דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   תרבות וספרות

השנים השחורות של קוני פרנסיס

אורי קציר

את ה-8 בנובמבר 1974 לא תשכח הזמרת קוני פרנסיס עד סוף חייה. מאז אותו אירוע טראומטי, שמעולם לא נפתר, כמו נפרץ הסכר והאסונות זורמים אל חייה בעוצמה

קוני פרנסיס. היא נולדה ב-1938 בניוארק כקונצ'טה פרנקונרו. משפחתה הייתה דוגמה קלאסית של איטלקים מהדור הישן, כולל שליטה פטריארכלית מוחלטת על כל המתרחש בה.

זה קורה עדיין לעתים רחוקות, משהו כמו פעמיים או שלוש בשנה. אבל האוהדים הרבים שלה סבורים שבדרכה שלה, צעד אחר צעד, בקצב הטיפ-טופ האיטי והמדוד, היא עושה את דרכה חזרה אל הזירה ואל ההופעות. ההופעה האחרונה שלה, ב-24 בינואר,התקיימה בלאס וגאס. ההופעה הבאה תתקיים בטורונטו ב-29 במאי, ולאחר מכן עוד אחת בספטמבר, הפעם בלורנס, מסצ'וסטס. אולי עכשיו היא סוף סוף מתאוששת מהשנים הגרועות בחייה. קוני פרנסיס. 

את קוני פרנסיס פגשתי לראשונה בגיל עשר, בערך. בהתחשב בעובדה שהשנה הייתה 1978 ושהיא הייתה כבר הרבה מעבר לשיא הצלחתה המסחרית, זה היה קצת מאוחר מדי. אם ניקח בחשבון שאל השיא הזה היא הגיעה בתקופה שעדיין לא יצאתי לאוויר העולם, נדמה לי שאולי אף יסולח לי על כך. וגם הפגישה הראשונה ההיא לא הייתה משהו. מצאתי תקליט ישן של "הכל עובר חביבי" בהופעה חיה, בו ביצעו חבריה מחרוזת של שירי פיפטיז. Stupid Cupid היה אחד מהם. למותר לציין שהקול מאחורי גירסת הכיסוי המהירה היה של שלומית אהרן, זמרת נפלאה בפני עצמה. זמן מה לאחר מכן פגשתי דוד חובב-ידע באירוע משפחתי ושאלתי אותו מי ביצע את השיר המקורי. הוא החליק את ידו על מצחו הגבוה, משך את שיערו המידלדל לאחור בכף היד והפטיר: "קוני פרנסיס, נדמה לי". ומאחר ואותו דוד טעה רק לעתים רחוקות בעניינים מוסיקליים הקשורים לתקופה החביבה עלי, פסחתי על ההיסוס הקל והלכתי על התשובה כעל עובדה "בטוחה". הוא צדק גם הפעם.

אחר כך נפגשנו שוב, קוני ואני. הפעם זו לא הייתה שלומית, אלא קוני עצמה. זה קרה ב"בחזרה לאושר", תוכנית הבוקר שערכה חיה זל ושודרה בקול ישראל בין השעות שש לשבע ושאיתה הייתי פותח את ההשכמה לבית הספר; ב"צפיחית בדבש", שהייתה האלטרנטיבה הרדיופונית המועדפות על אמי בימי שישי אחר הצהריים; וב"היה היו, מצעד פזמוני העבר", שהגיש יוסי קורן אחת לשבוע ברשת גימל (כמו שתי התוכניות הקודמות) בימי שני בשש בערב. וכך התוודעתי ל-Where the boys are, Guitara Romana, Frankie והרבה אחרים. למדתי לזהות את המינעד המוערך שבין הקול הנמוך, שיועד בדרך כלל לשירים רומנטיים, לבין הטונים הגבוהים, הנעריים, שבהם ביצעה את השירים הקצביים יותר. לימים, הצלחתי לאתר אלבום אוסף שלה באחת מחנויות התקליטים הישנות ורכשתי אותו. אני משוכנע למדי שבין בני דורי ניתן לספור את אלה שרכשו תקליט כזה ביוזמתם על כף יד אחת.

היא נולדה ב-1938 בניוארק כקונצ'טה פרנקונרו. משפחתה הייתה דוגמה קלאסית של איטלקים מהדור הישן, כולל שליטה פטריארכלית מוחלטת על כל המתרחש בה. אביה, ג'ורג', לא התיר לה כמעט לצאת עם בנים בשנים בהן למדה בבית הספר התיכון. למעשה, היא פספסה את נשף הסיום היוקרתי של התיכון בגלל זה. את יומנה כתבה בחשאי, פן תשזוף אותו עינו הביקורתית של האב הנוקשה. על רשיון נהיגה לא היה מה לדבר בכלל. אביה, שהבין שלביתו, שניחנה בקול איכותי במיוחד ובהופעה כובשת, יש כישורים יוצאי דופן, עשה שעות נוספות כדי לקדם את הקריירה המוסיקלית שלה. אפס, הראשונים שהציעו להפיץ את הקלטות הדמו שלה היו דווקא כמה "אנשי עסקים" מהסוג המאפיונרי, שבבעלותם היו כחצי מיליון תיבות נגינה (Jukebox), מהזן שהיה אז כל כך פופולרי במסעדות המהירות ובבתי הקפה. ג'ורג' פרנקונרו סירב להצעה הנדיבה וכך חסך מביתו - כנראה - צרות ממין אחר.

את הלהיט הראשון שלה, Who's Sorry Now, עשתה בהופעת אורח ב-American Bandstand, הגירסה האמריקנית של אותה תקופה ל"כוכב נולד". זה היה ב-1957. מייד לאחר מכן הקליטה כמה אלבומים, שמתוכם נבע נהר של להיטים - Everybody's Somebody's Fool, My Heart Has a Mind of Its Own, Don't Break the Heart That Loves You 

קמפיין להיכל התהילה. במשך שעות על שעות הוא היכה אותה, אנס אותה והתעלל בה, תוך שהוא מאיים עליה בסכין שלופה. לאחר שביצע בה את זממו, נמלט מהמקום. האנס האלמוני הזה לא נלכד מעולם.

והרבה אחרים. ב-1963 הקליטה את In the Summer of His Years, שיר שהיווה הצדעה לנשיא ג'ון קנדי, שנרצח בדאלאס, ושהכנסותיו היו קודש למשפחות השוטרים שנפגעו במהלך האירוע. הפוטנציאל הווקאלי שלה, כמו גם היכולות המגוונות שלה בשפות זרות (היא הייתה אחת מזמרות הפופ הראשונות שהקליטו שירים בשפות זרות), הביאו לכך שחברת ההקלטות שלה הסכימה להותיר לה חירות אמנותית מוחלטת - צעד נדיר מאוד, אז וגם עכשיו. קצב הקלטות וההופעות המהיר שלה מתועד היטב באתרים המוקדשים לפעילותה, כמו זה של אנציקלופדיית המוסיקה AllMusic.

קוני פרנסיס לא הייתה מעולם סמל למרדנות שאיפיינה את דור מתגברי הסיקסטיז. למעשה, היא נראתה והתלבשה כמו ההורים של בני אותו דור, כמו אלה שבהם מרדו. למעשה, היא הייתה השיקוף המושלם של דימוי "בת השכנים ממול". ב-1967 נסעה לווייטנאם כדי להופיע בפני חיילים אמריקניים שם - רחוק מאוד מההפגנות האנטי-מלחמתיות של "האנוי ג'יין" פונדה, למשל, או מהפציפיזם נוסח ג'ואן באאז. עבור החיילים המותשים, אפשר להניח, הייתה הופעתה של קוני פרנסיס מעין פסק זמן שהזכיר להם את הרגעים הפחות-מסובכים והיותר-נאיביים של גיל ההתבגרות שלהם.

אבל היום שחרך את הקריירה של קוני פרנסיס ושהיווה, הלכה למעשה, את קו פרשת המים של חייה, היה ה-8 בנובמבר 1974. באותו לילה, לאחר שהופיעה בפסטיבל ווסטברי שבלונג איילנד, השבההזמרת הפופולרית לחדרה שבמלון הווארד ג'ונסון. זמן מה מאוחר יותר התגנב אל חדרה פורץ אלמוני. את הלילה הזה אין סיכוי שהיא תשכח: במשך שעות על שעות הוא היכה אותה, אנס אותה והתעלל בה, תוך שהוא מאיים עליה בסכין שלופה. לאחר שביצע בה את זממו, נמלט מהמקום. האנס האלמוני הזה לא נלכד מעולם.

חייה של קוני פרנסיס נהפכו על פיהם: היא החלה לסבול מסיוטי לילה, מהתקפי חרדה ומפחד קהל. היא ביטלה את הופעותיה, החלה להתבודד ובעקבות העובדה שבעלה דאז, ג'ו גארזילי, היה האיש שיזם את מסע ההופעות שבמהלכו נאנסה, התמוטטו גם חיי הנישואין שלה. היא לקתה בדכאונות תכופים, ועד מהרה אובחנה אצלה נטייה למאניה-דיפרסיה.

שנה לאחר האירוע הטראומטי שעבר עליה, גילתה קוני באקראי עובדה מדהימה: רשת הווארד ג'ונסון, אותה רשת שבאחד ממלונותיה התאכסנה הלילה הנורא ההוא, לא טרחה אפילו לתקן את המנעול הפרוץ בדלת החדר בו נאנסה. היא תבעה את הרשת על רשלנות בהגנה עליה וזכתה בפיצויים בגובה 2.5 מיליון דולר - הגבוהים ביותר שנפסקו עד אז בגין פגיעה פיסית אישית. התביעה הניעה לא מעט רשתות בתי מלון להדק את סידורי האבטחה שלהן ולמגן טוב יותר את מגורי האורחים. במקביל, הופיעה מעת לעת בהרצאות ובתוכניות טלוויזיה שעסקו באלימות בכלל ובאונס בפרט. 

אבל כל הפעולות הללו לא עזרו לה. חייה של קוני כבר היו הרוסים. לפני אותו מסע הופעות גורלי ניסתה להרות, אבל הפילה שוב ושוב. היא אימצה בן, ג'ואי, אבל שוב ללא בן זוג קבוע. התמכרותה לגלולות מרץ, שהחלה עוד בראשית שנות הששים כאמצעי לשמירה על ערנות בין ההופעות המתישות, החמירה. ב-1980 חזרה המאפיה לחייה: אחיה הצעיר נרצח על ידי גורמים הקשורים לסינדיקט לאחר שהעז להעיד נגדם בבית המשפט. ב-1981 העזה שוב לחזור לבמה. השיר הראשון שביצעה בהופעת הקאמבק שלה היה I Will Survive, גירסת כיסוי ללהיט הדיסקו של גלוריה גיינור מאותה תקופה. מבחינתה, לפחות, היה מדובר בהצהרה שהייתה בה יותר מסמליות גרידא. אבל השדים לא עזבו אותה: התקפי המאניה-דיפרסיה שלה הובילו לאישפוזים תכופים בבתי חולים לחולי נפש, לטיפול תרופתי ולריפוי בהלם. היא נטלה כדורי ליתיום, במטרה לשלוט בהתקפי המאניה-דיפרסיה, אבל התמכרה גם להם. "קוני פרנסיס היא שורדת", פסק דיק קלארק, מנחה הטלוויזיה שבתוכניתו עשתה הזמרת את צעדיה הראשונים.

קצב ההופעות של קוני פרנסיס בשנים שחלפו מאז היה דליל מאוד. לעומת זאת, יצאו לא מעט אוספים שלה (למעלה משבעים אלבומים, עד כה), ובשנה שעברה אף הופיע אלבום המתעד הופעות שקיימה ברחבי אירופה. ג'ון דונאטלי, מעריץ שרוף, אף פתח בקמפיין למען הכנסתה להיכל התהילה של הרוקנרול, וגייס לשם כך, בין השאר, גם את הזמר כריס אייזיק.

לזמרת המחוננת, שעל כישרונה נאמר פעמים רבות שהוא מקביל לזה של ג'ודי גארלנד האגדית, יש עוד מה לתרום. היא כבר לא ילדה, בת 65, אבל עדיין כאן. אגדה חיה, שרבים מאיתנו כבר לא יודעים על קיומה. בדרך כלל אנו טורחים להיזכר בשחקנים או בזמרים מלפני עשרות שנים רק כשמופיעה ידיעה בת מאה מלים בעיתון על פטירתם, שנים רבות לאחר שיאם, כשלדורות הצעירים זה כבר לא אמר הרבה. לקוני פרנסיס מגיע שיזכרו אותה גם עכשיו.