היא למעשה ייצוג של קשרים אמפיריים שנבנו במערכת הקונספטואלית שלנו.   

החדשנות של התיאוריות האילו טמונה בכך שהן דוחות את התפיסות המסורתיות שהמטונימיה היא "רק" פיגורה בשפה, אולם פרט לכך הן שבות וחוזרות על העיקרון שעומד בבסיס ההגדרות המסורתיות: מטונימיה=החלפה.(Papafragou, 1996)  , נקודת הטורפה העקרית שלהן היא שהן אינן מצליחות לנסח תשובה-במונחים של עקרון תיאורטי- לשאלה, מדוע דובר יבכר מבע מטונימי על פני מבע ליטרלי.  

ביקורת התפיסות האסוציאניסטיות

רוב הבקורת שאפנה נגד הגישות הללו מבוססת על ג'קנדוף ואהרון(Jackenoff and Aaron, 1991), על פאפרגו (Papafragou, 1996) ועל מרפי (Murphy, 1996):

(א) התפתחות המחקר הקוגניטיבי הובילה לממצא הבא:

The more richness and complexity one wishes to attribute to the representations the mind has of the world, the richer and more complex must be the underlying resources that one attributes to the mind prior to learning.

(Jackenoff and Aaron, 1991)

 במילים אחרות, מושגים כמו: חלק-שלם, מכיל-מוכל, גורם- פעולה (Lakoff and Johanson,1980: Lakoff, 1987: Lakoff and Turner 1989) קונקטורים (Fauconnier, 1985), פונקציות פרגמטיות (Nunberg, 1978-9) הם ייצוגים שאינם קיימים אינטגרלית בסכמות הסנסיאומוטוריות שלנו.

ובמה דברים אמורים?

התיאוריות הללו הרבו להשתמש במונח המפתח: "קשרים". אך לא ברור מה המושג שמסתתר מאחורי המונח הזה.האם מדובר בקשרים קונספטואליים שהם ייצוגים של קשרים פיזיים של אובייקטים בעולם או קשרים קונספטואליים גרידא? תשובה לשאלה הזאת היא תשובה שתפגע קשות בהנחת היסוד של התיאוריות הללו, כי מושגי חלק:שלם וכו' הם מושגים שמהווים חלק אינטגרלי של הידע הנרכש שלנו.

 ואכן, במציאות אפשר למצוא יחסי חלק-שלם(סכמה)/ מושג-אטריביוטים (קטגוריה) פיזיים: למשל מכונית=מנוע, הגה, מצמד וכו'/ כדורסלנית=גבוהה, אתלטית, ובהתאם לכך הם מקבלים ייצוגים קונספטואליים. לעומת זאת  יש יחסי חלק שלם קונספטואליים גרידא - אין להם ייצוג פיזי במציאות, למשל אהבה= רגש, חלה בין אנשים,וכו' מבנים קונספטואליים גרידא  לא  היו יכולים להיווצר יש מאין, ולכן חייבים להניח שקיים אפרטוס קוגניטיבי שקדם למונחים האילו, ובהתאם לכך לנסח את הגדרת המושג "מטונימיה" לא כמבנה/קישור קונספטואלי נרכש, אלא כאופרציה שנובעת מעיקרון קוגניטיבי פרלימינרי וכללי יותר. 

(ב) יש אומנם חוקרים במסגרת המחקר הקוגניטיבי (לייקוף,1987 וגיבס 1994 שהכירו בטענה הרשומה מעלה, אולם בשעה שניסחו תיאוריה ניבואית לגבי מטונימיות, הם שבו להגדרה אסוציניסטית במהותה, הגדרה זו הורכבה מרשימות של מבנים/מיפויים מטונימיים יותר/פחות קונבנציונליים, שמבוססים על קישורים שמושפעים מפקטורים תרבותיים/אקספרמנטלים.((cultural/experimental association

(ג) הטענה של ליקוף וג'ונסון כי קיימים מבני עומק (למטפורות/מטונימיות) היא טענה בעייתית מאוד, משום שהיא משמשת הן כהנחת היסוד של התיאוריה שלהם והן כהוכחה של התיאוריה שלהם: הם ביצעו איסוף אינדוקטיבי של מה שהם מכנים מבני שטח, גיבשו מבני עומק וטענו שהקוגניציה שלנו פועלת באופן דדוקטיבי: אנחנו יוצאים ממבני עומק ומנסחים מבני שטח. אפשר להפוך את התיאוריה שלהם על ראשה ולטעון שהקוגניציה שלנו אינה פועלת דדוקטיבית, יש עיקרון אחר שגורם לנו לבכר ייצוגים מטונימיים על פני יצוגים ליטרליים. העיקרון הזה מוביל ליצירה של מטונימיות רבות מסוגA PLACE FOR THE INSTITUTION. ומבחינה זאת, טענה שהמערכת הקונספטואלית שלנו היא מערכת לא ליטרלית, זהו הקש אינטואיטבי חסר בסיס אמפירי. אם ימצאו הוכחות לגבי מבני עומק לא מילוליים, אז ניתן יהיה להכריע בנוגע למידת הנכונות של התיאוריה שלהם.

את הטענה הזו אפשר להפנות גם כלפי לייקוף (1987): הייצוג המטונימי של הקטגוריות/ הסכימות (למשל סטריאוטיפ האמא) אינו מעיד על כך שהמערכת הקונספטואלית שלנו היא מערכת לא ליטרלית, אלא על כך שאפקט הפרוטוטיפיות מבוסס על אופרציה מטונימית.  

(ד) הגבולות של המיפויים המטונימיים שמציעים לייקוף וג'ונסון (ובעקבותיהם ליקוף וטרנר,1989) הם גבולות מאוד בעייתיים.

מצד אחד מיפויים כמו "חלק-שלם" או "מקום-מוסד שנמצא בו" הם מיפויים בעלי גבולות מאוד רחבים כך שאין בעיה להכיל בגבולותיהם אינספור אופרציות מטונימיות. מאידך  זה גם מקור לבעיות:

 (*) אומנם המיפויים ניבואיים, אך זו ניבואיות סמנטית גרידא – המיפויים לא מגדירים מה הם גבולות הקריאטיביות של האופרציה המטונימית:


Object for User

(9) The Buses on strike.

(10) Are you the cub parked outside?

(11) I wouldn’t marry a Mercedes but I could live with a Volvo.

                                                    (Papafrgou, 1996)

המיפוי אותו מיפוי אך שיעור הקריאטיביות שונה בתכלית השינוי. המיפוי לא מנבא עד כמה אפשר להרחיק לכת במיפויים קריאטיביים כך שהמשפט יובן. למשל:

*(12) I prefere meeting the boat rather than the sled. 

(*) ניכר כי רמת ההפשטה של המיפויים שרירותית. על סמך משפטים 11- 9, מדוע אי אפשר לטעון שהמיפוי הוא:Vehicle for the driver ?

(ה) הניבואים של התיאוריה של לייקוף וג'ונסון הם ניבואים לגבי מטונימיות קונבנציונליות, ששגורות/נגישות בשיח, אולם קיימות אופרציות מטונימיות רבות לא קונבנציונליות, מטונימיות אד-הוק / חד – פעמיות  שאינן נכללות בטווח הניבואים שמציעים לייקוף וג'ונסון, ולכן כלל לא ברור, איך (ואם) הן יעובדו למשל, בתוכנית טלוויזיה נאמר למישהו שנולד בשנת הכיבשה (Gerrig, 1989) :

You should avoid marring a sheep at all costs. 

( ו ) הפתרון לבעיית העיבוד של מטונימיות חדשניות בתיאוריות שסקרתי הוא הסתמכות על הקונטקסט. עפ"י ננברג כל מטונימיה מעובדת באופן יחסי לקונטקסט ספציפי, קונטקסט זה מורכב מsystem of beliefs ששונה מקהילה לקהילה. עפ"י לייקוף (1987) מדובר ב-ICM  ועפ"י גיבס מדובר ב- common ground בין הדובר לנימען. אלא שהבעיתיות נובעת מהגדרת הקונטקסט: זו הגדרה גורפת מדי:Papafragou ,1996 :

It is obvious that this view of context has little psychological plausibility, since it ignores the richness of background assumptions used in interpretation  , and attributes beliefs to (group of) individuals in a rigid ang inflexible way. Context cannot be preexistent and clear-cut for a given communication act: its construction forms part of the on-line inferential process of utterance interpretation  .                                           

(ז) ההגדרה הלקויה של הקונטקסט אינה אלא תוצאה של נכות שורשית שממוקמת בבסיסן של התיאוריות האסוציניסטיות: תיאוריות אילו מתמקדות בחיפוש אחר מודלים ניבואיים של האופרציה המטונימית ובאפקטים של המטונימיה, ולפיכך הן מתעלמות, שלא במתכוון,  מהפונקציה החשובה ביותר של המטונימיה: הפונקציה הרפרנציאלית. כך, שבאופן פרדוקסאלי,  ההגדרות האילו מנסות ליצור ניבויים לגבי האופרציה המטונימית דרך התחפרות בשאלות קונסטרוקטיביות (מדוע/איך/איזה מיפוי מתבצע בתוך תחום קונספטואלי) ולא באמצעות פניה החוצה, למציאות, לשם בדיקה של הקונספטואליזציה שמתבצעת ע"י דובר X ביחס לזמן/מקום (=קונטקסט) מסוים. בחיפושים הקדחניים אחרי תיאוריה ניבואית, שתכיל תנאים מספיקים והכרחיים לאופרציה המטונימית, התיאוריות האסוציניסטיות "שוכחות", שהמטונימיה אינה רק מיפוי בין  שני תחומים קונספטואליים, אלא היא ייצוג קונספטואלי מרענן של המציאות, ולפיכך בהגדרת המטונימיה יש לחפש קריטריונים שייצגו את הפונקציה הרפרנציאלית של האופרציה המטונימית. דוגמה טובה לכך היא התיאוריה של גיבס(1994): התיאוריה של גיבס התמקדה בעיבוד של מטונימיות חדשות (ע"ס ה-common ground) ולא בייצור של מטונימיות חדשות, אפילו הייצור של מטונימיות חדשות נתפס לדידו במונחי המעבד (ראה מודל בסעיף קודם): מי שמייצר מטונימיות חדשות ייצר אותן ע"ס ההנחה שהשומע יוכל לעבד אותן בקונטקסט הנתון, גיבס לא עונה על השאלה, מדוע הדובר ייבכר שימוש במטונימיה על פני שימוש במבע ליטרלי. צריך למצוא מודל שיתמקד בדובר ויסביר מדוע אותו דובר בחר להשתמש במטונימיה. ומכאן שרק קריטריונים פרגמטים יהוו תנאי מספיק והכרחי בעל כוח  ניבואי  להיווצרות האופרציה המטונימית.  

 מה היא מטונימיה: הגישה הפרגמטית

 בדרך להנחלת מודל פרגמטי: התיאוריה של גרייס (Grice, 1975) . 

המסקנה שיש לחפש אחר מודל פרגמטי מובילה לניסיון להסביר את המטונימיה במונחים גרייסיאנים (Paprafagou, 1996) . התיאוריה של גרייס עוסקת בתקינות השיח: מה הוא שיח תקין? איך מרכיבי סיטואציית המבע משפיעים על תהליך הבנתו? על פי גרייס, כל מבע מבוסס על עקרון שיתוף הפעולה בין דוברת לנמען. מבע אופטימלי, מבחינתו של גרייס, הוא מבע שמבוסס על מילויין של ארבע   דרישות, שעליהן מושתת עקרון שיתוף הפעולה: (א) כמות, (ב) איכות, (ג) רלוונטיות, (ד) אופן. במלים אחרות:

(א) האינפורמציה שנכנסת למבע צריכה להיות אינפורמציה חדשה, במידה שעולה בקנה אחד עם רמת האינפורמטיביות של המבע – לא פחות מדי ולא יותר מדי.

(ב) הדובר צריך לתרום לקומוניקציה אינפורמציה שהוא תופס כאינפורמציה אמיתית.

(ג) האינפורמציה צריכה להיות קשורה לנושא הדיון.

(ד) האינפורמציה צריכה להימסר באופן ברור וחד משמעי.

הפרה של כל אחת מן הדרישות צריכה להיות הפרה גלויה, בכדי שהנמען יוכל לשחזר את כוונת הדובר(=לייצר אימפליקטורות שיחתיות). האופרציה המטונימית, בדומה לטרופוסים אחרים, כמו מטפורה, אירוניה, היפרבולה, וכו', תיתפס כהפרה של דרישת האיכות: להגיד ש-

[(3)] אומלט הפיטריות השתמש ב-chopsticks , זו אמירה אנומלית, ע"י הפעלת עקרון שיתוף הפעולה, הנמען ייצר באופן אוטומטי אימפליקטורה שיחתית: הדובר יצר הפרה גלויה (= שימוש באובייקט קולינרי לייצוג של אדם), כדי להיות יותר אינפורמטיבי (להכניס אינפורמציה חדשה) ועם זאת רלוונטי (להתאים את האינפורמציה החדשה לאינפורמציה "ישנה" שכבר קיימת במבע).  על סמך הקונטקסט, דרך הפעלת יחסי סמיכות, הנמען יסיק שהדובר התייחס לאדם באמצעות פריט קולינארי, ולא לפריט הקולינארי עצמו (ולכן משפט 4 ייתפס כמבע אנומלי).

אם ננסה לדמיין את הסיטואציה שבה הושמעה הטענה, סביר להניח שנרגיש באופן אינטואיטיבי שהשימוש במטונימיה הוא יותר אקספליציסטי מאימפליקטורה: סוג ההקשים שהנמען עושה במבע כזה שונה מאשר ההקשים שיעשה נמען מ-"חם פה" ל-"תפתח חלון" , המעבר מאדם לאומלט קשור באופן הרבה יותר ישיר לסמנטיקה של המבע:

.. Perhaps the shift from a ham sandwich to the individual who is in some relation to a ham sandwich (possibly different from context to context) is like the shift in denotation that accompanies identical expressions as they are uttered in various context.

(Sag, 1981). 

כמו כן קשה ליישב את הסתירה בין חישוב דריווטיבי של אימפליקטורה לבין טבעה הלא דריווטיבי של האופרציה המטונימית. ולכן יש לבכר מודל שבו תהיה אבחנה יותר ברורה בין מה שנאמר לבין מה שחושב ע"י אימפליקטורה שיחתית, ושיוכל להציע עיקרון כללי, שלפיו מעובדת כל אופרציה מטונימית. (Papafragou,1996)

 מטונימיה והמודל של ספרבר ווילסון. (Sperber and Wilson, 1985-1986)

הצגת התיאוריה של ספרבר ווילסון 

בניגוד לתיאוריה של גרייס, התיאוריה של ספרבר ווילסון מתמקדת בנימען ולא בדובר.  עפ"י ספרבר ווילסון קריטריון הרלוונטיות הוא ה- קריטריון ששולט באקט של תקשורת בין דוברת לנמען. הרלוונטיות היא לעולם רלוונטיות לגבי אינדיווידואל מסוים, בזמן/מקום/נסיבות מסויימים  ולפיכך היא מושג יחסי: היא היחס שנוצר בין שיעור המאמץ המנטלי, שמשקיע נמען מסוים בעיבוד אינפורמציה פרטיקיולרית  מאת דוברת מסוימת, לבין האפקטים הקוגניטיביים שהוא משיג בכך. הדוברת שואפת להעביר את המסר שלה כך שיהיה רלוונטי אופטימלית לנמען, והמבע "יותר" רלוונטי לנמען ככל ש-

(א) עולה שיעור האפקט הקוגניטיבי שמושג בעיבוד האינפורמציה. 

(ב) יורד שיעור המאמץ המנטלי שמושקע בעיבוד האינפורמציה.

ופחות רלוונטי לנמען, ככל ש-

(א) עולה שיעור המאמץ המנטלי שמושקע בעיבוד האינפורמציה.

(ב) יורד שיעור האפקט הקוגניטיבי שמושג בעיבוד האינפורמציה.

עקרון הרלוונטיות קובע שמתוך הנחת היסוד שמטרת הדוברת היא ליצור שינוי בסביבה הקוגניטיבית של הנמען, יש להניח שבבסיס כל אקט תקשורת מקופלת  קדם הנחה לגבי הרלוונטיות האופטימלית של המסר לנימען: הדוברת מניחה שזהו המבע הרלוונטי ביותר בעבור הנמען, כך שהנמען יניח שהאפקטים הקונטקסטואליים שווים את מאמצי העיבוד. לפיכך אקט תקשורת אופטימלי הוא אקט תקשורת שבו הדוברת העבירה אנפורמציה חדשה שהניבה שינוי בסביבה הקוגניטיבית של הנמען: האינפורמציה שקיבל הנמען רלוונטית לסביבה הקוגניטיבית שלו. השינוי בסביבה הקוגניטיבית של הנמען עשוי להיות כדלקמן:

(*) חיזוק/החלשה של הנחות קיימות.

(*) דחיית הנחות קיימות.

(*) אימוץ תפיסות חדשות לחלוטין ביחס לסביבה הקוגניטיבית של הנמען.

(*) אינטגרציה בין האינפורמציה החדשה לבין הסביבה הקוגניטיבית של הנמען תוך הסקת מסקנות חדשות. 

עקרון הרלוונטיות הוא עקרון סימטרי: הוא מופעל הן ע"י הדוברת והן ע"י הנמען: הדוברת מעריכה את הסביבה הקוגניטיבית של הנמען כדי שתוכל לשנות אותה (=ליצור "אימפליקציות קונטקסטואליות") באמצעות העברת המסר שלה כך שיהיה כמה שיותר רלוונטי לנמען, והנמען יוצא מתוך ההנחה שהמסר שהועבר אליו הוא המסר הרלוונטי ביותר לגביו , שהאפקטים הקונטקסטואליים של המסר שווים את מאמץ העיבוד. לפיכך הנגשת הקונטקסט ע"י הנמען, כמו הבחירה באופן העברת המסר ע"י הדובר, מונחית ע"י עקרון הרלוונטיות: הנמען ייצר את הקונטקסט  האפקטיבי ביותר ביחס למסר, קונטקסט שבו תהיה למסר רלוונטיות מקסימלית ביחס לסביבה הקוגניטיבית של הנמען.

בניגוד לתיאוריות האסוציניסטיות, תיאוריית הרלוונטיות גורסת שהקונטקסט אינו סט הנחות א-פריורי ושרירותי שמשותף לדוברים בקהילה מסוימת- הקונטקסט אינו מוטל כשבכה על המבע, אלא להפך  , הקונטקסט גמיש ואינדיבידואלי- הוא נבנה ע"י נמען פרטיקיולרי כך שתיצור רלוונטיות אופטימלית של מבע ספציפי לנימען.

התיאוריות האסוציניסטיות ניסו לחפש קריטריון פרגמטי שיהיה לו כוח ניבואי לגבי האופרציות המטונימיות, אולם באופן סימולטני הן גם זיהו את המושג "קונטקסט" עם סט שרירותי של הנחות ואמונות, כך שבאופן פרדוקסלי, מצד אחד התיאוריות האלו ניסו להתקדם ולמצוא את הקריטריון הפרגמטי הניכסף, ומאידך הן התקבעו על הגדרה שתמנע מהן התקדמות. שינוי התפיסה של המושג "קונטקסט" הוא שיאפשר לא רק מציאה של קריטריון פרגמטי, אלא גם טעינה מתמדת של הקריטריון הזה בכוח ניבואי. 

הגדרת המטונימיה ברוח התיאוריה של ספרבר ווילסון. 

המטונימיה כאקט פרשני: פאפאפראו(Papafragou,1996)  


(13) This is a pipe.

(14) This is a pipe.

(15)  Linger on, a pair of blue eyes. ( Lou Reed) 

(16) Is the bald head still here?

 (17) The ham sandwitch is getting restless. (Lakoff and Johanson)

נקודת מוצא לדיון במטונימיה כאקט פרשני תהיה שורה משיר של לו ריד( Lou Reed)  :

Between thought and expression lies a lifetime.

הן לייקוף וגונסון והן ספרבר ווילסון מסכימים שקיים פער בין המחשבה לבין השפה. אלא שלייקוף וג'ונסון רואים את המחשבה האנושית כמערכת קונספטואלית מטפורית באופן אינהרנטי, ולפיכך המטונימיה לדידם: 

..allows us to focous more specifically on certain aspects of what is being referred to.

 על סמך הטענה הזאת, לייקוף וג'ונסון סיפקו הסבר גורף לאופרציות מטונימיות באשר הן, כך למשל הם נימקו את האפקט של האופרציה המטונימית במשפט (17): הדוברת איננה מתעניינת באדם שלפניה כאדם, אלא כלקוח. אם כן, כיצד ינמקו את משפטים (15) ו- (16) ? הדוברת איננה מתעניינת באדם שלפניה כאדם אלא במעלותיו החיצוניות? סביר להניח שזאת אינה כוונת הדוברת. התיאוריה שלהם אינה מספקת ניבויים מספיק מדוייקים לגבי  האימפליקטורות שמיוצרות על ידי הנמען: היא אינה יכולה לחזות מדוע נמען ייצר איפליקטורות שונות ממבעים זהים (ראה 15 ו-16 מול 17).

לעומתם, ספרבר ווילסון מבחינים בין מבע דסקרפטיבי(descriptive)  לבין מבע פרשני/אינטרפרטטיבי (interpretative). מבע דסקריפטיבי הוא טענה שמייצגת מצב עיניינים אמיתי/שיקרי בעולם, ומבע פרשני הוא טענה שמייצגת טענה אחרת, על סמך דמיון (resemblance) בין השתיים. טענה פרשנית תופיע בדרך כלל בשעה שהדוברת מייצגת בשפה אינדיווידואל/אובייקט: משפט (14) הוא טענה פרשנית- הדוברת מתכוונת להגיד: "הדבר שאתם רואים לפניכם מכונה בשפה - 'מקטרת' ". (מעניין מאוד לראות את טענתו החזותית של הצייר רנה מגריט לגבי מבע מעין זה, אך לא אוכל להרחיב בעניין במסגרת דיון זה). על פי פאפאראו:

It introduces the representation of a representation, a `self reffering` linguistic expression

על פי ספרבר ווילסון, אין חפיפה בין צמד ההבחנות: (א) רלוונטי- לא רלוונטי, (ב) ליטרלי – לא ליטרלי, מבע אינטרפרטטיבי בעל רלוונטיות אופטימלית יכול להיות מבע ליטרלי או לא ליטרלי. וזאת, למעשה, הנחת היסוד, שעומדת בבסיס הגדרת המטונימיה שייצרה פאפאפראו.

עפ"י פאפאפראו המטונימיה היא ארגון חדש/רענן של ביטוי קיים, זהו שימוש אינטרפרטטיבי ש –

(א)מציג שמות חדשים, (ראה משפט 14).

(ב) מניח בבסיסו רפרנט, שלא יכול להכלל במסגרת המבע הקיים. (ראה משפטים 15 ו- 16).

נשאלת השאלה, מה הוא אותו הרפרנט שעומד בבסיס השימוש האינטרפרטטיבי? מה הם הקריטריונים שמנחים את הדוברת לבחור ברפרנט זה ולא ברפרנט אחר?

זו ה- שאלה ששואלות התיאוריות האסוצייניסטיות,  אלא כפי שראינו מעלה, או שהן מייצרות תיאוריה שאינן תקפות (ליקוף וג'נסון) או שהן מצהירות שיש למצוא קריטריון פרגמטי שיאפשר ניבויים למטונימיות לא קונבנציונליות. פאפאפראו יוצאת מתוך תיאורית הרלוונטיות ומאתרת את הקריטריון הפרגמטי, שיוכל לנבא מדוע נבחר רפרנט זה ולא אחר.

והעיקרון הזה הוא עקרון הרלוונטיות. עיבוד של אינפורמציה מבוסס על חתירה לאיזון אופטימלי בין שיעור האפקטים הקונטקסטואליים לבין מידת המאמץ שמושקע לשם השגתם: בשעה שאנו מעבדים אינפורמציה חדשה, אנו שואפים ליצור רלוונטיות מקסימלית של הקלט. האופרציה המטונימית היא אופרציה "חסכונית", היא מייצרת שיעור גבוה של אפקטים קונטקסטואליים והיא לא "עולה" במאמצי עיבוד רבים. השיעור הנמוך של האפקטים הקונטקסטואליים נובע מן העובדה שהאופרציה המטונימית מתבססת על עקרון פרספטולי, שלפיו אפשר לזהות אובייקט/אינדיבידואל דרך אחד ממאפיניו בעלי רמת נגישות גבוהה באופן יחסי לשאר הרפרנטים. מאפיינים בעלי רמת נגישות גבוהה נכנסים ללקסיקון של הדוברים/נמענים תחת הערך של האובייקט/האינדיבידואל הנקוב, ולפיכך שימוש באופרציה מטונימית מפחית במידה ניכרת את המאמץ הקוגניטיבי שנדרש לעיבוד האינפורמציה.

בעיבוד משפט (16) למשל, הנמען מניח שהדובר ייצר אופרציה מטונימית, משום שלדעתו של הדובר, זהו המבע הרלוונטי/ האקססיבילי ביותר בעבור הנמען, בכדי שהוא יוכל לזהות את האינדיבידואל שלפניו. ולכן אותו האיש שמיוצג במבע לא מיוצג דרך מקום מגוריו/ מצבו המשפחתי/בגדיו/צבע עיניו, אלא דרך קרחתו.

עפ"י פאפאפראו, היתרונות של גישת הרלוונטיות הם כדלקמן:

(א) הגישות האסוציאניסטיות מישמעו את השימוש במטונימיות כסוג של מבע שמייצג את עמדתה של הדוברת כלפי אובייקט/אינדיבידואל בעולם: אם הדוברת מכנה אדם שסועד המבורגר כהמבורגר, סימן שהוא נתפס מתוך הפריזמה של היותו לקוח במסעדה. אולם ראינו שזו מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם מבעים כמו (15) ו- (16), ולכן ניתן לטעון שכתוצאה מהפעלה של היקש לקוי, התיאוריה האסוציאניסטית לגבי טיבה של האופרציה המטונימית היתה תיאוריה לא מספיקה: פרשנות זו לא הצליחה להכיל בגבולותיה את מגוון האופרציות המטונימיות האפשריות.  

מאידך – תיאוריה שמעמידה במרכזה גישה פרגמטית תצליח ליצור גבולות מספיק רחבים כדי להכיל את האופרציות המטונימיות בכללותן.

(ב) ועוד יותר מכך, תפיסת האופרציות המטונימיות כמבעים פרשניים שמונעים ע"י עקרון הרלוונטיות ומהווים חלק מן האפרטוס של רכישת לקסיקון היא תפיסה תיאורטית חסכונית: הנחת היסוד של התיאוריה הזאת אינה הנחת יסוד פרטיקיולרית לאופרציה המטונימית, שיש להפעיל  בעבור כל מבע מטונימי (= המטונימיה כאקט דסקריפטיבי = התיאוריות האסוציניסטיות), אלא זו הנחת יסוד שמשולבת בתוך אפרטוס קוגניטיבי רחב יותר: אנחנו רוצים להפיק רלוונטיות אופטימלית ולכן אנחנו משתמשים במבעים שיצרו מירב אפקטים קונטקסטואליים במינימום מאמץ, האופרציה המטונימית במקרים מסוימים היא המבע שישיג רלוונטיות אופטימלית. 

(ג) עקרון הרלוונטית מצליח "ללכוד" את הפן הספונטני של הרפרנציאליות, שטמונה במבע המטונימי, הן מהכיוון של הייצור והן מהכיוון של העיבוד.

(ד) עקרון הרלוונטיות מאפשר ניבויים הן לגבי מטונימיות קונבנציונליות והן לגבי מטונימיות לא קונבנציונליות, ולפיכך הוא "חוסך" חיפושים מייגעים אחר מיפויים מטונימים אפשריים: כתוצאה מהפעלת עקרון זה, למיפויים המטונימיים יש פוטנציאל להיות מגוונים, אפילו כמו ערכים לקסיקליים.

 ביקורת הגישה של פאפאראו: Graded Salience, גיורא  (2001)

בתיאוריה של פאפאראו יש אספקטים אסוציניסטיים. הם מתגלים בשעה שהיא דנה במושג הנגישות:

Salience is essentially a perceptual fact, and captures every type of property that may be focued upon thought the process of selective attention.

הגדרת הנגישות של פאפאפראו היא הגדרה שניתן בקלות לשבץ בתיאוריות אסוציניסטיות, למעשה מההגדרת הנגישות הזו, ניתן לטעון שלמעשה, הנגישות נרכשת דרך התנסויותנו בעולם תהה הנחת היסוד לגבי טיב המערכת הקונספטואלית המולדת שלנו אשר תהה.

ועוד יותר מכך, פאפרגו, בעקבות ספרבר ווילסון יוצרת משוואה שבה הרלוונטי ביותר הוא גם הנגיש ביותר. זו משוואה שגויה. רלוונטיות ונגישות הן שני מ ו ש ג י ם שונים.

ובמה דברים אמורים?

עפ"י תיאוריית הרלוונטיות, אינפורמציה בעלת שיעור רלוונטיות גבוה יותר היא אינפורמציה שמניבה יותר אפקטים קונטקסטואליים. הניבואים של תיאוריית הרלוונטיות מותנים בקונטקסט האקססיבילי המיידי בין דוברת לנמען: שיעור הרלוונטיות תלוי בקונטקסט. לעומת זאת תיאוריית ה-Graded Salience  מתווה ניבואים לגבי שיעור האקססיביליות של מונחים/מובנים בלקסיקון המנטלי שלנו, ש"אדיש" לקונטקסט המיידי.

המובן הרלוונטי ביותר לקונטקסט המיידי הוא לאו דווקא המובן הנגיש ביותר לדובר/נמען מסוים: למשל (Keysar,1998) :

It is evening, and Boris`s daughter is playing in the other room. Boris, who lives in Chicago, is thinking of calling his lover in Eurpoe. He decided not to call because she is probably asleep given the transatlantic time difference. At that moment his wife returens home and asks,: Is she asleep?

עפ"י קייסר, מבחינה קונטקסטואלית, בין הדוברת לנמען, המובן הכי רלוונטי של "היא" זה הבת, ואילו מבחינת בוריס, ללא קשר לקונטקסט המובן הכי אקססיבילי של "היא" זה המאהב/ת. המאהב/ת הוא המובן הנגיש ביותר לבוריס אך לא הרלוונטי ביותר לקונטקסט.

 עפ"י גיורא, הבנה של מבע כרוך בהעלאה אוטומטית של הsalient first -  מן הלקסיקון המנטלי (=access ) ועיבוד (=proccess) מול הקונטקסט המיידי. מובנים שאינם מתאימים- ידוכאו, ומובנים שאינם מתאימים אך נחוצים ליצירת אימפליקטורות שיחתיות-  ישמרו.

 למשל במקרה של אירוניה: נניח שרק עכשיו סילביה התאוששה משפעת,  היא מדברת בטלפון עם אנטונלה, חולת שפעת, שנמצאת בשלבים הראשוניים של המחלה, אנטונלה  מתחילה לספר לסילביה בפרוטרוט על כל הסימפטומים והכאבים שלה, סילביה (קצרת רוח) אומרת לה: "כן, tell me about it " – סילביה השתמשה במע שאנטונלה תמשמע כאירוניה באמצעות שמירה על המובן הליטרלי הלא רלוונטי (ספרי לי) כדי לייצר איפפליקטורה שיחתית של אירוניה (שלא תעזי לדבר איתי על שפעת).  ומכאן שעיבוד של מטונימיה יתבסס על הנגשה אוטומטית של כל המובנים האפשריים + דיכוי של המובנים שאינם מתאימים לקונטקסט הנתון/ שמירה של מובנים שאינם מתאימים לשם בנייה של אימפליקטורות שיחתיות, למשל במקרה של אירוניה/פוליסמיה.    

מה יקרה במקרה של ייצור מטונימיה?

 התיאוריה של גיורא ניבואית לגבי עיבוד של מבעים, אך אינה מספיקה לייצור של מבעים: העקרון של salient first לא ינבא מדוע דוברת בחרה להשתמש במבע X ולא במבע Y. למשל:

נניח שסילביה ואנטונלה נפגשות בסיבה סולידית מרובת מוזמנים. סילביה מבחינה בבחור שלבוש משרוך נעל ועד דש חולצה בכתום זוהר. אותו בחור דומה מאוד לחוליו, בעלה לשעבר של סילביה, שמתגורר בארגנטינה. סילביה יודעת שאנטונלה לא ראתה את חוליו מעולם. סילביה רוצה להגיד לאנטונלה שהבחור הזה הופיע בשבוע שעבר באופרת הסבון האהובה עליה.

 המבע שהכי נגיש לסילביה הוא: "הבחור, שדומה שתי טיפות מים לבעלי, עליו השלום, הופיע שבוע שעבר בטלוויזיה" אולם היא לא תשתמש במבע שהכי נגיש לה, אלא במבע  ש ה כ י   ר ל ו ו נ ט י  לנמענת שלה: "את רואה את הכתום הזה? הוא הופיע בשבוע שעבר בטלוויזיה" מכאן שיש לספק הגדרה כפולה למטונימיה, כחלק מתפיסה תיאורטית רחבה יותר של תהליכי ייצור/עיבוד מבעים :

(1) הגדרה פרגמטית שתספק עקרונות ניבואיים לייצור של מטונימיות: הדוברת שואפת לייצר את המבע החסכוני ביותר לנמענ/ת שלה: אפקטים קונטקסטואליים מקסימליים ב"מחיר" עיבוד מינימלי. מתוך כל המבעים שנגישים לה היא תבחר את המבע הרלוונטי ביותר לנמענ/ת.

(2) הגדרה פסיכולינגיואיסטית שתספק עקרון ניבואי לגבי עיבוד של מטונימיות: בהינתן גירוי מהדוברת, הנמענת תשלוף באופן אוטומטי את כל המובנים שנגישים לה בלקסיקון המנטלי, תנגיש את המובן המתאים ביותר, ותדכא את המובנים הלא רלוונטים.

בכוונתי להוכיח בניסוי אמפירי שיתבסס על מסרים חזותיים שה-Graded Salience תקיפה מבחינה חזותית לגבי מטונימיות: המטונימיות הנגישות ביותר בלקסיקון המנטלי שלנו הן סמלים (כמו dead metaphors ), הנגישות הן סינקדוכות, והפחות נגישות הן מטונימיות.   

 מערכת היחסים בין המטפורה למטונימיה

מטפורה ומטונימיה: הבהרות מתודולוגיות.

בסעיפים הקודמים ניסיתי למצוא מודל שיספק תנאים מספיקים והכרחיים שיוכלו ליצור ניבויים להופעתן של אופרציות מטונימיות: בסעיף 1 סקרתי גישות מסורתיות שבהן המטונימיה ההוגדרה מתוך הגדרת המטפורה, בסעיף 2 הצגתי גישות אסוצייניסטיות ובסעיף 3 ביקרתי אותן. לפיכך:

(א) מטרתו של הסעיף הזה מהווה מצד אחד המשך ישיר לסעיף 1, שכן כאן תידון מערכת היחסים בין המטפורה למטונימיה.

(ב) ומצד שני מיקומו של הדיון במערכת היחסים בין המטפורה למטונימיה כאן, אחרי שהמטונימיה הוגדרה כפיגורה "עצמאית" דרך הדגשת האספקטים הפרגמטיים שלה, הוא שיאפשר להעמיד את מערכת היחסים בין המטפורה למטונימיה לא כמערכת יחסים שמבוססת על אינטראקציה מתוך הררכיה, אלא כאינטראקציה בין "שווים".

הדיון בשום פנים אינו עומד להיות ממצא. מטרתו של הדיון היא רק לזרות אור על טיב האינטראקציה בין המטונימיה למטפורה כדי להתוות דרך להמשך מחקר. 

מטונימיה ומטפורה: זיקות הדדיות

לייקוף 1987:

..metaphoric mapping involves a sourse domain and a target domain. (..) The mapping is typically partial. It maps the structure in the source domain onto a corresponding structure in the target domain. .. a metonymic mapping occurs within a single conceptual domain which is structured by an ICM [ an Idealized Cognitive Model] 

המונח "תחומים קונספטואליים" מתייחס למושגים "סכמה" ו-"קטגוריה": (א) סכמה היא מבנה קונספטואלי שמבוסס על יחסי סמיכות חללית/טמפורלית בין רכיבי המבנה. בין כל רכיב ורכיב לבין הסכימה בכללותה קיים יחס של חלק:שלם. למשל: סכימה של מטבח תכלול: קירות, תנור, מקרר, מיקרוגל, מיקסר, וכו' סכימה של הכנת ספגטי תכלול: הרתחת מים בסיר, זריית מלח, הכנסת האיטריות לסיר,וכו'

(ב) קטגוריה היא מבנה קונספטואלי שמבוסס על יחסי דמיון משפחתי בין חברי הקטגוריה. בין כל רכיב ורכיב לבין מבנה העודפות של הקטגוריה קיים יחס של דמיון במידה זו או אחרת.

האופרציה המטונימית והאופרציה המטפורית יכולות להתקיים הן במסגרת של קטגוריה והן במסגרת של סכימה. אלא שהאופרציה המטונימית תתבצע בתוך סכימה/קטגוריה אחת והאופרציה המטונימית תתבצע בין שתי סכימות/קטיגוריות. מה שמאפשר את האינטראקציה בין המטונימיה למטפורה היא בעיקר הגדרת הגבולות של התחומים הקוגניטיביים: משום שהגבולות אינם מובחנים באופן חד-משמעי, האופרציה המטונימית והאופרציה המטפורית עשויות להתערבב זו בזו.  

Metaphtonymy : המודל של גוסן (Goossens, 1995) .

 גוסן סקר שלושה קורפוסים של ביטויים פיגורטיבים:

(1) אברי גוף: ביטויים פיגורטיביים שכוללים אברי גוף:

* בעלי קשר אינסטרומנטלי לאקט של דיבור: פה,לשון, שפתיים, נשימה, לסת, גרון, סנטר, קול. למשל :

Say something/speak/talk with one`s tongue in one`s cheek

( בפרפרזה חופשית לעברית= "אחד בפה אחד בלב")

* אברי גוף שקשורים לראש אך אינם קשורים לדיבור: אוזן/יים, צוואר, אף, עין/יים, מוח, גבה, לחי, שיער, פרופיל.

* אברי גוף של פלג גוף עליון: לב, חזה, בטן, גב.

* אברי גוף שקשורים לידיים: פרקים, אצבע/ות, כף יד.

* אברי גוף שקשורים לרגליים: כפות רגליים, ברך/יים,

* דם.

(2) קולות.

* קולות של אנשים:applaud, giggle, snort

* קולות של חיות: bark, cackle, purr, squeal

* קולות טבעיים לא אנושיים/חייתיים:tunder, blast

* קולות שמופקים ע"י כלי נגינה: pipe down, harp on

* קולות לא טבעיים שאינם מופקים ע"י כלי נגינה

(3) פעולה אלימה.

פעולה פיזית אלימה: throw mud, give a rap on/over the knuckles גוסן מצא  מטונימיות "טהורות"(מקרים ספורים),מטפורות"טהורות", אך רוב רובם של הביטויים הפיגורטיביים היו תערובות של מטפורה-מטונימיה (mixed cases).

על סמך הממצאים האלו הוא הבחין בין חמישה סוגים של אינטראקציות בין מטפורות למטונימיות.להלן האינטראקציות מהשכיחה ביותר לנדירה ביותר:

(א) Metaphor from metonymy:

 תחום המקור ותחום היעד של האופרציה המטפורית, היו לפני האופרציה תחום אחד, שבו התקיימה ביניהם אופרציה מטונימית.למשל:

(1) blow one`s own trumpet.

כשמישהו מתרברב ומעתיר על עצמו שבחים, אומרים עליו את הרשום מעלה. למטפורה הזו יש בסיס מטונימי: תקיעה בחצוצרה מלווה בעיקר אירועים ממלכתיים, מטרתה להביע /לעורר רחשי כבוד כלפי האובייקט שאליו היא מכוונת. התקיעה בחצוצרה שמהווה חלק מאותה הסכימה של אירועים ממלכתיים (יש לה אפילו בסיס הסטורי) עוברת "הרחבה" והיא הופכת להיות תחום מקור לאופרציה מטפורית של אובייקט שמנסה לעורר רחשי כבוד מסובביו.

 (2) Beat one`s breast.

כשמישהו מפגין צער, נאמר עליו הרשום מעלה. למטפורה הזאת יש בסיס מטונימי: בעבר התוודות על חטאים לוותה בהלקאה עצמית על החזה. (ראוי לציין שזה נכון לגבי הנצרות, נכון חלקית לגבי השיעים באיסלאם ולגבי היהדות הביטוי הזה חסר בסיס הסטורי ולכן לא שגור בשפה.) אותה האופרציה שנסקרה במשפט (1) חלה גם פה. 

(ב)Metonymy within metaphor :

האופרציה המטונימית מתרחשת בתוך תחום היעד של המטפורה. בד"כ האופרציה הזאת מצריכה גם רה-אנטרפטציה של תחום המקור.

(3) I could /should bite my tongue off.

האופרציה המטפורית בעלת אספקטים היפרבולים: נשיכת הלשון ממופית על סמך אפקט הכאב שלה לאקט של הלקאה עצמית. המטונימיה פה היא הלשון שמייצגת את יכולת הדיבור, במונחים גרייסיאניים, האימפליקטורה השיחתית  פה: אני מצטער/ת שאמרתי משהו כ"כ טיפשי/גס- רוח, עדיף שעכשיו אני אשתוק. 

(3)Metaphor within metonymy : זהו סוג די נדיר של אינטראקציה.

המטונימיה מכילה אספקט שגורם להרחבה מטפורית בתוך גבולות האופרציה המטונימית, ולכן גורם לרה-אינטרפטציה של המטונימיה כמטונימיה.

(4) Be/get up on one`s hind legs.

כשמשהו עומד לשטוח את טענותיו בפני קהל כלשהוא, משתמשים בביטוי הזה. האופרציה המטונימית פה היא הייצוג של כל סכימת העמידה והדיבור אל מול קהל, ע"י העמידה גרידא. ה"בעיה" שנאמר רגליו האחוריות, רגליים אחוריות יש לחיה, וכשחיה פרוטוטיפית עומדת בפני זינוק היא בד"כ נשענת על רגליה האחוריות, כך שיש פה מטפוריזציה של סכימת הפעולה. יש לשוב ולקרוא את האופרציה המטונימית לאור האספקטים המטפוריים. 

(4) Demetonymization inside a metaphor :זהו גם כן סוג נדיר של אופרציה. מצד אחד יש אופרציה מטונימית ומצד שני מתבצעת שלילה של הסכימה שהייצוג המטונימי מעלה:

(5) Pay lip service to somebody.

הביטוי הזה קיים בעברית, משום שמקורו בתנ"ך: " לשלם מס שפתיים".השפתיים מייצגות דיבור – תשלום של מס שפתיים זאת אופרציה מטפורית: להבטיח משהו שאין לו כיסוי: כלומר השפתיים מצד אחד מייצגות דיבור, אך מצד שני זהו דיבור שאין לו כיסוי. ולכן השפתיים גם מייצגות דיבור וגם מובחנות ככאלו שיכולות לייצג, משום שהדיבור הזה ריק מתוכן. 

(5) Metonymy from metaphor: זוהי אינטראקציה כ"כ נדירה שהיא לא קיימת אלא גוסן מייצר אותה ע"ס התבוננות שנייה במקרה הספציפי:

blow one`s own trumpet .

הקריאה השנייה שגוסן מציע היא קריאה שבה הדובר תופס סימולטנית את ההבטים המטונימים והמטפורים של המבע: מצד אחד הוא מודע לפרשנות המטונימית ומצד שני הוא מודע שזהו ביטוי שהוא בבסיסו מטפורי. וכך נעבד אותו כמטונימיה מתוך (היותו) מטפורה. 

 ביקורת התיאוריה

גוסן אומנם מבחין היטב בין מטפורות ןמטונימיות לסינקדוכות, אולם הוא לא מבחין בין מטפורות לאידיומים. האידיומים הם מטפורות שתכיפות הופעתם הפכה אותם למבעים קונבנציונליים. לא ברור אם כל חמש האינטראקציות בין מטונימיות למטפורות יקרו גם במטפורות שאינן אידיומים. אני משערת שכן, משום שאם חמשת האינטראקציות חלות באידיומים, קל-וחומר שהן יקרו גם במטפורות שלא עברו קונבנציונליזציה, אך כאמור מעלה, הדבר דורש בדיקה. כדאי לבצע בדיקה אמפירית של התיאוריה שלו במדיום חזותי. חשוב שהפיגורות החזותיות לא יהיו ייצוגים חזותיים של המטונימיות ומטפורות שקיימות בשפה. (ולפיכך דימויים חזותיים ש"יתורגמו" לאידיומים לא יתקבלו כהוכחה חזותית).

מעניין לבדוק את התיאוריה שלו במדיומים נוספים כמו בספרות (גוגול/נאבוקוב) בקולנוע (קישלובסקי/איזנשטיין) ובמוזיקה (פטר והזאב/שירת הברבור). 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי צור