אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סודות מרקש / לימור שריר


שחרור מחרצובות הריאליזם

על הרומן של לימור שריר "סודות מרקש", כרמל 2010, 181 עמ'

לימור

לימור שריר. סודות מרקש, כרמל 2010, 181 עמ'

אני מחשיב את עצמי לחסיד של הריאליזם, ומסכים עם אהרן מגד שהסגנון הריאליסטי פתוח לאינספור אפשרויות, כי המציאות הרי היא עניין רחב ורבגוני*), לכן באורח אוטומטי כמעט אני "שופט" יצירה על פי התאמתה, או אי התאמתה, לכללי הז'אנר הזה, וברור שגישה זאת עלולה לגרום עוול ליצירות בעלות כיוון שונה."סודות מרקש" הוא בהחלט לא רומן ריאליסטי, למרות ש"ריאליזם" מוזכר בעטיפה האחורית. לטעמי, לא מדובר רק על ערבוב בין ריאליזם לדמיון, כמצוין שם, אלא על רומן שהוא ממש על גבול הסוריאליזם. אבל לפני שאחווה דעתי על הכתוב ברומן זה אביא בתמצית את סיפור המעשה שלו: נעים, נער בן שתים עשרה, חי עם הוריו בעיר מקנס שבמרוקו. האב, מחמוד ליישי, הוא עיתונאי ועורך בעיתון "חדשות מרוקו", המבקש לחולל במילים תמורה בשלטון העריץ של המלך חסן. מאמריו מביאים עליו ועל משפחתו אסון – זרועו הארוכה של השלטון לוכדת אותו, והוא נרצח בצורה מסתורית בהולכו בשוק בדרך אל מערכת העיתון. האֵם, סמירה ליישי, מתדפקת בשערי השלטון כדי להגיע לשורש התעלומה – מי רצח את בעלה. היא מגיעה אל מפקד המשטרה חסן אל-עבד, אשר מסתבר כי הוא עצמו אחראי לרצח, ולאט לאט הוא ממלא את מקומו של האב במיטתה של האם (ראו "ריצ'רד השלישי" ו"המלט" של שקספיר). נעים מתחבר לשני ילדים הזנוחים על-ידי הוריהם, והמתפרנסים מעבודת כפיים בסבלות בשוק ובעיבוד עורות – אנטוניו וסמיר. עם אנטוניו חווה נעים לראשונה חוויה הומוסקסואלית. נעים הופך להיות למטרד עבור חסן אל-עבד, ובהסכמה מלאה של האֵם, הוא נשלח עם איש בשם אל-וזאן, האמור לגנוב עבורו את הגבול לספרד. אל-וזאן, המתגלה כסוחר סמים, זונח את נעים במלון זול בטנג'יר, המשמש בית זונות, שם הוא חווה בעל כורחו חוויות מיניות מסלידות, אבל שם הוא גם פוגש את סיהאם היפהפייה, אותה ראה לראשונה דרך חרך בחומה של בית המחסה לבנות, אותו ניהלה סמירה אימו. סיהאם היא נערה שנזנחה גם כן על-ידי הוריה, וגורלה ניתב אותה בתחילה לבית מחסה של בנות, שהוזכר לעיל, שם חוותה אונס מידי חברותיה לחדר, ואחר כך - אל הזנות. היא מתאהבת בנעים, אך למרות שגם הוא אוהב אותה – הוא אינו מסוגל להתעלס עמה, שהרי הוא נמשך לגברים, ולא לנשים. למרות זאת, סיהאם עוזרת לו להבריח את הגבול, ואף דואגת שמשפחה ספרדית תקלוט אותו. בספרד עולה קרנו של נעים, המשנה את שמו למנואל, כשמו של בן משפחת דיאז שמת ממחלה, והופך למשורר מפורסם. את כל הזיכרונות, החלומות וההזיות, הנוגעות לחייו ולכל מי שפגש בחייו, חווה מנואל-נעים בסוף חייו כשהוא שוכב על ערש דווי.קורות חיים מן המין הזה, בסגנון "עלובי החיים", מזמינות את הקורא לחוות הרצאה ריאליסטית, ואפילו נטורליסטית, אלא שבמקרה דנן הנטייה "הטבעית" הזאת של הקורא עלולה לגרום להבנה לא נכונה של היצירה.העניין דורש הסבר:ברומן זה ייתקל הקורא האמון על הריאליזם בהרבה מוזרויות: חבורה של שלושה נערים, שלפחות שניים מהם הם נערי רחוב זנוחים, ובוודאי אנאלפביתים, יודעים את סיפוריהם של הרקולס, קרתגו, עלילות הפירטים, הדרך המופלאה של הפריית האלמוגים (עמ' 12 – 13, 20 – 22, 35 – 37); נעים, הגיבור הראשי של הרומן, מכיר את ההיסטוריה הרומית במלחמתה בקרתגו, ואת פרטי סיפורה של המנהיגה היהודייה של הבֶּרבֶּרים שלחמו בערבים המוסלמים, הלא היא דהינה אל-כהינה (79 – 80, 98 – 104, 149 – 152); סיהאם האנאלפביתית מדברת במליצות (עמ' 106, 110, 123); זקן עלוב אחד פולט דברי הגות על האל, דברים המזכירים את הפילוסופיה של שפינוזה (עמ' 139 – 142); וזקן עלוב אחר מדבר בשפה גבוהה ההולמת משורר:

"אומללים חייהם (של המבקשים לגנוב את הגבול מטנג'יר לספרד), ואומלל לא פחות הוא מותם. הסתכלו על הים, כמה יפה הוא בגלימת הטורקיז שלו, בגליו המנצנצים המלטפים את החול, מותירים אחריהם שובל קצף עדין. אך אל תטעו בו, כהרף עין הוא הופך למפלצת הבולעת אותם לקרבה..." (עמ' 134).

הדָבֵק בריאליזם, יתקשה להבין כיצד יכולים להיות לסיהאם האסופית, שכאמור גורלה ניתב אותה לזנות, קשרים עם משפחת דיאז בארקוס שבספרד, אליה בורח נעים, וכיצד קורה שבדיוק בנם של הזוג דיאז נפטר ממחלה, גופתו איננה נקברת עד שנעים מגיע לחוף ספרד ויכול למלא את מקומו במשפחה ובמרשם התושבים. כן לא ברור כיצד תיקשר נעים מייד עם בואו עם משפחת דיאז, הרי אין רמז שמלבד מרוקאית הוא ידע שפה אחרת (עמ' 145 – 147, 154 – 155).כל התמיהות הללו באות על פתרונן אם מעיינים כהלכה בפרק ראשון ובפרק האחרון של הספר – שם מסתבר שהדובר הוא משורר הומוסקסואל זקן, החולה במחלה סופנית, והוא איננו שולט, לא רק בגופו, אלא גם במחשבותיו, הגולשות ללא הרף אל עולם החלום וההזיה. הספר גדוש בחלומות ובהזיות אותן הוזה נעים הנער, מתוך נקודת המבט של מוחו הקורס של המשורר הזקן והחולה - מנואל (שלפנים היה שמו נעים). בקריאה שנייה של הרומן הסתבר לי שחלק גדול ממנו שייך לאותו עולם שהמציאות מתעוותת בו, ולהיגיון אין בו שליטה. ההזיות והחלומות תופסות את חלק הארי של הספר, והן מתפרשות על פני כל תחום אפשרי – פוליטיקה, פילוסופיה, דת, ובעיקר – ארוטיקה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית (עמ' 12 – 13, 76, 79 – 80, 87, 90, 98 – 100, 102 – 104, 121 – 123, 132 – 134, 145, 149 – 153, 159 - 162, 180). מצד אחד, יש במנואל הזקן געגועים גדולים לאימו ולסיהאם שהיטיבה עמו, אך הוא איננו חדל להשתוקק לנערים גם כאשר הוא נמצא על ערש דווי. ההזיות שלו נעות בין תשוקה גדולה אל האישה האֵם, ובין היסחפות ארוטית אל גופיהם של נערים. מצד אחד הוא דוחה את ללה זוהיר, המדאם של בית הזונות, וכן את סיהאם הנערה הזונה המאוהבת בו (עמ' 85, 87, 91, 101), ומצד שני הוא מאונן בהיזכרו בחזה הענק של ללה זוהיר, ובחלומות הרטובים שלו הוא רואה עצמו מתעלס עם סיהאם, ויונק מחזה השופע של דהינה אל-כהינה (עמ' 87, 102 – 104, 152 – 153), אבל רוב ההזיות הארוטיות של נעים-מנואל הן על התעלסות עם נערים (עמ' 132 – 134, 145, 180).לאחר שהבנו מה עומד מאחורי "הסטיות" מן הריאליזם הצרוף, ניתן להתענג על הלשון הפיוטית מאוד של הספר, שלעיתים נדמית לשירה ממש (בעיקר פרק 44 - "דיונות הזהב והכסף" – עמ' 174 – 176, המופיע כסיפור בפני עצמו גם בקובץ הנושא שם זה, וראה אור בהוצאת כרמל ב 2008). ההרצאה הפיוטית הולמת את מנואל, המשורר הזקן והחולה, המעלה זיכרונות, שיש בהם גם ממין הצוואה של שכיב מרע, אמירות של איש חכם, מנוסה וסקפטי כמו אלו של קוהלת: הנה, האב נלחם במילים נגד השלטון האבסולוטי של המלך חסן, נגד העוני, העזובה, השחיתות והיעדר חופש דיבור, ועל כן נרצח בידי שליחי השלטון. הבן מבקש חיים חדשים בספרד הנחשבת לארץ החלומות, והנה, הוא נקלע לארץ הנאנקת תחת שלטונו העריץ של הדיקטטור פרנקו. נעים ברח ממרוקו לספרד, והפך להיות המשורר מנואל. הוא רצה לתקן את העולם, והנה הסתבר לו שאפילו את עצמו הוא לא היה מסוגל לתקן. הוא משתוקק לחזור להיות נעים, לחזור למולדת הישנה, ומביט באירוניה על חוזה הנער, המבקש להיות משורר גדול כמו מנואל, ומקווה לזכות בחופש הגדול שמעניק דווקא המדבר הגדול שבמרוקו (עמ' 179 – 181).כרקע להזיותיו של מנואל הזקן והחולה מתפרשים בפני הקורא הניוון של החברה המוסלמית במרוקו – העזובה, העוני, הבערות, האכזריות, השחיתות; עולם בו שוחד לשוטרים הוא בבחינת שגרה, בו הורים זונחים את ילדיהם, ואלה מתנתבים אל קיבוץ הנדבות, ואל הזנות; עולם בו ילדים מביאים תיירים לבתי זונות, וגם מנוצלים מינית עבור פרוטות (עמ' 26, 31 – 32, 35 44, 60, 78, 83, 85, 95, 106 – 108, 126, 128 – 131). בעולם העכור הזה מתפצלות הדעות הפוליטיות: מחמוד ליישי, אביו של נעים, ונעים עצמו, מייחלים לדמוקרטיה וחופש הדיבור; ראשיד, העורך הראשי של "חדשות מרוקו", חושש מדמוקרטיה ומעדיף את שלטונו של המלך חסן; לעומתם – דניאל, הנער היהודי, מעריץ את חסן על החסות שהוא העניק ליהודים (עמ' 25 – 26, 40 – 42, 49, 58, 144).המסרים של הספר אינם מעודדים ביותר: מנואל הזקן סבור שאין סיכוי גדול לתקן את עיוותי החברה והשלטון, ואין סיכוי גדול שאדם יצליח לתקן את עצמו. יחד עם זאת , למרות שמנואל נמצא עם רגל אחת בקבר – הוא דבק בליבידו, במקרה שלו – המשיכה אל הנער חוזה. שאיפתו של חוזה להיות דומה למנואל מוארת באור אירוני, אך אין אפילו רסיס של אירוניה בתיאור משיכתו של מנואל אל נעוריו של חוזה.למדנו מלאה גולדברג כי קבצן, שנפגוש במדרכות הכרך, עשוי לעורר בנו רחמים, ואולי סלידה; אותו קבצן, בציור של אמן מחונן, עשוי לעורר בנו התרוממות הנפש. נדמה לי שזאת התחושה שיחוש הקורא את "סודות מרקש", אם רק ישתחרר מחרצובות הריאליזם.*) ראו ריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גרנות