אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / פידון (חלק ראשון)


הדיאלוג פידון מסיים את הרביעיה הראשונה ברצף שקבע תראסילוס האלכסנדרוני לקריאת הדיאלוגים של אפלטון. הרביעיה הזאת יוצרת יחידה אחידה מבחינה דרמטית שעוסקת במותו של סוקרטס. אפשר היה לחשוב שאפלטון משרטט כאן את ההיסטוריה של ימיו האחרונים של מורו, אולם רק בדיאלוג השני, זה שעוסק במשפטו של סוקרטס, אפלטון מציין בפירוש שהוא היה נוכח. מאחר ואפלטון לא מציג את עצמו כהיסטוריון, אפשר לומר בוודאות שהוא איננו היסטוריון. לכן השימוש שלו עד עכשיו בדמויות השונות לא היה שימוש היסטורי. הדבר הכי בטוח שאפשר לומר עליו, הוא שאפלטון משתמש בדמויות שלו שימוש דיאלוגי.

למספר ארבע ישנה משמעות מאוד מסוימת אצל סוקרטס: הוא מעולם לא מפסיק לדבר על ארבעת התכונות המאפיינות את האדם הטוב, את בעל הסגולה הטובה. אם הדיאלוג הראשון עסק בחסידות, השני הראה את אומץ הלב של סוקרטס והשלישי את הצדק, אז הדיאלוג הזה עוסק באופן מוחלט בחוכמה. הדיון הראשון של אפלטון בחוכמה לא נושא אופי דיאלוגי והוא שונה משלושת הדיאלוגים הקודמים בתכלית השינוי: הדיאלוג אותיפרון הוא הדיאלוג היחיד עד עתה שאפשר לקרוא לו כך. זהו דיאלוג טהור. הדיאלוג השני הוא מונולוג טהור שמופרע לקצרה, באמצעיתו, בדיאלוג בין סוקרטס לאחד ממאשימיו. הדיאלוג השלישי, קריטון, חוזר להיות דיאלוג טהור רק בתחילתו, עד לרגע שבו סוקרטס מספר לקריטון על הדיאלוג שיכול להיווצר בינו ובין מדינת אתונה – עד שסוקרטס עובר לפרוזה. הדיאלוג הנוכחי לוקח על עצמו את הצורה הפרוזאית בצורה כמעט מוחלטת. פידון מספר לאכקרטס מהעיר פליאוס את השיחה אותה שמע בין סוקרטס וקביס. הסיפור של פידון נקטע רק פעם אחת, בנקודה שנראית כנקודת משבר בדיון. העובדה שהסיפור עוסק בשיחה שנערכה בין סוקרטס לאנשים אחרים לא מתנגשת בשום צורה עם הקביעה שמדובר בפרוזה. להיפך: אם הדיאלוג הטהור לא יכול להעביר מידע נוסף על האנשים המשתתפים בו, הרי שהפרוזה יכולה. בדיאלוג זה אנו מקבלים מידע רב מעבר למלים עצמן שנאמרו בין משתתפי השיחה, ומקבלים אותו מאדם שהיה נוכח במקום.

הדיאלוג פותח באישור של פידון להיותו עם סוקרטס כשהאחרון שתה את הרעל. אכקראטס מבקש ממנו, אם-כן, לספר לו את כל מה שקרה במהלך היום האחרון לחייו של סוקרטס, או כיצד סוקרטס מת. הוא לא מבקש מפידון דיווח היסטורי על המעשים של סוקרטס, אלא דיווח פילוסופי אודות הדברים שסוקרטס אמר לפני מותו. את העובדות ההסטוריות היבשות – שסוקרטס שתה רעל ומת – אכקראטס ידע לפני שפגש את פידון. נראה שגם ההסבר המפורט של פידון אודות הספינה לדלוס שעיקבה את הוצאתו להורג של סוקרטס לא מעניין במיוחד את המאזין. ומיד מתברר שלא רק אכקראטס, אלא אף פידון נהנה להיזכר תמיד בסוקרטס בין אם משמיעה של מישהו אחר המספר עליו, כמו למשל אפלטון המספר לנו את אופן מותו של סוקרטס, ובין אם מדיבור וסיפור לאחרים.

פידון פותח את הדיווח שלו על מותו של סוקרטס בתחושה האישית שלו במעמד מותו של סוקרטס. התחושה המוזרה שפידון הרגיש, או למען הדיוק העדר תחושת החמלה שהוא הרגיש, באה אליו הודות לאופן התנהגותו של סוקרטס עצמו. סוקרטס התנהג באופן כזה, שפידון הרגיש כאילו מותו של סוקרטס לא מרע בשום אופן את מצבו של סוקרטס עצמו, אלא לכל היותר את מצבם של הנוכחים האחרים, שיפסידו את האפשרות לשהות מאז והלאה עם סוקרטס. פידון מכנה את ההתנהגות הזאת התנהגות אמיצה ואצילית. העדר החמלה פינה מקום אצל פידון לרגש לא מוגדר המשלב ביחד שני רגשות מנוגדים: שמחה וצער. גם האחרים התנהגו בצורה שמביעה את שני הרגשות האלה יחד ולפעמים בכו ולפעמים צחקו. המגזים מביניהם בהבעת רגשותיו, או הרגשן ביותר מביניהם, נקרא אפולודורוס, האתונאי המספר למאזינים האלמונים את סיפור המשתה.[1] פירוט האנשים שנכחו בתא הכלא של סוקרטס מעלה את העובדה שאפלטון, מחבר הדברים, לא היה שם. גם הוא כאכקראטס נאלץ לשמוע על מותו של סוקרטס מפיו של מישהו אחר והדיווח שלו מקבל בהכרח מעמד שונה ממעמדו של דיווח של עד ראיה. יותר מאשר סיפור מותו של סוקרטס, אפלטון כותב כיצד סוקרטס היה אמור למות וחשוב מזה: מהם הדברים שסוקרטס היה אמור לומר לידידיו לפני מותו.

לא רק הרגשות של הנוכחים היו מוזרים באותו היום, אלא אף המאורעות עצמם: בשונה מכל הימים האחרים בהם שוחחו סוקרטס וידידיו בכלא – והדיאלוג קריטון הוא התיעוד היחיד שאפלטון נותן לשיחה כזאת – ביום הזה נאלצו הידידים לחכות מעט יותר בזמן שפקידי המדינה מודיעים לסוקרטס שעליו למות ומורידים מעליו את הכבלים. כשהידידים נכנסים הם פוגשים גם את אשתו של סוקרטס, כסנתיפי. בניגוד לתגובתם שמהלה עצב ושמחה והתבטאה בצחוק ובכי, כסנתיפי רק בוכה. דבריה כאילו זאת תהיה הפעם האחרונה שבה סוקרטס ותלמידיו ידברו נשמעים מגוחכים יותר מכל כאשר הם באים בדיאלוג האפלטוני. הרי אפלטון מעיד על עצמו שהוא לא נכח במעמד המוות של סוקרטס. לכן אין שום אפשרות להתייחס לדיאלוג הכתוב כתיעוד חי של שיחה אחרונה. זהו תיעוד מאוחר יותר של הדברים שנושאים סוקרטס וחבריו. דיאלוגים אחרים נכתבו מאוחר יותר מדיאלוג זה ובכל מקרה, מאוחר יותר מאשר מותו הפיזי של סוקרטס. הכוונה הישירה של דברי כסנתיפי נשארת נכונה: זוהי הפעם האחרונה שבה סוקרטס ותלמידיו מדברים באופן פיזי. אולם ממהלך הארועים עד ליום הזה ברור שזו היא רק אחת השיחות הראשונות שניהלו סוקרטס ותלמידיו הרוחניים על פני התקופות השונות ובמקומות השונים שבהם אלה סיפרו ואלה שמעו על המעשים והדברים של אחד, סוקרטס האתונאי. המשמעות השניה והאמיתית יותר היא זאת שמגכיחה את דברי כסנתיפי. היא לא היתה אומרת את מה שאמרה, אם היא הייתה מכירה את הדיאלוגים הסוקרטיים, או את דרך החיים הסוקרטית. ככל הנראה סוקרטס מעולם לא דיבר איתה על הדברים האלה, או שאם הוא דיבר, אז היא לא הפנימה את משמעותם. סוקרטס מבקש מקריטון שידאג שמישהו ילווה את כסנתיפי הביתה. עכשיו פונה סוקרטס לדבר עם ידידיו לאחר שהעצב והבכי – או ליתר דיוק העצב והבכי הטהורים, אלה שאינם מהולים בצחוק ושמחה – גורשו וחשוב מכך: לאחר שהוסרו, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, הכבלים שבהם כבלה אותו מדינת אתונה.

הדבר הראשון שסוקרטס מדבר עליו – והפעם הוא בוחר לפתוח בשיחה מרצונו החופשי – הוא הצמידות המוזרה והקבועה שבין ההנאה וההפך שלה, הצער. בעודו יושב על המיטה ומשפשף את רגלו, הוא מציין שהאחד בא בעקבות השני ומביא בתור דוגמא את הרגשת הנעימות שהוא הרגיש ברגע ששחררו אותו מכבליו. אמנם ההנאה והצער הם המחוברים באמצעות ראשם באגדה שסוקרטס מספר, אולם הוא מדבר על הכאב שגרמו לו הכבלים. בעקבות הכאב באה תחושת נעימות. מסתבר שתחושות ורגשות הם דברים שונים הקשורים זה בזה. בעוד שעל התחושות והגורמים להן אפשר לדבר במונחים גופניים, הרי שעל הרגשות נאלצים האנשים לדבר במונחים שונים, לא גופניים. סוקרטס מחקה את איזופוס כשהוא מחבר את האגדה אודות החיבור שהאל חיבר את ההנאה והצער. החיבור נכפה בעצם על השנים בגלל שהם נמצאים במלחמה מתמדת זה עם זה. הצער והתחושה שמלווה אותו, הכאב, וההנאה עם התחושה המלווה אותה מנוגדים זה לזה כמו שהעצב והבכי מנוגדים לשמחה ולצחוק. רק האל מסוגל היה לחבר ביניהם וכך הם נמצאים בעולם. בצורתם הטהורה הם נמצאים, כנראה, רק בעולם שמעבר לעולם הגשמי.

החיקוי של סוקרטס מזכיר לקביס, אזרח תבי, את השאלה ששאלו אותו מספר אנשים ובתוכם אואנוס הסופיסט על העיסוק המוזר של סוקרטס בחיבור והעתקה בזמן שבתו בכלא. סוקרטס חיבר המנון לאל אפולו, האל היחיד אותו ניתן לזהות עם האל החדש אותו הביא סוקרטס לאתונה, והעתיק אגדות מסויימות של איזופוס מפרוזה לחרוזים. דווקא לאחר שהושם בכלא, סוקרטס עושה מעשים שאותם לא עשה מעולם קודם לכן, לדעת השואלים, והוא מתחיל לחבר שירים. קביס רוצה לדעת מה עליו לענות לאואנוס. סוקרטס אומר שאין שום חדש במעשים שהוא עושה, מאחר וכל חייו הוא עסק במוסיקה. מוסיקה היא פעולה מוסית, פעולה שאחראית עליה אחת המוסות. סוקרטס הוא פילוסוף, לכן הוא טוען שהפילוסופיה היא הפעולה המוסית החשובה ביותר. הפילוסופיה היא מוסיקה אצילה, או שמימית. במיתולוגיה היוונית יש תשע מוזות מוכרות, שאחראיות על תשעה תחומים מוגדרים. אף אחת מהן אינה אחראית על הפילוסופיה. סוקרטס מכניס כאן במכוון וללא חשש מוסה עשירית וחדשה לפנתיאון היווני, את המוסה האחראית על הפילוסופיה. המוסות הן דיימוניונים, זאת אומרת הן חצאי אלים ואחראיות על אחד מסוגי הקשרים שבין האלים לבני אדם. גם הפעם סוקרטס מתעקש לדבר על האל ביחיד וגם אם הוא מזהה אותו עם אפולו, הרי שהוא מכניס לו משמעות חדשה מסויימת. בכל מקרה, הוא מדבר על דיימוניון חדש לגמרי, היא המוסה הפילוסופית. ודווקא עכשיו, לפני מותו, הוא מבהיר בפעם הראשונה שהדיימוניון החדש הזה איננו אישי לסוקרטס – המוסה הפילוסופית מדברת לכל פילוסוף באשר הוא. היא מונעת ממנו, כפי שהדיימוניון של סוקרטס מנע זאת מסוקרטס, לעשות את המעשים הלא נכונים. החלומות, בדיוק כפי שנהגו החלומות של סוקרטס, הם אלה שמדרבנים את הפילוסוף לעסוק בפילוסופיה. סוקרטס מדבר כאן על הרגש החזק והבסיסי שמדרבן את הפילוסוף, הוא רגש האהבה, ששום רגש אחר לא יכול לו, והוא משתמש בשפה הלקוחה מהתחום שבו מדברים על רגשות.

סוקרטס מסיים את תשובתו לאואנוס, תשובה עקיפה שעוברת דרך המתווך קביס, בעצה ללכת אחריו. סימיאס מתפלא לשמע דברי סוקרטס בגלל הכרותו עם אואנוס. השאלה שסוקרטס שואל אותו חושפת את ההכרות השטחית של סימיאס עם אואנוס: סימיאס מסמיך את דעתו על אואנוס ממה שהוא ראה במהלך פגישותיהם הרבות. אפשר אפילו להוסיף לכך את מה שהוא קרוב לודאי שמע ממנו. סימיאס בטוח שאואנוס לא ישמע בקולו, או יסרב להצעה של סוקרטס. סוקרטס שואל את סימיאס אם אואנוס הוא פילוסוף או לא. סימיאס אומר שכן. סוקרטס מסכם שאם אואנוס הוא פילוסוף, אז הוא ירצה ללכת בעקבות סוקרטס. שטחיות ההכרות של סימיאס עם אואנוס נחשפת מהשיקול הבא: אם אואנוס פילוסוף, אז, כאמור, הוא ישתדל בכל מאודו ומתוך שיקול דעת ללכת בעקבות סוקרטס. אם אואנוס איננו פילוסוף, אז הוא יסרב לעשות את זה. לדברים שאואנוס אומר לאחרים, כמו גם להתנהגותו בנוכחות אנשים אחרים, זאת אומרת כאשר סימיאס פגש אותו, אין שום משקל בהחלטה הזאת. זוהי החלטה פנימית, שכל אדם עושה עם עצמו. סוקרטס מבקש מיד לבטל את המשמעות שאפשר לייחס לדבריו:[2] הוא אומר שהוא לא מתכוון לכך שאואנוס, ובעצם כל אחד אחר שמבקש ללכת בדרכו, יתאבד. הסיבה, לדבריו, היא האיסור הדתי. מהרגע הזה ועד לסוף הדיאלוג סוקרטס מוריד את רגליו שהיו מקופלות על המיטה; הוא יורד חזרה אל קרקע המציאות.

הפעם זהו קביס ששואל אותו למשמעות דבריו אודות הדת ודרך חייו של הפילוסוף. קביס, שאיננו אזרח אתונה, לא מודע כנראה לניגוד הקיים בין שני הדברים. סוקרטס מסכים להבהיר לו את המשמעות ככל יכולתו. אפשר אם-כן לראות בדיאלוג הזה את צוואתו הרוחנית של סוקרטס לידידיו, צוואה הנמסרת ברגע שבו סוקרטס חופשי יותר מתמיד מכבליה של החברה שבה הוא חי. סוקרטס מוסר את הצוואה הזאת לשני צעירים שאינם אזרחי אתונה. צריך לזכור שיחד עם סוקרטס נכחו כעשרה אתונאים. מצד אחד, אפשר לראות בכך מעין עונש שאפלטון מעניש את העיר שגזרה על סוקרטס גזר דין מוות בגלל אורח חייו. אולם מצד שני, אפשר לראות בכך הודאה פשוטה מצידו של אפלטון ושל סוקרטס באופי הכללי של הפילוסופיה: אין היא מוגבלת במרחב: לעיר או לעם מסויימים ואין היא מוגבלת בזמן: הרי כל מי שקורא את הדיאלוג שומע גם הוא את צוואתו הרוחנית של סוקרטס. סוקרטס מדגיש בנקודה זו, לפני שהוא עונה ממש לקביס, שצוואתו הרוחנית, אורח החיים של הפילוסוף, הפילוסופיה והמוות קשורים זה בזה.

קביס היה ככל הנראה בעל אופי מלנכולי במידה מסויימת. לא רק מפי פילולאוס, אלא גם מפי אחרים, הוא שמע שאסור להתאבד ועדיין הוא לא מסתפק בכך. קביס הוא זה שמעורר את סוקרטס למסור את צוואתו הרוחנית והקשר שסוקרטס קושר בין הפילוסופיה למוות מושך את תשומת ליבו. על-פי קביס אפשר לומר שאם "הפילוסוף יהא נכון להסתלק אחרי הנפטר",[3] אז הפעולה הפילוסופית ביותר תהיה התאבדות. סוקרטס משתמש בסמכות שהייתה לו בעיני קביס כדי לקבוע ש"יפה אמר מי שאמר כי האלים שוקדים עלינו",[4] זאת אומרת על בני האדם. הוא משתדל למשוך את קביס בהבטחה לפרש דברים מתורת הסוד שלא קל להבין אותם, זאת אומרת לפרש את הכוונה האמיתית אליה רומזים סודות מסויימים. קביס מסכים עם סוקרטס שהאמירה הזאת יפה, ומכאן הדרך מהירה: אם האלים שוקדים על בני האדם, זאת אומרת מנסים לשפר אותם במהלך חייהם, הרי שאנשים הבוחרים בעצמם את רגע מותם ללא סימן מהאלים לכך שהרגע שבו בחרו הוא הרגע המתאים, מורדים באלים. אין שום ספק בכך שהאלים כועסים על מי שמורד בהם ולכן אחרי מותו יענישו אותו. ההתאבדות תהיה המעשה הכי לא פילוסופי, בכך שהיא תהיה מעשה לא הגיוני, שיכול אדם לעשות. העקרון המנחה את הדיון עד לנקודה הזאת היה עקרון החיים: החיים כשלעצמם והחיים של כל אחד חשובים יותר מכל דבר אחר. את החיים בטהרתם, ללא שום תוספת של שם תואר כלשהו, יש לחיות ולקדש.

סוקרטס

סוקרטס שותה מכוס התרעלה

קביס לומד מהר – הוא מאמץ מיד את המסקנות ההגיוניות מההנחה שהאלים שוקדים על בני האדם. למעשה, הוא מכיל את המסקנה הזאת על הפילוסוף: האנשים שישתדלו ככל יכולתם להימנע ממעשים לא הגיוניים אמורים להימנע ככל יכולתם מהמוות. למעשה, קביס נוקט עכשיו את עמדתו הסמויה של קריטון כשזה בא לכלא בלילה לשכנע את סוקרטס לברוח. אבל, בניגוד לקריטון, הוא לא מוכן להסתפק בעקרון החיים בטהרתם וטוען, שמה שנובע מההנחה בדבר שקידתם של האלים הוא זה: לא אל החיים סתם צריך לשאוף הפילוסוף, אלא אל החיים הטובים. קביס טוען מעצמו את מה שסוקרטס היה צריך לשכנע את קריטון. האלים טובים יותר מהאנשים מתוקף היותם אלים – לזה אפילו אותיפרון, שהיה מוכן לספר לסוקרטס סיפורים מסמרי שיער בנוגע לאלים, הסכים ללא היסוס. ואם הטובים יותר שוקדים על הפחות טובים, לפחות טובים ישנה האפשרות להשתפר, להפוך לטובים יותר. בן אדם נבון לא יחשוב במקרה כזה שלבד, ללא הדרכת הטובים ממנו, הוא יוכל להשתפר כפי שהוא יוכל עם הדרכת הטובים ממנו. הפילוסוף ישתדל, אם-כן, לעשות שני מעשים: לא למות ולחיות את החיים הטובים ביותר. קביס מוסיף לעקרון החיים את התואר שמסב לסוקרטס הנאה רבה: טוב. לכן מן הראוי לנבונים להצטער במותם, כל שכן לא לשאוף למוות. את העובדה שסוקרטס נהנה מדברי קביס אנחנו זוכים לשמוע בזכות סיפורו של פידון.

סימיאס מצטרף לקביס, אולם ברמה שונה לחלוטין. בעוד קביס נשאר ברמת העקרון ומשפר את עקרון החיים שהציג סוקרטס והופך אותו לעקרון החיים הטובים, סימיאס מעדיף להיטפל אל הדוגמאות הפרטיות, ובמקרה הזה: לדוגמא הפרטית של סוקרטס. הוא לוקח את עקרון החיים הטובים של קביס ומשתמש בו ככתב האשמה מול סוקרטס. ההאשמה של סימיאס הפוכה לזאת של שלושת הקטגורים האתונאיים: האחרונים האשימו את סוקרטס בכך שהוא חי כפילוסוף ואילו סימיאס מאשים את סוקרטס שהוא אינו חי כפילוסוף. הסעיף השני של השחתת הנוער באמצעות מתן דוגמא רעה תקף בשני המקרים. סוקרטס מבטיח לענות להאשמות שהופנו כלפיו כאילו הוא עומד בפני בית דין. ויותר מכך, הוא מבטיח שהתשובה שלו לבית הדין של הפילוסופים תהיה ניצחת יותר מזו שנתן לפני בית הדין של האזרחים.

סוקרטס מסביר שהוא אינו מתמרמר על עונש המוות שגזרו עליו האתונאים בגלל שלפי אמונתו הוא הולך לעולם שהוא יותר טוב מהעולם הזה: נמצאים בו אנשים יותר טובים מאלה שנמצאים בעולם החיים ושולטים בו אלים טובים מאוד. בגלל שזו אמונה, סוקרטס יכול רק להבטיח את טוב העולם שמעבר ולא להוכיח זאת. אולי בגלל זה קביס, שמעדיף "הגיוני דברים"[5] על פני הבטחות, שותק מתוך אכזבה ואילו סימיאס מדרבן את סוקרטס להמשיך לפני שהוא ימות. קריטון מפריע לרגע לדברי סוקרטס בגלל עניין שמסר לו המפקח על ההוצאה להורג: מי שמדבר הרבה מדי, נאלץ לשתות מספר כוסות רעל ולעתים קרובות כוס אחת לא מספיקה לו. אין זה משנה לסוקרטס כמה כוסות רעל יהיה עליו לשתות, ומה שיותר חשוב: הוא לא מוכן לקצץ בדיבור בגלל זה. בעוד ההגנה במשפט של אזרחי אתונה הייתה מוגבלת באורכה בגלל הגבלת הזמן, זו שבמשפט הפילוסופים לא תהיה מוגבלת. סוקרטס ידבר בדיוק במידה שתידרש לו כדי להתגונן בפני ההאשמות של סימיאס.

סוקרטס נותן בהמשך הדיאלוג את הדין וחשבון שלו לגבי החיים הטובים ביותר, או חיי הפילוסוף של אמת. לדבריו, פילוסוף אמיתי לא מפחד מהמוות בגלל שהוא מקווה שמה שמצפה לו לאחר המוות הוא טוב. יותר מכך: סוקרטס טוען שהפילוסופים האמיתיים שואפים בעצם כל חייהם אל המוות. העובדה הזאת מעמידה בגיחוך את הפילוסוף האמיתי שמתמרמר על כך שעליו למות. סימיאס מסכים עם סוקרטס לגבי שתי הנקודות האחרונות, אולם מנקודת המבט של ההמונים, או לפחות של אזרחי העיר שלו – תבי. בכך עולה מניין המאפיינים הדומים בין סימיאס לקריטון כפי שהוא משתקף בדיאלוג הקודם. סימיאס טוען שאזרחי העיר תבי מודעים לשאיפת הפילוסופים אל המוות ומוכנים ברצון לספק אותה, כפי שאזרחי העיר אתונה הקדימו את זמן מותו של סוקרטס בפרק זמן כלשהו. סוקרטס מתקן את סימיאס בשתי נקודות בלבד: המדובר הוא בפילוסופים אמיתיים, בניגוד לפילוסופים המזוייפים. ואלה שאינם פילוסופים אמיתיים לא יודעים את הסיבות האמיתיות לרצון הפילוסופים למות. וכמו שסוקרטס לא הסכים לבחור את דרך הפעולה שלו לפי אמונות האנשים שקריטון השמיע, כך הוא מעדיף לשוחח על העניינים האלה עם סימיאס וקביס מבלי לערב את הדעות של שאר העולם: “מאיזו בחינה מבקשים הפילוסופים האמיתיים למות, ומאיזו בחינה ראויה להם מיתה, ואיזו מיתה.”[6]

קשה לסימיאס שלא להסכים שהמוות קיים. סימיאס ממשיך ומסכים עם סוקרטס שהפילוסוף האמיתי מזלזל בכל תענוגות הגוף: מזון, מין ואחרים. למעשה, הפילוסוף מתמסר לטיפוח הנשמה שלו – מאחר ואם הוא אינו מטפח את גופו, אז נשאר לו לטפח את החלק השני המרכיב את האדם, לדעת סוקרטס וסימיאס. סוקרטס לא צריך לשכנע את סימיאס לגבי קיומה של הנשמה. סימיאס מסכים כמו-כן עם סוקרטס שאנשים שלא מחשיבים את גופם כלל, נחשבים בעיני רוב האנשים למתים. בלשון של ימינו, אפשר להגיד על אנשים כאלה שאין להם חיים. מסתבר שאכן רוב האנשים מסוגלים להבחין בשאיפת הפילוסופים האמיתיים למות הגוף ותחיית הנשמה. אלא שסוקרטס התעקש שאין האנשים האלה יודעים את הסיבה אמיתית לכך.

סוקרטס מסביר לסימיאס שמבין חמשת החושים שלנו יש שניים שהם יותר מדוייקים מהאחרים: השמיעה והראיה. ואפילו המשוררים מסכימים איתו לגבי העובדה ששני החושים האלה אינם מדוייקים בכל מאת האחוזים. אשליות עיניים ואשליות שמיעה הן דבר נפוץ. ואם שני החושים המדוייקים יותר מכשילים אותנו לגבי תפיסת האמת של העולם הסובב אותנו, אפשר לומר בבטחון גמור שאסור לנו להסתמך על החושים כשאנחנו באים לחקור לגבי האמת. דוגמא מעניינת יכולה לבוא ממיקום השמש: למרות שחוש הראיה אומר לנו, בכל יום מימי חיינו ללא יוצא מהכלל, שהשמש היא זאת שנעה מסביב לכדור הארץ שעומד, אנו יודעים שהאמת הפוכה לגמרי. נשארנו עם האמצעי הלא גופני שלנו לברר את האמת: המחשבה. אלא שהמצב האידיאלי, זה של מחשבה רצופה, מופרע בהכרח בדרישות הגוף ולו המינימליות ביותר של מזון ומין. מצב העוינות בין המחשבה לבין הגוף טבעי לאדם מכוח היותו גוף ונשמה. וישנה עוד בעיה עם הגוף: סימיאס מסכים עם סוקרטס שקיימים מושאים שלא נתפסים באמצעות הגוף, אלא רק באמצעות המחשבה – שלושה מהם: הצדק, הטוב והיפה כשלעצמם – בעוד שאת המושאים הגופניים תופסים גם הגוף וגם הנשמה. הגוף, באמצעות חמשת החושים, מעביר את המידע לגביהם לחשיבה שמעבדת אותם לכלל תמונה אמיתית במידה מסויימת. הפילוסוף האמיתי מעדיף את הנשמה על פני הגוף, בגלל שהוא אוהב את החוכמה; סימיאס מסכים עם סוקרטס שלא רק העדפה, אלא פרישה מקסימלית מהפרעות הגוף למחשבה נחוצה למי שרוצה לדעת את הדברים כשלעצמם. המחשבה הטהורה, שחייבת להיות מהותה של הנשמה הטהורה, מנוגדת לגוף ובמיוחד לדרישות הגוף הטהורות. אלא שאין רגע אחד בחיינו שבו הנשמה שלנו נמצאת בטהרתה, בגלל שהאדם הוא קשירה מוזרה בין שני ניגודים: גוף ונשמה. סוקרטס שואל את סימיאס אם אכן הרגע היחיד שבו הנשמה קיימת בטהרתה, בגלל שאנחנו רואים שהגוף קיים בטהרתו, איננו רגע המוות. סימיאס מסכים איתו ולכן סוקרטס מעלה אותו בדיבור מדרגת ידיד לדרגת חבר. עד כאן סוקרטס מדבר על הסיבה שבגללה הוא לא מתמרמר שהגיע זמנו למות.

סוקרטס ממשיך לגזור את המסקנות ההגיוניות מכל ההנחות שהוא וסימיאס מסכימים לגביהן: הפילוסופיה האמיתית היא מעין אימון לקראת המוות, ולכן הפילוסוף האמיתי הוא האדם שפחות מכל האחרים מפחד מהמוות. הידיעה של אותו פילוסוף תהיה חלקית כל עוד הוא חי, בגלל העירוב ההכרחי עם הגוף. ולכן הסימן היחיד לפילוסוף האמיתי הוא התנהגותו לפני מותו: אם הוא מתמרמר, אז זה סימן לכך שהוא פילוסוף מזוייף, ושבמקום את החוכמה, אותו אדם אוהב את הגוף. חוסר הפחד מהמוות הוא המקור היחיד לארבעת הסגולות הטובות של האדם: אומץ הלב האמיתי, המתינות האמיתית בכל הנוגע להנאות הגוף ממזון, מין ושאר הדברים מהם אנשים נהנים כמו כבוד וכסף, הצדק האמיתי והחוכמה האמיתית. כי הנה האנשים שיותר מכל האחרים נחשבים לאמיצים, הלוחמים שלא מפחדים מסכנות הקרב, מפחדים – ולכך מסכים סימיאס – מדברים אחרים שנראים בעיניהם נוראים יותר מהמוות בקרב. ואלו שנראים כמתונים יותר מאחרים, ובתוכם הקמצנים, הרי הם מכורים לתאוות גדולות יותר, כמו התאווה לכמות כסף גדולה יותר.

סוקרטס מסכם ואומר שהחלפת מושא פחד אחד בשני, או מושא תאווה אחד בשני לא יכולים להיחשב, בעיני מי שאוהב את החוכמה האמיתית, לאומץ לב או מתינות אמיתיים. למעשה, נחוצה לאדם חוכמה כדי לדעת במה להחליף את הפחד ממוות בקרב, או התאווה לבזבוז הכסף. זו הסיבה בגללה מושלמות שלושת הסגולות הטובות: מתינות, אומץ לב וצדק בסגולה השולטת בכולן, בחוכמה. ללא האחרונה, שלושת הסגולות האלה ריקות מתוכן, או מזוייפות. לכן הסגולה הטובה המורכבת ממתינות, צדק, אומץ לב וחוכמה יכולה להיתפס כמחליפה את מטרתו של הפילוסוף האמיתי, את חוסר הפחד מהמוות. עכשיו גם מגיע הסוד שסוקרטס מגלה לקביס וסימיאס ושאר המקשיבים: אותם יוצרי טכסים כיוונו בעצם לאמת הזאת עצמה כשקבעו שהמטוהרים זוכים לשכון עם האלים, בעוד הלא מטוהרים זוכים לשכון בבוץ. זוהי האפולוגיה האמיתית של סוקרטס ואילו זאת שמובאת בדיאלוג השני נחשבת אפילו לדברי סוקרטס עצמו לנחותה יותר, או מזוייפת יותר.

לקריאה נוספת:

אפלטון / אותיפרון מאת נחום שטיינברג

אפלטון / האפולוגיה מאת נחום שטיינברג

אפלטון / קריטון מאת נחום שטיינברג

התפיסה החושית ב"תאיטיטוס" של אפלטון מאת שרון בורנשטין

אפלטון / זמן ונצח

המשפט של סוקרטס

אפלטון במקום פרוזק מאת מתי שמואלוף

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 2, עמ' 8 הערה 4 .[2] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 12

.[3] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 12 .[4] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 13-14. [5] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 14 .[6] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 16.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג