אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגוף הציוני - לאומיות, מגדר ומיניות / מיכאל גלוזמן


התמונה של דן לחמן

הגוף הציוני לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה / מיכאל גלוזמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד
הגוף הציוני לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה / מיכאל גלוזמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד

על הציונות והאידיאולוגיה שלה אפשר לכתוב מכיוונים שונים, ההיסטוריה שלה. התגבשותה. התיאוריה וגלגוליה. הגשמתה, ההתפתחות. לאן הלכה הציונות. הניאו ציונים והפוסט ציונים. מיכאל גלוזמן בודק אותה ממקום אחר לחלוטין בספרו הגוף הציוני לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה. מיכאל גלוזמן הוא פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ואם עוד לא התמנה, הוא עומד לידיעתי להתמנות לראש החוג. הוא בודק וחוקר את הציונות והקשר שלה לגוף האנושי, בעיקר הגברי. הציונות מתחילת דרכה התייחסה ברצינות רבה לדימוי הגוף, אחד מהדברים שהיו כלולים בה מראשיתה היה הצורך בשינוי הגוף של היהודי הגלותי ופיתוחו להיות כאחד הגברים היווניים העתיקים. שלא לומר האלילים המפוסלים ההם. באופן מסוכן שאסור לחבר בינו כמובן האדרת הגוף הפכה להיות לבנה כעוד איזו תיאוריה חברתית פוליטית מאוסה.גלוזמן כאיש ספר בודק את התפתחות הגוף דרך הספרות הישראלית מן המאה התשע עשרה ואילך. רבות נחקר ונכתב על הספרות, על התאגדויות וקבוצות. על התפתחות השפה ומוטיבים. על תזוזת הנושאים מאז שהספרות נחשבת עברית. ועד ימינו. על הגוף ומשמעותו לא חשבו. למרות שבכל ספר ישנם הרי תיאורי גופות אדם.

האמירה של מישל פוקו כי הוא מעוניין לכתוב על ההיסטוריה של הגופים והערה של רולאן בארת כי הוא שואף לכתוב היסטוריה של הספרות הצרפתית דרך התשוקה הביאו את גלוזמן למצוא את השיח המעצב את הגוף היהודי ואת הגבריות היהודית. ו-גלוזמן בודק בספר כתיבה בת מאה שנות כתיבה.עם התגבשותה של האידיאולוגיה הציונית סיפרה לעצמה התרבות את סיפורה במונחי הגוף והצהירה על הצורך לכונן גוף יהודי חדש. די עם הגוף היהודי הפגום. הספרות עד אז תיארה את הגבר לא רק כגולה מארצו אלא גם מגופו וגבריותו. דימויי גוף שבאו מהאנטישמיות האירופית.ב1899 כורע טשרניחובסקי ברך אל מול פסל אפולו. אלא שלא רק הגוף כליל היופי של האל – נער עניינו את טשרניחובסקי. אצלו הפסל עומד מול מצוות לא תעשה לך פסל, ומול יופיו הפיזי של האל היווני נראה האל היהודי כמי שגופניותו פגומה וחסרה. "זקן העם – אלוהיו זקנו עמו" ביאליק כתב בבמה על השירה "החדשה." שלא רק שהיא נושאת בשורה שירית אלא יהודים חדשים. ירדה מהם חטוטרת סבל הירושה. הללו שרים לא מעוני וחולשה אלא מכוח ושפעת אונים.אם בעולם נוצקו מטבעות לשון סמליות נוסח "גוף הפוליטי. העם כגוף אחד". ועוד שכאלה ורובם באו מדימויים גבריים, משוררי דור ההשכלה הפכו את העם לנשי וקראו לו "בת ציון בת עמי אחותי רוחמה" פרץ סמולנסקין מדבר על ריקבון הגוף הקיים.פינסקר בספרו אוטואמנציפציה מתאר את היהודים כאומה מתה ומבקש לעורר תחיה לאומית. על האנטישמיות לה הוא קורה יודופוביה הוא אומר שהיא מחלת נפש חשוכת מרפא אולם גם העם היהודי מואנש ומתואר כחולה. האנטישמיות הרחיבה את הגדרות היהודי על גופו האחר. על השוני הניתן לזיהוי בגופו.

בירנבאום שעמד בראש אגודת הסטודנטים "קדימה" בווינה והיה ממציא המושג "ציונות" כתב מתוך הפנמה מוחלטת של האנטישמיות של סביבתו על היהודי שאינו יודע לעבוד בפטיש ובמחרשה, אינו יוצא לדו-קרב גברי והינו בעל הופעה מעוררת גיחוך.הרצל ו-נורדאו הביאו את המושג "יהדות השרירים" לשיח הציוני. נורדאו שהיה רופא מצא סיבות לניוון היהודי. מיעוט האור והאוויר המים והאדמה. "בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט"

הרצל שהגיע ב1898 לפלשתינה לפגוש את הקיסר שעלה לרגל התרגש בארץ מהאיכרים. היהודים החדשים החורשים אדמה ורוכבים על סוסים. ולא רק אלא שגם קיבלו את פניו בשירים בעברית. בירושלים ראה אמנם את אלו שחיו מכספי החלוקה, כשפגש קבוצת סבלים יהודים משורגי שרירים, הוא מתרגש.ושוב חוזר גלוזמן ל-פוקו שחיבר ביולוגיה לפוליטיקה כשאמר שמרכזיות המדע והרפואה ככלי להבטחת בריאותה וחוסנה של האומה המודרנית התיימרו להבטיח את חוסנו הפיזי וניקיונו המוסרי של הגוף החברתי המדע הבטיח לסלק את בעלי המומים, את המנוונים ואת האוכלוסיות החריגות. הוא הצדיק את הגזענות מטעם המדינה והעניק להן לכאורה בסיס של " אמת" מישל פוקו כמובן נגד הרעיון והוא מביא אותו כמראה דרך להתפתחות מושגים ומונחים.פרויד ו-הרצל התגוררו זמן מה יחד באותו רחוב. פרויד בברגשטראסה 19 ו-הרצל ב6. שניהם התמודדו כל אחד בדרכו נגד ההפנמה הנשית של היהודי. האחד בשדה המדע החדש שלו והשני בדרך הציונות. קשה להאמין היום שעד תחילת המאה הקודמת היו שטענו שלגבר היהודי יש וסת כמו לנשים. אחר כך טענו שלגבר היהודי יש נטייה להיסטריה. תכונה שיוחסה עד אז לנשים. מרגע שהמאה התשע עשרה עשתה את החלוקה הטרוסקסואלית \ הומוסקסואלית, מלה שהומצאה רק אז, הרי שהיהודים הנשיים נתפסו כהומוסקסואלים ברובם.הרצל סיפר לאלפונס דודה הסופר הצרפתי על רצונו לכתוב ספר למען היהודים. דודה שואל אם זה יהיה רומן נוסח 'אוהל הדוד תום' שישא איזו בשורה. הרצל משיב שהוא רוצה לכתוב לגברים. מכאן שרומן נתפס אז ככתיבה לנשים. השיח הציוני של הרצל מיועד לגברים. עוסק בגבריות וכמה לגבריות.את הנוער הוא רצה ללמד ספורט כדרך האנגלים. ואת המבוגרים להלחם בדו קרב שיהיה להם עידון נוסח הצרפתים. "חצי תריסר דו קרבות יעלו את מעמדם החברתי של היהודים" הוא כותב ביומנו.הספר 'אלטנוילנד' נותח מכל זווית אפשרית הקשורה לראיית עולם פוליטית אוטופית ובכל הרבדים הגלויים של הטקסט וכוונותיו. על דבר אחר מיעטו לתת את הדעת. בתוך העלילה הבדיונית של הספר עומד גבר חלוש וגלותי שרק עם עלייתו לארץ ישראל הוא עובר שיקום מגדרי של הגבריות שלו. כך שהספר איננו רק אוטופיה פוליטית רעיונית אלא גם אוטופיה גופנית ומינית. פרידריך לבנברג היהודי הצעיר והמלנכולי, יושב כל היום בבתי קפה ומקנא בצעירים המשחקים ביליארד ומנופפים את מקלותיהם הארוכים מקבל את הצעתו של האציל קינגסהורט לנסוע אתו לאי בודד ולחיות בו יחד. בדרך הם עוברים בפלשתינה הישנה, זו שראה הרצל כשבא לפגישה עם הקיסר, ואז הם עוברים לחיות יחד עשרים שנה על אי בודד. הרצל איננו מתאר יחסים בין השניים אך ההומו-אירוטיות בולטת בכל תיאור. אחרי עשרים שנה הם מחליטים לחזור לאירופה ובדרך חוזרים שוב לפלשתינה שהשתנתה לחלוטין התפתחה והפכה להיות מקום לתפארת העמים. פרידריך המלנכולי הפך לגבר בגברים על האי. וכעת הוא מתאים לחברה החדשה וגם יכול למצוא לו אישה. אך הוא מסביר לה שהוא קשור לקינגסהורט "לכל החיים" ואינו יכול להישאר איתה. כשקינגהורסט מציע לפרידריך להישאר בארץ החדשה הוא עונה לו "אתה יודע שאני שלך, אני בא אתך לאן שתרצה מתי שתרצה" ממש התחיבות זוגית של אישה לבעלה.אחרי פרקים של תיאורי המדינה האוטופית שנבנתה. המבנה המדיני, החברתי, והתרבותי החדש חוזר פרידריך להיות גבר המסוגל לשאת לאישה את מרים בת המקום. תהליך הפיכת הגבר הרכרוכי שחבריו בווינה קראו לו אופליה לגבר בגברים הגיע לשלמות יחד עם הזדהותו עם הארץ החדשה. הגבריות ההטרוסקסואלית מוצאת את כינונה המחודש בגבר הישן.הקשר בין הנרטיב הלאומי והמיני מסתיים באירוסיו של פרידריך. למעשה כל הגברים שפרידריך פגש בהם לראשונה בווינה כיהודים מגובננים הפכו להיות גברים מוצקים שזופים ומשורגי שרירים כשהוא פוגש בהם שוב בארץ החדשה.אחד העם היה בין הראשונים לזלזל בספר בביקורתו הוא מותח ביקורת שהילדים בארץ אינם לומדים עברית ושאר ידיעות יהודיות. הם משחקים משחקי ספורט אנגליים. אחד העם מזהה את הרצל כמי שרצונו להתרחק מהיהדות. מקבל את הלכות הגויים ואינו אלא:"חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח של עבדות בתוך חירות, נודף מכל העברים"החשוב הוא שהרצל ניסה לקבוע לא רק את הגבריות התקנית לארץ אלא גם את ההבדל בין המינים: "הגבר הוא טיפוס בלונדי, כחול עיניים, בעל מבט קשוח. אהובתו היא יהודייה ספרדייה. שחורת שיער ועין. באה מגזע אציל."

ביאליק

ביאליק מגנה את חוסר האונים היהודי, אל חוסר היכולת להגן על עצמם

הארכתי בעניין הרצל כי הוא נראה החשוב והאב המייסד של רוח הדברים החדשה. אך טשרניחובסקי כתב באודסה ב1892 את השיר אני מאמין שם הוא אומר על העם :"ברזל כבליו יוסר ממנו\ עין בעין יראה אור \ יחיה, יאהב, יפעל, יעש... חיי רוח לו אין די" יהודי חדש אקטיבי ועושה שחיי רוח (לופטגשפט) כבר אינם חלק מעולמו. אלא שמה שהביא את השינוי הגדול באמת היה פוגרום קישינב שהתרחש באפריל 1903. גורדון אמר אחרי הפרעות "העם הנבחר מכל האומות... למכות ומהלומות".ביאליק, פרוג, פרישמן, פרץ ואחרים כתבו והתבטאו אחרת אחרי הפוגרום. משהו השתנה בכל צורת המחשבה והביטוי.שתי הפואמות שכתב ביאליק סביב נושא הפוגרום עמדו בליבו של שינוי גדול. "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה", בעיקר עיר ההרגה בה ביאליק מגנה את חוסר האונים היהודי, אל חוסר היכולת להגן על עצמם, הובילו להקמתם של אגודות להגנה עצמית. וכמו שכתב על ביאליק רוסקיס: "ניווכח לראות כיצד איש אחד, שכתב מה שכתב ברגע של משבר בתולדות ישראל, יכול לעורר לפעולה על ידי שינוי שנעשה בפואטיקה של האלימות".את "על השחיטה" כתב לפני שנסע לקישינב לאסוף עדויות על מה שהתרחש שם, בשיר זה הוא זועם על אי הצדק ומפנה את זעמו כלפי שמיים, אך שם לאחר ששמע מה ששמע כתב את "בעיר ההרגה" ובו תפנית מוחלטת עם טענה נגד הקרבנות שלא ניסו להגן על עצמם. די עם קידוש השם, הגיע הזמן להשתנות. כרוז שכתב אחד העם עליו חתמו גם ביאליק ורבניצקי אמר:"חרפה היא לחמישה מליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים. לפשוט צווארם להורג וצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגין בעצמם על רכושם כבודם וחייהם"האמת היא שהיו כמה עשרות צעירים שניסו להגן ולהתנגד אלא שהמשטרה עצרה את המתגוננים "כדי להגן עליהם" ונתנו לבוזזים להיכנס לבתי היהודים.אני אדלג על הפרק העוסק במנדלי, הסופר שתיאר את חיי היהודים בעיירות. היה נגד תנועת חיבת ציון ולאחר מכן נגד הציונות, את רוב ספריו כתב באידיש, ורק מאוחר ובהשפעתם של ביאליק ואחרים החל לכתוב עברית. מנדלי מאבחן את הגבר היהודי כזה שיושב בטל בבית המדרש, לומד, אך אינו איש מעשה. סמוך על שולחנו של חותנו ואחר כך כשאשתו ששודכה לו בגרה, היא זו היוצאת לעבודה ומפרנסת את המשפחה. גם כשכתב הרבה לפני שנולדה תורת המגדר והיחסים בין המינים מנדלי מאבחן את ההיפוך המגדרי מעמדי. והופך את כל ראיית העולם שלו לפרודית. מנדלי שהיה בן דור ההשכלה והכיר כבר את ספרות "הרומן" האירופי הבין שאי אפשר לכתוב רומן על יחסי גבר אישה בחברה בה אין חיזור ואין התאהבות, אלא שידוך וכלכלה. חברה שכולה מבולבלת בין המינים והמגדרים. כך בספרו 'מסעות בנימין השלישי' בו יוצאים שני גברים למסע הרי לאחד מהם קוראים סנדריל – האישה. סוג של דון קישוט וסנצ'ו פנשה יהודים. שלא מגיעים לשום מקום ואינם מבינים את העולם שמחוץ לתחום המושב היהודי. כמה חבל שבימים בהם הומחז הספר והוצג בהבימה לא היו מצלמות או טלוויזיה. כמה הייתי רוצה לראות את אהרון מסקין, הגבר הענק עם קול הבס העמוק משחק את סנדריל בן זוגו-זוגתו של בנימין.

ברנר.

ברנר. במרבית ספריו היהודי הגלותי מתואר כפגום, סובל, מכוער, שבור ונטול כוח

הסופר הבא ש-גלוזמן מנתח הוא ברנר. ברנר לא רק שתפס את עצמו כאיש מכוער, הוא העמיד את עצמו לבחינה ככזה וכמעט שדרש מאחרים להתייחס לגופו. ברנר האמין שגופו מימש את תפיסתו כי האמת חקוקה בגוף. שהוא האתר המשמעי הראשוני והעיקרי.במרבית ספריו היהודי הגלותי מתואר כפגום, סובל, מכוער, שבור ונטול כוח. ברנר האמין, ונתן לזה ביטוי בכתביו, כי הלאומיות תביא לשינוי הגוף היהודי. בעיית הגוף תיפטר במרחב הפוליטי. הציונות תיצור את הגבריות היהודית החדשה. ובכל זאת ולמרות רצונו לנסוע לפלשתינה הוא איננו יכול להביא את עצמו לנסיעה. הוא נוסע ללונדון, שם הוא כמעט מגיע להחלטה להגיע לפלשתינה אך במקום זאת מלונדון הוא נוסע ללבוב. הוא כותב לידידיו שהוא כן מתכונן לבוא אך באותה מידה הוא רוצה לנסוע לניו יורק. אך הוא נוסע לווינה. משם לטריאסט, שם עלה על אוניה והגיע לפלשתינה בשם בדוי. הציונות אינה מרפאה את גופו. הוא אינו מצליח להסתדר בעבודות פיזיות בחדרה. והוא מעיד על עצמו "בהתגשמות הציוניות אינני מאמין." המציאות הארץ ישראלית אינה מאפשרת לו לממש את יצריו הארוטיים. התקווה הציונית לפתרון בעיות ארוטיות היא אשליה שיש לוותר עליה.ברנר מעיר בסרקזם שדמותו של היהודי החדש היא פיקציה ספרותית שיוצריה הם יהודים ישנים היושבים בגולה. על תיאור היהודי עז המבט וגדל הגוף הוא מגיב וקורא לו גזלן יהודי.עם הספר "שכול וכשלון" התמודד זמן רב. התחילה רצה לפרסם אותו תחת הפסבדונים קמקא (מזכיר את קפקא?) הספר עוסק ב"איש עלוב ומכוער. בחור לא פיקח, לא זריז, שעם עלמות אינו יודע להתהלך" והאיש הזה לא די שהוא חלוש הוא גם משתגע. ואם כל זה לא מספיק הרי שהוא נעשה נכה, חולה במחלה שהבושה יפה לה. יש לו שבר. קילה. והוא קשה לו להתמודד עם מחלה באותו אזור גוף שלא מדברים בו. כך הופך גיבורו של ברנר, שהוא למעשה ברנר עצמו בצורה ביוגרפית חלקית ומוסווה לנכה, שבור גוף ורוח בארץ החלומות. במפגשים שלו עם נשים יחווה רק כישלונות ארוטיים. לגיבור שכול וכישלון קוראים חפץ. כמה קוים מאופיו של חפץ עברו אחרי הדורות אלחנוך לוין שכתב מחזה על גיבור בשם זה. נכון שאצל לוין השם מייצג תכונות שונות, אך הוא שמגיע מחו"ל ולא הביא לא מתנות ולא סובנירים ומבקש שלא ישאלו אותו שאלות מושפע לא מעט מחפץ הברנרי.חפץ הוא כמעט היפוכו של לבנברג מ-אלטנוילנד. לבנברג זוכה להבראה והתגברות אחרי עלייתו. חפץ בריא רק כשהוא באירופה. פעמיים יצא מכאן חולה והבריא שם. הארץ גורמת לו רק למלנכוליה שיגעון וגינוי עצמי בלתי פוסק.מ-ברנר עושה גלוזמן קפיצה נחשונית אלמשה שמיר. שאצלו הגברים הצעירים כבר נולדו מהים וכבר היו מוכנים להישבע להקריב את חייהם להגנת המולדת וחירות ישראל. וכמו שהגדיר יהודה עמיחי את הדור החדש: "בלוריות, שיזוף, עיניים בהירות. דני, גידי. נער ונערה על מגש הכסף. ציפי הקשרית, חבורה שכזאת ועד הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה"

בין ברנר ל-משה שמיר נולדו כל אותם עלמים צעירים בעלי גוף כביר ואמיץ כוח. או כזה שכל גופו הגדול והגמיש דומה לתמר. יהדות חדשה, אנטי גלותית לעתים כמעט אנטי יהודית. ואם דור הפלמ"ח מתואר תמיד כרחב כתפיים, שרירי, בריא וגברי הרי שמלחמת העצמאות העלתה גיבור חדש. המת החי. אותו נער גברי יפה כתמר, אך מת וחייו לעולם ילוו אותנו. מגש הכסף של אלתרמן, בערבות הנגב של מוסינזון והוא הלך בשדות של שמיר מלבד כל אלו שהונצחו בשירים בודדים. אורי ודודו ועוד רבים.'הוא הלך בשדות' נתפס מיד עם הופעתו כביוגרפיה דורית של הצבר החדש. אורי, גיבור הספר מכיל את כל הסטריאוטיפים של בני ההתיישבות העובדת. גיבור הקיבוץ סמל הערכים ההרואיים של התקופה. אך על הזיכרון הציבורי השפיע עיבוד אחר. לא זיכרונות קריאה מהספר עצמו אלא העיבוד של הספר למחזה ששינה לחלוטין את דמותו של אורי המתלבט בחייו האישיים והפך אותו לסמל הרואי במחזה, ואחריו גם הסרט שנעשה לפי המחזה. סרט בו אסי דיין, בנו הצעיר והיפה של שר בטחון נערץ שיחק את הצבר הקיבוצי והרחיק אותו עוד יותר מהספר.שני מבקרים גדולים לא נסחפו אחרי דמותו של הצבר החדש האולטימטיבי. לאה גולדברג כתבה על הספר "גיבור הספר הוא כנראה העמק, וכל מה שצומח בו. בני אדם, כענבים....קורצוויל, המחמיר, גדול המבקרים הספרותיים של דורו כתב:"מה שמעורר את דאגתי איננה העובדה ששמיר העלה בחור טוב, פרימיטיבי, הנכון להקרבה עצמית לגיבור הסיפור, אלא שהוא רואה באורי דיוקן של הצעיר בכלל... אבל אילו אורי היה נהפך באמת לסמל אידיאלי של הדור הצעיר, הייתי צריך להיות מאוד פסימי בנוגע לעתיד התרבות והמוסר של עמנו"קריאה עמוקה בספר מגלה שאורי איננו רק "יהודי לוחם וגואל" הוא נושא בתוכו משאלת מוות ואין בו באמת את היציבות הנפשית ששמיר התיאורטי ייחס לדמות הספרותית. מותו של אורי היא דמוית התאבדות. (הוא מקריב את עצמו ונופל על רימון להציל את חבריו) הוא עובר קריסה נפשית ומיאוס מסוים מהבחינה הקולקטיבית. אורי הוא תוצר של הנדסת אנוש חדשה, אך הרומן חושף גם את הצד האפל של אותה הנדסה. את הפער שבין דימוי הגוף לגוף הממשי. למעשה הטקסט מפרק את מיתוס הצבר ההרואי ולא בונה אותו.השם 'הוא הלך בשדות' הוא פרפראזה על שורה של אלתרמן בשירו שלוש אימהות. "בני גדול ושתקןואני פה כתנת של חג לו תופרתהוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן.הוא נושא בלבו כדור עופרת"את השיר הזה כתב אלתרמן כעשר שנים לפני מגש הכסף. שמיר מגלה את דבר מותו של הגיבור כבר מן המוטו לספר. אורי מתואר כגבר חזק ויפה. אלא ששמיר מוסיף עוד שתי מלים חוזרות המעידות על המבחן הבלתי פוסק שאורי עומד בו בעיני האנשים. "בחור, הייתם אומרים. כזוג פרדות. יצור נאה, תואם זרועות, הייתם אומרים. בלורית, מצנפת נוודים, ילקוט צד, הייתם אומרים"הייתם אומרים המסתכלים המדברים עליו. אך קצת אחרי התיאור הפיזי של יהדות השרירים החדשה מתואר אורי כגוף עם גולגולת ריקה:

משה

"אורי ריק וריקן לחלוטין. חושב על מליון דברים בבת אחת.מכיל בבת אחת את הפרדס ואת כביש האספלט.... את הגברות, את ארוחת הבוקר. את ההחלטה לישון הלילה עשרים וארבע שעות"מיקה, העולה החדשה, והנערה שאורי אוהב היא ההיפוך הגמור שלו לא ציונית לא צברית. לא חלוצה. היא מתוארת כתרבותניקית ועצבנית. ההיפך מן הגבריות משורגת השרירים של אורי. כמו בעבר הגלותיות מאופיינת בעצבנות ניאורוטית. אלא שהפעם של אישה של ממש ולא של גבר גלותי נשי. מיקה מתוארת כנערה שמנמנה "נוסח עליית הנוער" כזו המתביישת מעט ברכותה, בנשיותה המבוגרת. אורי מוצג כסמל סקס "אדישות לבושיו על גבי מערומיו, הנטייה הזאת, להתערטל עם כל תנועה ותנועה של הגוף הבוטח" אלא שהמהות הפנימית מסובכת יותר. מיקה הייתה מאוהבת באביו של אורי. ואורי מבין שהוא סוג של תחליף לאיש הגדול העשוי מאדמת העמק. אמו לעומת זאת כבר עזבה פעם את הקיבוץ ולקחה את אורי איתה. בנפשו המזדהה הוא קרוב יותר לאמו. כשהוא מדמיין לעצמו איך יספק את מיקה שיגרום לה לגנוח ולצעוק הוא חושב גם, "ואם לא יהיה יכול". ספקות וגבריות מוטלת בספק עצמי.עוד לפני מותו הממשי מדמיין לעצמו אורי, כמעין משאלת מוות נבואית, את צורת מותו. את נפילתו על רימון על ריסוק גופו ועל ההלוויה שתיערך לו. ומיקה, מיקה המסכנה כי אורי נפל. וזה מה שקרה.כך, למרות השנים שעברו אורי של משה שמיר, הצבר האולטימטיבי הוא כמעט אותו גיבור ברנרי שעבר רק טיפול קוסמטי. מתחת לשריריו מסתתר אותו צעיר גלותי מתלבט בזהותו הגברית מבולבל ורכרוכי. באמצע שנות החמישים קם דור סופרים חדש שאולי היה בפלמ"ח אך מלחמת השחרור לא הייתה הנושא המרכזי שלו. זך כתב נגדאלתרמן הלאומי את השורה "לעצמי אני שר". עמליה כהנא כרמון מתחילה לפרסם וגםא.ב. יהושע,עמוס עוז, אפלפלד ו-קנז היו בין הראשונים לפרסם. כתב העת הספרותי "קשת" נולד ובו מצאו בית לסופרי הגל החדש.אחד הסופרים המאוחרים יותר בדור הזה הוא יהושע קנז. יהושע קנז הוא אולי הסופר העלום והנעלם ביותר בספרותנו. הוא איננו מרבה לפרסם ולכן לכאורה "נשכח" ומתגלה מחדש מדי פעם. אך מניסיוני אני יכול להעיד שספר אחד שלו היה בין הנקראים ביותר בארץ. ייתכן שלא עמד ברשימת רבי המכר ברגע הוצאתו לאור אך המשיך להימכר במשך שנים רבות. ואני מתכוון ל"התגנבות יחידים הספר העוסק בחיי טירונים בצבא, ולכן עם כל גיוס חדש היה המתנה המועדפת על ידי רבים למתגייסים. אפלפלד, אחד שהרחיב את שולי הספרות שלנו אמר על סופרי דור הפלמ"ח, אני לא יכול להבנות מ-"אפרים חוזר לאספסת. לא להיעזר באליק שנולד מהים. הספרות הזאת הייתה רגיונאלית מאוד לוקאלית. היא דברה בדרך כלל על בחור בן עשרים ואחת. פעם קובי, פעם עוזי, פעם אהוד שגדלו בבית טוב היו בהכשרה ואחרי זה בפלמ"ח. זו לא הייתה נפש שאפשר לי לדבוק בה"כשהרומן אחרי החגים של קנז פורסם ב1964 לא שמו לב אליו והביקורת לא התייחסה אליו כלל. רק שנים אחרי הצלחתו של קנז חזור אל הספר הזה מחדש. הספר מתרחש במושבה בסוף ימי המנדט. אין בו גיבור אחד והוא מתאר חיים של אלו שבאו להגשים ציונות במושבה. והנה החזון של בניית היהודי החדש התפוררה לחלוטין. מצד אחד עומדת המושבה, דגם להתיישבות ומצד שני התפוררות יושביה. הפרדסן אינו עובד, אך עובדים בשבילו, ובנותיו הסתגרו ואינן יוצאות מביתן. אחר גם הוא איננו עובד כלל. אחד שיכור. אף אחד מהגיבורים איננו מסופק מינית. לא מסוגלות לרגשות ולא לאהבה. המיניות כולה פתולוגית הכוללת אונס וחוסר שליטה. וכמו שאומר שם אחד הגיבורים "שוק של עיירה בגולה" והדמויות כולם עסוקות בשאלת הנראות של עצמן וההיראות של האחרים.. מועקת המבט מעמידה את כולם לפיקוח מוחלט אחד של השני. במקום תיאורי גוף מדויקים קנז מאפיין את הגברים לפי צורת ידיהם. ידיים עובדות מול ידיים רכות או נשיות. לאחד פה גדול וידיים של אישה. לאחר יד שלא החזיקה טוריה אצבעות לבנות שאפשר לקבל מהן גועל. ושוב חוזרים אל הגבר הגלותי הנשי מול המקומי הגברי.התגנבות יחידים שפורסם ב1986 הפך את קנז לסופר קנוני מוכר. הספר עוסק המחלקת טירונים בצבא. לא חיילים לוחמים בעתיד אלא ג'ובניקים. טירונות של בה"ד 4. מה שנעשה מובן מיד היא ההפקעה של האנשים מעצמם והפיכתם לרכשו המדינה. מרגע זה הם מחונכים על ידי המדינה לדבר אחד בלבד. הגוף הופך להיות מרכזי. הגוף רועד. הגוף פוחד. הגוף בוכה. הגוף חולם על שלמותו, על חירותו. כאן שאלת הפיקוח החברתי אינה מסתתרת במבט הסמוי כמו באחרי החגים. הגיבורים כולם נאספו להיות מפוקחים בידיעה. פיקוח שישנה אותם. ובה"ד 4 הוא מקום איסופם של הגברים בעלי החולי. אלו שלא ייהפכו לגברים גיבורים. המקום כולו עשוי לשינוי הגוף. ליצירת גוף אחר, חדש. קרוב יותר לגוף יהדות השרירים. כל הספר בדרכו הוא שלילת כל ההבניה של אותו גבר חדש. וזו פעם ראשונה שבה הישראליות פוגשת עוד ישראלי חדש. את המזרחי. ולא כטיפוס עממי נוסח סלח שבתי. אלא כמי שהולכים להיות חלק מהגבריות הישראלית שהמדינה מנסה להתיך לגוף אחד. כשנער דתי לשעבר אינו מצליח להביא את עצמו לאכול ביום כיפור אומר לו אחד האחרים "הגוף שלך עוד יהודי. הוא עוד לא יודע שנעשית ישראלי" הגוף, ולא הנפש הופך להיות המסמן של הישראליות החדשה. מתחם הטירונות הוא מקום הפיכת הנערים לגברים על ידי המקום ולמען המדינה. המדריך חוזר ואומר להם " מה אתם בוכים, מתי תהיו כבר גברים" בינתיים הם כולם נקבות. נקבות מיוחמות. נקבות מפטפטות במקום לעשות,נקבות פחדניות. והצעירים מפנימים את הנשיות ויוצאים להלחם בה. הגופות ברובן חולות. זה יש לו מחלת נפילה, לאחר רשרוש בלב. המחנה הוא סמל לקבלת עמדה ספרטנית של הוצאת השונה והחולה מהמדינה למחנה סגור, כשהמזרחיים מייצגים גופניות אחרת לגמרי המאיימת על הגוף הלבן, הציוני. כשאחד מהם מתאבד שואלים איך היה יכול לעשות דבר כזה לגוף שלו. הנפש איננה מוזכרת כלל. הכל נתפס בתוך העולם הגופני.להפגשת גופות גבריים במתחם אחד לחוץ וסגור מעלה גם הוויות ושאלות נוספות. מי שהם גברי ומי נשי. איזו התנהגות היא התנהגות של "הומו" .אי אפשר לסיים את הספר הזה, המאמר, בלי התייחסות ל'ספר הדקדוק הפנימי', שהוא טקסט אנטי גברי כמעט אנטי ציוני במובן ההרצלייני שלו. ילד שאיננו רוצה לגדול יותר.

שגופו נעצר בגיל עשר. שאין לו עניין בגבריות הנכפית עליו מסביבתו. ואם אפשר לעשות פרפראזה של סימון דה בובואר שאמרה: "אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה" הרי שאהרון הקטן לא נולד גבר ואיננו רוצה להיעשות לכזה. הוא איננו מתחבר לשפה הגברית ולא למטפורות הארוטיות הסובבות את השפה סביבו. "מאיפה כולם יודעים את זה" הוא שואל את עצמו. כולם יודעים הכל בדיוק אותו דבר. איש לא חושב אחרת. לא מדבר אחרת. כולם מזיינים ודופקים את הערבים, את נאצר. מאיפה הם יודעים. אהרון איננו מבין את השפה איננו רוצה להבין את הדקדוק הפנימי שלה. את הגבריות שלה שצריכה להיפך גם לגבריות שלו. לא רק את המלים הוא לא מבין, גם את הסמלים הלא מילוליים. מה זה אומר שאם אתה לוחץ יד לנקבה ומזיז את הבוהן מימין לשמאל בתוך היד שלה, זה סימן. וסימנים כאלה יש הרבה ורובם מיניים. מאיפה הם יודעים כולם חוץ מאהרון."איך זה שכולם בכל הארץ יודעים אותם דברים. מה לומר, מה לעשות. כאילו חיברו את כולם לאותו זרם"אהרון מנסה להבין את השפה שהיא סמל לגבריות הרי שאת הגוף, גופו של אהרון אמו לא מפסיקה לבחון. הגוף נדרש לפענוח. ו-גרוסמן עצמו הבהיר בראיון, אנשים לא בוחרים את גופם, הוא נכפה עליהם על ידי תורשה. הם אינם בוחרים את שפת אמם או את ההיררכיות האידיאולוגיות העומדות בתשתיתה של הפה. הנקודה העיקרית בספר איננה ההתבגרות אלא המאבק בין גוף לנפש. היחס שלנו לבשר. אל היותנו יצורים בשרניים ולא רק רוחניים.מיני או לא מיני, מובן או לא אהרון בדרכו הסמויה נתפס לא רק כנשי אלא כבעל תכונות הומוסקסואליות. המשחק האהוב עליו ביותר הוא "הודיני" להיכנס ולצאת מתוך ארון. כשהמשמעות ברורה לקורא אך לא לילד.לקרוא את הספר הזה רק כרומן חניכה של ילד מחמיצה את משמעותו הפוליטית האדירה המוטמנת בתוכו. ספר הדוחה את תפיסת הגוף הציונית.. ספר העוסק בעיצוב תודעת היחיד על ידי הרוב.הבאתי רק על קצה המזלג מתוך הספר המעמיק הזה. גלוזמן בודק לעומק לכל אורך הספר את הדמויות שלו והתפתחותן בהסתמך על כל התיאורטיקנים החשובים. פרויד, פוקו,קריסטבה, בארת, ועוד ועוד שתרמו לעומק המחקר ולהסתמכות על דברי גדולים. אין ספק שגלוזמן עשה כאן מבצע "צבאי" של איגוף כל התזות האחרות ובעזרת מודיעין משלו הפיק תובנות עמוקות בכיוון שמעטים עד כה חיפשו להבין. זו איננה בקורת מהסוג טוב-רע כל ספר. זו קריאה שונה לחלוטין המבהירה גם איך אפשר לקרוא ספרים בצורות שונות.קשה להניח מהיד את הספר למרות שאיננו ספר ספרותי או כזה המשויך לספרות "מתח" ספר על ספרות, פוליטיקה שפה, התייחסות, והכל מתוך נקודת מוצא של הציונות. נפלא. פשוט נפלא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן