אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגוף / חניף קוריישי


התמונה של דן לחמן

הגוף. חניף קוריישי. הוצאת זמורה ביתן
הגוף. חניף קוריישי. הוצאת זמורה ביתן

חניף קוריישי פרץ לתודעה, בארץ לפחות, עם הסרט הראשון שנעשה לפי תסריט שכתב "מכבסה יפהפיה שלי", סיפור אהבתם של פנקיסט אנגלי ונער פקיסטני. מעבר לסיפור האהבה ההומוסקסואלי המחמם לב, התגלה בסרט נושא שיעסיק אותו רבות. חיי המהגרים הפקיסטניים בלונדון המנוכרת. אחר כך ביים בכשרון ניכר את תסריטו "לונדון הורגת אותי". לעברית תורגמו כמה מספריו וכעת תורגם ספר המכיל נובלה אחת ארוכה ושבעה סיפורים קצרים יותר.

הגוף הוא הסיפור הראשון והארוך ביותר. אנחנו מתוודעים בו לסופר בשם "אדם" שם שהוא תמיד סמלי וטעון, איש מעל גיל ששים. הוא מספר על עצמו, מצבו הפיזי, גופו ההולך ומזקין. אלא שמוחו צעיר ורוצה להמשיך ליצור ולאהוב. מרגו, אשתו חושבת על גברים מבוגרים:

"שהם הופכים לנרגנים, נפוחים ותובעניים, במיוחד בסוף גיל העמידה. לדבריה, אנחנו מפסיקים לחשוב שלאדיבות יש חשיבות כלשהי. אנחנו שוכחים שבני אדם אחרים חשובים יותר מאתנו... אני מודה שלא הגעתי לאיזו שלווה בודהיסטית. יתכן שיש לי כמה מידות תרומיות, כגון חמלה וטוב לב מזדמן, בניגוד לכמה מחברי, מעולם לא הפסקתי לגלות עניין באחרים, בתרבות או בפוליטיקה – בקח ותן הכללי של המין האנושי"

כמעט נגד רצונו הוא מחליט ללכת למסיבה שהוזמן אליה. הוא חוצה את העיר רגלי:

"לונדון אינה נראית עוד כמו חלק מבריטניה- שהיא, מקום עגום, צר אופקים ומלא שדות, חנויות נעולות וערים המנסות לחקות את לונדון"

במסיבה מתחיל לדבר אתו סטודנט לתאטרון, המלא הערצה לכתביו. ראלף, צעיר יפה תואר, מלא בטחון עצמי ולא נראה שחצן. בתוך שיחה ראלף מציע לו הצעה שהיא סודית בינתיים. משהו שהוא בין המדע הבדיוני ובין אגדת פאוסט, בה מוכר פאוסט את נשמתו לשטן תמורת שנה אחת של נעורים וזכייה באהבתה של מרגריטה. אלא שכאן אין שטן ואין נשמה, ישנם רופאים העוסקים במדע, עדיין בדיוני. ישנה עסקה: הוא יוכל להשתיל את מוחו ולהחליף את גופו הזקן בגוף צעיר. אלא שחניף קוריישי איננו מתכוון לכתוב אגדת פאוסט מודרנית. הרבה יותר מעניינת אותו הקדמה הטכנית, הכמעט בדיונית שבה האפשרות להחליף גוף תהיה קיימת במציאות ולא במדע הבדיוני. ראלף מגלה לו שהוא עבר את התהליך ולמעשה הוא זקן יותר מאדם.

"הבטתי סביבי, זיהיתי הרבה פרצופים מוכרים, כמה מהם מקומטים כמו זרגים זקנים... כיום כל פגישה שלנו היא פחות שיחה אנושית נלהבת ויותר דו"ח יגע של דעיכה...או שדיברנו על נכדים, בתי חולים, לוויות ואזכרות.. ובו בזמן תהינו מי הבא בתור, מתי יגיע תורנו"

ואז בדרכו הביתה עולה בו ההרהור שעובר בראשם של רוב בני האדם המזדקנים "כיצד הייתי חי לו ידעתי את כל מה שאני יודע עכשיו אבל האין זה רעיון מגוחך? אם יש משהו ההופך את החיים והרגשות לאפשריים, הרי הוא הארעיות" ראלף מסביר לאדם את תהליך השתלת מוחו בגוף של צעיר שמת. אדם הולך למקום של "גופימחדשים" לעבור את הניתוח ניתנת לו אפשרות לבחור בין גופות, הוא מסכים לעשות את הניסיון לשישה חודשים עם אפשרות לחזור לגופו הישן. הרופא מציע לו את האפשרות לחזור בתור אישה צעירה.

"יש גברים שרוצים ללדת, או לעשות אהבה בתור אישה או שתוכל לבחור בגוף שחור... חשוב כמה תוכל ללמוד על החברה... כן, אמרתי אבל למה שלא פשוט אקרא על זה ספר?" בחנתי כמה גופות ואז עצרתי. ראיתי את "הבחור שלי" או יותר נכון, נראה כי הוא בחר אותי. גבוה ומוצק, בעל יופי קלאסי לא פחות מפסל במוזיאון הבריטי, הוא לא היה לבן או כהה אלא שחום, בעל פין יפהפה ועבה וביצים כבדות. סוף סוף אזכה בגוף של כדורגלן איטלקי. פניו הזכירו את פניו של אלן דילון הצעיר, עם המוח שלי כמובן. זהו אמרתי. זה האיש שלי. הוא נראה מצוין. אנחנו מוצאים חן זה בעיני זה"

לקראת השינוי הוא עובר שוב בראשו על השינויים שחלו בו בהזדקנותו. זה לא כתוב מאוד לעומק אבל למי שלא עבר, יהיה בזה צורך להבין את השינוי שיחול בו לאחר הניתוח והחלפת הגופות ורשימת המצאי היא לא קטנה ויש לו כמה הבחנות מעניינות.

כשהוא מתעורר אחרי הניתוח הוא בודק את עצמו בראי "הלכתי והתאהבתי בעצמי. לא שהיופי, או החיים עצמם, הם בעלי משמעות, אם אתה לבדך בחדר. גן העדן הוא אנשים אחרים" משפט העומד בניגוד מוחלט לקביעתו של סארטר שהגיהינום הוא הזולת, ואכן, מגיע הרגע בו דמוי דויד של מיכאלאנג'לו אל מול העולם "גופחדש" יוצא לבדוק את העולם מנקודת ראות חדשה.

מכאן מתחיל המסע של המוח המבוגר בגוף הצעיר, זה שיכול לבחון ולהבין דברים על מישורים מקבילים. לראות את אשתו מרחוק וכמעט שלא לזהות אותה בעיני הצעיר החדשות שלו. היא כמובן לא העיפה בו מבט כי הוא מהצעירים והיא מהזקנים. המרחק שקודם לא ממש שם לב אליו. ההפתעה הראשונה שנכונה לו היא כשזוג הומואים ניגש אליו ומתחיל לדבר איתו כאילו היה חבר קרוב. "אתה כבר לא מדגמן, נכון? וגם את הדבר ההוא אתה כבר לא עושה בשביל כסף?" סימן שאלה ראשון שמתעורר בראש היפה הזה.

"כמו הרבה סטרייטים הסתקרנתי ממתירנותם של כמה מחברי ההומואים, ממאות ולפעמים אלפי בני הזוג שלהם.....זה מכבר הערצתי וחמדתי את מה שראיתי כחייהם החדשניים והניסיוניים של ההומואים. את קיבולת התענוגות שלהם. הם המציאו מחדש את האהבה, החזיקו אותה קרוב ליצר... הסטרייטים היו תקועים עם הדגם הישן. מובן שקינאתי בכל הסקס הזה ללא פני אנוש כאובים"

אלא שהגוף, אין לו רצונות מיניים משלו וכל העניין שיתעורר "בגופחדש" יהיו הטרוסקסואליים. התובנות החדשות שלו הן בין דוריות. הוא משווה את חייו הצעירים של פעם לאלו של עכשיו ואת חייו הבוגרים המלאים לחיים הנהנתנים של הצעירים שהוא מתחבר אליהם. מסתבר שלא הגוף הוא המכתיב את החיים החדשים אלא המוח הישן ולמוח הישן יש הרגלים ורצונות ישנים משלו.

רעיון מצוין שיכול לתת כר לאפשרויות עמוקות. חניף קוריישי לא מפתח את הכיוון. הוא מרפרף על תופעות אליהן התייחס כמבוגר והשינוי שהוא אמור להתייחס אליהן כצעיר, נניח פמיניזם, אלא שבחייו כצעיר הכל הוא העמדת פנים בשל מוחו המבוגר. הגוף החדש הוא רק כלי יפה, המתפקד יותר טוב מגופו המקורי המתבלה. קוריישי הוא איש חכם ויש לו כמה תובנות מעניינות בסיפור. הרעיון שאנשים יפים ירצחו בשביל גופותיהם ולא בגלל התשוקה אליהם הופכת להיות אפשרות שהוא חושב עליה. יש קטעים מענייניים רבים, אך לא תמיד הכל מתחבר יחד .הסיפור נגמר בחטף ולמעשה ללא פתרון או סוף ממש מניח את הדעת.

דווקא הסיפורים האחרים הם טובים יותר, אלא שבהם הוא אינו עושה ניסיונות בשטח שהם לא השטח שלו אלא מתעסק במה שהוא יודע, בזיהויי הדברים הקטנים שעושים את החיים למעניינים ושונים. בסיפור קצר אחד מתערער עולמו של זוג צעיר כשלדירה לידם עובר לגור זוג הזהה להם בכל, כולל השמות הפרטיים. בסיפור אחר נפרשת מערכת יחסים בין איש מבוגר למשפחתו ולאמו וגילויה מחדש בגילם המבוגר. בכל הסיפורים הגיבורים הפעם הם אנשים מבוגרים הנמצאים לרוב במפגשים עם ילדיהם או עולם הצעירים המשתנה בעוד הם עומדים מול שאלות קיומיות. הסיפורים הם אנגליים לחלוטין. אין הפעם גיבורים הודיים או בעיות התערות של מהגרים והם כתובים במיטב כשרונו של קוריישי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן