אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיים באר / אל מקום שהרוח הולך - מאוטופיה למיסטיקה חלק ב


התמונה של יוסף אורן

לחלק הקודם של המאמראפשר שפנייתו של חיים באר למיסטיקה ברומאן "אל מקום שהרוח הולך", מבטאת את אמונתו כעת, שהמיסטיקה תצליח במקום שלהערכתו איכזבה ונכשלה עד כה האוטופיה הציונית בהגשמת מטרתה העיקרית: לקיים את ארץ ישראל בשלמותה בידי העם היהודי.

-------------------------------

חיים באר / אל מקום שהרוח הולך. הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2010, 452 עמ'. לרכישת הספר בהוצאה

מאחר ש"אין מראים לו לאדם בלילה אלא מה שהוא מהרהר בו ביום" (83), אין לתמוה שגם החלומות אשר פקדו את האדמו"ר בשנתו עסקו בנושא שהטריד את מנוחתו בהקיץ: האם יפקוד אותו מותו בהגיעו לגיל 48, כפי שפקד את "היהודי", או שגורלו יהיה שונה מגורלו של קודמו באדמו"רות. ואכן, באמצעות סדרה של חלומות, שבהם התגלה "היהודי" לאדמו"ר בדמות שור הבר – ורמז לו שמגורלם של שני אבותיו יתקיים בו דווקא הגורל של זה שנפטר בהגיעו לשנת ה-מ"ח בחייו – מעביר באר את הקורא משני הרבדים הריאליסטיים לרובד המיסטי, שבו יסופרו ויתוארו אירועים מדהימים ואי-רציונאליים.

האדמו"ר זכה להתגלות "היהודי" אליו בחלום בדמות שור בשלושה מועדים של תחילת השנה – בראש-השנה, ביום-הכיפורים ובחול-המועד סוכות. בחלום הראשון ראה האדמו"ר שור ענק שקרניו הסתבכו בין אילנות החורש על צלע הר מושלג. מאחר שהשור היה לבן כולו, בלטו על מצחו "שלושה רישומים שחורים". השור אחז בטליתו של האדמו"ר, קרא בשמו והחריד את הדממה בגניחותיו ויבבותיו (56), אך עדיין לא הזדהה כ"יהודי".

הופעת השור בחלום השני התרחשה על רקע נופי ברור יותר: בפיסת נוף מסולע התנופפו דגלים בשלל צבעים וחבורה של גלוחי ראש בגלימות אדומות הסתכלו בהם (60). השור – יק לבן שקרניו זהב – עמד על צוק גבוה, עוטה אור כשלמה, ושלושת הרישומים השחורים על מצחו הצטיירו כעת באופן ודאי כאותיות העבריות יו"ד וקו"ף – רמז ראשון ל"יהודי", ששמותיו, יעקב יצחק, נפתחים ומסתיימים באותיות האלה, אשר בהצטרפן זו לזו הן נקראות כמילה "יַק". והפעם השור לא רק קרא בשמו של האדמו"ר, אלא גם זעק לעזרתו במשפט ברור, שצורפו בו חלקי פסוקים משני מזמורים בתהילים: "עֶזרתי ומְפַלטי אתה, אל תאחר!" (מ'-18) ו"רְאֵה עונְיִי וחלצני" (קי"ט-153).

בחלום השלישי פנה אל האדמו"ר אדם שראשו ופניו היו מכוסים, אשר ישב בסוכה ודיבר אל חבורת גברים גלויי ראש בגלימות אדומות. האיש מכוסה-הפנים הזדהה הפעם במפורש כ"יהודי" מהעיירה פשיסחא (70). אך כשהסיר את המסווה מעל פניו ראה האדמו"ר כי לאיש פני שור (76). בסיומו של החלום נפרד "היהודי" מהאדמו"ר באומרו: "השנה, יעקב יצחק'ל בני, באתי לראותך. כעת חיה תבוא אתה אלי" (82). בדבריו אלה בישר "היהודי" לאדמו"ר שנותרה לו רק שנת חיים אחת עד להסתלקותו מהעולם הזה.

האדמו"ר ניסה לשער מדוע נקצבו לחייו של "היהודי", וגם לו כממשיכו בדור הנוכחי, בדיוק מ"ח שנים בעולם הזה. את השערתו רשם ב"מגילת סתרים", שבה צירף לקרעים, שנותרו אצלו מהחלום כשהתעורר, גם את השערתו בצורת חיזיון שנברא בדמיונו. החיזיון מתרחש ב"בית המדרש של מעלה". בהגיעו לשם יחד עם "היהודי", כבר נמצא במקום גם "החוזה". ומיד התחדש ריב הדברים ביניהם, ועל כך גזרו עליהם הנכבדים בו-במקום "להיות מוחזרים לעולם" למשך מ"ח שנה בדמות חיות – "היהודי" בדמות שור הבר ו"החוזה" בדמות לוויתן (81). ונאמר להם, כי אם יתברר בתום השנים האלה, שלמדו מן הניסיון והפסיקו להתקוטט, ישולשל אליהם חבל משמים שבאמצעותו יוחזרו ל"מתיבתא דרקיעא" (82).

מעשי ניסיםם

נסער משלושת החלומות, החליט האדמו"ר להגשים את הצו ששמע מפי "היהודי" בחלום השלישי, וגילה לשמחה דנציגר את רצונו לצאת אל המקום ש"היהודי" הועיד לפגישתם. אחרי ש"איש סודו הנאמן" ירד לחקר הפרטים, וזיהה בעזרת אחרים שהנוף בחלומות של האדמו"ר הוא של טיבט וכי שור הבר הוא היַק הטיבטי – יצאו השניים בהסתר למסעם אל טיבט בערב ראש-השנה 2008, לחפש שם את השור הלבן בעל הקרניים הזהובות. במהלך המסע הזה התרחשו לאדמו"ר בממשות שלושה אירועים בלתי-טבעיים. מאחר ששלושת האירועים המיסטיים מקבילים לשלושת החלומות שחלם האדמו"ר לפני צאתו למסע, מן הדין לפרט אותם ולהבליט גם בהם את ההדרגתיות.

בהקבלה לחלום הראשון, התרחש הנס הראשון במכון הזואולוגי שבו נפגש האדמו"ר עם פרופ' שוֹנְג-לי. את הסבריו סיים המארח באגדה מקומית המספרת "כי פעם בארבעים ושמונה שנים משתלשל ויורד מהשמים חבל שזור וזוהר, שמראהו כמראה הברק, קצהו האחד אחוז ברקיע וקצהו האחר נוגע בפסגתו המחותלת בערפל של אחד ההרים המתנשאים מעל לאגם, ויק זהוב צעיר, כמעט עגל, מוּרד בו ארצה, אל האדמה. במקום ההוא, על ההר, כבר מחכה לו היק הזקן שמלאו ימיו, ולאחר שהם עומדים מחרישים זה מול זה שעה קלה אוחז הזקן בחבל ועולה בו לאט לאט למרום" (54).

הנס השני התרחש לאדמו"ר בהקבלה לחלום השני, אחרי שקיבלו מהנזיר בטְרֶ-יֶרְפּה את מפת פיזורם של היקים החופשיים בטיבט. בתום ארוחתם פרש האדמו"ר להתפלל. וסלנה הזדרזה להזעיק את אוסקר כדי שיצלם את האדמו"ר כשהוא מתפלל בשדה, סמוך לשלושה יקים שליחכו עשב. וזה מה שקלט אוסקר במצלמת הווידיאו שלו: "פתאום חדלו הבהמות לאכול, הגביהו את רגליהן הקדמיות ועמדו על רגליהן האחוריות כעמידת איש. - - - כשפסע הצדיק שלוש פסיעות לאחור וסיים את תפילתו, הורידו היקים את רגליהם הקדמיות ארצה וחזרו ללחך את העשב כמקודם" (259).

מופלא ומיסטי משני האירועים הקודמים הוא האירוע שהתרחש לאדמו"ר – בהקבלה לחלום השלישי – על חוף הנַאם טְסוֹ "האגם המלוח הגבוה בעולם", שאליו הגיעו לפני כניסת השבת. הפעם הזדרזה סלנה להצטייד במצלמת הווידיאו כדי לצלם את האדמו"ר ואת דנציגר בלבוש השבת המסורתי שלהם שקועים בתפילתם. וזה מה שראתה וקלטה המצלמה: "מבין שני ניצבי אבן יצא לקראת המתפללים יַק לבן אדיר ממדים, גדול כמעט כפליים מן היקים שהארץ מלאה אותם. - - - באפס קול קרב היק הזקן אל רבי יעקב יצחק, וכשהיה ממש לידו שרבב את לשונו וליקק את פניו. - - - כמי שלרגע הזה חיכה ימים רבים, ליטף (האדמו"ר) את פניו של היק שהרכין ראשו לפניו, נשק לו על מצחו, ליתר דיוק על האותיות יו"ד וקו"ף הכתובות שם - - - וכמו על-פי אות שניתן מגבוה עקר היק ממקומו וחזר לאיטו אל אחיו המחכים לו בין שני האוהבים שנהפכו לנציבי אבן" (314).

שלושת האירועים המופלאים האלה בישרו את ההתרחשות המיסטית שציפתה לאדמו"ר בסיום מסעו בטיבט. עוד לפני שנפגש האדמו"ר עם הנזירה הזקנה מהמנזר ברְטינְג, "נח מבטו על עץ אחד, זקן עד מאוד, שאחד הברקים היכה בו ושרף את לבו - - - ואף שאוּכַּל כולו, הוציא פרח ויצֵץ ציץ", וכמי שלבו ניבא לו את סופו אמר לסלנה: "הנה, זה 'היהודי הקדוש'!" (296). אחר-כך פגש את הנזירה, ואף שלא נפגשו קודם, הצטיירה שיחתם כממשיכה שיחות קודמות ביניהם (299), ובמהלכה הבטיחה לו הנזירה, כי אחרי שיעפיל שנית אליה, בסיום מסעו בטיבט, יפגוש על ההר את "היהודי" שנתגלגל ביק. אף שאוסקר וגם סלנה ניסו אחר-כך להניאו מלשוב אל בית-המנזר המבודד של הזקנה, התעלם האדמו"ר מנימוקיהם וחזר לשם כדי לפגוש את "היהודי" – מטרת נסיעתו לטיבט.

הפגישה בין האדמו"ר ו"היהודי" מתוארת כאירוע קוסמי. היא מתרחשת ביער הערערים, שבמקורות הוא יער הבודדים והגלמודים. סערה פתאומית החלה אחרי שהאדמו"ר העפיל להר. השמש נאספה ואפלה כיסתה את ההר. השמים רעשו והאדמה רעדה. אוסקר זיהה שהיו אלה טורנדו ורעידת אדמה. ואחרי הרעש – אש ברקים. אחד מהם פגע בערער עתיק יומין "ועשהו בן רגע גוש פחם" – "ואחר האש קול דממה דקה - - - וקול מרכבה נשמע על ראשי ההרים, ומתוך הערפל המחשיך לארץ ביום אור ראה שמחה בונם (דנציגר) יק ענק רוכב על במתי עב - - - עד שנבלע בין הערערים - - - והיק הקדוש זינק ממעבה היער ועלה בסערה השמימה ועל גבו הצדיק". ובעוד שמחה מזעק כאלישע "'אבי-אבי, רכב ישראל ופרשיו', ראה פתאום את היק מנער מעליו את רוכבו ומפילו אל הערפל הפרוש תחתיו" (376-374).

פרקי ה"אפילוג"

טוב היה עושה חיים באר לוא סיים כאן, בסיום פתוח לכאורה, את עלילת ספרו, כי כאן הגיעה לשיאה – במותו של האדמו"ר, במהלך הפגישה עם "היהודי", בדיוק כפי שקצב לו גורלו – בשנת חייו ה-48, הגיל שבו סיים גם "היהודי" את חייו הגשמיים. אך מאחר שהשעין את רובד המיסטי על שני רבדים ריאליסטיים, שפותחו בשקדנות רבה עד לסצינה שיאית זו, נאלץ באר להשלימם, ולספר מה אירע עם גיבוריו אחריה. ועקב כך נוספו בסיום הרומאן פרקי "אפילוג", שבהם חזר באר אל הרבדים הריאליסטיים וסיפר, כי האדמו"ר נפצע בסערה על ההר באופן אנוש, וכי עמיתיו למסע – ובראשם, כמובן, סלנה אהובתו – שעמדו חרדים בשיפולי ההר וקיוו לשובו בשלום מפסגתו, נחלצו להצילו. בכך לא הסתפק, אלא גם הוסיף ב"אפילוג" שלושה פרקים, מעמ' 405 ואילך, שבהם סיפר על האירועים בחצר החסידות האוסטילית אחרי פטירתו של האדמו"ר ועל ביקורה בישראל של סלנה במעוזו של אהובה בבני-ברק.

אילו סיים באר את הרומאן במוות המעורפל-מיסתורי של האדמו"ר, באירוע המיסטי שכה הצליח ושיכנע בתיאורו, היה מצדיק בעזרת תובנות שאינן לוגיות-רציונאליות גם את הניסים שאירעו לאדמו"ר קודם לכן, גם את הרגשת האדמו"ר, כי חייו כבולים לגורל שקצב לו רק מ"ח שנות חיים בעולם הזה, וגם את החזיונות שחזה האדמו"ר על אבותיו הצדיקים –"החוזה" ו"היהודי". מלבד שפרקי "אפילוג" אלה מיותרים מבחינה ספרותית, כי הם מספקים מידע בלבד על קורות הדמויות אחרי שהמסע לטיבט הסתיים, הם גם מפוגגים את הרושם העז שהותירו הפרקים של הרובד המיסטי.

שיפוטם של הפרקים האחרונים ברומאן באופן זה וגם ההסתייגות מפרקי הרובד הארוטי, נועדו להצביע על ייחודו של הרובד המיסטי ועל ההישג הספרותי הנדיר שהגיע בו באר מבחינה ספרותית. עם זאת, אין השיפוט הזה ממעט מן העובדה, שגם הרובד הארוטי – לוא נבחן רק לעצמו – ולא כל שכן הרובד הפיקרסקי כתובים היטב ומשקפים את יכולותיו המיוחדות של באר לתאר סצינות מורכבות, שלא קל להמחישן במילים, ולהגישן בעברית העשירה והמהודרת שבה הוא כותב את עלילות ספריו. הטענה העיקרית בשיפוט זה מתמקדת בחוסר-ההתאמה בין פרקי הרובד הארוטי ופרקי ה"אפילוג" לבין פרקי הרובד המיסטי.

בעבותות הזמן

אף שבעלילת הרומאן, כפי שהוגש לקורא, אין שום התייחסות גלויה ומפורשת לאקטואליה, רמזה הכותרת של מסה זו, שבכלל יצירתו של חיים באר מבטא הרומאן החדש שינוי בעמדתו כלפי נושא אקטואלי, המעסיק אותו בדיוק כפי שהוא מעסיק את סופרנו האחרים. כזכור, ביטא באר ברומאנים "נוצות" (1979) ו"עת הזמיר" (1987), באופן סאטירי ובהשפעת הזמן שבו נכתבו את אכזבתו מהאמונה אשר החזיק בה עד מלחמת יום-כיפור, שבעזרת הדבקות באוטופיה הציונית, אשר כוחה התחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, יוגשם חזונה על השבת ארץ ישראל בשלמותה לעם היהודי. השקפתו של באר ביחס לחזון הזה נותרה בלתי ברורה מאז נפרד בשני הרומאנים האלה מהאוטופיה, אחרי שפסק להאמין בכוחה להתממש, ועד הופעתו של הרומאן "לפני המקום" (2007), שהופיע שנים אחדות בלבד אחרי שדעכה האינתיפאדה – מלחמת הטרור הרצחנית של הפלסטינים, שכוונה לא רק נגד לובשי המדים, אלא בעיקר נגד האזרחים במדינת-ישראל.

בעלילת "לפני המקום" סיפר באר על חרדה שמילאה אותו בימי האינתיפאדה השנייה, פן אלה ימיה האחרונים של המדינה. למעשה ביטא באר את הרגשת הרִיק שהותירה בו הפרידה מהאוטופיה, אחרי שהתרופפה אמונתו ביכולתה של הציונות להגשים את חזונה. בלי הגיבוי של האוטופיה, המעניקה כוח להאמין גם במה שמצטייר כבלתי-אפשרי להשגה, ישב וכתב בימי האינתיפאדה הזו רומאן דיסטופי בשם "מילים ללא ארץ" – כך גילה באר ברומאן "לפני המקום" – שאותו גנז אחרי שנוכח, שהמדינה שרדה את האינתיפאדה והצליחה להתאושש מפגעיה ונזקיה. ברומאן הדיסטופי הזה טען, כי בדומה לתוכניתם של הנאצים במלחמת העולם השנייה למחוק מעל פני האדמה את "הציוויליזציה היהודית", כך שואפים הערבים להביא כליה על "הציוויליזציה הציוניות" באמצעות האינתיפאדה. לפיכך הטיל על גיבור הרומאן להציל לפחות מכיליון במועד את הספרים שנכתבו בשנות קיומה של המדינה מפני "נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשועפאט, אל-ערוב וענאתא", לפני שיפשטו על הספריה הלאומית בירושלים ויעלו באש את כל אוצר הספרים שבאולמיה ובמרתפיה*.

על בסיס המידע הזה ברומאן "לפני המקום", שבו התוודה באר על השפעתה החזקה של האקטואליה עליו ועל כתיבתו, מוצדק לשער, שגם ברומאן הנוכחי, המצטייר כרחוק מכל ספריו הקודמים מ"המצב" ומ"הסכסוך", הצפין את תגובתו לממשות שלנו. ולכן, אף ש"הסכסוך" מוזכר ברומאן רק פעם אחת, בוויכוח שהתלהט בין דנציגר לסלנה (292-290), אפשר שגם פנייתו של באר ברומאן הזה, לעסוק במיסטיקה ולהמחיש את כוחה האדיר להשפיע על המתרחש בממשות, מבטאת את אמונתו כעת, שהמיסטיקה תצליח במקום שלהערכתו איכזבה ונכשלה עד כה האוטופיה הציונית בהגשמת מטרתה העיקרית: לקיים את ארץ-ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. במילים אחרות: חיים באר מילא ברומאן החדש במיסטיקה את החלל והרִיק שהותירה אצלו הפרידה מהאוטופיה ב"נוצות" וב"עת הזמיר".

הקורא ודאי שם לב שברומאן החדש מייחס באר משמעות מיסטית לפרק זמן המקיף 48 שנים. זהו מספר השנים שנקצב לחייו של "היהודי" וגם לחייו של האדמו"ר. נכבדי ה"מתיבתא דרקיעא" בחזיונו של האדמו"ר קצבו מספר שנים זה לגירושם של "החוזה" ושל "היהודי" מחברתם וקבעו שרק בסיומן של שנים אלה יוכלו הניצים הבלתי-נילאים לשוב למתיבתא שלהם. ובאגדות הטיבטים נקבע מספר שנים זה כמועד לחילופי דורות בין היקים הקדושים. הייתכן שכעת, אחרי שהפסיק להאמין בכוחה הגואל של האוטופיה והחל לבטוח בכוחה הגואל של המיסטיקה, מנבא באר – באמצעות החזרה בעלילת הרומאן באופנים שונים על 48 השנים כפרק זמן הדרוש לשינויים גורליים – על אירוע ניסי שעומד להתרחש לנו?

ואשר לזיהוי האירוע הזה: מצד אחד הוא קשור לשנת 48 במאה שחלפה, שנת ייסודה של המדינה, אך מצד שני עליו להתקשר לסיום "הסכסוך" המאיים מאז על קיומה. ולכן, סביר לשער, שבחוזרו שוב ושוב על מספר השנים הזה, כיוון אותנו באר לשנת 2015, שהיא השנה שבה נציין חלוף 48 שנים מאז מלחמת 1967, שבתוצאותיה מתמקד "הסכסוך", אף שהערבים מחממים בה-בעת על אש נמוכה את אי-השלמתם עם תוצאות מלחמת 1948, ורק מסיבות טקטיות מצניעים לפי שעה עובדה זו. ואם השערה זו נכונה, אזי כיוון אותנו חיים באר ברומאן הזה לצַפות בשנת 2015, להתרחשותו של אירוע ניסי וגורלי בתולדותיו של העם היהודי ובחיי מפעלו בציון, כי בו תירש תקופה חדשה את התקופה הישנה ורווית הדמים. ועיקרו של השינוי: תסתיים התקופה בת 48 השנים שהוקצבה ליק הזקן ותיפתח תקופה חדשה – תקופתו של היק הצעיר.

ואם קלע הפירוש בהשערתו זו על הבשורה שהוצפנה על-ידי חיים באר בעלילת "אל המקום שהרוח הולך", מוצעת לחיים באר ההצעה הבאה: אם חזרת בעיניים מצועפות כיסופים להאמין בהגשמת חזונה של הציונות בעזרת גאולה מיסטית מידי שמים, במקום להמשיך ולהאמין באופן מפוכח בכוחה הגואל של האוטופיה הציונית להגשים חזון זה, כדאי לך אחרי הרומאן הזה לשקול מחדש את הסרת הכיפה, שהרי מיסטיקה מצדיקה את חבישתה מחדש על הראש.

- - - - - - -

* הפירוש המלא לרומאן זה נכלל בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

* * יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע ספרו החדש "השאננות לציון בסיפורת הישראלית".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן