אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בארבע עיניים - זאן-פול סארטר ו-סימון דה בובואר


התמונה של דן לחמן

בארבע עיניים - ז'אן-פול סארטר ו-סימון דה בובואר: חייהם אהבתם ואהבותיהם. /הייזל רולי
בארבע עיניים - ז'אן-פול סארטר ו-סימון דה בובואר: חייהם אהבתם ואהבותיהם. /הייזל רולי. הוצאת כתר.

בארבע עיניים - ז'אן-פול סארטר ו-סימון דה בובואר: חייהם אהבתם ואהבותיהם. /הייזל רולי. הוצאת כתר.

כשהייתי צעיר מאוד הכריחה אותי הספרנית שלי לקרוא את הספר "המנדרינים" שזה עתה תורגם לעברית. לא שמעתי עלסימון דה בובואר קודם לכן. כשהתחלתי לקרוא ציפיתי כנראה שסוף סוף יצוצו המנדרינים הסיניים. סופו שהשתעממתי מהוויכוחים שלא הבנתי ולא גמרתי אתהספר. שנתיים שלוש אחרי פגשתי בצבא את דן צלקה אתו שרתתי יחד בצבא והוא הפך להיות מנטור רוחני שלי.

גלגלנו שיחה והוא אמר לי מי הוא האדם האמיתי המתחבא מאחרי כל גיבור ספרותי המופיע בספר. הוא הסביר לי את מהות הקרע בין סארטר לאלבר קאמי העומדים במרכז הספר. חזרתי לקרוא ועדיין הייתי צעיר מדי מכדי ליהנות. לפני חמש שש שנים הופיע הספר מחדש ולצערי באותו תרגום משנות החמישים ורק אז הצלחתי לקרוא אותו עד סופו. למסיבת השחרור שלו הבאתי לצלקה את הספר "הישות והאין" שלסארטר. ספר שהיה יקר מציאות בארץ של אותם ימים.

באותה תקופה של נעורי עמדתי על מרפסת קומה רביעית בדיזנגוף ובחור שעמד לידי אמר לי כשהיבטנו על העוברים ושבים "לרוב האנשים אכפת איך הם נראים מלפנים. לחלק חשוב גם איך הם נראים מאחורה. אך לאף אחד לא חשוב איך הם נראים מלמעלה" אני זוכר את המשפט כי התרשמתי מהבחנתו של הידיד. לימים קראתי את הספר הבחילה של סארטר ומצאתי שם את המשפט הזה במקורו. לא ידעתי מיהו הזוג החשוב הזה. עברו כמה שנים עד שהתוודעתי אליהם. ידידהשלי הלכה לטיפול אצל פסיכולוג שהגדיר את עצמו מטפל אקזיסטנציאלי. אינני יודע עד היום למה התכוון.

סארטר ובובואר היו ל"זוג המלכותי" של האינטלקטואלים בעולם. שניהם יחד וכלאחד לחוד יצרו דברים ששינו את המחשבה העולמית. היא פתחה פתח לתחילת הפמיניזם בספרה המין השני. המשפט אישה איננה נולדת כזאת. היא נעשית אישההפך להיות אחד המפורסמים בתורה הפמיניסטית. הוא הוביל את הנוער אל הקומוניזם ומהקומוניזם כשהתייאש. סארטר ובובאר היו זוג מעל חמישים שנה. הם חיו בזוגיות פתוחה. לא חלקו דירה, אך חלקו מאהבים ומאהבות. כעת יצא הספר בארבע עיניים - ז'אן-פול סארטרו-סימון דה בובואר: חייהם אהבתם ואהבותיהם מאת הייזל רולי המתאראת חייהם המשותפים.

סארטר איננו נביא האקזיסטנציאליזם כמו שרבים חושבים, אך הוא הפך את כיווןהמחשבה הזה למפורסם ביותר בחלק הראשון של המאה הקודמת. בחייו ניסה למצואאת הדרך שתקשר בין המרקסיזם לאקזיסטנציאליזם. החירות האישית הייתה נושאמרכזי בהגותו. הקיום קודם למהות. אמר. אל הציבור הרחב הגיע דרך המחזות שכתב. המשפט מתוך מחזהו "דלתיים סגורות", "הגיהינום הוא הזולת" הפך להיות אחד המצוטטים ביותר. הוא כתב אוטוביוגרפיה יפה להפליא "המלים". הצרפתים או לפחות הפריזאים שיש להם כבוד לאנשי הרוח שלהם הפכו אותו לסמל, קביעותיו המוסריות הפכו להיות חשובות ביותר, גם כשלא הפכו להיות מוליכות דרך. הואהעמיד את עצמו לרשות הדעות והשתתף בוויכוחים והפגנות רבות.דה בובואר שהייתה סופרת ופילוסופית בפני עצמה, עמדה על חולשות כמה מטיעוניו בספרו הגדול " הישות והאין" היא נחשבת לאחת מאלו שהניחו אתהיסודות לפמיניזם המודרני. גם היא כתבה בצורות שונו, ספרות מסות וכתבים פילוסופיים כדי להעביר את הרעיונות האקזיסטנציאליים לציבור הרחב יותר. דבר מעניין לאורך יחסיהם ארוכי השנים היא העובדה שלעולם לא עברו לדבר האחד לשנייה בגוף שני. הם שמרו על פניית הכבוד בגוף שלישי. עם נשים אחרות סארטר עבר לדבר tu בובואר התעקשה להמשיך ב vous. סארטר שהתייתם בגיל צעיר מאוד מאביו היה חלק ממשפחת שוויצר מצד אמו. אלברטשוויצר המהולל היה בן משפחתו. הוא היה נער נמוך מאוד, (1.58) בעל עין אחת בולטת, כנשפכת החוצה ומכוער מאוד. הוא הבין שנשים יוכל להשיג בזכות מעלות אחרות. מוחו והמלים. והוא אכן עשה במלים שימוש מוצלח ביותר. 

ז'אן-פול

סארטר ובובואר הפכו לזוג אגדי,כמעט. הם קבורים בקבר משותף. היום כבר קשה להפריד בין שמותיהם. ואם אפשר להגיד משהו שמחוץ לקונטקסט, סארטר הוא דוגמה מצוינת לעובדה שתשוקות גדולות אינן הולכות בהכרח יחד עם יופי גופני. אנשים מכוערים הם בעלי תשוקות ואם הם מוצאים את הדרך הנכונה הם גם מצליחים לממש את רוב תשוקותיהם. סארטר מצא לעצמו את דרך כיבוש הנשים שרצה בהן, והן היו לא מעטות.

הם דגלו בחירות האישית, לא נישאו ומעולם לא חיו יחד. הם ניהלו מערכות יחסים מקבילות עם אחרים אך הקשר ביניהם היה "מוחלט" בביוגרפיות שכתבו, הםהופיעו כל אחד כדמות בביוגרפיה של השני. סארטר האמין באמת. "לא יעלה בדעת להיפטר ממסמכים הנוגעים לחיי הפרטיים" הוא האמין שחייו צריכים להיות שקופים גם לדורות הבאים. הנושא היחיד שנזהרו בו היה המיניות שלהם, וזה רקמפני שהיו מעורבים בצד זה של חייהם אחרים בהם לא רצו לפגוע. כשנשאלה בגיל שבעים בראיון אם יש דבר שלא אמרה על עצמה בעבר והייתה רוצה להגיד עכשיו ענתה " הייתי רוצה לספר בכנות ובצורה מאוזנת על המיניות שלי....לספר לנשים במונחים שלי כי זה לא רק עניין אישי אלא גם פוליטי.

בזמנו לא הייתי מודעת לצד הזה של הדברים".

סארטר ראה אותה לראשונה ב1929. היא עמדה לבחינה בפילוסופיה שתיתן בידהתעודה ארצית ללימוד פילוסופיה היא הרצתה על לייבניץ והוא התרשם מיופייהחכמתה ושנינותה. הוא ניסה להגיע אליה דרך מכרים. והם מתחברים כדי ללמוד יחד לקראת הבחינות הבאות.

אחד מידידה באותם ימים הדביק לה את שם החיבה "קסטור" בונה בצרפתית beauvoir = beaver ומאז דבק בה הכינוי הזה עד סוף ימיה. אצל סארטר היאמוזכרת כמעט תמיד בשם קסטור.

האם אפשר לנו לתאר אצלנו צורת לימוד שבסיומה ניגשים לבחינה ממלכתית ללימודי פילוסופיה? בצרפת יש ( היו? ) בחינות כאלה. כל מי שעבר בצלחה הובטחה לו משרת הוראה עד סוף ימיו. סארטר בובואר ועוד כמה חברים הופכיםלקבוצת לימוד משותפת. שעמדו לעבור את המבחן.

בתקופת ההכנה לבחינות קסטור היא זו המוצאת את הפגמים בטיעוניו של סארטר הםמתווכחים ומתיידדים. על תקופת הלימוד הצפופה המשותפת עם עוד ארבעה גברים היא כותבת: " גברים אינם נשמות מעודנות אלא גופים בשר ודם שמתייסרים בגלל צרכים גופניים גסים ושקועים עד מעל לראש בהרפתקה הברוטאלית שנקראת חיים.....כל מה שביקשו ממני זה להעז לעשות מה שתמיד רציתי לעשות: להישיר מבט אל המציאות ".

ז'אן-פול

בין אלו שעברו בהצלחה את המבחן בכתב היו סארטר ובובואר. כעת הצטרכו להתכונן למבחן הקשה בעל פה. "מהיום אני מתכונן לקחת אותך בידיים" הוא אמר לה.

הבחינות בע"פ היו למעשה ארבע בחינות שונות. באחת הגרילו פתק שקבע לכל אחד בנפרד נושא, ניתנו להם חמש שעות לשבת בספריית הסורבון ולהכין שיעור אותו יעבירו בפני הנוכחים. ומכיוון שהבחינה הייתה פתוחה לקהל היו להם מאזינים. בניגוד למה שחושבים סארטר לא שינה או לש את בובואר לדמותה המוכרת. הרבהלפני שפגשה בו, כשהייתה בת תשע עשרה הכריזה שאיננה מאמינה באלוהים, וזהבתוך הבורגנות הקתולית. ביומנה כתבה נגד חיי הנישואים. "מה שנורא בהחלטה סופית זו שהיא מחייבת את האדם כפי שהוא היום אלא גם את מי שיהיה מחר. לכן נישואים הם דבר לא מוסרי..... אני לבד בעולם נפרד. ונמצאת בעולם האחר כמו בהצגה"בשנים ההן לנשים לא הייתה עדיין זכות בחירה. כל מה שציפו מהן זה ללכתלכנסיה להתחתן ולהוליד. נשים לא הלכו לברים. נשים לא ישבו לבדן בבתי קפה.

לא עישנו בפרהסיה. נשים נותרו בתולות עד לחתונתן. כשבובואר נכנסה בגילעשרים לבדה לבית קפה זו הייתה פריקת עול שלא תתואר. באותה תקופה סארטר כברביקר באופן קבוע בבתי בושת או אסף זונות בגני לוקסמבורג.ב30 ליולי 1929 פורסמו תוצאות המבחנים הקובעים. סארטר הגיע למקום הראשון,אחריו בהפרש נקודות זעום דה בובואר. במחזור ההוא עברו ארבע נשים את הבחינה לפני זה רק שמונה נשים בכל רחבי צרפת הצליחו בבחינה זו.סארטר הצעיר מספר לקסטור, בחופשה משותפת שלאחר הבחינות על תחילת תיאוריתהחירות והאקראיות שלו. אין אלוהים. לחיים אין כל משמעות נתונה מראש. כלאדם צריך לקחת אחריות וליצור את חייו. אין שום סדר טבעי. מפחיד להיות בן חורין. היא מתרשמת.

באותה חופשת קיץ התחילה להתעורר המערכת הרגשית שעם הזמן תיהפך לאהבה.

ב14 באוקטובר 1929 קסטור מאבדת את בתוליה. אך לא עם סארטר. יש לה מישהו שהיא מאוהבת בו כבר זמן מה, גבר נשוי. כעת אחרי שכבר מימשו את אהבתם היא מבינה שהוא משעמם אותה ואילו סארטר הלא חושני בעיניה מרתק אותה. הם מבלים סתיו מיני עד לגיוסו לצבא.

הוא מציע לה חוזה "יחסים" לשנתיים. תקופת שרותו הצבאי. הוא יבוא ככל שיותןלו והיא תתחיל לכתוב ותהייה מורה במשרה חלקית.סארטר לא חשב שיחסיהם ימשיכו מעבר לשנתיים הללו. לא ברציפות. הוא התכונןללמד צרפתית בקיוטו. אחרי כמה שנים ייפגשו שוב יהיו יחד איזו תקופה ואז ייפרדו שוב ויצאו לדרכם העצמאית, כך חשב. הם לא ייהפכו לזוג שחייהם נידונו לשגרה ושעמום. בתחילה היא לא הייתה שותפה לחלום הזה, אך הוא הסביר שהוא איננו מאמין במונוגמיות. הוא אהב נשים ולא ראה סיבה להתנתק מהן בגיל עשריםושלוש לטובת אישה אחת. אהבה איננה עניין של בעלות, אמר לה. אהבה נדיבה פרושה לאהוב מישהו כישות עצמאית. היא מעלה את שאלת הקנאה. הוא אמר שאם יספרו אחד לשני הכל, כל פרט, הם אף פעם לא ירגישו שאינם שייכים איש לחיי רעהו. הם צריכים לשאוף לפתיחות מוחלטת. לשקיפות. הוא לא רצה לאבד את חירותו, היא לא הייתה מסוגלת לדמיין לעצמה את החרות שהוא מציע לה. עם השנים יסתבר ששיקר לה לא מעט. בשמונה עשרה החודשים שהיה בצבא הם בילו זמן רב על רציפי הרכבות. היא נסעה אליו, הוא נסע אליה, הם נפגשו כדי להיפרד. היא מודה שהוא הוליד בה בעיה שהיה קשה לה להודות בה ולהתמודד אתה. סארטר עורר את תאבונה המיני. כשנסעה לבקר אותו לא העיזו לקחת חדר משותף במלון בעיר קטנה ליד מחנה צבאי. היא הייתה חוזרת מתוסכלת.

למרות התיאוריות היפות על החירות האישית היא חשה ששכחה את עצמה. היא חדלה להתקיים בזכות עצמה והפכה להיות חלק ממנו.

סארטר הצעיר לא האמין בתהליכים ביולוגיים או פיזיולוגיים. הוא לא נתןחשיבות להתניות פסיכולוגיות. דמעות ועצבים רופפים הם חולשות שניתן להתגבר

עליהן בכוח הרצון החופשי. אנו בני חורין ויכולים לבחור. לרגע אחד נראה היהשהוא מוכן לשנות את דעתו ולהתחתן. המשרה בקיוטו בוטלה. משרד החינוך רצהלשלוח את בובואר למרסי, מרחק שמונה מאות קילומטר. כדי שיקבלו עבודה באותהעיר הוא חשב שכדאי שיתחתנו בכל זאת. אך הם החליטו בסופו של דבר לא להתחתן והאריכו את ההסכם הקודם שבמקום שנתיים יתקיים כל חייהם. הם נפרדו לשנה כשהיא מקבלת את המשרה במרסיי.

ריימון ארון, ידידו הפילוסוף של סארטר מציע לו ללמוד פנומנולוגיה שיטה שפותחה על ידי הוסרל ו-היידגר תורה שאמרה שכל נושא הוא בר שיחה לעומק.

סארטר התלהב הגיש מועמדות וקיבל מלגה ללמוד בברלין. אליה הוא מגיע כשנאציםכבר בשלטון. אלא שאז עוד לא התעניין בפוליטיקה. אחרי שנה שב לצרפת ולביתהספר בו לימד. הוא נכנס לסוג של דיכאון. לדעתו בגיל 29 כבר היה צריך להיות מפורסם והנה הוצאות דוחות את כתבי היד שלו והוא נשאר מורה עלום. מציעים לו לכתוב מסה על הזיכרון. ידיד מציע לו להתנסות במסקלין, סם מרחיב תודעה.

סארטר לוקח את הסם תחת פיקוח רפואי אך הוא יוצא ממסע ההזיות שלו שבור יותר.

ב1935 מתחיל המשולש הראשון בחייהםהמשותפים. בובואר מתיידדת עם אולגה, תלמידה רוסיה, היא מספרת לה על סארטרואולגה מגלה עניין. בינתיים הידידות הופכת להיות גם ידידות מינית בין שתיהנשים כשסארטר מרקד סביב הקטנה ומנסה לפתות אותה. הם מאמצים אותה, מפרנסיםאותה, מנסים לגרום לה ללמוד, אלא שאולגה פסיבית מדי. שניהם היו עסוקים מדי בהתרגשות שלהם מכדי לשים לב שאולגה הקטנה נשברת בין שני הכוחות הללו.

בברלין הוא שמן מאוד, כעת גם החל לשים לב לשיערו המידלדל. חיצוניות והעסיקה אותו יותר מבעבר בגלל אולגה. מאוחר יותר גם סארטר וגם בובואר כתבורומן על התקופה עם אולגה. כל אחד מזווית הראיה שלו. הוא כתב את "גיל התבונה" היא כתבה את "האורחת" אלא שבניגוד לבובואר, סארטר לא הצליח לפתות מינית את אולגה.

שנת 1937 האירה לו פנים. סוף סוף קיבל משרת הוראה בפריז ולא במיני ערים רחוקות. הוצאת גאלימאר הודיעה לו שיפרסמו את ספרו "הבחילה". סוף סוף סופר.

הוא ובובואר שכרו חדרים באותו מלון אך לא באותה קומה. כך יחלו לממש את היחד שלהם אבל לחוד.

לחייה של בובואר נכנסה נערה חדשה.

תלמידה בת שש עשרה. גם סארטר היה עסוק בפיתוי שחקנית צעירה. "פיתוי, בדומהלכתיבה כרוך במלים יפות. שתיקות מחוכמות. ההבדל הוא שפיתוי נשים לא מעורר תחושות נאצלות. הכתיבה הספרותית גרמה לו להרגיש שאפשר לאהוב אותו. זה אושר גדול יותר מנדיבותה של אישה." אך למרות קסם המלים הוא נתקל לעתים קרובות מדי בתגובה נשית לכיעורו. בובואר לא הייתה עיוורת. היא מודה שאמנם היו לה יחסי מין עם סארטר אך הם היו מתוך "ידידות וחיבה" היא לא נמשכה אליו באמת. לא בצורה פיזית. אמנם היא מקיימת יחסי מין עם נשים אך טוענת שאינה"הומוסקסואלית" וגם זה היא עושה רק מתוך נעימות. היא מקיימת בו זמנית רומןגם עם גבר. לגבר שהיא אוהבת היא כותבת שהוא האיש החושני היחיד בחייה.

ב31 אוגוסט 1939 סארטר עוד בטוח שלא תפרוץ מלחמה, ש -היטלר לא יעיז. הפוליטיקה עדיין רחוקה מהחיים הממשיים. למחרת כל המציאות משתנה. היטלר פלש לפולין, בצרפת מוכרז גיוס פריז מואפלת ובתי הקפה נסגרים בשעה אחת עשרה. סארטר מגויס. המציאות החדשה מכתיבה שינויים לא רק בחיי היום יום אלא ובעיקר בחשיבה. בובואר מתפלצת מדאגה לגברים שלה. שמונה חודשים המלחמה נראתה מלחמת סרק מזויפת. סארטר כותב לה שבמלחמה מודרנית אין מוות. מה שמעסיק אותו באמת זו הפחד מהשמנה. הוא התחיל, לראשונה בחייו לכתוב יומן. הוא מקנא לאהובתו הקטנה בפריז, אך מנסה לעשות מיני ראציונליזציות כנגד הקנאה. "אולי היא בוגדת בי, אבל אני אגדי בעיניה. היא –משתחווה- לי. אך האמת שהוא סובל. גםב ובואר מודאגת כששני הגברים שלה בצבא.

תיאורית החופש הפרטי לא עומדתב מבחן המציאות. שניהם מבולבלים, כל אחד בדרכו מהרומנים המרובעים שלהם. מהצורך להסתיר רגשות האחד מפני השני ומהעמדת הפנים שהרומן עם האחר איננו כה חשוב, בשעה שבתוכם חשו זבי דם. כשקוראים את הדברים אי אפשר שלא לשאול כמה מרושעים הם היו מבלי דעת. מצד אחד פרנסו את הילדות הללו ששניהם ניהלו אתן פרשיות מצד שני סיבכו אותן ביחסים שלא ידעו איך לעמוד בהם בגילן הצעיר.

המלחמה המזוייפת נגמרה והתחילה האמיתית. ב9 ליוני 1940 אומרת אהובתה היהודייה שלפי ידיעה מוסמכת היטלר עומד להיכנס תוך יום לפריז. היא וכל היהודים בורחים וכך עוד אלפי פריזאים. בובואר איננה יהודיה כך שאין למה לדאוג, אך כל ידידה משרתים כעת בקו החזית. זה היה הרגע בו היא הבינה שצרפת הובסה. ויחד עם אם משפחתה של הצעירה היא עוזבת את פריז. ב14 ביוני פריזנפלה. האקסודוס הפריזאי תם. כמה שבועות מאוחר יותר היא חזרה לפריס. סארטר נפל בשבי הגרמני. בניגוד לסיפורי שבי אחרים, סארטר לא סבל כל כך בשבי.

כשישב בסטאלג כתב חלק מ"הישות והאין" והתיידד עם שבויים אחרים.

סארטר השתחרר כעבור כשנה וחזר לפריז. "אני לא בא כדי ליהנות מחירותי, אלאכדי לפעול" הוא כעס עליה שחתמה על ההצהרה שאיננה יהודיה כדי שתוכל להמשיך ללמד.

הם הקימו קבוצת פעולה שקראה לעצמה "סוציאליזם וחירות" סארטר ראה בחיי מחנה השבויים ניצנים של חיי שיתוף סוציאליסטיים. את הפעילות שלהם ימשיכו לעשות בצורה שהם מכירים הכי טוב, במלים. קבוצות אחרות התעסקו בחמרי נפץ. שמועות הגיעו לפריז שבשבי סארטר קרא את היידגר חובב הנאצים וחשבו שהוא משתף פעולה. הם עזבו את בתי הקפה אליהם היו רגילים ועברו לשבת בקפה דה פלור בסן ז'רמין. מקום שהפך להיות מפורסם ומזוהה אתם וכל תייר חובב תרבות יושב לפחות פעם אחת בקפה הזה. אלא שהם עברו אליו מכיוון שזה היה מקום שהיה בו חימום בחורפים הקשים ללא פחם של פריז תחת הכיבוש. סארטר היה מחפש על הרצפה שיירי סיגריות כדי למצוא קצת טבק למקטרתו. הם ישבו בשני קצות האולם, כדי שלא יתפתו לדבר ושם כתבו. בתקופה זו לערך, חיי המין שלהם שהיו מקרטעים ממילא פסקו. סארטר לא רצה בה עוד. לימים כשהגיע לגיל זקנה אמר בראיון :" הייתי יותר הטיפוס המאונן לנשים מאשר שגל....מבחינתי יחסים מהותיים ומרגשים היו כרוכים בחיבוק, ליטוף ונישוק....הייתי שמח בהחלט להיות עירום במיטה עם אישה עירומה אבל מבלי להרחיק לכת עד למגע המיני עצמו "

במרס 1942 הגישה אמה של אחת הנערות שבובואר הייתה מעורבת אתן תלונה למשרד החינוך על השחתת מידותיה שלבתה. היא גוללה את כל השמועות שהגיעו אליה. איך בובואר פיתתה את התלמידה ואחר כך העבירה אותה למיטתו של סארטר. נערכה חקירה והזוג נאלץ לשקר כדי להמשיך ולהיות מורים בבית ספר ממלכתי. ולא רק הם. כל החבורה סביבם נחקרה וכולם נאלצו לשקר בשביל להציל האחד את השני. למרות שזוכתה משרד החינוך שלל את משרת ההוראה שלה. אישה שהייתה פילגש של סארטר. שאין לה כתובת אלא גרה רק בבתי מלון. מתקנת עבודות של תלמידים בבתי קפה. ומלמדת סופרים הומוסקסואלים כמו ז'יד ו-פרוסט. אחרי המלחמה המשרה הושבה לה, אך היא לא שבה ללמד. ב1943 סארטר מעלה את "הזבובים" מחזהו הראשון. כדי לעקוף את הצנזורה הגרמנית העביר את המחזה לימי יוון העתיקה, אך הקהל הבין את הקריאה לחרותכמסר שעלה מהמחזה. באותה שנה מתפרסם גם ספרו עב הכרס "הישות והאין" , בופרס את משנתו האקזיסטנציאלית. ספר שעבר בלי תשומת לב בהתחלה, היא מפרסמתאת הרומן "האורחת" הם עוזבים את ההוראה וחייהם משתנים.

אגדת בובואר סארטר התחילה. הרכילות גילתה מי הם גיבורי הספר שלה. מיהו סארטר מי היא ומי המאהבת שעברה מהאחד לשני. הם הפכו למפורסמים שמעברלהיותם סופרים. קלוד לוי שטראוס אומר שסארטר מוצג בספר כנבל נתעב. ריימונדקנו (זאזי במטרו) סופר נחשב כתב שבובואר חסרת דמיון וכל הספר מבוסס אך ורקעל דברים אמיתיים. באותה שנה החלו חזרות על מחזהו הגדול של סארטר "בדלתיים סגורות" שהפך להיות המפורסם מכל כתביו. שלושת גיבורי המחזה, שתי נשים וגבר סגורים אחרי מותם בחדר. הם מחכיםלתחילת העינויים כי ברור שהגיעו לגיהינום. אינס, הלסבית מבינה את המצבהאמיתי, לא יהיו מכשירי עינויים. כל אחד מאיתנו הוא התליין של השניים האחרים. "הגיהינום הוא הזולת" משפט שהפך להיות המצוטט ביותר מאמרותיו של סארטר. הוא הציע לאלבר קאמי לשחק את הגבר. אחת השחקניות נאסרה על ידי הגרמנים החזרות הופסקו וכשעברו לתיאטרון אחר קאמי סרב להיכנס שוב לתפקיד.

אלבר קאמי

אלבר קאמי שזה עתה הגיע מאלג'יריה פרסם בהצלחה ענקית את ספרו "הזר" סארטר כתב בקורת טובה. קאמי ניגש אליו בבית קפה והציג את עצמו בפני סארטר והם התיידדו. סארטר ביקש מקאמי לשחק את תפקיד הגבר במחזה. מישהו שהיה ההיפוך המוחלט של סארטר. גבר גבוה יפה תואר וחושני. קאמי חולה השחפת כבר היה פעיל במחתרת וערך את העיתון " קומבאט" הוא היה איש רב קסם. כך נוסף גבר נוסף לחבורה וסכסך את הכל בכל. גם הוא הפך למתחרה על אותן נשים. לחבורה מצטרפים ז'ורז' באטאיי פיקאסו ופילגשו דורה מאר. אחרי המלחמה האמריקאים הזמינו משלחת עיתונאים צרפתיים לאמריקה. סארטר שיצא עם בוקר לראות לראשונה את ניו יורק עליה חלם התאכזב. ניו יורק מיועדת לאנשים שרואים טוב מרחוק. אנשים המסוגלים להתמקד באין סוף. מקרוב היא לא מעניינת. אך המפגש עם ניו יורק גילה להם מה ששכחו מזה זמן רב. אוכל בלתי מוגבל. חדרים מחוממים, אפילו יתר על המידה.

סארטר הגיע כנציג של שני עיתונים שונים. גם של "לה פיגארו" הימני וגם של "קומבאט" השמאלני. הוא קיווה להיות אובייקטיבי. במסעדות יש בשר בשפע הרחובות מוארים. הוא מתרשם, אך כעת חש שבלי להכיר איזו אמריקאית לא יצליחלהבין את הארץ הזו באמת. והוא אכן מוצא לו אחת אישה אותה יפתה כמובן וינהל אתה מערכת יחסים ארוכת שנים, חלקה הגדול במכתבים. האחרים חוזרים לצרפת אך הוא נשאר בניו יורק.

לבובואר לא נותר אלא לקרוא את הכתבות ששלל לעיתונים. אך געגועים או לא גם היא מנהלת רומן עם השחקן שהופיע "בדלתיים סגורות" .

סארטר חזר, הוא הגיע לגיל ארבעים ועבר משבר משלו. גם פילוסופים, מסתבר, עוברים את משבר גיל הארבעים. הוא התפטר ממשרת ההוראה והחליט שלהבא יחיה רק מכתיבה. ידיד שלהם היה בין העיתונאים הראשונים שנכנסו לדכאו ופלצות אחזה אותם כשתיאר להם מה ראה. התביישתי להיות בחיים אומרת בובואר.

המלחמה חילקה את חייהם לשניים. אחרי המלחמה נהפכו למפורסמים ונגררו אל אורות הזרקורים. המחזות שלו הוצגו. האקזיסטנציאליזם הפכה להיות המלה המדוברת ביותר. היא פרסמה ספר ובמקביל עלה גם מחזה שלה. הוא פרסם את "גיל התבונה" ו"אורכה" עיתון חדש "זמנים מודרניים" יצא לאור בעריכתו.

בהרצאה לפני קהל רב אומר סארטר "המלה אקזיסטנציאליזם מאוד אופנתית אך כמעט אף אחד איננו מבין אותה. התיאוריה גורסת שמכיוון שאין אלוהים האדם הוא הבורא את עצמו. אין טבע אנושי או מהות אנושית. בני אדם אחראים למה שהם. לזה אני מתכוון כשאני אומר שאדם נולד להיות בן חורין". בובואר נגררה בעל כורחה לתוך המערבולת החברתית. דיברו עליה, צלמו אותם ברחוב, ביקשו חתימות והתלחשו מאחורי גבם.

הרובע הלטיני הפך אקזיסטנציאלי. היו בתי קפה אקזיסטנציאליים. ג'אז אקזיסטנציאלי צעירים אובדניים אקזיסטנציאליים. זה היה הדור הראשון של אחרי הפצצה האטומית. בעיתונות הצהובה הדביקו לה את הכינוי " נוטרה דאם דה סארטר.

"ב1946 שאל סארטר את בובואר מה המשמעות להיות אישה. היא שלא נתנה את דעתה על הנושא חשבה שתכתוב מאמר בנושא לזמנים מודרניים. אלא שכשהתיישבה בספריה לקרוא נפקחו עיניה לכיוון מחשבה חדש. תהליך שהוליד את ספרה החשוב הבא"המין השני".

באותה שנה פורסם ספרו של ארתור קסטלר "אפלה בצהרים" ספר אנטי סובייטי המגלה מה מתרחש בגולגים. קסטלר ואשתו התיידדו עם הקבוצה וניהלו ויכוחים ממושכים בנושא ברית המועצות והגולגים נגד אמריקה והפצצה. קסטלר התיידד עם קאמי ושניהם יחד התווכחו בלי סוף וויכוחים סוערים מאוד עם סארטר שעדיין האמין בסטאליניזם הסובייטי. וויכוחים שהביאו לפיצוצים חוזרים ונשנים.

בובואר מוזמנת לאמריקה. בינואר 1947 היא טסה לניו יורק. כמו סארטר גם היא מרגישה שבלי גבר, אמריקאי, לא תצליח להבין את העולם הזה. היא מוזמנת לאנשים ומתפלאת שלכולם יש מכונות כתיבה פטפונים ותקליטי ג'אז. בשיקגו היא פגשה את הגבר האמריקאי שלה. הסופר נלסון אלגרן. גבר ומאהב אמריקאי שגם להם תהייה מערכת יחסים ארוכה וחשובה.

היחסים עם סארטר קשים. האישה שהכיר באמריקה באה לפריז והשתלטה על זמנו וליבו. הוא כמעט הציע לה נישואים, בלי ידיעת בובואר. אך הבינה חשה שדבר מה אינו קשורה והיא חזרה לאמריקה לזרועותיו של הסופר שלה בשיקגו.

בעוד שסארטר מתאהב ומסתבך עם נשותיו ולעתים כמעט שוכח ממנה, היא גם כשיש לה אהבה חדשה מחשבותיה נתונות לו ולעתים קרובות היא מתייסרת בגלל אותן נשים ובגלל הקנאה שהיא יודעת שתיאורטית אסור לה לחוש. היא נקרעת בין הקצוות.

ב1949מתפרסם ספרה הגדול "המין השני" אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה הוא משפט שתפס כאש בשדה קוצים. האישה היא האחר. תמיד. אף קבוצה אינה יכולה להגדיר את עצמה ככזאת בלי להגדיר קודם את קבוצת האחר. אם אישה אינה חופשייה זה יכול לקרות משתי סיבות אחת היא זו שבאה מבחוץ, ואז זה ייחשב לדיכוי והשנייה כשזה בא מבפנים ואז זה הופך להיות פגם מוסרי." היתרונות מהם נהנה הגבר הם שייעודו כבן אדם אינו מנוגד בשום צורה לגורלו כזכר. הוא איננו חצוי. בעוד שאישה הרוצה לממש את נשיותה נדרשת להפוך את עצמה לאובייקט ולטרף .

"הספר קיבע את דמותה השערורייתית. הדיבור הפתוח על מיניות האישה, גוף האישה והפלות ניפץ כל טאבו אפשרי. הדביקו לה את הכינויים בלתי מסופקת, פריג'ידית, נימפומנית, לסבית. היא נחשבה לשערורייתית יותר מקולט שנהגהללבוש בגדי גברים. הוותיקן הכניס את הספר לרשימה השחורה והחרים אותו.פרנסואה מוריאק אמר עליה שהיא אישה שלואגינה שלה אין יותר סודות. קאמי המאצ'ואיסטי אמר שהיא מגחיכה את הגבר הצרפתי. המעניין הוא שסארטר מימן את כל נשותיו בעת ובעונה אחת והיו לו כמה וכמה נשים מוחזקות. גם בובואר עזרה למאהביה כשנכנסו לבעיה כלכלית.

ב1951 הם מגלים את הדור הראשון של כדורי המרץ. סארטר מתמכר. אם אחרים לקחו חצי כדור ליום הוא לקח ארבעה. ביום שתה ליטרים של קפה, בלילה חצי בקבוק וויסקי. הוא הגיע למסקנה שבעולם שבו יש ילדים רעבים ללחם ואי הצדק זועק מכל פינה הכתיבה היא עיסוק אגואיסטי. אך הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר.

הוא פרסם את ספרו על ז'אן ז'נה. קוקטו אמר שכעת כל תשומת הלב תימשך לספר הזה ותגרום לכל היצירות האחרות להראות תפלות.

בובואר שחצתה את גיל ארבעים חשה שהגלו אותה לארץ הצללים. מאחר שאסור לי לאהוב החלטתי לתת את הלב המלוכלך שלי למשהו קצת פחות חזירי מגבר, וקניתי לי מכונית שחורה. כך כתבה לאלגרן בשיקגו. בסוף אותה שנה התגלה גידול ושדה נכרת.

בעולם התפשטה המלחמה הקרה. צרפת נלחמה בהודו –סין. ב1952 דיכאו השלטונות הפגנה קומוניסטית גדולה בפאריז. זה היה רגע המשבר של סארטר. הוא הרגיש מחויבות להצטרף למדוכאים הפוליטיים. הוא המיר את דתו.

למערכת העיתון זמנים מודרניים הצטרף צעיר חדש. קלוד לנצמן בן העשרים ושבע. בובואר מרגישה שהיא מתרגשת לקראת כל ישיבת מערכת. לא עובר זמן רב והם פוצחים ברומן.

קאמי פרסם באותה שנה את ספרו "האדם המורד" ספר שהביא לקרע פומבי בין סארטר לקאמי. זה טען בספרו שהאדם המורד הוא אדם בעל חשיבה עצמאית ואילו המהפכן הוא רודן שתמיד מוצא צידוקים לרצח. אין הצדקה לאלימות, גם לא כאמצעי להשגת מטרה, כתב קאמי. הוויכוח בין השניים נעשה פומבי בחליפת מכתבים מרים על דפיה עיתון.. והקרע הפך להיות סופי. הם לא דיברו יותר לעולם. בובואר שבמשך חודשים נלחמה בספר שעמדה בכתיבתו מצאה לה נושא מרכזי. "המנדרינים" יצאו לדרך. לנצמן חזר נלהב מביקורו הראשון בישראל סארטר ובובואר לחצו עליו לכתוב ספר על חייו כנער יהודי בכיבוש ומה הרגיש כשטייל בישראל. לנצמן היה חלק מקבוצת צעירים שלמדה יחד באקול נורמל. בית הספר הגבוה. בחבורה היו ז'אן קו, שהפך להיות מזכירו של סארטר לאורך שנים. ז'יל דלז שנהיה פילוסוף בזכות עצמו. השחקן סרג' רז'יאני והעיתונאי לעתיד אוליבייה טוד. כולם הפכו לחברי החוג הקרוב של סארטר. ב1953 מוצאים להורג הזוג רוזנברג בארצות הברית. סארטר מאבד את עשתונותיו מכעס.

" זהמה שיוצא מאמריקה מנהיגת העולם החופשי... העולם החופשי שלכם הוא לא העולם שלנו " כתב במאמר.

ב1954 פורסם סוף סוף הספר "המנדרינים" עליו עבדה ברצף מאז 1949. הספר זכה בפרס גונקור של אותה שנה. בובואר לא הלכה לטקס ושמעה על הזכייה ברדיו. סארטר לעומת זאת החל להיאבק בספר חדש שייהפך להיות האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו "המלים" באותה תקופה תוך כדי חיטוט עצמי הבין שהפך את האמונה הדתיתלאמונה במלים. הוא החליף עיוורן מסוג אחד בעיוורון מסוג אחר ולמעשה הוא החליף את הדת בספרות. דווקא ספר זה בו הוא מכה על חטא הביא לו את פרס נובל לספרות, אותו סירב לקבל.הם פיתחו להם דפוס התנהגות אותו שמרו רוב חייהם. לא חשוב מה היו הקשריםשלהם עם מאהבים ומאהבות במשך השנה, הם היו נוסעים לחודשים בשנה להיות לבד. לשמור את תחושת היחד שלהם.ב1955 התחילה המלחמה באלג'יריה. ב1954 הפסידה צרפת במלחמה בהודו סין.השוביניזם הצרפתי גאה. למרות שמרוקו וטוניסיה כבר קיבלו עצמאות הצרפתים התעקשו להחזיק באלג'יריה. כסארטר כתב על תמיכתו בעצמאות אלג'יר התחילו לראות בו בוגד שמאלני ולזמן מה היחס אליו השתנה. אך ב1956 קיבל "אגרוף, " מרוסיה כשפלשה להונגריה. סארטר כתב מאמר מרכזי בו הודיע שהוא מתנתק לחלוטין מברית המועצות. אם עד כה טען תמיד שרוסיה מנהלת מדיניות הגנתית ואמריקה תוקפנית הרי שכעת אינו יכול שלא להוקיע את התוקפנות הרוסית.

ב1956 קיבל מכתב מארלט אלקיים, נערה בת 19 בת לאם ערביה ואב יהודי. סארטר פגש אתה באופן קבוע, היו להם יחסי מין בודדים שנפסקו אך הם המשיכו להיפגש.

אך הוא לא הצליח להדריך אותה לא בלימודים ולא בעבודה כעיתונאית. סופו שאימץ אותה באופן רשמי והיא הפכה להיות בתו, כדי שתישאר יורשת ואחראית על התמלוגים שיגיעו לו לאחר מותו. על בובואר לא חשב בהקשר הזה. הם היו בניאותו גיל ולמה שתחייה יותר ממנו. מכיוון שהמשיך לקחת כדורי מרץ בכמויות ענקיות חלה ועמד בפני התקף לב. רק אז הסכים להוריד מעט מקצב עבודתו.

שניהם חותמים על "מניפסט ה121" מנשר חתום על ידי 121 אנשי רוח שתמכובחיילים שסירבו לאחוז בנשק נגד האלג'ירים. לראשונה צעדה הפגנה ברחובות פאריס שנישאו בה הקריאות מוות לסארטר. האווירה הייתה כל כך מתוחה עד שהיהחשש שירצח. כשניסו להעמיד אותו לדין דה גול אמר "לא כולאים את וולטר" וכךבוטלו האשמות נגדו ונגד כל הקבוצה. פעמיים ניסו לפגוע בדירתו. בפעםהראשונה הנזק היה מועט. בפעם השנייה נהרסה דירתו מעצמת חומר הנפץ.

בימים הללו הוא ישב לכתוב הקדמה לספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" שדיבר בגנות הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה.

סארטר מוזמן שוב לרוסיה, שם הוא מתאהב בלנה ,המתורגמנית שלו ומתחיל אתהרומן מכתבים. היא שם הוא במקום אחר. הוא יודע שעוקבים אחריהם והם צריכיםל המציא לעצמם דרך. זו הפעם הראשונה שהוא צריך להכפיף את עצמו לדרך חיים ששלטון מכתיב, ועדיין הוא מפחד לכתוב מלה אחת נגד ברית המועצות. שמא לאיתנו לו לחזור לראות את אהובתו החדשה. אך גם מפני שפחד שאם יבקר ויכתוב חלק מהאמת כל אויביו ישמחו. תשע פעמים נסע לראות אותה.

ב1963 נפלה אמה של בובואר ושברה את עצם הירך. בניתוח התגלה בה סרטן שהתפשט בגופה. על הימים הרבים שישבה ליד מיטת אמה כתבה את ספרה המרגש והרגיש ביותר "מוות קל מאוד". באוקטובר 1964 האקדמיה השוודית הופכת אותו לחתן פרס נובל. הוא מסרב לקבל אותו. " סופרלא יכול להרשות לעצמו להפוך למוסד... הייתי שמח לקבל את הפרס בזמן מלחמת אלג'יריה אחרי מניפסט ה121. אז הפרס היה מהווה הערכה למאבק לחירות.

"ביפן הוא מתאהב במתורגמנית חדשה. יפנית. המעניין הוא שעם הנשים הצרפתיות שלו המשיך לשמור קשר מתמיד. הוא פרנס כמה וכמה מהן בו זמנית וכל אחת מהן זכתה לפגישה בת שעתיים פעם בשבוע ביום קבוע. רק בובואר זכתה לראות אותו מדי יום לשעות אחדות לארוחות משותפות ועבודה משותפת. כך התנהלו חייו של מלך הכוורת. הוא הפך להיות מנהיג שבט שבבעלותו נשים רבות. אם תרצו אל ועדת מאמינות או שולטן בהרמון. שני האנשים החכמים הללו בובואר וסארטר לא ראו את הדברים. היו להם המון הסברים לוגיים לצורת חייהם.

בובואר המשיכה לפרסם את זיכרונותיה ובהם פרשה את כל "האמת" האמת שלה. היאהרגיזה רבים. את נשותיו של סארטר כי בספריה היא קבעה את חשיבותן בחייו ולא תמיד בנאמנות למציאות. נלסון אלגרן קרא באמריקה את הפרקים הנוגעים לרומן שלהם כתב ביקורת:" העולם של מאדאם בובואר שהיא מתארת בדייקנות מושלמת שכזו, הוא בבואה. אף אחד לא חי מאחרי המראה שלה ."מאוחר יותר אמר עליה " הייתי בבתי זונות ברחבי העולם. בכל מקום, בין אם זה היה בהודו או בקוריאה הנשים סוגרות אחריהן את הדלת. אבל האישה הזאת פתחה את הדלת לרווחה, והזמינה אתכל העולם ואשתו וגם את התקשורת להיכנס לחדר.. אני חושב שזו התנהגות איומה" בכל מקום שהגיע אליו סארטר ניסה לפתות מישהי. במצרים זו הייתה רקדנית בטן.

המקום היחידי בו לא נקשרת אישה בצמוד אליו היא ישראל. הוא ערך בה ביקור קצת לפני מלחמת ששת הימים ולבו נקרע. מצד אחד הבין את הישראלים – היהודים אך מצד שני לבו נטה לפלשתינאים. כשפרצה המלחמה ראה בישראל מדינה כובשת אימפריאליסטית. מאי 1968 היה נקודת מפנה בחשיבתו. מרד הסטודנטים החל והוא תמך בהם במאמר קטן. אך משעה שכולם ראו בדני בנדיקט, מנהיג המרד, כבריון אדום, סארטר ראיין אותו והתייחס אליו ברצינות רבה. בעיני סארטר היה חידוש במרד. הם לא ביקשו כוח אלא חירות. הם רצו לכונן חברה מסוג חדש. להוביל לשינוי יסוד ביחסים בין בני אדם.

בעקבות פלישת רוסיה לפראג סארטר ניתק את קשריו עם ברית המועצות והפנה את עיניו למאואיסטים הצעירים בפריז. הוא עזר להם להוציא עיתון וכשהשלטונות ניסו לחסום את הפרסום הוא חילק אותו במו ידיו ברחובות ונעצר. כשהעניין פורסם שוב לא נאסר להוציא לאור את העיתון. לסארטר הזקן שוב נולדה התחלה חדשה. גלגול חדש. הוא וויתר על הנפחות האינטלקטואלית הגבוהה והפך לעממי מאוד.

הוא התחבר לתרבות הנעורים שמו וזקנתו ושמו נתנו להם כוח. דרכיהם הרעיוניות של סארטר ובובואר נחלקו. הוא הפך לגיבור הצעירים המאואיסטים.היא לשם דבר ומורת דרך לפמיניזם המתעורר במהירות.

בובואר עובדת עם מארגנות אחרות על הכנת הכרוז שדרש הפלה חוקית לכל אישה.

הן הפיצו את מה שנודע כרוז 343, שהשמרנים קראו לו 343 הזונות. הין החותמות היו בריז'יט בארדו. ז'אן מורו. סימון סניורה ו-קתרין דנב. האחרות היו מוכרות בעיקר בצרפת. שוב שמה של הבונה הפך להיות שערורייתי. ב1973 כשהיה בן שישים ושמונה עבר אירוע מוחי קשה יותר משניים קלים יותר בעבר. ראייתו השתבשה יותר. והוא התקשה בתנועה. "אני חושב עם העיניים. כשאינני יכול למקד מבט אינני יכול למקד מחשבה" הוא הפסיק לכתוב. ב1975כשהוא בן שבעים, עיוור, אפאטי ותלוי באחרים הוא פצח ברומן חדש עם אישה צעירה.

אחרי התדרדרות נוספת במצבו הגופני והנפשי סארטר נפטר ב15 באפריל 1980.

כחמישים אלף צעירים מלאו את שדרות מונפרנס וסן ז'רמן כעבר בהם מסע הלוויה. זה היה סופה של הפגנת 1968. בובואר מתה ב14 באפריל 1986 אחרי שהספיקה עודל פרסם ספר על סוף ימיו של סארטר וכן את חליפת המכתבים שלהם, פרסום שגרם שוב לשערורייה בצרפת.

בספר תמצאו כמובן את כל השמות המדויקים. של כל המאהבים והמאהבות. תאריכים ומקומות התרחשות. הרחבה רבה שלדעותיהם. הספר כתוב בשפה שוטפת מאוד וגם הפסקאות הקצרות המבהירות את תהליכי המחשבה והתיאוריות כתובות בשפה בהירה מאוד. על ספר רכילות מרתק וקריא מזה, של שני אנשים מרתקים כל כך קשה לחשוב. כשהספר נגמר אי אפשר שלא לחשוב איזה אנשים מופלאים הם היו הזוג הזה, לטוב ולרע מופלאים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן