אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בני ברבש / המפץ הקטן


יוסף אורן's picture

הגם זו סאטירה? בני

בני ברבש / המפץ הקטן. הוצאת הספריה החדשה 2009, 125 עמ'.

ספרו החדש של בני ברבש ("המפץ הקטן", הוצאת הספריה החדשה 2009, 125 עמ') מתרכז באירוע מוזר שהתרחש לרועי קובלבסקי. אחרי שנים שלא ריסן את תיאבונו, החליט להשיל את עודפי השומן שהצטברו בגופו עקב כך. בזו אחר זו ניסה דיאטות אחדות וכולן לא סייעו לו לרזות. ואז שמע על דיאטה מבטיחה, המבוססת על אכילה בלתי-מוגבלת של זיתים בלבד. יתכן שהיה יוצא בלא-כלום אך בשלום גם ממנה, אלמלא נתקע גלעין של זית בקנה גרונו באחת ארוחות הזיתים, כה סמוך לאוזנו השמאלית, שאי-אפשר היה להוציאו משם. אחרי ימים אחדים גילה רועי, שהגלעין הנביט עץ-זית זעיר שהחל לבצבץ מאוזנו.

אירוע אבסורדי כזה מעיד על סיפור שאין הוא סיפור ריאליסטי, אלא אלגוריה, המבקשת להפנות תשומת-לב לתופעה כלשהי בממשות. ואכן, במקרה הזה לא צריך להתאמץ הרבה כדי להבין, שעל המראה הגרוטסקי של אדם שעץ-זית מגיח מראשו ביסס המחבר סאטירה, לחלוטין לא מעודנת, שחיציה מופנות לתופעה שהוא מסתייג ממנה. ואשר לרועי – ההתהלכות עם עץ-זית המבליט את חריגותו-מוזרותו היא לדעת המחבר עונש שבהחלט מגיע לו.

מהי סאטירה?

אך לפני שיפוענחו רמזים אלה לפירושה של הנובלה "המפץ הקטן" כסאטירה, נקדים לבאר בקצרה מהי סאטירה. לסאטירה מסורת ארוכה בספרות על כל סוגותיה : השיר, הסיפור, המחזה והמסה. סופרים מסתייעים בסאטירה כדי ללעוג לאלה בחברה שאיבדו את הענווה האנושית, אחרי שההצלחה האירה להם פנים : מנהיגים פוליטיים שהכוח סיחרר את ראשם, ידוענים שסיגלו לעצמם התנהגות של מורמים מעם ובעלי-ממון המנקרים עיני אחרים בעושרם. בנעיצת סיכה באלה הנפוחים מעצמם, מגשימים כותבי הסאטירה עבור הציבור נקמה שאין מתוקה ממנה : ההזדמנות ללעוג לחולשותיהם, למגרעותיהם, להתנהגותם המגוחכת, לסתירות בדעותיהם ולרדידות של רעיונותיהם של אלה המעניקים להמוני האלמונים – הוא-הוא הציבור – את ההרגשה שלקיומם ולמעשיהם אין ערך כלשהו.

אמנם תמיד היו כותבים שניצלו את הסאטירה למטרה מוגבלת וזמנית, לחיסול חשבונות אישיים, אך גדולי הסופרים השתמשו בה למטרה ראויה-באמת : לשחיטת "פרות קדושות". ולכן זכתה הסאטירה להערכה רבה, אף שביסודה היא סוגה אידיאית-דידקטית המקצינה את ההומור מעבר לרמה הקומית החביבה והמשעשעת. לשחיטת "פרה קדושה" נעזר כותב הסאטירה בהקצנות המותאמות לגודל "הבהמה" שהחליט "לשחוט", כגון : ההגזמה (בדומה לקריקטורה), הפארודיה (החיקוי המנמיך), המטפוריקה (הדימוי מתחום נחות) והתימלול המופרז (נמוך מהמקובל או גבוה מרמת הדיבור השכיח). שום "פרה קדושה" לא תשרוד את אלה.

בנשק הסאטירה משתמשים, כמובן, גם נגד יריבים אידיאולוגיים, אך במקרה כזה מוסיפים לארסנל הסאטירי תחמושת המותאמת למלחמה רעיונית והיא הגרוטסקה – המחשה חזותית המבליטה את האידיאולוגיה של היריב, ובעיקר את פרק החזון בה, בעזרת צורה מעוותת ודוחה. סטיריקון המבקש לשחוט "פרה קדושה" בגודל של אידיאולוגיה צריך להתייצב למשימה הזו כשהוא במיטבו, כלומר : מצויד בדמיון מושחז, בשיניים נשכניות ובביטחון מוחלט בצדקת הטבח שהוא עומד לבצע בהשקפה של יריבו. דמיון דל, וולגאריות מופרזת, תימלול פטפטני, והיסוס של השוחט לנעוץ ב"בהמה" ביעילות את המאכלת הממיתה – לא רק מכשילים את הסאטירה, אלא הופכים את כותבה בעצמו לקורבנה הנלעג.

משפחת ימנית

הסיבה שבגללה נבחר רועי להיענש בצמיחת עץ-זית מראשו נחשפת כשמלקטים את הפרטים עליו ועל משפחתו. במשפחת קובלבסקי שלושה דורות, ואף שרועי הוא כבר אבא לשני ילדים, לא הוא ולא סמדר אשתו, אלא מרים אמו היא הפוסקת בעניינים אידיאולוגיים במשפחה. בניגוד לסבא בועז, חותנה, שהוא קוסמולוג בגמלאות ולכן סולד מרעיונות מופשטים, שאי-אפשר להוכיחם באופן אמפירי, המגלה עניין מועט ב"סכסוך", מתבלטת הסבתא מרים במעורבותה הגדולה ב"מצב הישראלי". לה ברור לחלוטין, איך צריכים יהודים להתמודד עם הערבים אחרי השואה, ודבריה הבאים משקפים היטב את האידיאולוגיה שהיא מחזיקה בה.

לדעתה מגלה הממשלה אוזלת-יד בביצוע פעולות שלהנחתה הן פשוטות למדי "כמו למחוק את החיזבאללה בלבנון, או לספח אחת-ולתמיד את יהודה ושומרון" (100). לנוגה, נכדתה בת החמש, היא מסבירה, שחשוב לבצע נטיעות ב"שטחים" כדי להבהיר לפלסטינים "שהשטח הזה שלנו ולא שלהם" וגם "כדי לעצור את הנסיגה המטורפת שמובילה חבורת התבוסתנים מ'קדימה' ומ'העבודה'" (113). ובהגיע החיילים לפנות את אוהבי ארץ-ישראל משטח נטיעות חדש בגדה, שיועד להקמת התנחלות חדשה, התייצבה מולם לשכנעם "שהמקום הזה הוא ערש עמנו - - - ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים" (118). והיא גם זו שהתייצבה בראש דוחי ההצעה, להכריז על שטח הנטיעות הזה כעל אתר בינלאומי, בנימוק "שכל מקום שנטוע בו יהודי – לנו הוא לנצח-נצחים" (121).

בניגוד לאגדה שכלות וחמות צהובות זו לזו, זוכה אמו של רועי לתמיכה מלאה בדעותיה אלה מצד סמדר, המוסיפה לנימוק "הזכויות ההיסטוריות" של חמותה, נימוקים עכשוויים יותר. סמדר תומכת בחמותה משום שהיא מכירה את "המנטליות הערבית". ואחרי שהיא מפרטת את רשימת המאפיינים של המנטליות הזו – וקובעת על-פיהם, שהערבים הם חמומי-מוח, מסוכנים, ערמומיים ומפירי הבטחות – נשמעת הגיונית לחלוטין מסקנתה, ש"בגלל זה אי-אפשר להגיע איתם לחוזה - - - ואז נשאר לך רק להכות בחזרה, כי הדבר היחידי שהם מבינים הוא כוח" (99-97).

מאחר והדעתנות האידיאולוגית היא נחלת הנשים במשפחת קובלבסקי, גם רועי, ממש כמו אביה של סמדר, איננו פולש לתחום התמחותן ואיננו מצהיר על עמדותיו הפוליטיות, אך בנו בן השלוש-עשרה, אספי – שעליו הטיל בני ברבש את תפקיד מספר העלילה – מגלה לנו, שבעמקי לבו מחזיק אביו בדעות של אמו (102). אספי גם בוגר מספיק כדי להבין את האירוניה במצב שנכפה על אביו, שעץ-זית תקוע בראשו ומטה בכובדו את ראשו שמאלה "למרות הנטייה (הפוליטית) שלו לימין" (103). ואכן, רועי מתאמץ להתגבר על השפעת העץ, המטה במשקלו את ראשו שמאלה, ובעת הזאת מתרכז בתהליך הפוטוסינתזה, שעץ-הזית מבצע בראשו, המסחרר אותו ומשבש את כל מאזן הגלוקוז בדמו. ובייאושו הוא מוכן אפילו להסתכן בנסיעה לשטחים, כדי להיפגש שם עם פלסטיני, שהוא מגדל הזיתים הכי ידוע במזרח-התיכון, ולקבל ממנו עצה, איך להפריד את העץ מראשו (100).

בניגוד לבוגרים במשפחת קובלבסקי, שקל להציבם לצד הסבתא לפי קרבתם התיאורטית והמעשית להשקפה הלאומית-ימנית של המשפחה, קשה יותר, לפי שעה, לקבוע היכן להציב את הנכדים. אשר לאספי, סבא בועז מזהה אצלו "פוטנציאל להיות מדען" (עמ' 19), ולכן הוא מניח, שהנער יהיה נבון מספיק וממש כמוהו יתרחק מרעיונות מופשטים, שמהם עשויות האידיאולוגיות, ויתרכז בבדיקת העובדות בכלים האובייקטיביים של התבונה. סבא בועז גם מעודד את אספי לנקוט עמדה עצמאית מול הלחץ המופעל עליו במשפחה, לאמץ את השקפת המבוגרים האחרים ובראשם הסבתא, ולכן הוא מספר לאספי, שההתכתשות בין יהודים לפלסטינים על השטחים היא בעיניו עדות למוגבלות הידיעה של שני הצדדים, אשר אינם מודעים לעובדה, שמפץ נוסף, המאיים על היקום, יציף אותו במים ויהפוך למיותר סכסוכים על שטחים בכל מקום בעולם ובכלל זאת גם במזרח-התיכון (116-111). למניעת טעות בהבנת שם הספר, נקדים ונאמר שלא למפץ מחריב-עולם זה כיוון ברבש את השם שבחר לספרו.

ההסבר הזה של סבא בועז אכן פוקח את עיניו של אספי, המפגין את עצמאותו המחשבתית בהרהורים אפיקורסיים על השקפת הסבתא והוריו : "למה אנחנו רבים עם הפלסטינים על כל חתיכת אדמה, כאילו זה או הם או אנחנו, בזמן שברור למדענים שלא הם ולא אנחנו" (117). שאלתו זו רומזת, שבו, כנראה, תיעצר הצלחתה של סבתו להשפיע על בני המשפחה להחזיק באידיאולוגיה הלאומית-ימנית. פחות אירונית, אך לא פחות נבונה, היא השאלה ששאלה נוגה, אחותו בת החמש של אספי, אחרי שהאזינה לחיזוי זה של הסבא בועז : "אם כל העולם עומד להיחרב, בשביל מה לנו לעשות את כל הנטיעות האלה?" (113). דומה, שגם היא לא תסב נחת לסבתא בהגיע המועד שלה לקבוע את השקפתה בנושא "הסכסוך".

ההתבטאויות האלה – העוסקות ב"חתיכת אדמה" וב"נטיעות" המזדרזות לקבוע זכויות בעלות עליה – מלמדות שהאלגוריה בספרון "המפץ הקטן" היא סאטירה פוליטית-אקטואלית על משפחה המשתייכת ל"מחנה הלאומי". ולעוד מסקנה מוליכות ההתבטאויות האלה : שברבש אסף אותן כדי "לשחוט" בעזרתן את האידיאולוגיה של יריביו הפוליטיים. ולכן תישפט הסאטירה שלו על-פי המטרה שהציב לה ובעזרת הדרישות שהוגדרו קודם לסאטיריקון "המבקש לשחוט 'פרה קדושה' בגודל של אידיאולוגיה".

תרועת "השאננים לציון"

לפני "המפץ הקטן", שהיא כאמור סאטירה פוליטית, פירסם בני ברבש שלושה רומאנים ריאליסטיים – "היקיצה הגדולה" (1982), "מַי פֵירְסט סוני" (1994) ו"הילוך חוזר" (2003) – שלא העניקו לו את המעמד שייחל לו בספרות, והוא אכן נודע יותר ככותב תסריטים לסרטים ולסדרות טלוויזיה שביים אחיו, אורי ברבש. אך דווקא הסיפור האבסורדי-פנטסטי והבלתי-מתוחכם הזה, שכל חידושו הוא בעץ-הזית שהצמיח מראשו של רועי קובלבסקי, זכה בהד גדול וכצפוי גם לאהדת העמיתים מקרב "השאננים לציון" בספרות הישראלית. מאחר ואין הצדקה ספרותית לתהודה ולאהדה הזו, יש לחפש את ההסבר להן בסיבות חוץ-ספרותיות.

סיבה אפשרית אחת היא הבוטות שבה מנהל ברבש את המאבק האידיאולוגי ביריביו הפוליטיים מהימין בסאטירה הזו. שלא כסופרים אחרים מקרב השאננים לציון שהעדיפו שיטות מוצפנות ומתוחכמות יותר (האירוניה, הסימבוליקה, האלגוריה, האנלוגיה בין סצינות, המילים המוליכות, ההפניות המרומזות לפרשיות מהמקרא והלשון הפיגוראטיבית), כתב ברבש את "המפץ הקטן" כאחד הקצבים : הצטייד במאכלת הסאטירה ויצא לשחוט את פרת הבשן, שלדעתו רובצת על כל גבעה ועל כל הר קירח ביהודה ובשומרון מאז מלחמת ששת-הימים ומעכבת מזה שנים את הממשלות המתחלפות לבצע את ה"אמא" של ההתקפלויות : את הנסיגה המלאה לגבולות "הקו הירוק".

וסיבה אפשרית שנייה היא "הבשורה" שהעניק בסאטירה הזו למחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך ושהוא גם קהל היעד שלו. והבשורה היא, ששבירתם של המתנחלים קרובה, כי הנה מתקרב הרגע, שלו מייחל השמאל הישראלי, שבו יתפכחו המתנחלים מההזיה המשיחית, שבאמצעות התנחלויות יוגשם החזון על מימוש שלמות הארץ בריבונות יהודית. הבשורה הזו מגולמת בשם "המפץ הקטן" שהעניק ברבש לספרון הזה. ואליה מכוון "המספר", אספי, באומרו : "כי הרי מהמפץ הגדול צמח היקום, ואילו מהאוזן של אבא צמח רק עץ זית" (19). כלומר : לא נחוץ מפץ גדול כדי להביא את המתנחלים לשבירה. מפץ קטן כמו זה שחווה רועי קובלבסקי יספיק להשגת המטרה הזו. אם תפקירו אותם על הגבעות שעליהן התנחלו, הם עצמם יתחננו שיעקרו מהראש שלהם את עץ-הזית וימהרו להפריד אותם מהשטחים ולהחזירם לתחומי "הקו הירוק".

בשורה זו של בני ברבש, שרגע השבירה של המתנחלים מתקרב ושהם עומדים להפנות עורף לחזון שלמות הארץ – אף שהיא מוכרזת ומוחשת בתיאור תלאותיו של רועי, היא, כמובן מוקדמת מדי. כל בר-דעת יודע, שכדי לשכנע את הציבור בישראל להסתכן בהתקפלות נוספת, הפעם מיהודה ומהשומרון, צריך הרבה יותר מסאטירה שטוחה, המתארת את מתיישבי יהודה ושומרון ואת תומכיהם כחבר שוטים מתלהם. אידיאולוגיה לא שוחטים בשיטת הקצבים, בעזרת אוסף של ציטוטים כמו אלה שברבש אסף מפי הבוגרים במשפחת קובלבסקי, ציטוטים שאינם מבטאים את החזון הלאומי-יהודי-ציוני וגם לא משקפים את שורשיו העמוקים בתרבות ובהיסטוריה של העם היהודי. אך באין למחנה "השאננים לציון" יצירה ראויה יותר כדי לשלחה לזירת המאבק האידיאולוגי בימין, בחרו להתעלם ממגרעותיה הספרותיות ומחולשותיה הרעיוניות של הסאטירה "המפץ הקטן" והרעיפו עליה שבחים שאין היא ראויה להם.

רמזים אלגוריים

ספק אם מהלליה מהשמאל של הסאטירה "המפץ הקטן" נתנו את דעתם על ההתעסקות המורחבת בחלקה הראשון בהשמנה של רועי קובלבסקי, הגיבור שעץ-זית התפתח בראשו והגיח מאוזנו השמאלית. אך באופן תמוה הקדיש מחברה, בני ברבש, כשליש מהיקפו של הסיפור להשמנה של רועי ולמאמציו לרזות באמצעות דיאטות שונות. פרקים אלה הם פארודיה קומית על אי-יעילותן של הדיאטות, על הרמייה שבשיווקן וגם על "המומחים" השונים שמרוויחים מהן (35-29). לאלה צירף ברבש גם פרק דוקומנטרי ולגמרי לא-מצחיק על עבודת הרופאים בקופות-החולים (94-85), שגם היא מעכבת את פיתוח העלילה כסאטירה פוליטית. פרט לכך שהקצאת טקסט בלתי-הגיונית זו להשמנה של רועי, האריכה באופן מלאכותי סיפור קצר-ארוך לממדי נובלה, היא גם הסיחה את דעתו של הקורא ממטרת הסיפור, להיות סאטירה המשתלחת באידיאולוגיה המזינה – במונחיו של השמאל – את ה"התנחלות" ב"שטחים", וטיפחה אצלו, עד שלב מאוחר למדי בקריאה, את ההנחה שזו סאטירה נגד דיאטות.

ההיגיון של פיתוח הסיפור כאלגוריה פוליטית הצדיק, כמובן, להתחילו בדיאטת הזיתים, כדי לשדרג את סיפור-המעשה מהרובד הקונקרטי-בנאלי – מאמציו של הגיבור לרזות בעזרת דיאטה, לרובד הסאטירי – צמיחת עץ-זית זעיר מראשו. קשה לקבוע בוודאות אם ברבש לא ידע או שרק שכח, שבמסורת האלגוריות הפוליטיות שמתפרסמות בספרותנו ממלחמת ששת-הימים ואילך, משמשות המילים "השמנה ו"הרזיה" כמילות-קוד. המילה "השמנה" לציון הרצון להחזיק ב"שטחים" ולהתנחל בהם, והמילה "הרזיה" כמילת-קוד לציון הנסיגה מ"השטחים" חזרה לגבולות "הקו הירוק". אך בלי להכריע בשאלה זו, ברור שברבש כשל בעיסוק המופרז והפטפטני בדיאטות של רועי, במקום להבליט את המשמעות האלגורית של ה"השמנה" של רועי ואת רצונו הנחרץ אחרי שנים "לרזות" – משמעות שהיתה מסייעת למטרה הסאטירית שאליה כיוון את "המפץ הקטן".

באלגוריות הפוליטיות שכתבו סופרי השמאל, הלא הם "השאננים לציון", נעשה שימוש בעוד צמד של מילות-קוד : "ילדות" ו"בגרות". בעזרת שתי המילים חילקו את שנות המדינה לשתי תקופות, לתקופה המוקדמת של המדינה, תקופת "הילדות" בין השנים 1967-1948, ולתקופה המאוחרת שלה, תקופת "הבגרות" ממלחמת ששת-הימים ואילך. להבלטת ההבדל בין שתי התקופות כיערו את "הבגרות" כתקופה שבה אבדה למדינה צעירותה צרת-המותניים וחטובת-הגוף, אחרי שהכפילה את ממדיה (הגיאוגרפיים) בעזרת כיבוש "השטחים" וההתנחלות בהם – פעולות שהשחיתו את מידותיה (המוסריות). בעזרת תיאורי ההשמנה הוקיעו סופרים אלה את הניצחון במלחמת ששת-הימים כ"ניצחון פירוס" (המלך שהביס את הרומאים במאה השלישית לפני הספירה ואמר על ניצחונו : "עוד ניצחון כזה – ואבדנו"), ותבעו מהמדינה לבצע "דיאטה" : לסגת מ"השטחים" חזרה לגבולות "הקו הירוק".

המשמעות האלגורית הזו להשמנה הוכנסה לראשונה לספרות הפוליטית שלנו על-ידי א.ב. יהושע ברומאן "גירושים מאוחרים" (1982. הרומאן הורחב בפרק נוסף והופיע ב-1991 תחת שם חדש : "קנטטת הגירושים"). יהודה קמינקא, הגיבור האירופי והאידיאולוגי של הרומאן, החליט להתגרש מאשתו נעמי, בת למשפחה מזרחית מירושלים, המאושפזת בבית-החולים למשוגעים בעכו. באמריקה מחכה לו קוני, אהובתו ואם ילדו מחוץ לנישואים. לענייננו חשוב ההסבר שניתן בעלילת הרומאן לטירוף שתקף את נעמי אחרי מלחמת ששת-הימים. מנקודת הראות של הכלב הוראציוס, הכלב של משפחת קמינקא, מדומות התוצאות של מלחמת ששת-הימים לריח המטריף את דעתו, ריח "הנודדת-פורצת-הגבולות-התוספת-הפראית החותרת מזרחה" (262).

בשרידי השפיות שנותרו לה, הסבירה נעמי לבעלה את סיבת הטירוף שלה באופן מפורש יותר : "יש כאן עכשיו תוספת - - - נפרץ הגבול. תוספת יש אצלי אולי אשה שלמה, שתי נשים לך" (עמ' 279). שתי המובאות רומזות שתוספת השטח ממזרח לגבול 1967 דומה לביגמיה. המדינה פרצה את גבולה, השטח שלה הוכפל ומאז חיים הישראלים בחטא, עם שתי נשים : האחת – חוקית, והשנייה – כבושה. ואכן, נעמי איננה מסוגלת להסתגל לחטא "הכיבוש" ודעתה נטרפת עליה בתהליך המתואר כאובדן שליטה על מעשיה. היא נתקפה בבולמוס של קניות, אגרה כמויות אדירות של מזון וביצעה גניבות קטנות בחנויות. עד שיהודה נאלץ לאשפז אותה בעכו (ראה הפירוש לרומאן זה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).

עונשו של מתנחל

עקב אי-הבלטת המשמעות האלגורית הזו של ההשמנה של רועי, החסיר בני ברבש מסיפור-המעשה של "המפץ הקטן" שתי הנחות-יסוד שעליהן היתה הסאטירה הזו אמורה להישען במאבקה באידיאולוגיה של הימין : הראשונה – שמלחמת ששת-הימים לא היתה מלחמת אין-ברירה, אלא מלחמת כיבוש, והשנייה – שלא האידיאולוגיה מקיימת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, אלא החמדנות של "השטחים". בהעדר הבלטה מספקת של שתי ההנחות האלה, איבד מכוחו האירוע, שעליו סובב הכל ב"המפץ הקטן" : המראה הגרוטסקי של הגיבור-התומך-בהתנחלויות, המתהלך עם עץ-זית המבצבץ מאוזנו, בלי שהוא מצליח להיפרד ממנו. משמעותו האלגורית של המראה הזה היתה ברורה יותר, אילו הטיפול במוטיב "ההשמנה" היה שוחק עד דק את התהילה הצבאית המיוחסת למלחמת ששת-הימים ואילו שקד יותר ברבש לשכנע שמניעיה של ה"התנחלות" ב"שטחים" לא היו אידיאולוגיים, אלא רק גשמיים ובלתי-מוסריים.

ואחרי הוספת הרציונאל שעל-פיו היה אמור ברבש לפתח בשירות השקפתו הפוליטית את הסאטירה הזו, מתבקשת גם הבהרה למוטיב עץ-הזית, שגם מובנו נותר מעורפל למדי בסיפור-המעשה. כזכור, במקרא מוזכר עץ-הזית בין שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ-ישראל (דברים ח-8), וכעץ המאריך שנים, הוא מסמל עתיקות, שורשיות ושפע לדורות. כמו-כן זכה עץ-הזית לייצג את השלום, בזכות חלקו בסיפור המבול המיתי. שם מסופר שנוח שלח את היונה מהתיבה להביא הוכחה שהמבול הגיע לסיומו והיא חזרה אליו ובמקורה עלה של עץ-זית (בראשית ח-11).

אך לא כסמל לברכת השפע ולשורשיות וגם לא כסמל לשלום משולב עץ-הזית ב"המפץ הקטן". באלגוריה הפוליטית הזו הוא מייצג את "השטחים" ואת ההתנחלות בהם. כלומר : מכל האפשרויות שמושיט המקרא, בחר ברבש לשלב את עץ-הזית בסאטירה הזו דווקא במשמעות הפוליטית-אקטואלית, כעץ המוזכר לעיתים קרובות בדיווחי החדשות על ההתכתשויות הפורצות בעונות מסיק הזיתים בין הפלסטינים לבין המתנחלים. ברבש לועג, כמובן, לסתירה במעשיהם של המתנחלים, שמצד אחד כורתים ושורפים את עצי-הזית של הפלסטינים ומצד שני מדברים על אהבתם לארץ-ישראל ושותלים עצי-זית בהתנחלויות שלהם, כפעולה המצהירה על כוונתם לחיות בהן לנצח.

אחרי שהובהרה משמעותם של שני המוטיבים הראשיים באלגוריה, ההשמנה ועץ-הזית, קל להבין את הסיבה מדוע הצמיד ברבש לראשו של רועי (המייצג את הימין שהתאהב בשטחים) עץ-זית (המייצג את ההתנחלויות בשטחים). אלמלא השמין (אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים) ואלמלא ניסה רועי לרזות בעזרת דיאטה של זיתים, לא היה נתקע גלעין של זית סמוך לאוזנו השמאלית. אך מאחר "שנכנס לו (לרועי) עץ לראש" (104), כלומר : תמך ופעל למען ההיצמדות לשטחים על-ידי הקמת ההתנחלויות בהם, החליט ברבר להענישו על-ידי הגשמת המטרה הזו עבורו בשני שלבים : בשלב ראשון השתיל עץ-זית בראשו ובשלב שני הצמיד אותו באמצעותו לאדמה שחמד להקים עליה התנחלויות. בעשותו כך העניק ברבש לשמאל, בשליש האחרון של הסאטירה, את חווית השמחה לאידו של היריב האידיאולוגי מהימין, שאחרי ששר בהתלהבות, בהרבה אירועים של נטיעות ושל התנחלויות ביהודה ובשומרון, את "אל נא תעקור נטוע", מתחנן בקול בוכים כעת, אחרי ש"נשבר" והתפכח מחזונו המשיחי, שיעקרו את עץ-הזית ממוחו ויפרידו אותו מ"המוטציה" שצמחה בראשו.

אספי מזהה את הסכנה המומחשת במצבו הגרוטסקי של אביו : "הסימביוזה בין אבא לעץ היתה גדולה עד כדי כך, ששניהם הפכו למערכת אחת, כמו מין מדינה דו-לאומית, שאי-אפשר אפילו לחלום בה על הינתקות מבלי שאיבריה ייקרעו לגזרים" (95). הסימביוזה הזו מומחזת בסצינת השיא של הסאטירה, כאשר מתברר "שעץ הזית היכה שורשים באדמה דרך האוזן הפנויה", אוזנו הימנית של רועי, בחלקת נטיעות חדשה (119), שעל-פי הנוסחה בהסכם אוסלו היתה "אמורה להימסר בקרוב לרשות הפלסטינית" (120). ריתוקו של רועי לאדמה באמצעות אוזנו, רומזת לעונש שחקק המקרא למי שבחר מאהבה לאדונו בעבדות עולם : אדונו רצע אותו באוזנו למזוזת דלת ביתו. לא כך הובן מצבו של רועי לעמיתיו המתנחלים. בעוד הוא נאנק בייסוריו, גאתה התלהבותם מההסבר של פורום הרבנים לגבולות מלכות-דוד : "הנס המתחולל לנגד עינינו, יהודי מחובר לאדמה כעץ שתול על פלגי מים, הוא מסר ישיר מאת הקדוש-ברוך-הוא, שנחרד מהכוונה למסור אדמת-אבות לריבונות זרה" (121-120).

בשלב הזה כבר איבד בני ברבש את העניין ברועי ובמאבק האידיאולוגי שהתכוון לנהל עם הימין, ומשום שלא מצא סיום לסיפור-המעשה, זנח את רועי בשטח הנטיעות מוצמד בראשו לאדמה, כנושא למחלוקת בין גופים שונים שתובעים בעלות עליו כ"אתר לאומי" (124) וכאטרקציה מוקפת בגדר לתיירים שיגיעו למקום לחזות בנס שהתגשם. ולהצדקת הסיום הזה הורה ברבש לאספי – שגם בסיפור הנכתב כסאטירה היה אמור להגיב על מצב אביו לא רק כמספר, אלא גם כבן – להסביר את הפרישה החפוזה שלו מהסיפור : "אי-אפשר להמשיך ולספר סיפור שהגיע להתייצבות, גם אם המצב של הגיבור שלו ממשיך להיות חמור. לכן אסיים כאן. ואם בכל-זאת ייקרה משהו יוצא-דופן, כבר תוכלו לצפות בו בטלוויזיה".

הכישלון האידיאי

רגע – יזדעק הקורא העירני אל מחברו של הסיפור – הצגת את רועי, יריבך הפוליטי, כאידיוט גמור, הענשת אותו בנשיאת עץ-זית על ראשו ושמחת לאידו כאשר העץ רצע את אוזנו והצמית אותו לאדמה, אבל איפה התמודדת עם האידיאולוגיה, שאותה, ולא את הגיבור, היה בכוונתך להצמית לקרקע? על מה מבוססת הנחתך, שכל המפעל החלוצי של ההתיישבות ביהודה ושומרון, המפעל שנאבק על הישארות הנחלה הלאומית בידי העם היהודי, צפוי לקרוס בקרוב, בהתרחש "המפץ הקטן"? ועל מה אתה מבסס את "הבשורה" המשתמעת מ"השבירה" שבָּדיתָ לרועי, לפיה עומדים המתנחלים אף הם "להישבר", כלומר : להתפכח ממה שאתה מתאר כ"הזיה משיחית"? היכן הוכחת שהאידיאולוגיה של יריביך היא רק "הזיה משיחית" מטורפת, שאין לה שום הגיון מדיני-פוליטי-צבאי ושום עומק תרבותי-ערכי?

מוצדק להציג לברבש שאלות אלה, אחרי שבחר משום-מה להתמודד עם נושאים רציניים מהרמה הלאומית-תרבותית-אידיאולוגית בעזרת קטעי בדחנות של סטנדאפיסט, כפי שמדגימים שני הקטעים הבאים. מהקטע הבדחני הבא, הכתוב באירוניה ז'ורנליסטית, אמור הקורא ללמוד על המתרחש בשטחים : "השמש זרחה והבורסה צנחה, וזוג פלסטינים חשודים, נערה בת שנתיים ובחור בן ארבע, נהרגו מפגיעה של ילד ישראלי שמשרת כצלף בצנחנים ולא יכול היה לדעת שהשיטוט שלהם במגרש-המשחקים המוזנח אינו למטרות הצבת משגר טילים, ולכן לא יאשימו אותו אלא את ההורים של הפרחחים, שלא יודעים לשמור עליהם כמו שצריך, או שולחים ילדים למשימות חבלה. - - - החדשות האלה מרגיעות את אמא מאוד, כי הן רגילות לגמרי" (63).

בקטע הבדחני השני – שבו מתאר אספי את הוויכוח בין סבתו לחיילים, אשר באו לפנות את הנוטעים מהחלקה, שעל-פי החלוקה של הגדה לשטחי a, b, ו-c בהסכמי אוסלו אמורה להימסר חזרה לידי הפלסטינים – שם ברבש ללעג את המושגים "מולדת", "לאום" ו"זהות" : "וניסינו להסביר להם שהמקום הזה הוא ערש עמנו, ושאנחנו כאן גם בשבילם, בשביל החיילים, ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים, והזכרנו להם שיהודי לא מגרש יהודי, אף-על-פי שאני יודע שכמעט בכל יום יהודי שודד יהודי, ויהודי מרמה יהודי, ויהודי רוצח יהודי, שלא לדבר על מה שיהודים עושים לפעמים ליהודיות, שזה בכלל איום ונורא. - - - ומיד עלתה אצלי השאלה אם מותר ליהודייה לשקר ליהודי שבא לגרש אותה, גם אם בסוף מתברר שהוא בכלל דרוזי, אבל את הדבר הזה היה קשה לדעת, כי קראו לו תמיר, והוא נראה ממש כמו החיילים היהודים שלו" (118).

מילא, אומר הקורא העירני, ייסלח לברבש הכישלון הספרותי : סיפור לא מעניין, הכתוב בשפה עיתונאית שטוחה, מתיחתו המאולצת מממדי פיליטון לממדי נובלה, ההחמצה בפיתוח המשמעות הפוליטית של המוטיבים הראשיים : ההשמנה ועץ-הזית והנטישה החפוזה של סיפור-המעשה בסיום סתמי וחסר משמעות. אך איך ניתן לסלוח לכותב, שהחליט לכתוב סאטירה פוליטית נגד האידיאולוגיה של יריביו, ובעוד המטרה המוצהרת שלו כה ברורה, התחמק ממנה והסתפק בניבוי התרחשותו של "המפץ הקטן" אצל המתנחלים ואצל תומכיהם מהימין – התרחשות שתגשים לשמאל הישראלי את האשליות שהוא דבק בהן. ואלה היומרניות מביניהן : שאם ניסוג לגבולות "הקו הירוק" יוותרו הערבים על "זכות השיבה" ועל "מדינת כל-אזרחיה", וגם לא יתפתו מהגבולות הנוחים הללו ליזום את המלחמה העשירית נגד קיומה של מדינת היהודים, אלא יכירו במדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ישתפו פעולה עם ישראל לכינון מזרח-תיכון חדש ויאפשרו לה להתפתח ולשגשג בתנאי שלום דורות רבים.

ולבסוף, אפשר לתמוה, כיצד עברה סאטירה פוליטית עלובה כזו את אישור המערכת של "הספריה החדשה" ושולבה באחת מסדרות הפרוזה היותר איכותיות מבין אלה הנדפסות אצלנו. ואיך יכול היה עורכו של הספרון הזה והמו"ל שלו, מנחם פרי, לכתוב על הדש האחורי את הדברים הבאים (לקרוא – ולא להאמין!) : "ברבש לא כתב אלגוריה קמוטת-מצח, אלא סיפור כֵּיפי, משעשע ומבריק, שבו עץ-זית הוא קודם-כל עץ-זית".

­_ _ _ _ _ _

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים. בפנייה לאימייל yoseforen@014.net.il ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן