אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס עוז: הצצה לסדנת הסופר באמצעות הסיפור דרך הרוח חלק א


התמונה של מנחם מ. פאלק

חסי אב ובנו: הבדלים בין גרסאות ומשמעותן

(המאמר נכתב לסמינר של פרופ' חיים באר בנושא "יחסי אבות ובנים", אוניברסיטת הנגב, 2003)

מבוא

 


עמוס עוז, ארצות התן, הוצאת מסדה, 1965

עמוס עוז, ארצות התן, הוצאת מסדה, 1965

 

ההתמקדות במאמר הזה תהיה ביחסים שבין הורים וילדים, ובמקרה שלפנינו, בין אב לבנו, בסיפורו של עמוס עוז "דרך הרוח" אשר הופיעה בתוך קובץ הסיפורים "ארצות התן", בהוצאת עם עובד.

עמוס עוז הוציא לאור מהדורה ראשונה של הספר "ארצות התן" בשנת 1965. הסיפורים כולם נכתבו בין השנים 1962-1965, ואת הסיפור הנדון כתב עמוס עוז בהיותו בן 25 בלבד, בשנת 1962.

מן הרגע הראשון התייחסו לסיפור זה במסגרת הדיון הכוללני של "דור המדינה", ועסקו בו בעיקר באספקטים האידיאולוגיים שבו. יחסי אב ובן, כאשר כבר נגעו בהן, וזה קרה לעתים רחוקות בלבד, התייחסו דרך פריזמה זו - של אידיאולוגיה, בפער הדורות והשאיפות, ופחות דרך בדיקת יחסי הזיקה האנושית שבין הגיבורים, האספקטים הפסיכולוגיים וקשרי המשפחה והדם ביניהם.

מאוחר יותר, בשנת 1975, פורסם הקובץ במהדורה חדשה ומתוקנת.

עיון מדוקדק בסיפור "דרך הרוח" מעלה שינויים מהותיים בין הגרסאות. שינויים אלו נובעים משינוי במילים, במשפטים, בתוספות או בצנזור של אמצעי ההבעה, והתוצאות שלהן ניכרות במשתמע מכך, באופי הגיבורים, במיקוד הסיפור ובפרשנותו הכוללת.

המאמר יתמקד ויבדוק את יחסי אב-בן, והדרכים בהם נבנים ומעוצבים יחסים אלו, מבחינה אומנותית, מבחינת הַאֶרְמֵזִים והשיבוצים, העיצוב הפסיכולוגי, מבנה הסיפור ודברים אחרים. כל אלו יֵעָשׂוּ מתוך הנחה שכל כותב, ובכלל זה עומס עוז מודע היטב למלאכת הכתיבה, השיבוץ ודרכי העיצוב. חושיו של הכותב תמיד מחודדים והאינסטינקטים הספרותיים שלו יגרמו לשילוב הנכון והאמירה הרצויה. ההתאמה המלאה של הדברים השונים בתמונה הכוללת, מלמדת שעמוס עוז אכן מודע מאוד לכתיבתו, הן בנוסח הראשון ובעיקר בנוסח המתוקן, הנפוץ, הנוסח המאוחר. היות והמהדורה המאוחרת (משנת 1975) היא זו שנפוצה יותר עד היום, נלמדת בבתי ספר, והיא גם זו שעמדה לְפָנַי בתחילת בדיקת הסיפור, וכמובן שזכתה ליותר התייחסויות של החוקרים, המבקרים והקוראים, ועל כן, אף אני אתייחס אליה תחילה.

בבדיקה שערכתי גיליתי שכמעט ולא נכתבו מחקרים או עבודות על השאלה אותה רציתי לבדוק כאן, יחסי אב ובן, מזווית הראיה האנושית אישית, והפסיכולוגית. כמו כן לא מצאתי התייחסויות מחקריות לשינויים בין המהדורות.

לסיום, אנסה להסיק מסקנות משינויי הנוסח לגבי הגיבורים ובעיקר על המשתמע מכך, אופי הסיפור.

יחסי אבות ובנים, בגרסה הנפוצה ( 1975)

תיאור העלילה

אקדים בתיאור קצר של עלילת הסיפור, בגרסה הנפוצה, המאוחרת. התיאור בא בכדי להזכיר את האירועים כמכלול. בהמשך הניתוח, ההתייחסות תהיה לפרטים רבים, בקריאה צמודה של הטקסט, ובהתאם לנושאים (קפיצות ממקום למקום אם יש צורך בכך). סקירת התמונה הכוללת תאפשר למקם את הפרטים בסיפור זה. הסיפור יוצר את הרושם של פאזל רב-חלקים ורב-שכבות, הבנוי לתפארת.

הפרק הראשון, פותח במילים: "יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת שמש נהדרת." (עמ' 43). משפט זה הוא נבואי, משמעותי, קובע את מסגרת הסיפור ועוד נעמוד על כך בהמשך. בפרק זה, גדעון הצנחן מתעורר בבוקרו של יום העצמאות, לפני מפגן הצניחה מעל לקיבוץ נוף חריש, מקום לידתו ומגוריו האזרחי. אנו נחשפים לבוקר בסגנון צבאי, מזווית ראייתו של גדעון. מהמתואר בפרק אנו יכולים ללמוד מעט על אופיו של גדעון.

בפרק השני, אנו פוגשים את שמשון שיינבוים. זהו אותו בוקר (של הפרק הראשון), וסגפנותו וצניעותו של שמשון בולטים בעצם תיאורם כבר בפתיחה. הוא נזכר בחלק מחלום שחלם במהלך הלילה, חלום שמטריד את מנוחתו עם בוקר, לפני תחילת עבודתו בכתיבה אידיאולוגית פובליציסטית. באותם הרגעים הוא נזכר שבשעות הבוקר יתקיים ליד הקיבוץ מפגן צניחה וגדעון, שמתברר בהמשך שהוא בנו, "אולי יהיה ביניהם ולא יחלה ברגע האחרון..." (עמ' 44). היות ועדיין, עד לשעת הצניחה, עוד נותרו שעות אחדות, עליו, על שמשון, לחזור לעבודתו. שמשון שינבויים הוא בן 75. הוא אינו מצליח להתרכז יותר מדי. למרות גילו, הוא ממשיך לעבוד חצי שבוע, לכתוב חצי שבוע, החל משעות הבוקר המוקדמות. בגיל חמישים ושש החליט שעליו להעמיד יורש ועל כן כבש בסערה את ליבה של רעיה גרינשפן, הוליד ילד. כעבור שלוש שנים החזיר אותה לחדר נעוריה ושב לחיות לבד, חיי נזיר, ולהתמסר להגות.

החלום חוזר להטרידו ולבסוף הוא נזכר בו. הוא מגלה שבקיבוץ נבנתה בריכת נוי בניגוד לרצונו, בה דגי זהב. ילד מחזיק צינור שחור וממלא אותה, ואחר-כך מתברר, מתוך עצמה. לחלום משמעות חשובה בשתי הגרסאות בפני עצמן וכן להבדל שביניהן.

בפרק השלישי, אנו מתוודעים יותר מקרוב לשמשון, שרצה בן כיורש רוחני. כפי שמתברר, הבן מאכזב למדי, בהיותו רכרוכי, נבוך ואיטי, רגשני, שוגה בכתיבת פּוֹאֶזְיָה, ו"ראוי שיקראו לו פינוקיו" (עמ' 48). הבן, גדעון, רוצה להתנדב ליחידה קרבית, לצנחנים, (כדי לְרַצּוֹת את אביו) ולמרות התנגדות האֵם, מִשְׁתַּמֵּשׁ האב, בפעם היחידה בחייו בפרוטקציה, כדי לאפשר לבן לשרת שם, ולהפוך לגבר, כדבריו.

פרק רביעי, נפתח כמו הפרק הראשון, באותו משפט ממש. אחרי שני פרקים, מנקודת מבטו של האב כביכול, אנו חוזרים ליומו ותיאורו של גדעון ועם המידע שצברנו עליו. אנו מתוודעים לנפשו הרגישה, אהבותיו לרגעי הריחוף בצניחה, ברוח, ולהזיותיו על הרגע בו יצפו זקני הקיבוץ בצניחתו, ואביו "אולי יעביר איזה כסא אל מרפסתו הקטנה ויצפה בכל החיזיון במבט מהורהר וגא." (עמ' 50).

הפרק החמישי חוזר אל האב. הוא מקווה שבנו בָּגַר, ואף יָדַע כמה נערות לפני שיתאהב ממש. הוא מדמיין איך היו צריכים להיות חיי בנו, כיורש הולם, אך לאור האכזבה, על שמשון להיות אב רוחני לנכדיו שיולדו מבנו גדעון. גדעון יהיה אב גשמי ושמשון אב רוחני, והם, הנכדים יממשו את מה שהבן לא עשה. בסיום הפרק, אומר האב שמשון: "ונצא להתגאות בך קצת, גדעון שיינבאום" (עמ' 53). [הערה כותב המאמר: בפי האב הבן נקרא כאן גדעון שיינבאום, ולא כפי שהבן שינה שמו לגדעון שנהב].

בפרק השישי הולך שמשון למקום משם יוכל לראות את המפגן. בדרך הוא פוגש נער שובב ופראי, זאקי ומתנהלת ביניהם שיחה קצרה. (מאוחר יותר יתברר שזהו בנו הלא חוקי של שמשון).
גם רעיה גרינשפן, האֵם, צופה מהחלון אל הצונחים ומעודדת את חברותיה לבוא ולראות: "שם גידי! גידי בשמים!" (עמ' 55).
בינתיים גדעון מתחיל את צניחתו, וכדי שכולם יבחינו בו מִבֵּין כל קבוצת הצונחים, הוא פותח גם את המצנח הרזרבי.

הפרק השביעי הוא תאור הסתבכותו של גדעון, מִצנחיו וחבלי המצנח מעל כבלי החשמל. ניסיונות החילוץ, הוראות האב, פחדנותו של גדעון. הניסיונות של מפקדיו הם עיקרו של הפרק. השיח בין האב לבן וההתרחשויות מלמדות על הקשר והיחס ביניהם.

בפרק השמיני ממשיך האב לפגוע בבנו גדעון, והאח החורג זאקי מצטרף ל"חגיגה". בפרק זה חוזר השימוש בכינוי פינוקיו.

בפרק התשיעי מנסה זאקי להציל את גדעון, ללא הצלחה. זהו הפרק של המפגש בין האחים (גדעון וזאקי) עם הבלטת השוני ביניהם, והמשך הידרדרותו של גדעון.

הפרק העשירי הוא זה שבו עושה גדעון את ניסיונו האחרון ובא אל מותו, בצורה המזכירה את צליבתו של ישו.

הפרק האחד-עשר פוגש את שמשון, האב השכול, משלים עם רעיה, ובעצם אף עם זאקי, בסיומו של יום העצמאות, שאירועיו נובאו כבר בפתיחה. הסיום עצמו מביא "ציטוט מקהלה" (בדומה לטרגדיות יווניות), כמו לומר שלמרות מותו של גדעון ושל שמשון, החיים נמשכים.

הרובד התנ"כי כפלטפורמה ראשונה לבניית דמות הקורבן
 

 

עמוס עוז, ארצות התן, הוצאת עמ עובד 1976.

עמוס עוז, ארצות התן, הוצאת עמ עובד 1976.

 

הספור כתוב בשפה יומיומית, לא גבוהה, לא אלגורית, לא מליצית. לכן, כל סטייה מרובד שפה זו מחייב תשומת לב, ומעלה שאלות לגבי מהותו, תפקודו במארז הכולל, תרומתו לבניית הדמויות, העלילה ומשמעות הסיפור ככלל.

דבר ראשון הבולט לעין הוא מיתוס העקידה. בפרק ז', (עמ' 57) פגשנו בתיאור הסתבכות החבלים של המצנחים בכבלי החשמל. תאור זה מזכיר את קשירתו של יצחק על-ידי אברהם אבינו. הפגיון שאיתו אמור גדעון להשתחרר מחזק את תחושת העקידה המרחפת באוויר. (אגב, המטוסים באחד משלושת המטסים נראים כלהב באוויר). לקראת סוף אותו הפרק (עמ' 59) נאמר: "דומה לגדי שחוט..." הגדי מחליף של השה מספר בראשית פרק כב'. בספר שופטים פרק יד' פסוק ו' משסע שמשון "כשסע גדי".

יש גם לשים לב שהשם גדעון, גידי הופך ל"גְּדִי", ולעניין השמות עוד נחזור בהרחבה בהמשך. לכל אלו יש להוסיף את המשפט שחושב גדעון עצמו בפרק הקודם, פרק ו', כאשר הוא אומר: "איך יוכלו לזהות את יחידם בתוך..." (עמ' 55). השימוש במילה זו, מזכירה "את יחידך" הלקוחה מהעקידה בראשית כב' ב', ולא משאירה עוד ספק בבניית דמותו של גדעון כַּבֵּן הנעקד, אך להבדיל מהסיפור המקראי, שם ניצל יצחק ברגע האחרון, כאן העקידה מושלמת.
עוד יש לזכור שאברהם לוקח את הזרדים על חמורו, (אותו הפרק בבראשית) וזאקי זוכה מפי שמשון לכינוי עַיִר, "ודאי שהוא בן אחת-עשרה לפחות ואולי גם בן שתים-עשרה. פרא אדם. עַיִר." (עמ' 54).

אך אין אלו האֶרְמזים (או השיבוצים) היחידים. יש לזכור ששמשון וגדעון היו דמויות תנ"כיות ידועות, שופטים.

אך הרוח שבסיפור שלנו יותר נבואית, ופחות השיפוטית, (אם כי שמשון שופט את כולם באופיו הקשה ודורש שלמוּת) מפוזרת במהלך הטקסט. הפתיחה היא נבואה לגבי סוף הסיפור "יומו האחרון", וכמובן גם פתיחת הפרק הרביעי שחוזרת על אותו משפט, כאילו כדי להזכיר, שמא נשכח! שמשון זוכה באמצע הפרק השני לאמירה "עדיין אין שמשון שיינבאום אב שכול" (עמ' 45). רעיה האם אומרת: "שם גידי! גידי בשמים!" (עמ' 55). המודעות של הכותב לעניין ההתנבאות בולטת בתיאור מפקדו של גדעון "טפח על השכם, התבדח, התנבא, הלהיב..." (עמ' 51). מעניין שדווקא אזכור המילה "נבואה" בא מפיו של גיבור מִשִּׁנִּי, "כאילו היה זה ערב-קרב, כאילו הייתה סכנה".. דבר הרומז שזהו סיפור של גורל, "תאונה: זהו סיפור של גורל בלתי נמנע...", הוא נקבע בשורה הראשונה של הסיפור, וסופו להתממש ביום מן הימים, בפרק מן הפרקים.

כמובן שישנם דברים נוספים המתקשרים למישור המקראי, חלקם יוזכרו בהמשך, אך די בינתיים במה שהובא כאן להבהרת הנדבך הזה של דמות הקורבן של גדעון.

השמות ומשמעותם

לא צריך להתעמק יותר מדי כדי להבחין בכך שכל השמות בסיפור זה הם בעלי משמעות.

נתחיל בשמו של שמשון שיינבאום. בעמוד 45 בגרסה השנייה נאמר באופן גלוי וברור "שמו של שמשון אינו צריך שיצמידו אליו תארים". זאת הפניית תשומת לב למשמעויות שיש לשמות כולם. שמשון התנ"כי היה שופט, למרות שהדמות היותר מוכרת היא של גיבור חייל, שהקריב עצמו מול הפלשתים ואיבד את כוחו בשל חולשותיו, בידי דלילה.

בסיפור שלפנינו שמשון שופט את בנו כל הזמן. בפרקים השונים בולט הדבר. כך למשל בפרק ג' "הילד אכזב במקצת. בילד כמו גדעון אין מייסדים שושלת." (עמ' 48). ובהמשך אותו עמוד "וודאי גם חושב לאט". ועוד "הכינוי פינוקיו הולם לו...". האופי השיפוטי של האב מודגש עוד יותר ברגעים בהם גדעון תלוי על כבלי החשמל והאב דורש בתוקף מעשים, ואינו מבין את נפשו ופחדיו של גדעון (במהלך כל פרק ז').

הדמות השמשונית, גבר נאה שכובש נשים, בעל בלורית, דמות זו ברורה אף היא. שם המשפחה "שיינבוים", הוא "עץ יפה" בתרגום חופשי. ואכן, הוא מתואר כגבר תמיר וזקוף "הוא יושב אל מכתבתו, גבו הזקוף..." (עמ' 45), על אף גילו. בשופטים יג' מחובר הנער שמשון לרוח אלוהים, דבר המקשר אותנו ישירות לשם הסיפור. את החיבור לשיסוע אריות כגדיים כבר הזכרנו קודם. בהמשך נאמר "כי נזיר אלוהים אני מבטן ומלידה" (פרק טז' פסוק טז') וגם בסיפור הוא מתואר כך בהִלכות חייו: "תָּאוֹ של נזיר מסתגף ולא דירת שיכון בקיבוץ ותיק." (עמ' 45).

אם כן, שמשון שיינבוים הוא איש בעל הופעה פיזית מרשימה, כעץ יפה, כנזיר המקדיש עצמו לרוח התנועה (שמחליפה את רוח האלוהים) דמות שאפשר להעריץ עד כדי ביטול עצמי.

גדעון שנהב, הבן, מנסה להשתחרר מצילו הענק של האב. הוא שינה את שם משפחתו לשנהב, לא שם גָּלוּתִי, הקשור לעבר ההיסטורי. שינוי זה מלמד על רצון לעצמאות, לדרך אחרת מדרך האבות. שם המשפחה הקודם, הקשור לעץ, קשור גם לצמיחה, לגמישותו של העץ (דבר שיתברר, באופן פרדוכסלי, כחסר אצל האב). לעומת זאת, שנהב, האבן, היא דבר קשה, בלתי גמיש אך גם יקר (ודווקא גדעון הוא היותר גמיש, עד כדי הליכה אל מותו!).

"שנהב" מופיע במלאכים א, י', כב, כאבן יקרה . השם אם כן הוא שם עברי בעל מקור תנ"כי. כמובן ששינוי זה אינו מקובל על האב שקורא לו בשם המשפחה המקורי: "ונצא להתגאות בך קצת, גדעון שיינבוים" (עמ' 53). זה המקרה היחיד בו האב קורא לו בשם משפחה כל שהוא.

ננסה לראות באילו הקשרים מקראיים מופיע השם גדעון (שהיה כזכור אף הוא שופט, ואיש חיל). בשופטים ו' כג' נאמר לגדעון "אל תירא לא תמות" נבואה שקרית במקרה של הסיפור שלנו. אולי אזכור זה מחדד את עניין הגורל הבלתי נמנע המוזכר כבר בפתיחת הסיפור, ומכין אותנו למצב שאפילו התנ"ך לא ישנה את הגורל. בהמשך אותו הפרק , פסוק כה' נאמר: הרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ובנית מזבח לה'" האם אין בכך רמז שעבודתו של שמשון האב אינו העבודה האמיתית, הראויה? בהמשך, גדעון התנ"כי ירא את בית אביו ואנשי עירו, כמו גם גדעון שנהב, שרצה יותר מכל את אהבת אביו, את קבלתו כפי שהוא על-ידי אביו, עד כדי מוכנות למות למען זאת. בפסוק ל' נאמר: "ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בינך [גדעון] וימת כי ניתץ את מזבח האשרה". ובפסוק לד' "ורוח ה' לבשה את גדעון"! שוב הקשר בין הרוח לגיבור, הפעם גדעון ושם הסיפור עצמו.

לאב אין כינויי חיבה, כמו לבן. אמו קוראת לחברותיה לראות אותו צונח, ובאופן אירוני וכואב מנסחת זאת: "שם גידי. גידי בשמים!" (עמ' 55). כך קורא לו גם אחד הקצינים שכנראה משמש לו כדמות אבהית החסרה לו כל כך: שלא תיגע בכבלים, גידי,..." (עמ' 57). ולבסוף גם "נערה אחת רזה ומכוערת... פרשה את שתי זרועותיה: תקפוץ אלי, גידי, כלום לא יקרה לך." (עמ' 58-59).

שלא כמו גדעון, זאקי, הבן הממזר, מוכר כמעט רק בכינוי שלו. אין לו שם משפחה, הָאֵם לא ידועה, זאת אומרת שהוא ללא עבר מוגדר, אולי פחות שורשים, ועל כן הוא יכול להיות יותר פראי, כְּעַיִר, כקוף, פרוע, ללא מחויבויות.

יחד עם זאת, מתברר שזאקי הוא קיצור השם עזריה "עוד נטפל בזה זאקי, כלומר, עזריה" נאמר בעמוד 54.

במלאכים ב' יד' 21 נאמר ש"ויקחו כל עם יהודה את עזריה והוא בן שש עשרה שנה וימלכו אתו תחת אביו אמציהו ..." אם כן, גם לזאקי יש שורשים תנ"כים ואף הומלך בגיל מאוד צעיר. דבר זה מתקשר לסוף הסיפור, כאשר "שמשון הניח יד רועדת על ראש ילדו וניסה להגיד." (עמ' 62). לדעתי, זו תנועה של משיכת הילד ליורש, למלך. מיד לאחר מכן מתמוטט שמשון על אחת מערוגות הנוי, רמז לערוגות בתי הקברות, רמז למוות.
לפי דברי הימים ב' טו' 1 עזריה בן עודד הייתה עליו רוח אלוהים, שוב קישור של הרוח, משם הסיפור, עם שם הגיבור.

הָאֵם, רעיה גרינשפן שונה מהדמויות הקודמות. לַשֵּׁם רעיה אין אזכור תנ"כי. לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שאומרים סתם רַעְיָה ולא מדובר בשם פרטי. זאת אומרת שאין לה יחוס, אין לה שורשים, כפי שראינו קודם שהשם הפרטי הוא בעל הייחוס התנ"כי בעל הקישור לשורשים. שם המשפחה מסמל את העבר הקרוב יותר. השם גרינשפן, מקורו בגרמנית: גְרִין זה ירוק ושפאן זה קיסם, רסיס. קיסם יכול להיות אותו רסיס העף מן העץ, חלק קטן וחסר חשיבות, שרובם אינם שמים לב אליו. במקום שיהיה ירוק כמו העץ היפה (שיינבוים) היא כעין קיסם חסר חשיבות, ששמשון יכול לזרוק לאחר מילוי תפקידו, לֵדָה. רעיה אינה זוכה להיקרא על שם בעלה אף לא פעם אחת (ובאותם הימים היה נהוג בידי הנשים להחליף שם משפחה ולא לשמור את שם משפחתן הנערי).

לדמויות האחרות בסיפור, הקצינים, החיילים, חברי הקיבוץ, אין שמות, להוציא רמז על מִשהו בשם יוריק שעוזר לגיוסו של גדעון לצנחנים.

הקיבוץ נקרא "נוף חריש". הנוף שהוא כבר חרוש. זו אדמה חרושה. בישעיהו מב' י נאמר "אחריש ואתאפק כיולדה..." במילים אחרות, עיקרו של הקיבוץ הוא השתיקה. אין יודעים או מדברים יותר מדי על זאקי, על האחרים, אין שיחות בין הורים לילדים, שתיקה ושוב שתיקה. ההחרשה היא מונח שמופיע רבות גם בספר איוב, ולדעתי בחירה בשם זה גם היא אינה מקרית.

לבסוף, נתייחס לשם הסיפור, "דרך הרוח". לכל שם תנ"כי של הגיבורים העיקריים היה קשר גם לרוח האלוהים. בקהלת יא' ה' נאמר: "אשר אינך יודע מה דרך הרוח [הגורל] כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלוהים אשר יעשה את הכל". כמו שראינו כבר בפתיחה, זהו סיפור של גורל, לא רק לפי המשפט הראשון אלא גם לפי שם הסיפור. גם הסיום "דרך הרוח לבוא, לחדול ושוב לבוא. אין חדש" מרמז על הגורל העיוור. הצירוף באותו הפסוק של "הבטן המלאה" אף הוא משמעותי, כאילו האיש הכותב את קהלת קרא את הסיפור שלפנינו. מוטיב זה של הבטן מופיע גם בזמן צניחתו של גדעון, בתחושתו.

מעניין משפטו של הרופא, בזמן ניסיונות החילוץ, בעמ' 60 ש"אמר לעצמו: יהיה מה שממילא מוכרח להיות. וכמה חם היום."

נוסיף לכך את עיסוקו של שמשון בענייני הרוח, והנאתו של גדעון מהרוח בזמן הצניחה. הרוח היא חברה למסע, מנדנדת אותו, ויכולה לקחת אותו לאן שתרצה.

כמובן שגם האב עוסק בענייני רוח, למרות שהוא קשור לקרקע.

לבסוף אולי ראוי להזכיר נקודה נוספת. תיאורו של גדעון בסוף הוא כמו ישו על הצלב, (על כבלי החשמל). אם נוסיף לזה את הרמזים הבל וקין ומלחמתם לירושה יתכן ומותר לנו לומר שזהו סיפור על "האב, הבן ורוח ה...whatever .

כפי שראינו, לכל שם יש משמעות, והוא מקדם את העלילה, מוסיף ומאפיין את הדמויות ומרחיב את יחסי הגומלים ביניהן.

אלמנטים פרוידיאניים בסיפור

בפרק זה נתייחס למספר אספקטים פרוידיאניים בסיפור "דרך הרוח", החל בכינוי פינוקיו, שאינו מִקרי, דרך תאור חלומות, הביטויים של הרגשות, השיחות המעטות, ההתייחסויות הארוטיות וביטוין, המשמעות של תוכניות האב לעתיד בנו וכדומה.

פינוקיו

כבר בפרק השלישי, מספר האב שמשון שגדעון זכה לכינוי פינוקיו: "... בלי שום שאר-רוח. הכינוי "פינוקיו" הולם לו, אין להכחיש. והחיוכים התמידיים..." (עמ' 48). השימוש בכינוי מופיע גם בעמודים 58, 60,ו- 61.

חוקרים שונים ראו בכינוי קשר לפינוק. אכן יש קירבה בין המילה פינוק לבין המילה פינוקיו, והאב אומר בעמוד 53 "... לא נרשה להשחית בתפנוקים ובפואזיה".

לדעתי כוונת האב בשימוש בשמו של פינוקיו הוא לסיפור פינוקיו שהפך לאגדה, אולי מיתוס. אנסה לנמק טעון זה.

אביו של פינוקיו, סבא זֶ'פֵּטו היה נגר בודד, חסר ילדים, שרוצה ליצור לעצמו חבר. (אגב, הזכרנו כבר רמזים על צליבה של ישו, ועל-פי האגדות, אביו של ישו היה נגר). גם שמשון מחליט החלטה אישית, שרצוי שיהיה לו יורש (אומנם מסיבות אחרות). יש גם לזכור שהשם שיינבוים, עץ יפה אינו זר לעניין הנגרות. (כדאי לשים לב שכל הסיפור מלא בענייני עצים, רוחות, שרב).

פינוקיו אינו ממשיך השושלת של צ'ופטה וכך גם גדעון.

פינוקיו הוא דמות מסורסת, שֶׁאַפּוֹ מסמל את איבר מינו החסר-און. גדעון אף הוא הופך לדמות מסורסת, על-ידי אביו. האב, ברוב ייאושו מבנו, עובר לדבר על תחליף לגדעון, הנכדים שיולדו ממנו (עמ' 52).

פינוקיו הוא בובה האמורה לבצע את הוראות הַבּוֹנֶה, ה"מְיַלֵּד" וכך גם גדעון. שניהם "מפירים את ההוראות" ותופסים עצמאות, מנסים לעשות כל מיני מעשים שבסופו של דבר אינם חשובים, ואולי בשל כך נענשים ואינם שׂורְדִים.

בשני המקרים האב-המוליד יוצר לעצמו צעצוע, ולא דמות שתחיה חיים משל עצמה, בהתאם לרצונותיה.

זאת ועוד. בשני המקרים יש אב-מוליד, דמות המטילה צל ענק על הצעצוע ואין שום אֵם משמעותית. לא פלא שאין צורך באם - האב מסרס את הדמויות כבר מהתחלה.

תכונת הבכיינות משויכת לגדעון, נזילות האף. האף שהוא האיבר הפאלי אצל פינוקיו. במילים אחרות, התוצר היחיד של האיבר הפאלי הוא נזלת ולא משהו יִצְרִי-יוצר. לא פלא שמגדעון לא ייווצר דור שלישי, כי איברו המיני הוא לא רלוונטי, במונחים פסיכולוגיים.

גם עניין הפוריות מופיע רבות בסיפור. אצל האב מתקשר גם ליצירה הרוחנית.

יש גם לשים לב שהתיאורים הארוטיים של גדעון מתקשרים לצניחה, לריחוף באוויר, לחבלי המצנח התופסים אותו בבית השחי כמו ידי גבר חזק. אלו אינם מתקשרים להמשך הדור, ואין תיאורים של קשרי גבר-אשה.

יתכן שחבלים מתקשרים באופן סימבולי גם לחבלי לידה וצניחתו של גדעון תהווה לֵדָה מחודשת, כבן שהאב יוכל להתגאות בו, והוא, גדעון יוכל לזכות באהבת אביו. אך דווקא החבלים הללו כובלים אותו, קושרים אותו לקראת מותו.

שתי הדמויות זועקות וזקוקות לאב מבין, מחייה, שותף של ממש.

נדמה לי שֶׁהַהֶקְשֵׁר למיתוס חזק יותר מֵעִנְיַן "הפינוק", אם כי אינו סותר אותו, אלא בא להוסיף נדבך חשוב נוסף.

חלומות

שני חלומות מובאים בסיפור, האחד של האב שמשון, שנחשף קטעים-קטעים, והשני, של גדעון שנהב הבן. לשני החלומות יש משמעות עמוקה ביותר.

חלום האב מתחיל 13 שורות לאחר הופעתו הראשונה של האב, בפרק השני בעמוד 44: "מתאמץ להיזכר באיזה חלום מציק שתפס אותו לפנות בוקר...".

לפעמים הכותב רוצה לומר משהו מאחורי גב הגיבור, ואז הוא כמו "קורץ" לנו, משתמש במונח הסתמי "איזה", זאת אומרת סתם חלום, דבר לא חשוב, שיתברר בהמשך כחשוב ביותר. כך גם בעמוד 50 מפנטז גדעון שאביו שמשון "יניח את מכתבתו לזמן-מה, אולי יעביר איזה כסא אל מרפסתו הקטנה ויצפה בכל החזיון...".

החלום מתחמק מן הזיכרון, ושמשון חוזר לעשייתו, בתקווה שבנו לא יחלה אלא יצנח עם כולם (ביטוי בוטה לחוסר אמון בבנו).

בסוף העמוד הבא חוזר החלום להטריד את שמשון. הוא נזכר בצינור, דגי זהב, ויכוח, אך היות ואינו זוכר את הכול, יש לשוב לעבודה (הדחקת החלום). צינור הוא כמובן סמל פאלי, והפסקת הזרימה בו היא סימן להפסקת החיים. דגי זהב הם סמל להצלחה, לעושר, לפינוק. ושוב, בעמוד 46, מודאג שמשון שאין החלום מופיע כדי "ולהתגלות עכשיו בשלמותו, אפשר יהיה להשליך אותו מכל המדרגות ולהתרכז סוף סוף בעבודה." . כמה אלימות צובר האב נגד החלום שעלול לחשוף דברים!

בפסקה האחרונה בעמוד 47 מופיע החלום כולו. מעניינת הפתיחה: "עכשיו נאמץ את המחשבה ונכפה על הזכרון שיטה מסודרת...". אין שמשון נוהג לדבר אל עצמו בלשון רבים, והנה הוא עושה זאת כאן. הוא עושה זאת כדי שישתמש במילה "נכפה" ויפנה את תשומת ליבנו למאמר המפורסם של זיגמונד פרויד "דוסטויבסקי ורצח אב". באותו מאמר מדבר פרויד על מחלת "הנכפה" (אֶפִּילֶפְּסִיה), "כי מחלת הנכפה הזאת כביכול לא הייתה אלא סימפטום של נאוורוזה " (במאמר יש אבחנה בין שני סוגי נכפה), שכנראה אצל דוסטויבסקי היא פסיכוסומאטית, רצון להרוג את האב והתקפים עקב כך. אולי כאן, בסיפור שלנו, זהו רמז לפרויד ותת-מודע שרוצה לרצוח את הבן - שולח אותו לצנחנים, וביחסו תוך כדי ההסתבכות בחבלי המצנח ובכבלי החשמל לא מותיר לו ברירה אלה להתאבד. פרויד מדבר במאמרו על "כך בא הדחף לידי ביטוי בצורה של מזוכיזם ורגש אשמה... נשתיירו באישיותו קווים סאדיסטיים רבים..." , וכן התאמה להתנהגותו של גדעון ש"היה זקוק מאוד לאהבה".

יש לזכור בהקשר זה את האמירה של פרויד בהמשך שכאשר הבן [דוסטויבסקי] פוחד מן האב, לובש התנהגות נשית, "גלגולו התקין של תסביך אדיפוס... " ושלוש שורות אחר-כך "שאנו קוראים לו דו-מיניות, הסכנה הנשקפת לגבריותו של הנער מחמת הסירוס מביאה לחִיזוקה של הנטייה להימלט ממנה בכיוון הנשיות". בסוף אותו מאמר נאמר "הנער מבקש להיות במקומו של האב, משום שהוא מעריץ אותו...ברגע מסוים הנער למד לדעת כי ייענש על משאלתו לסלק את האב ועונשו יהיה סירוס...". והנה, בעמוד 48, בסיפור "דרך הרוח" אומר שמשון על בנו (פסקה ראשונה של פרק ג') "עלם שחרחר, רך, יפה באורח כמעט נשי..." ובהמשך "השירים שהוא מחבר נראו לשמשון סנטימנטאליים ללא תקנה...".

כאן, בעמוד 47, מובא חלומו של שמשון כולו. משהי באה לקרוא לשמשון להפסיק את השערורייה [אמו של זאקי? רעיה גרינשפן?]. משהו הרשה לעצמו לבנות בריכה על הדשא לפני חדר האוכל. במקום שהוא איזור המיועד רק למזון לגוף לְשֵׁם הִשָּׂרְדוּת, בונים פינוקים, בריכת נוי, כמו פריץ פולני. יש שם דגי נוי [שוב פינוק, אולי גדעון הוא כדג נוי, פינוק לעין]. ילד מִלֵּא את הבריכה (סמל התייחסות לרגשות, והעובדה ששמשון רוצה לבטל אותה מראה את רצונו להתעלם מן הרגשות) בצינור גומי שחור [סמל פאלי, וילד שהינו אולי זאקי]. יש להפסיק מיד. הילד לא שומע בקולו (בראש אותו עמוד, 47, מוזכר ילד לא חוקי של שמשון, והילד הזה מופיע ואינו ממושמע, בעמוד 53). שמשון מחפש את ראשית הצינור, לשם כך הולך בעיגול ומוצא שהצינור יונק מהבריכה עצמה, מזין עצמו ללא צורך במאגר, במילים אחרות, זאקי שגדל ללא צורך בהורים, באב.

מעניין שנוסח ראשון של הסיפור שונה בעניין החלום, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

עם חזרתו לבימת האירועים גם גדעון חולם חלום, בראשית פרק ד', עמוד 49. החלום הזה מוזכר כך: "כל לילה התרפק עליו חלום לא חלום...". מעניין השימוש במילה "התרפק" אצל גדעון, לעומת "להשליך אותו מכל המדרגות" אצל שמשון. דבר זה מצטרף לשימוש של האב פעמים רבות במילים "שנאת נפש" (למשל עמ' 44) לעומת "אהבת נפש" , ביטוי חוזר של גדעון. (אחת הדוגמאות בראשית עמוד 50). כמו כן, מעניין עוד בחלום שזה כל לילה, דבר המראה עד כמה טראומטי החלום ופתרונו. לא זאת בלבד, אלה גם נאמר שזה "חלום לא חלום", זאת אומרת חלום עם אחיזה חזקה במציאות או לחילופין, מציאות שהיה רוצה שתהיה רק חלום!

חלומו של גדעון הוא על "שלכת ביערות צפוניים אפלים, ... עצים גדולים שלא ידע את שמם. כל הלילה צנחו עלים חיורים על צריפי המחנה... גם כשהתעורר בבוקר רישרש באוזניו היער הצפוני וכל העצים הגדולים שלא ידע את שמם". הצניחה של העלים ברורה, הִפָּרְדוּתוֹ מהעץ הגדול, שיינבוים, צניחה למוות, כמו עלה צונח, חיוור, שהוא עלה מת. עצים שלא ידע את שמם, והוא שינה את שמו, ואולי אלו רגשי האשם של גדעון ולכן עליו [=כעלה צונח] למוות. היער הוא היער הצפוני, כי מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א' יד'), והקיבוץ עצמו ממוקם בצפון.

חלומו של הנער קצר, נבואי, פשוט, חוזר על עצמו ואינו מפתיע אותנו, ולא נאמר שהוא מפריע לתפקודו של גדעון כמו שחלומו של שמשון מפריע לו להתרכז בכתיבה.. הוא מתרפק עליו, משלים עם גורלו, רוחש לו חיבה, בניגוד לאב, שחלומו קשה, מורכב, והיה רוצה להשליך אותו מכל המדרגות.

עוד יש לשים לב שחלומו של גדעון אינו עובר שינוי בין הגרסאות.

התסביך האדיפאלי

על אלמנט אחד מהתסביך האדיפאלי כבר עמדתי קודם כאשר הזכרתי את המאמר של זיגמונד פרויד על "דוסטויבסקי ורצח אב".

כזכור, אדיפוס, שעל שמו קרוי תסביך אדיפוס על-פי תורת פרויד, הפציינט רוצה להרוג את האב ולשכב עם האם. כאן המצב שונה. גדעון לא יכול לרצוח את האב, הוא מסורס על-ידי אב זה. האב מגדיר אותו כפינוקיו (האיבר הפאלי הוא האף הנוזל) והאב הוא זה הרוצח אותו, בסופו של דבר. אין כאן אֵם, ולכן אין עם מי לשכב. מה עוד שהאב מנסה ללמד אותו מה יש לעשות, את מי לכבוש לפני שיתאהב באמת.

יש לזכור שנערה המתוארת כ"רזה ומכוערת" (האֵם היא גוצה ומגמגמת) אומרת לו בשעתו הקשה, כאשר הוא תלוי מעל חבלי החשמל, "תקפוץ אלי, גידי, כלום לא יקרה לך." ופורשת ידיה לתפוס אותו. נערה זו היא השתקפות האֵם, קוראת לו גידי כמו האם והקצין ש"אוהב" אותו. וכמובן שאין מפגש בין השניים, כמו שלא ראינו מפגש בין גידי לאמו. זהו עולם של גברים, עם דיבורים מִשְׁנִיִּים ומוזרים על נשים.

כמו כן יש לזכור שהרצח אצל אדיפוס המלך הוא בשגגה, וכך גם כאן, ולמראית עין, אין השפעת אישה, כמו כאן. אם כן, זהו היפוך מיתוס אדיפוס.

בנוסף לדברים הקרדינאליים הקשורים בפרויד ובאספקטים פסיכולוגיים יש להזכיר דברים נוספים.

ראשית יש להזכיר את ברנר, (עמודים 52-53) שהאב מעריך ומעריץ אותו ומנסה להביא אותו כדוגמה חיובית ל"גבר אמיתי". אך במציאות, ברנר הוא דוגמה לדיכאון, להתאבדות, לחיים על קו הקץ. על כן הוא רמז מתנבא נוסף, והסרבנות של הבן לפגוש בכתביו של ברנר באופן אינטואיטיבי, ברורה.

הסיפור כולו, כמו שכבר ציינתי, בעולם של גברים. לכן בעולם כזה אין מקום לגדעון העוסק בכתיבת "פואזיה". יש מקום לאנשי רוח קשוחים כמו שמשון, לצנחנים מוצלחים, לילדים פראיים כמו זאקי, המדומה לקוף מכוער.

הנשים המוזכרות, האֵם או הנערה הן מכוערות, גוצות, שעירות, מגמגמות, מזיעות, כמעט גבריות. לא פלא על כן, שעולם הגברים נראה כפי שהוא מתואר.

העניין של ההתנבאות ובעיקר של האב השכול, משמעותי אף הוא מבחינה פסיכולוגית. לעניין זה בדיוק מתקשר גם הקטע הקודם להסתבכותו של גדעון, בעמוד 55 שם מתוארת הצניחה, וגדעון נופל, ונופל, ונופל. המילה נופל חוזרת שש פעמים בחמש שורות.

אני מבקש להזכיר כאן בקצרה שני הקטעים, בעמודים 48 ו- 52. בשני הקטעים האלה האב מתאר את בנו, את האכזבה ממנו. הוא מתכנן לו את החיים, וכאשר גדעון לא יממש את רצון האב, שמשון ידלג מעליו ויתכנן את חיי נכדיו. זאת השתלטות מוחלטת על חיי בנו, השתלטות מקוממת. זה הוא חוסר רגישות, חוסר התחשבות בתחושותיו, שאיפותיו, תכנון חייו של גדעון. בשם הרוח, מותר לדיקטאטור הגדול שמשון, לשלוט ביציר כפיו, ליתר דיוק ביציר זרעו, דבר שיביא למותו. לא בגלל האידיאולוגיה אלא בגלל חוסר האנושיות! לא כאן המקום לדיון מילולי מפורט יותר, אך כל מילה, כל צירוף, כל משפט ראויים לציטוט כדי להיחשף לאופיו של האב. זהו כמעט תאור של דמות סטריאוטיפית, על סף הריאלי, כמעט קריקטורה, ולמרות זאת, אלו אולי הקטעים החזקים של הסיפור. האנושיות שָׁבָה לאב רק בסוף הסיפור, לאחר שהוא הופך ל"אב שכול" של ממש.

יש לזכור גם את עניין האון הגברי. האב מקושר לאון ביחס לכתיבה, לבוקר "פורה" וכדומה. הבן מתואר כפינוקיו, זאת אומרת חסר און. הוא מעמיד לעצמו חופה עם המצנח ורחיפה. האֵם יולדת פעם אחת. היחיד שנראה פראי, ויטאלי, בעל כוח חיים, הוא כמובן זאקי.

עניין זה מתקשר אולי גם לנושא הייאוש והתקווה. האב חיי בהווה עם רטרוספקציות לעבר, וללא עתיד. על כן ברור שהוא אוהב את ברנר שאצלו הכול בוער (עמ' 53 למעלה) מלא שנאה, וידוע לנו שחלק מהדמויות "הברנריות" התאבדו. גדעון מנסה לברוח לחלומות (חלום חוזר), לפנטז תוך כדי צניחות, לרחף, לכתוב שירה, דמות מלנכולית שכנראה אינה רוצה להתוודע לברנר מתוך רגש של הַדְחָקָה.

רק זאקי, שלא נחשף לפובליציסטיקה, לאידיאולוגיה, לשירה, לברנר, נותר בעל כוח חיוּת רב, פראי, ויטאלי, בעל סיכוי לשרוד, ובדרכו שלו להמשיך את השושלת, באופן עקום, כמו שהוא מעוות את פרצופו כלפי גדעון, לפני התאבדותו של גדעון.

לסיום אני רוצה להזכיר את עניין השחמט. בעמוד 52 נאמר: "עד כמה השתפרה יכולתו בשחמט: בקרוב יוכל לסכן את אביו מולידו, ואולי באחד הימים גם ינחיל לו תבוסה. עוד חזון למועד. ובלבד שלא יתחתן...". בפסיכולוגיה השחמט ידוע כמשחק אדיפָּאלי. הורגים את המלך, כובשים את המלכה. זהו משחק של תחבולות, משחק של רוח. על כן לא מקרית היא הבחירה בו!

הדמויות

למרות שכבר נגענו בעניין הדמויות מזוויות שונות, כמו למשל בחירת השמות, ההתייחסות הפסיכולוגית, אני מבקש בפרק זה להתייחס ביתר הרחבה לכל אחת מהדמויות.

נתחיל, שוב, בדמות הראשית, האב, שמשון שינבויים.

ראשית, נזכיר את תיאורו של האב כאדם נאה, כובש נערות, מסתורי, ו- "כל אלו משכו אליו את הנשים כציפורים סחרחרות. הרכילות מייחסת לחלציו לפחות אחד מזאטוטי הקיבוץ וגם במקומות אחרים רווחות אגדות..." (עמ' 47). יש בדמות זו רבות מדמותו של שמשון התנ"כי. יחד עם זאת, תיאורו גם מייחדת מילים רבות לחלק הרוחני, האידיאולוג של התנועה, איש סגפן שחי בצניעות רבה, מעמיד על עצמו משטר עבודה נוקשה, קר רוח, מתוכנן לגבי עצמו, בנו ואף נכדיו.

שמשון, כמו הגברים האחרים המוזכרים ובעלי תפקיד (גדעון, הקצין), בעלי בלורית מרשימה. בשיחתו עם זאקי, ובשיחותיו הדמיוניות עם גדעון הוא מפגין קשיחות ונחישות. הוא אינו זז כהוא זה מתוכניותיו, למשל על עתיד בנו, (לגביו, גדעון נשאר שיינבוים ולא שנהב), על החזרת רעיה לדירתה לאחר שביצע תוכניתו להעמיד יורש (הולדת גדעון), דרישה להפגנת גבורה מהבן ברגעים הקשים ביותר בהיותו תלוי על כבלי החשמל.
רק בסוף הסיפור משהו משתנה בו, עם מות גדעון. הוא מתקרב לאֵם רעיה, מנסה ללטף את זאקי, ומתמוטט בערוגות.

מעניין לציין שהתיאורים הקשורים באב כולם על העבר או בתוך ההווה, להוציא את נבואת האב השכול ותכנון חינוך הנכדים. זה נראה כמו שמשהו בא לומר שלשמשון יש עבר, חי בהווה עם העבר, אך אין לו עתיד.

גדעון שנהב לעומתו, אינו מאופיין כמעט בזמן עבר. המעט שאנו יודעים על ילדותו זה דרך אפיון האב. לעומת זאת אנו יודעים הרבה על ההווה, אהבתו לצניחה, התרפקותו על הרוח ועל החלום, שאיפה להכרה על-ידי החברה ובעיקר אביו, זאת אומרת, רצון לעתיד. יחד עם זאת, יש רמזים רבים שזאת השתעשעות עם הרעיון של העתיד יחד עם השלמה "שהעתיד מאחוריו" והוא הולך אל מותו. התיאור שלו הוא של נער מבולבל, רגשן, חולמני, רך, "מעט נשי", יפה ובעל בלורית שחורה. )אולי כאן המקום לציין שהבלורית, האופיינית לתקופה וללוחמים היא גם נחלתו של הקצין היפה של גדעון, ואפילו לאורנים יש בלורית (עם' 56). גדעון חסר יכולת החלטה, נשבר, ילדותי, זקוק לתמיכה, זקוק לאהבת אב אמיתי ולא אב אידיאולוג. בילדותו ניסה גדעון למרוד באב ובמה שהוא מייצג ולמצוא את מקומו. הבן, כמו האב, נתון לסתירות בין רצונותיו לבין הגורל כפי שהוא מיוצג על-ידי המציאות החיצונית, כפי שאנו רואים גם בתיאור של הסתבכותו של גדעון בזמן הצניחה אל מותו.

הוא מעביר, משליך, את תחושותיו הארוטיות לתחושות הצניחה ואל יחס מפקדיו אליו, כתוצאה מחוסר חום מצד האב, חוסר אם ונערות.

שמשון העוסק באידיאולוגיה הוא זה הקשור לאדמה, לכוח הפיסי ודווקא גדעון הוא ה"מרחף" גם בהתנהגות, גם בשמים בצניחה, בחלום, וכמובן בכתיבת "הפואזיות".

כמו שכבר הזכרתי, לנשים אין מקום בסיפור הזה. האֵם רעיה, שעמדנו על רמיזות באמצעות שמה, מתוארת כגוצה ומגמגמת, נכבשת בסערה ונזרקת לאחר מילוי תפקידה ־ לדת גדעון. כאשר שמשון רוצה לאפשר לגדעון להתגייס לצנחנים בניגוד לרצון האם, היא מוגדרת על-ידי שמשון כלא בריאה בנפשה. בזמן הצניחה היא מתוארת כמזיעה ושעירה. "העדר האם בסיפור אינו מקרי ויש לו אף משמעות רצינית בעיצוב דמותו של הבן: גדעון, אף כי על פי גילו הוא כבר בחור, מתפקד כילד אבוד ותועה בעולם...".
כזכור, לזאקי אין כלל אֵם. האישה הנוספת המוזכרת, היא הנערה הרזה והמכוערת שפורשת זרועותיה כדי שגדעון יקפוץ אליהן מכבלי החשמל. יתכן שיש לכך קשר לביוגרפיה של עוז, שמגיל 11 נותר ללא אם. מעניין שזאקי הוא בגיל 11. פרישת הזרועות מזכיר רצון לחיבוק מחד, ועמידה בצורת צלב, מאידך.

אומנם מוזכרות גם "הנערות" (סוף עמוד 43) וכן "אמא ואבא והנערות היפות" (עמ' 55) אך הנערות הללו הן מושג כללי, ערטילאי, מופשט, של המין הנשי הנכסף על-ידי גדעון, אך אינן כלולות בין אלו שהוא פוגש בפועל או רואה ממש.

הדמות האחרונה שראוי שנתייחס אליה היא זאקי. הוא הבן הממזר, הפראי, המכוער כמו קוף, העושה פרצופים, שאינו נשמע לאף אחד. הוא ההיפך מגדעון, גם מבחינת הרגישות, הרוחניות (מול הפראיות הגשמית), ובאין ברירה, כמעשה אחרון של שמשון, מומלך, נמשך ליורש (הלטיפה על הראש לפני מות האב).

ישנה סברה שזאקי הוא המועמד הבא לעקידה אחרי מות גדעון. אינני סבור כך, וניסיתי קודם, וכן אנסה בהמשך להראות שזאקי הוא היורש (ברירת מחדל, אחרי מות גדעון). הרקע התנ"כי, תנועת המשיחה על הראש, זה ששמשון בסוף מנסה להתקרב אליו, הופעתו בחלום של שמשון, באופן גלוי בנוסח הראשון כשותף לשמשון נגד גדעון, העובדה שגם הוא מנסה להציל את גדעון, והרמז לפרשת קין והבל", כל אלו מובילים אותנו, לדעתי, למסקנה שהוא היורש, הבלתי רצוי אך השורד.

ועוד הערות אחדות

בסעיף זה אני רוצה להעלות עוד מספר נקודות שראוי להזכירם, ולא דווקא לפי סדר חשיבותם.

ראשית אני רוצה להזכיר את עניין הנפילה. צניחתו של גדעון מתוארת כאיטית, מרגיעה, כמעט נענוע בעריסה, עד לפתיחת המצנח השני ומשם מאבק קשה להישרדות. נפילתו של האב בסוף היא פתאומית, אפשר אפילו לומר ישר לתוך הקבר (לערוגה) שהוא עצמו טיפח בחייו ורצה לשמור, כמו באזכור בחלומו המפורסם.

עניין שני שיש להזכיר הוא עניין החופה. האב כבש בסערה את רעיה, התחתן, הוליד, זרק. לא נאמר שום דבר על חופה. לא מתוארת מערכת רומנטית או ארוטית כל שהיא. לעומתו גדעון, זוכה לתאר לנו תיאור ארוטי של צניחה, ופתיחה מטונימית של החופה הראשונה ואחריה, במו ידיו פתיחה שנייה (המצנח הרזרבי), כמו אומר שזאת אהבה אמיתית, קידוש "בטוב וברע, עד שהמוות יפריד בינינו".

יש לזכור ששמשון אומר על בנו שעליו לכבוש שתיים שלוש נערות לפני שיעמיד לעצמו חופה. והנה הבן מעמיד חופה אחרת, פרשנות משלו לאהבה!

אגב, ישנן עֵדוֹת מְסֻיָּמות בהן כאשר יש תקלה כל שהיא בחופה הראשונה, נהוג לעשות חופה נוספת בחוג מצומם, כדי להביא תיקון לתקלה הראשונה. דבר זה מקביל למתרחש בסיפור. גדעון חושש שלא יזהו אותו ולכן עושה "תיקון" ופותח חופה שנייה!

דבר שלישי שיש לציין הוא עניין דרך ההתבטאות והשליטה בשפה. האב הוא פובליציסט, בעל שפה צחה וטובה. גדעון הוא כותב שירה, זאת אומרת רגישות נפשית ולשונית. האם מגמגמת. זאקי מתואר כפרא המשמיע צריחות כמו של קוף. שני בעלי השפה מתים ונותר איש הפרא (זאקי) והאם המגמגמת. האם יש בכך אמירה חברתית של הכותב על רקע התקופה או אמירה לגבי המקום של האידיאולוגיה הקרה. ואולי זו גם אמירה כל שהיא לגבי הרגש והשירה? אין לי תשובה חד-משמעית לכך.

יש להזכיר כאן גם את עניין ניצוצות החשמל, האור החזק, השמש, השרב, החום. כל אלו בעלי משמעות המתווספים ברקע הכללי של הסיפור כדי להשלים את התשבץ. נראה לי שיש משהו מִיתִי, עליון, חזק, תפאורה של כל גורמי הטבע הלוקחים חלק באירועים. קשה להתעלם מהניסיונות לתת תחושה של פירוטכניקה.

דבר נוסף הוא עניין המטוסים. ישנם שני סוגי מטוסים: אחד המוביל את הצנחנים לצניחה, כבדים, כלי תובלה מבטנם "יִשָּׁפְכוּ" הצנחנים, כולל גדעון. על גדעון נאמר "שהוא מחובר בטבורו..."; הסוג השני הוא אלו שעושים את האירובאטיקה, מטוסי קרב. אלו באים מדויקים, בקבוצות, בשלושה מחזורים, מאפשרים פָּאוּזָה לנשימה בקְרֶשֶדוֹ של העלילה לקראת מותו של גדעון. הם מתוארים כלהב, במקביל ללהב הפגיון של גדעון.
יש הבחנה בין שלושת המטסים: בפעם הראשונה - כאשר גדעון עוד בהכרה והוא חותך את רצועות, מגביר את השקט והמטח; בפעם השנייה - כאשר גדעון תלוי הפוך, תריסר עופות פלדה... מחזירים את קרינת השמש בריצוד סנוורים... ערוכים בלהב פגיון. זהו הפגיון שלא עוזר לגדעון להינצל. בפעם השלישית - אחרי שגדעון כבר מת. אולי ניתן לומר שהאפשרות ראשונה היא שיעף המטוסים השלישי היה יעף כבוד לא מתוכנן לצנחן שמת. והאפשרות השנייה היא שאפילו שהוא מת, החיים מיד ממשיכים כרגיל, גם בחיל שבו הוא שירת.

עוד יש לתת את הדעת למבנה הסיפור, וליתר דיוק סדר הפרקים. בפרק הראשון הדמות המרכזית היא גדעון, בשני והשלישי הוא שמשון ודרכו אנו למדים על יחסו לגדעון. בזה מסתיימת "מערכה אחת". מערכה שנייה מתחילה בפרק רביעי באותו המשפט כמו בפרק הראשון, כמו לומר לנו שנגמרה הפרזנטציה וכרגע מתחילה העלילה. אך יש לזכור שגם העלילה מתחילה במשפט הגורל הבלתי נמנע, "יומו האחרון...". כעת, במערכה שנייה זו, שוב סבב של פרק על גדעון ושני פרקים של שמשון. המערכה השלישית (מפרק ז') מתחילה שוב בגדעון. מערכה זו, השלישית היא עיקר העלילה, נפילתו של גדעון והסתבכותו בכבלי החשמל. בארבעת הפרקים של מערכה זו, ז'-י' מופיע גדעון בשלבי הסתבכות שונים כאשר לצידו מככבים פעם שמשון, פעם החיילים והקצינים, פעם זאקי ובאחרון תופעות הטבע שברקע. המערכה האחרונה, פרק יא' הקצר, הוא הפרק שלאחר מותו של גדעון, הַמְלָכָתוֹ של זאקי והתמוטטות שמשון בערוגה, אל מותו (ההתרה הסופית). המבנה הזה מעניין מאוד, הן בחזרותיו והן בתשומת הלב שמוקדשת כל פעם לדמות אחרת.

נושא נוסף שראוי להזכיר ולבדוק אותו זה היחסים במרחב, בין אדמה, ריחוף באמצע, שמים, ובאוויר, על כבלי החשמל. המיקום היחסי מעניין וחשוב גם בהתייחס לעיסוקיה של כל דמות ולשלב העלילה. מעניין לצייר גרף כזה, בניתוח נרחב יותר.

יש להזכיר עוד את עניין מזג האוויר המלווה כל מצב בסיפור (ורמזתי קודם על הפירוטכניקה), איזו דמות ומתי, הָחֵל מֵהַשָּׁרָב, הרוחות, ועוד. שוב, זו בדיקה שלא נתעמק בה הפעם.

ישנה נקודה מעניינת אחרונה שהייתי רוצה להעלות, אם כי איני בטוח מה התשובה הנכונה אליה. אם נכונה העמדה שטוענת שבכל סיפור טוב יש משולש דמויות (חלקם מתחלפות), ואני מניח שהיא נכונה, אנסה להציע את המשולש הזה כאן. המשולש יהיה לדעתי מורכב משמשון בצד אחד, גדעון בצד שני והיורש האידיאלי הרצוי לשמשון למטה באמצע.

 

שמשון / גדעון

היורש האידיאלי

 

עד גיל 56 שמשון מככב לצד העיסוק הרוחני (אלה שני המרכיבים למעלה). אז הוא כובש את רעיה )שמחליפה את העניין הרוחני כדי ללדת (=לְיַצֵּר) את היורש האידיאלי, שיהיה בפינה האמצעית התחתונה של המשולש.

עם גידולו של גדעון, המאכזב את אביו, בזה שאינו ממלא את הפונקציה המקוּוה, הַפִנְטוּז על היורש האידיאלי טופס את הקודקוד התחתון ומתחלף בפנטוז על הנכדים:

 

שמשון / גדעון

פנטזיית הנכדים

 

עם מותו של גדעון מתחלף המשולש לגמרי והקדקוד הימני נתפס לזמן קצר על-ידי זאקי והקדקוד התחתון ע"י רעיה גרינשפאן (אם אפשרות חלוף ביניהם). מיד אחר-כך המשולש מתקלקל סופית. לכן הסיפור נגמר.

יחד עם זאת יתכן שניתן לומר שבכל שלב של הסיפור, המשולש הוא קלוקל, על "העוקם" מחבר מין שלא במינו, דבר המבטא את מהלך הסיפור עצמו. זהו מצב של חיים באשליה, בפנטזיה על דברים שלא יושגו, בניסיון להתמרד בגורל עיוור כאשר התוצאה ידועה מראש.

סיכום ביניים קצר

עד כה התייחסתי לדברים העיקריים של הגרסה המאוחרת, הנפוצה יותר של הסיפור "דרך הרוח". ניסיתי להתמקד בדברים מהותיים לגבי ההמשך, והזכרתי מספר נקודות נוספות שיסייעו בהמשך. ניסיתי לבחון סיפור זה בעיניים של קורא המשוחרר מייחוסו לאידיאולוגיה או השתייכות לדור מסוים, אם כי ברור שלָדור יש משמעות.

אותי מעניינת הבדיקה של יחסי אב ובן, כיצד היחס הזה נבנה, איך הוא משתקף, ומה תוצאותיו לגבי הסיפור עצמו.

אם כן, זהו סיפור של גורל עיוור, עם נבואות שמתממשות, שבהם הַהִזָּכְרוּת הפתאומית של כל דמות מְנַבַּא אסון מתקרב, שתואמת את תפיסתו המאוחרת של פרויד על ארוס וטטנוס (מה שמפעיל את האדם הוא המין והמוות).
שמשון / גדעון

פנטזיית הנכדים

 

עם מותו של גדעון מתחלף המשולש לגמרי והקדקוד הימני נתפס לזמן קצר על-ידי זאקי והקדקוד התחתון ע"י רעיה גרינשפאן (אם אפשרות חלוף ביניהם). מיד אחר-כך המשולש מתקלקל סופית. לכן הסיפור נגמר.

יחד עם זאת יתכן שניתן לומר שבכל שלב של הסיפור, המשולש הוא קלוקל, על "העוקם" מחבר מין שלא במינו, דבר המבטא את מהלך הסיפור עצמו. זהו מצב של חיים באשליה, בפנטזיה על דברים שלא יושגו, בניסיון להתמרד בגורל עיוור כאשר התוצאה ידועה מראש.

סיכום ביניים קצר

עד כה התייחסתי לדברים העיקריים של הגרסה המאוחרת, הנפוצה יותר של הסיפור "דרך הרוח". ניסיתי להתמקד בדברים מהותיים לגבי ההמשך, והזכרתי מספר נקודות נוספות שיסייעו בהמשך. ניסיתי לבחון סיפור זה בעיניים של קורא המשוחרר מייחוסו לאידיאולוגיה או השתייכות לדור מסוים, אם כי ברור שלָדור יש משמעות.

אותי מעניינת הבדיקה של יחסי אב ובן, כיצד היחס הזה נבנה, איך הוא משתקף, ומה תוצאותיו לגבי הסיפור עצמו.

אם כן, זהו סיפור של גורל עיוור, עם נבואות שמתממשות, שבהם הַהִזָּכְרוּת הפתאומית של כל דמות מְנַבַּא אסון מתקרב, שתואמת את תפיסתו המאוחרת של פרויד על ארוס וטטנוס (מה שמפעיל את האדם הוא המין והמוות).

הסיום בהחלט מזמין את הקורא להתחיל קריאה נוספת, חדשה כדי לשים לב לפרטים הקטנים, איך הם משתלבים, מובילים דבר לדבר, מקדמים את העלילה. בהחלט ניתן לומר שיש כאן מלאכת מחשבת, פאזל ספרותי ענקי, שמעניין מאוד להשקיע מאמצים ולפענח אותו.

היות ולגרסה זו יש גרסה מוקדמת, ראשונית, שנכתבה בשנת- 1962, בהיות הכותב בן 25 בלבד, ראוי לבדוק גם אותה ולראות מה השינויים שהוכנסו לאחריה, בדרך אל הגרסה המאוחרת, ולנסות לפענח את מהות השינויים וסיבתם. זאת אנסה לעשות בחלק השני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מנחם מ. פאלק