אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טלי וישנה מול גיל הראבן


התמונה של דן לחמן

טלי וישנה / אחי הקטן והמצויר. הוצאת ידיעות אחרונות
טלי וישנה / אחי הקטן והמצויר. הוצאת ידיעות אחרונות

אחי הקטן והמצויר- השקרים האחרונים של הגוף

מזמן לא נתקלתי בספר שהיה לי קשה מאוד להגיד עליו משהו באופן ישיר כל כך. טלי וישנה היא רופאה פסיכיאטרית ובחלק מהספר היא מנצלת את הידע המקצועי שלה. הפרולוג מרמז לכיוון מסוים, וכמעט הנחתי את הספר. ילדה מתמוטטת, אולי בגלל שדודה ניצל אותה מינית. הייתה לי מנה גדושה מזה בימים האחרונים. קודם המחזה "החגיגה" בקאמרי. אחר כך די במקביל התחלתי לקרוא במקרה לגמרי את ספרה של גיל הראבן "השקרים האחרונים של הגוף" שעוסק גם הוא באונס בתוך המשפחה ובסוד. בחוסר הרצון לראות ולדעת. אם בספרה של טלי וישנה היה גילוי עריות, הוא איננו מוזכר יותר. אם, כי הוא כל כך מרומז ומוחבא עד שהוא אפילו מביא לשמירת סוד מפני הקורא כמעט. אם זאת זו אחת הסיבות להתמוטטות המשפחתית והיא לא עולה לפני השטח. לרגע חשבתי שזו רגישות שלי אחרי ההצגה. אלא שהספר עצמו, שמתחיל בפרק הבא כתוב בצורה מוזרה מאוד. מצד אחד הוא מצחיק עד דמעות, מצד שני צחוק המסתיר משהו כבד וכואב.

אם לא היה כתוב על הכריכה האחורית שזה סיפור שכותבת ילדה בת שש עשרה לא הייתי מבין מיד. הסיפור הנכתב על ידי ילדה ומספר על משפחה מטורללת לחלוטין. אין משפחה כזאת, שכולם בה נוסעים על יד הפסים ולא עליהם. סוג של רכבת שדים עם מפלצות מצחיקות.הסיפור מקברי ואבסורדי לחלוטין. משפחה לא מתפקדת. אב, אם, שתי אחיות ואח. האחות הקטנה רודה בכל המשפחה. מניפולטיבית היסטרית ונצלנית עד תום. זוג הורים שמנסים להיות " ההורים הכי טובים" לא מצליחים להבין. בשלב מסוים תוך כדי קריאה חזרתי לחוויה הראשונית של הספר מלכוד 22 . אם אני מצטט מהזכרון תהליך הדומה לטייס הבא לבקש שיקרקעו אותו כי הוא מטורף מרוב משימות אך אם הוא בא לבקש הפסקה הוא לא מספיק מטורף ולכן יחזור למבצעים. האווירה של המלכוד הקבוע שאין לחיים המשפחתיים האלה ברירה אלא להתנהל כמו שהם מתנהלים. בשיגעון מוחלט של חמישה אנשים. כבר אמרתי הספר מצחיק כמו מלכוד 22 ומפחיד כמוהו. "אחותי הקטנה פתחה לי את הדלת. הבאת מסטיק?לאחודש שלם לא הייתה בבית ואפילו מסטיק לא מביאה.מה שלומך? מה אכפת לך? אני אחותך. את לא אחותי הגדולה. את לא חייבת ישר להתגרות.לא אמרתי שאני אחותך הגדולה, אמרתי שאני אחותך. וחוץ מזה, אני באמת אחותך הגדולה. את רואה... עכשיו כן אמרת. אין לך שום מסטיק? לאבשביל מה חזרת? סתם אז את יכולה ללכת.לאן אני יכולה ללכת?לא יודעת. כאן אף אחד לא רוצה אותך. כשלא היית אמא אמרה שהיא לא אוהבת אותך.בשביל מה את מספרת לי את זה?שתדעי. את בטוחה שאין לך מסטיק? כןאני אתאבד. "כך הולכות ונמשכות שיחות שכאלה שכל אחת מהן נגמרת באיום ההתאבדות של הקטנה. שכמובן לא תתאבד אך יודעת לנצל את האיום. היא מביאה את בני הבית למצב שכשהיא שואלת שאלה צריך לשאול אותה מה היא רוצה שיענו לה.אלא שיש גם אח קטן בתמונה וגם הוא מגלה סימנים מוזרים למדי. אח שכנראה כן התאבד בהמשך. אך אולי רק בסיפור. ואולי גם במציאות הוא עוד מעמסה רגשית בחיי השתיים.אפשר להגיד שהספר הזה מחולק באופן ברור מאוד לשלושה. פרק אחד קצר, המרמז וקצת יותר על ניצול מיני בתוך המשפחה, כאן של דוד המנצל את אחייניתו.

מרמז כי אין שום תיאור פרטני של מעשים. אפשר כמעט לא להבין את הקשר בין החלקים. שני החלקים האחרים כל אחד בצורתו מדבר על חוויה ותהליך פוסט טראומטית. בחלק השני של הספר הסיפור המצחיק היומן הלא אמיתי שכותבת האחות הגדולה. והשלישי שנים אחר כך, אנו פוגשים רופאה פסיכיאטרית שרק מתוך משפטים ספורים אפשר להבין שהיא האחות הגדולה שכתבה את היומן האבסורדי. כל חלק כתוב בסגנון שונה שטלי וישנה הצליחה לשמור על הייחוד שלו. הדבר שאיננו מתבהר הוא אם גם האחות הקטנה היא קורבן של התעללות מינית. מכיוון שאת תיאורה של הקטנה מספרת נערה בת שש עשרה בסיפור שהיא מכתירה אותו כסוריאליסטי אבסורדי. צריך רק לנחש. נכון שגם ההורים שניהם מתנהגים מוזר מאוד לילדים ונוקטים שיטת חינוך לא מקובלת אך מכיוון שהקטנה היא זו שמשליטה את רצונה הטרוריסטי בבית אין לדעת מה קדם למה.בתוך המשפחה הזו מסתובב בשקט גם אח קטן. הוא כמעט ואיננו נראה ונשמע, אך מדי פעם גם הוא מביע בשקט רצון להתאבד. הוא איננו מבצע את האיום. הוא נופל מהחלון והופך לצמח.בחלק השלישי המציאותי, הנערה בת השש עשרה היא כבר רופאה פסיכיאטרית העובדת בבית חולים. וישנה שהיא פסיכיאטרית במקצועה מיטיבה לתאר מקרים בעמוד או שניים. לכאורה תאור של החוסים במחלקה. אלא שכל אחד מהם מכה הד אחר בלבה של הרופאה. רופאה החיה בבדידות מוחלטת מחוץ לחייה המקצועיים. חסרת קשרים. לא בן זוג לא ידידים.עד שהיא מגלה את האינטרנט ומפתחת לעצמה קשר וירטואלי עם גבר. קשר המתפתח לאהבה סוערת וכואבת. מבלי שהם יודעים מי הוא השני. אהבה רומנטית כואבת בגלל הוירטואליות שרק בה היא יכולה לפתח רגשות וקשרים. כמובן שהסוף הולך ומסתבך, ההולך ונעשה נוגה ושובר לב. אך בשביל זה צריך לקרוא את הספר. ספר המושך את הקורא לתוך העולם האחר. ספר שקשה להניח מהיד להפסקת קפה אפילו.

ספרה של גיל הראבן מרמה במקצת. מזמן לא נתקלתי בפרק פתיחה מזמין כל כך ושואב את הקורא עמוק אל תוך הקריאה. זוג לא צעיר. בעל ואישה בחלקת גן עדן קטנה בירושלים. חייהם כמעט טובים מדי. פלא עלי אדמות. עד שמגיעה שיחת טלפון ומעירה גל של זיכרונות. דוד שביקר בעבר, כשהייתה ילדה רוצה לחזור ארצה לביקור. דוד שכתב ספר מפורסם על היטלר. הזיכרונות המתעוררים לנפץ את חייה של הגיבורה. כי הדוד הזה בביקורו הקודם לפני שנים אנס את אחותה הקטנה שאיש לא רצה להאמין לסיפורה עד שהלכה והשתגעה.לעתים, תוך כדי קריאה אני שואל את עצמי אם צריך הקורא להכיר מקרוב חוויות מסוימות כדי שיוכל להתחבר אליהן. כי כבר אחרי עוד כמה עמודים מצאתי את עצמי מתרחק מההתלהבות הראשונית. לא שלבי לא דאב. ובכלל כמו שכבר הזכרתי זו היצירה השלישית ברצף העוסקת באותו סיפור בדיוק. אך נדמה לי שדווקא יכולת הכתיבה הגבוהה של הראבן. גבוהה מדי, גורמת לניכור מסוים. כקורא אני מבין את התהליך שעוברת אלינור, גיבורת הספר. אני מקבל את הקומפולסיביות שנולדה סביב הזיכרונות אך משהו בהצפת הפרטים מעיק מדי על הקריאה. הדברים נעשים ברורים מהר מדי. הדוד הרע כתב ספר על היטלר. היטלר מספר את עצמו בגוף ראשון. הרוע בהתגלמותו. והרי לנו רוע פרטי נוראי מדבר על רוע אנושי בלתי נסבל. ואם עוד לא ברור עומק הרוע הרי שגם שמו של המרקיז דה סאד יעלה יותר מפעם אחת.אלינור שלנו נגררת לתוך סוג של קריסה פנימה לתוך עצמה עד שתמצא לעצמה פתרון מעשי. קשה לה כי אלישבע אחותה, זו הנאנסת מחלה לאונס. גם היא עברה תהליך קשה משלה, יצאה מהשיגעון המירה את דתה וישו הציל אותה. היא סלחה לכולם על הכל. האם זה חשוב מי הציל אותה? אלינור רוצה להמשיך לראות את אלישבע כקרבן מודחק. כמטורפת ששיגעונה לא בא לידי ביטוי חיצוני. היא איננה יכולה לקבל את המחילה המוחלטת של אלישבע לכל מי שהרע לה אי פעם. כולל אביה. את הספר מלווה תחושה דו משמעית, או דו ערכית.

מצד אחד הכתיבה הגבוהה, האנינה ברמת השפה והסיפור, כתיבה הגורמת לרצות לדעת מה יקרה בסוף, בעיקר כי נרמזת אפשרות של נקמה גדולה, וזה מסקרן. אך מצד שני הניסיון לעבור על כל פרט עד לרמה של פשטניות מסוימת מחטיאה את המטרה. כל בדל כאב ומצוקה. כאילו לא עברה עין מבקרת.צריך בכל פעם להיזכר שלא אלינור היא זו שנאנסה. אלישבע הנאנסת עשתה תהליך שהביא אותה להדחקה ולפחות על פניו החיצוניים תהליך של סליחה מזככת המנקה מסבל. והנה אלינור לא מפסיקה לסבול. זו הדרך של הראבן להגיד שלא רק הנאנסת סובלת. כל סביבתה מושפעת מהמעשה ונהרסת בצורה זו או אחרת.הרוע שהתחיל באונס לפני שנים רבות הולך ומפזר גרורות להווה והורס חלקות טובות בחיי משפחה. לא צריך את היטלר ו-דה סאד כדי להבין. אמנם היטלר מהווה ציר בתוך הסיפור בגלל הספר שהדוד האנס כתב, אך בכל זאת זה היטלר אחד יותר מדי. ואולי רגישות פרטית שלי לשם. נשים תתייחסנה אחרת לספר כנראה, ואני אינני אישה. למרות שאינני מאמין גדול בספרי נשים – גברים אלא רק בספרות טובה וטובה פחות. הראבן שהיא כותבת מיומנת שמאחריה כבר ספרים רבים כתבה ספר "ספרותי" מאוד. כזה שהוא גם נאחז במציאות וגם מטפס לאיכות כתיבה גבוהה. משהו בכל האובססיה והנוקדנות של צעד אחרי צעד הזכיר לי את ספרה של תמר גלבץ. "מקופלת" שגם הוא עוסק בסוג של התפוררות אובססיבית של אישה בסוג של נוקדנות פרטנית של כל שלב ופרט." יש פרטים שבלעדיהם האמת לא תהיה לסיפור, והאמת לא תהייה לסיפור בלי הצמרמורת שסרקה את בשרי- בלי בשרי אי אפשר- ובלי שערות קטנות שסמרו על עורפי..." וזו הבעיה. הראבן מספרת את סמירתה של כל שערה. השאלה הגדולה אם אכן, למרות שהאמנות מבקשת את האמת מוכרחים לספר על כל שערה לחוד.ספרה של טלי וישנה מעודן ומרומז יותר. הוא איננו בוטה וישיר ולמרות שגם הוא עוסק בתוצאה של מקרה דומה הוא נוגע ללב הרבה יותר ממועקותיה של אלינור המשתגעת. שפתה של הראבן גבוהה מאוד.

טלי וישנה כותבת בשפה הרבה יותר נגישה לקריאה. אין עומס ומועקה מהקריאה עצמה אלא מהנושא. אצל הראבן למרות שיש לי הערכה גדולה לכתיבה הצד הרגשי נשאר קצת מרוחק לכל לאורך הקריאה עמדה עבודת הכתיבה ומלאכת הקריאה יותר מההתחברות לדמויות. כשהר אבן מתארת את תכנון הנקמה של אלינור בדודה האנס היא כותבת כאילו מה יגידו עליה אחרי שתעשה בו מעשה:"לפנינו מקרה מעניין של אובססיה חולנית בנוגע לספר. על פי המידע שבידינו, נראה שאלינור ברנדיס האמינה כי היא מחסלת לא את מחברו של הספר, גוף ראשון, היטלר" כי אם את היטלר גופו. בלבול שכזה בין מחבר למספר איננו בלתי שכיח בקרב הקוראים הפשוטים..."וזוהי תמצית הספר וגם הבעייתיות שלו מול הקורא הפשוט. התהליך הנפשי מדויק. הכל נכון. המעשה המציאותי הזה הוא קשה בפני עצמו, תמיד. הראבן מכניסה את הקורא לעומק התחושות וזה הטוב שבספר. אך השפה והפרטנות גורמת לי כקורא מועקה מסוג אחר. אבל אסור לטעות. הראבן היא בהחלט סופרת טובה ומעניינת ואי אפשר שלא להודות שישנם דפים רבים המושכים את הלב ביפי כתיבתם. מה שחשוב בשני הספרים הללו, מעבר לשוני בכתיבה היא העובדה שהניצול המיני נעשה בתוך המשפחה. נושא שקשה לקבל ולהתמודד אתו. הורים מזהירים את ילדם הקטן להיזהר מזרים. לא לקחת סוכריות ולא ללכת בחברתם למקומות לא ידועים. קשה לחשוב שבן משפחה, ידיד קרוב, שכן, מסוכן לא פחות לילדים כי הם אלו שהילדים מחונכים לסמוך עליהם ושם הם מאבדים את היכולת להתגונן וגרוע לא פחות להבין את הרוע שהופל עליהם. עולמם נשבר מבלי שהם מבינים למה. בלי יכולת להלחם ולסרב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן