אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שורשים ומציאות - ראיון עם הסופר א ב יהושע


התמונה של הרצל חקק

א. ב. יהושע. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. הוצאת הספריה החדשה
א. ב. יהושע. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. הוצאת הספריה החדשה

השורשים המשפחתיים, המציאות הישראלית: א"ב יהושע בראיון על הקשר בין הרומנים שלו לביוגרפיה הלאומית לביוגרפיה המשפחתית ועל הרומן האחרון "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

 

א"ב יהושע נולד ב 1936 למשפחה ירושלמית שורשית, 5 דורות בארץ. אביו יעקב יהושע היה ידוע כמזרחן ובעיקר כסופר וחוקר של היישוב היהודי בירושלים. קובץ הכרכים של אביו רווי בקטעים נוסטלגיים על שכונות ירושלים, ולי כילד שגדל בירושלים של שנות החמישים, היו הדפים האלה מקור בלתי נדלה של זיכרונות ילדות. א. ב יהושע חושף את הרובד הזה של אישיותו בספריו המאוחרים "מר מאני", "מולכו", ו"מסע אל תום האלף".

אחרי שלושה ספרים שבהם שימשה הביוגרפיה חלק מן העלילה ורסיסים ממנה פוזרו ברומנים אלה, יצא לאור ספרו החדש "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". בספר זה יש המשך לרומנים אחרים של א. ב יהושע שיש בהם התייחסות למציאות הישראלית. מעין ביוגרפיה ישראלית.

ספרו האחרון של א. ב יהושע אינו ספר קל. ממונה על משאבי אנוש במפעל לייצור נייר ולחם, יוצא למסע טעון מאד, מורכב מאד. מטרת המסע: קבורתה של עובדת זרה, יוליה רגאייב בכפר הולדתה. העובדת הזרה נהרגה בפיגוע טרור, וסיפור שהוא לכאורה סיפור אפור שכרוך בדמויות שיש להן מניעים שונים, הופך להיות מעין מסע רוחני אחר האמת והצדק.

הגעתי לביתו של א. ב יהושע במרומי הכרמל. השמים הכחולים, הצמחייה, הים, היו הרקע לשיחתנו.ביקשתי לבחון את ההקשרים של הביוגרפיה המשפחתית והביוגרפיה הלאומית בכתיבתו.

בסיפור הממונה על משאבי אנוש אתה מציג סיפור שיש בו זווית אנושית של סיפור הטרור והפיגועים. זה הסיפור הישראלי בעיניך?

א. ב יהושע: "תמיד האמנתי שבאדם יש מרכיבים שונים, מרכיבים שונים של זהות. המציאות מורכבת. מרגע שהתחלתי לכתוב, אימנתי עצמי, השתדלתי לבדוק יסודות מופשטים באדם. לבודד מצבים קיומיים ראשוניים, לבודד פרודות של הקיום האנושי.

מעבר לניתוח הסוציולוגי, החברתי, ההיסטורי, יש בפרודות של הקיום האנושי יסוד מטפיזי. וזה נשאר גם ביצירה הלכאורה חברתית שקשורה לזמן ולמקום.

כשכותבים על פיגוע יש בוודאי חשש ראשוני לגעת בזה. לטפל בזוועה. האמנות אמורה לעדן הכל, לתת לכל מסגרת אסתטית. כיצד הצלחת לחיות עם הסתירה הזו?

הסופר גוזר קטע מחייו של אדם, יוצר מציאות מסוימת, ובמציאות החדשה שהוא בונה יוצר אינטגרציה בין מרכיבים שונים. על ידי כך הוא נותן משמעות סמיכה למה שקורה, מעלה את האירועים לרובד האנושי, לרובד מטפיזי. הסיפור אינו סיפור של פיגוע. הפיגועים והטרור נמצאים ברקע.

עד האינתיפדה הזו היינו מאד מאומנים באבל על חיילים שנפלו. הפעם רוב הקורבנות היו אזרחים שנפגעו לתומם. באוטובוס, בבתי קפה. הקורבנות האלה לא מתו בקרב, בגבול, מתו ללא כל הרואיות. לא כאלה שמתו בשבילנו. כל אחד מאתנו יכול היה למות כמוהם. פיגוע רדף פיגוע. נוצרה קשיחות כלפי המוות הזה. לא ידענו איך למסד אותו מבחינת השכול. בבוקר היה פיגוע, בערב כבר חזרו החיים למסלולם וצפינו בתכניות בידור. התפיסה שרווחה היתה: חוזרים לשגרה. הרחובות חזרו למצבם הקודם, שרידי האוטובוס או שברי הזכוכיות נוקו מהר מהשטח. לקחו הכל הצדה ואת המתים שלחו לאבו כביר. אני עדיין תוהה: איך זה שעדיין אנו קוראים למכון הפתולוגי בשם הזה. אנו בדרך כלל מעברתים שמות של מקומות, וכאן ממשיכים לקרוא למקום בשמו הערבי. אולי זה מצלצל כמו ' אללה ואכבר'. השם הזה נשאר 58 שנה. מבחינתנו יש תחושה כאילו רק מלה ערבית יכולה לתאר את הזוועה .

איזה סיפור ישראלי רצית לתאר? מה ניסית לחשוף?

א. ב יהושע: "ניסיתי להיכנס מתחת לפלסטיק השחור שעטף את הגופות, לעורר רגשות באיש הביורוקרטי ביותר, במקום המנוכר ביותר.. קורבן הפיגוע, אותה עובדת זרה, רחוקה מאתנו, היא נוצרייה, שבאה לכאן משאיפות דתיות, אנונימית. בינינו לבינה יש ניכור רב. ניסיתי לפרוץ את המעטפת הזו ולעורר אמפתיה כלפי אותו קורבן. הממונה משיל מעליו את הניכור הזה ולאורך המסע, לאורך הפסיון, הוא מתקרב למתה, הוא מתאהב באשה הזרה, מתה שמעולם לא ראה...

הספרים הראשונים שלך היו מנותקים כליל מן המציאות הירושלמית הצבעונית והשורשית שאביך צייר בספריו. רק מאוחר יותר הגעת לחומרים האלה? היה קשה לגעת בחומרי הילדות, במורשת של אבא?

א. ב יהושע: "משפחתי נמצאת בארץ כמה דורות. משפחתי גרה בשכונת טלביה, בחברה שברובה היתה חברה אשכנזית. בבית דיברו עברית וצרפתית. אמי באה ממשפחה מרוקנית שהגיעה בשנות השלושים. בתנועת הנוער הייתי מעורה בהוויה הארצישראלית. לא ספגתי בילדותי את כל ההווי של היישוב הספרדי הישן, את המתחים בין העדות. בראשית כתיבתי טיפלתי בחומרים כלליים, אוניברסאליים. ברומן "מר מאני" הגעתי לאותם חומרים ספרדיים ומשפחתיים שאבי כתב עליהם".

בכתיבתך מורגש, ששילוב היסוד המזרחי אינו עניין של פולקלור. כיצד כל זה מתקשר לביוגרפיה שלך ?

בדיוק. תיאור הדמויות הספרדיות והמציאות המיוחדת הזו מציג תמונת עולם מורכבת יותר. מעין ניסיון לבחון את המיתוס הזה שאילו ההיסטוריה הציונית היתה מובלת על ידי מזרחיים, הכל היה נראה אחרת.הסיפור מנסה לתאר מציאות מורכבת, להציג אופציה אחרת.

הדרך שבה אני מתאר את מר מאני, למשל, אינה דרך סיפור עדתי. דמותו של מאני מתוארת באמצעות הדים מהמאה ה19 , בכלים ספרותיים, לא כקוריוז פולקלורי, אלא בתוך הטוטאליות של העם היהודי..

אבי היה חוקר, מתעד. בספריו יש לקט של חומרי גלם מירושלים הישנה, מן ההווי הספרדי. החומרים האלה חלחלו ליצירה שלי.

אפשר לומר שאתה בעצם ממשפחה ספרדית שונה מן המשפחות הספרדיות שחיו במתח עדתי, שהגיעו בעליות ההמוניות.

אני שייך למשפחה שלא הגיעה לכאן בגלל אנטישמיות או מצוקה או רדיפות. הם באו לכאן כדי לחוש תחושת בית טבעית. אני חש גאווה להיות חלק ממשפחה זו. מאותה מוטיבציה מיוחדת, אותה תחושת בית היא גן נדיר.

אחרי 7 רומנים, קובצי סיפורים, מאמרים. האם אין בך תחושה של עייפות החומר. שתבוא איזו שתיקה, כמו שקרה לביאליק?

הכתיבה נותנת לי סיפוק עמוק. יש בי דחף לספר סיפור. החיים ממשיכים לספק לי נושאים, ובארץ הזו לא חסרים נושאים.בכל ספר חדש אני מתחיל הכל מההתחלה. אני נשפט עליו ולא על הישגי העבר. ההתרגשות והאתגר קיימים כל הזמן. אדם.

שאלה לסיום: האם ההצלחה של עמוס עוז בביוגרפיה שלו "סיפור של אהבה וחושך" יוצרת בך רצון לכתוב את הביוגרפיה שלך ?

בסיפור שלעמוס עוז יש תיאור של טראומה ממשית. לביוגרפיה שלו יש גרעין חזק, ההתאבדות של האם. כדי לכתוב אוטוביוגרפיה צריך שתהיה בקורות החיים איזו ליבה של סיפור, טראומה. צריך שתהיה לך תחושה של חשיבות לסיפור החיים שלך. לי אין בקורות חייטראומה כזאת. אמשיך לכתוב על נושאים אחרים, והתחושה שיש בארץ קהל גדול של קוראי ספרות מניעה אותי להמשיך ליצור.

קריאה נוספת - אימגו

א. ב. יהושע / מסע אל תום האלף

אברהם ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

אנטישמיות - תגובה לסופר א. ב. יהושע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק