בעקבות אליס: מסעות לעולמו של לואיס קרול / חיים שפירא


התמונה של דן לחמן
997 צפיות

מעט אודות אליס

בעקבות

בעקבות אליס: מסעות לעולמו של לואיס קרול / חיים שפירא. הוצאת משרד הביטחון. אוניברסיטה משודרת.

במשך שנים רבות נקרעתי בין שני ספרים אותם ניסיתי להגדיר "הספרים שאני הכי אוהב". האחד היה פו הדוב על שני חלקיו, והשניאליס בארץ הפלאות, על שני כרכיו. הנסיך הקטן לא הצליח להכנס למערכת אהבותיי הגדולות באמת. הוא נראה לי קצת פשטני מדי, סנטימנטאלי מדי, ברור מאליו מדי, למרות ויכוחים שניהלתי בגיל המתאים בשאלה אם טוב או רע לאלף אדם לרצונך. את שני האחרים קראתי פעמים רבות בזמנים שונים.פו הדוב שימש אותי פעמים רבות בהגדרת ידידי. היו לי ידידים איה והיו לי נמירים והיו רו והיו... אני הייתי הדוב הפותה ששכל מעט בקדקודו (תלוי איזה תרגום קראתי).את אליס אני אוהב אהבת נפש. לפני שניסיתי להבין, אהבתי את אליס עצמה. אחר כך התאהבתי בדמיון ובפנטזיה. אין לי יומרה להבין את הספר הזה, אך בחוש תפסתי שיש בו עומקים שאני לא מצליח לרדת אליהם בכוחות עצמי שהם מעבר לסיפור העלילה. עם הזמן הזדמן לי לקרוא כמה פרשנויות, שגם אותן לא תמיד הבנתי עד תומן. הייתי צעיר מדי וחסר נסיון פילוסופי ומתמטי, ולדברי פרשנים אלו שני דברים העומדים בבסיסם של הרפתקאותיה האיגיוניות של הילדה המתוקה אליס.לאחרונה יצא לאור בהוצאת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הספר בעקבות אליס: מסעות לעולמו של לואיס קרול של חיים שפירא. לצערי לא נזדמן לי לשמוע את השידור עצמו, אך לגלות את הספר הקטן הזה היה לי מקור שמחה. ד"ר שפירא הוא בעל תואר בגנטיקה מתמטית ובהוראת המדעים, אי לכך בעל רשות לנסות ולהוסיף עוד הסבר לספרי אליס. והספר הזה מתחיל בהקדמה לספר ההוא. ברביעי ליולי 1862 שטו על פני התמזה חמישה אנשים. צ'ארלס דוג'סון, מרצה למתמטיקה ידידו ושלוש ילדות קטנות. אחת מהן, אליס ביקשה מצ'ארלס לספר להן סיפור שיהיה בו הרבה איגיון (נונסנס), וכך תוך כדי שיט נולד סיפורה של אליס. חלף זמן מאז השיט ההוא ועד לפרסום הספר, שבתחילה נכתב רק למען אליס עצמה ואוייר בידי דוג'סון עצמו. אך המבוגרים סביבה שראו את הספר הציעו לו לפרסם אותו. דוג'סון הבין שאיוריו אינם מספיק טובים לפרסום ופנה אל המאייר המפורסם בימיו, ג'ון טניאל, שיאייר את הספר. סיפוק קפדנותו של דוג'סון ששיגע את טניאל עד שהשביע את רצונו הוא סיפור אחר, אך בסופו כשהתפרסם הספר הוא נמכר בזכות שמו של טניאל ולא בזכותו של דוג'סון כי המאייר היה מוכר והכותב לא. הספר פורסם בארבע ליולי 1865, שלוש שנים אחרי אותו יום קסום על הנהר והפך להיות הספר המצוטט ביותר בשפה האנגלית אחרי שייקספיר. אחת מהקוראות הנלהבות הייתה המלכה ויקטוריה.הספר תורגם כמעט לכל הלשונות בעולם, כולל אידיש, ויש להניח שבאידיש הוא מצחיק הרבה יותר.על מה הספר אם כך, הספר הפנימי, המשמעות שמעבר לסיפור עצמו. יש פרשנים שחשבו שהוא מתאר מסע התבגרות של ילדה. היו שחשבו שזה סיפור על רגש מול חוסר רגש. אחרים חשבו שזה סיפור אלגורי על מלחמות דתיות באנגליה הויקטוריאנית וכאלה המחברים את הספר כפרשנות לתורתו של דארווין. פילוסופים ראו בו את סיכום כל הסוגיות הפילוסופיות מאז ומעולם, טענו שהוא פרפראזה למשל המערה של אפלטון, שהוא מתעסק בשאלות גוף ונפש, ואפילו פרשנות שטענה שאפשר להבין מהספר את הצפנים הקבליים ודפוסי ההתנהגות של היהדות האורתודוקסית. פרשו אותו ברוח הזן בודהיזם, אחרי פרויד מצאו בו ספר ארוטי, ולכן ניתחו גם את אישיות של דוג'סון והטילו עליו אשמת פדופיליה.

צ'ארלס

צ'ארלס דוג'סון - לואיס קרול

הוא התכתב עם מאה וחמישים נערות צעירות ורק עם ארבעה נערים. אמרתו "אני אוהב את כל הילדים חוץ מהבנים" הובנה כהודאה. פרשנות אחרת טענה שאליס היא למעשה איבר מינו של דוג'סון, שהוא רוצה לחזור לרחם אמו, שהוא סובל מחרדת סירוס ועוד מיני פרשנויות שונות ומשונות. בינתיים הפך הדוג'סון ל-לואיס קרול, וכך הוא מוכר לנו היום.ברטרנד ראסל התבקש לכתוב פרשנות משלו אך הוא סירב וטען שהפרשנות תהיה אינסופית. מרוב פרשנויות שוכחים שספר נועד לקריאה מהנה אך, וכאן מצטט חיים שפירא את עמוס עוז שכתב על ניתוחי ספרים:"ניתחו בפנינו הכל בכול, עד דכא, טכניקות ומוטיבים, אוקסימורון אלגוריה וקונוטציה, רבדים סמויים... ורק את התענוג שבקריאה סירסו קצת, שלא יפריע. שנדע לנו שספרות זה לא משחק ובכלל, שהחיים אינם פיקניק"חיים שפירא מתחיל בסקירת ההומור ומה שמתחבא מתחת לו בספר. הספר שהוא מצחיק מאוד ביסודו מכיל פסקאות רבות שהן די מזוויעות וילדים לא יכולים להבין אותם, וגם לא כל המבוגרים. השיחה של אליס עם המפטי דמטי למשל, הנראית תמימה איגיונית איננה כזאת כלל. " - בת כמה את? שאל- בת שבע ושישה חודשים- - שבע ושישה חודשים, גיל לא נוח שכזה (אמר המפטי-דמטי) אילו שאלת בעצתי הייתי אומר לך עצרי בשבע, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי- אני אף פעם לא מבקשת עצות בענייני גדילה..... אין לנו ברירה אלא לגדול. הרי לא יתכן שרק אני לבדי לא אגדל.- לבדך אולי לא, אבל עם עזרה מתאימה היית עשויה לחדול בגיל שבע.." האם הוא מציע לה להתאבד, או היה שוקל להציע לה לפני שישה חודשים. גם אליס איננה מבינה את הרמז כשהיא שומעת אותו. כשקראתי את הספר לא חשבתי על התאבדות. חשבתי על עצה ועזרה לעצור את הזמן. זה היה בדיוני מספיק בשבילי. חיים שפירא מציע פרוש המכיל בתוכו התאבדות.באחד המקומות קרול מביא שיר איגיון שהפך אותו על פיו. במקור המלים הן "דברי בנועם אל ילדך, ואז יאהב אותך..." קרול כותב "גדפי בזעם את ילדך, על כל עיטוש – סנוקרת, הוא מכוון את זה נגדך, אין כל סיבה אחרת." קרול מוחה בזה על שיטות החינוך שהיו נהוגות בימיו. מה יכול להבין ילד כשהוא קורא פסקה כזאת, ומה הורה.הספר בעיקרו חף מכל מסר, שום מוסר השכל, אין בו ניסיון לחנך. ההיפך, הוא עושה פרודיות על ספרים מסוג זה. ואליס, כשהיא פוגשת את המלכה היא אומרת לעצמה,כמה היא אוהבת למצוא מוסר השכל בכל דבר, וזה מעצבן. לכל אורך הספר אין אף דמות המתייחסת בחיבה אל אליס. כולן מרושעות, ולילד אין שום דמות "חיובית" להזדהות אתה ולהפנים את מסריה, ההיפך.לכן חוקרים אחדים נוטים לקרוא את הספר כמסע התבגרות של ילדה בעולם של מבוגרים מרושעים. לואיס קרול סומך על דמיונם של ילדים והוא מרבה להשתמש בו ולהצחיק אותם בצורות שונות. לדוגמה כשעליזה בוכה עד שנעשית בריכה והחיות כולן רטובות, היא מבטיחה להן:אני אספר לכם סיפור (tale) כל כך יבש שכולכם תתייבשו ממנו, אבל העכברה עונה לה: לי יש ( tailׂ) זנב ארוך ועצוב. ומכאן מתחילה שיחה על אורך זנב ועצב. אליס מבינה שיכול להיות לה זנב ארוך אך אינה מבינה איך יכול להיות זנב עצוב. בסופו של דבר כותב קרול את הסיפור שהיא מספרת בצורה גראפית המזכירה צורה של זנב. והסיפור אכן עצוב.רנה ליטוין תרגמה את משחקי המלים הללו כששינתה את אי ההבנה למלה עבר-איבר. העכבר אומר "איבר ארוך ועצוב מזדנב מאחרי" ואליס אומרת "איבר ארוך ומפותל אין ספק, אבל למה אתה קורא לו עצוב" כמובן שהתרגום עושה שמות בספר. בעיקר בשפה שלו. אלא שבתרגומים ישנים יותר הוכנסו משפטים שאין בהם אפילו ניסיון להשתמש בדמיון המילולי והופכים קטע כזה לבלתי מובן לחלוטין.נבוקוב אמר שאת אליס אי אפשר לתרגם כי הגיבור של הספר איננו אליס ובוודאי לא אחת הדמויות, גיבור הספר היא השפה, אמר נבוקוב, וכמו שהיא כתובה היא איננה ניתנת לתרגום.בפרק העוסק בלוגיקה מתאר ד"ר חיים שפירא את מה שנקרא יחס טרנזיטיבי האומר שאם 3 קטן מחמש ו 5 קטן מ11 המסקנה המתבקשת היא ש3 קטן מ11. אלא שלא כל דבר יכול להכנס למשוואה הזאת. כי אם חיים אוהב את חיה וחיה אוהבת את משה זה איננו אומר שמשה אוהב את חיים, לעתים ממש ההיפך יהיה נכון. ויטגנשטיין התעסק בשאלה הזאת.אם לוקחים חמישה ארגזים אין ספק שהם כבדים פי חמישה מארגז אחד, אך האם אפשר לומר שחמישה לילות חמים, חמים יותר מלילה אחד? נראה שלא, אלא שלואיס קרול מספר לאליס מפי המלכה שבחורף הם נוהגים להצמיד חמישה לילות זה לזה כדי להתחמם. האם חמישה לילות חמים יותר מלילה אחד שואלת אליס בוודאי, פי חמישה עונה המלכה, כשם שאני עשירה ממך פי חמישה וחכמה ממך פי חמישה. לואיס פתר את הבעיה והעמיד שנינה נוספת. אלא שמאחרי הדברים מסתתרת עוד שאלה מי שמכיר מעט את הבודהיזם יודע שעשיר וחכם הם שני הפכים, כמו חם וקר. משם עוברת השאלה לתהליך הסקת מסקנות. כשאליס שותה מהבקבוק צווארה מתארך וראשה מגיע לקן ציפור. הציפור אומרת לה:- את נחש –- מה פתאום? אני לא נחש--ו בכן מה את? אני אוכיח לך שאת נחש- כיצד?- נכון שאת אוהבת ביצים?-- כן כמובן-- זהו, ההוכחה הושלמה. נחש אוהב ביצים, אליס אוהבת ביצים המסקנה שאליס היא נחש.-לואיס קרול התייחס לשאלות הללו בספרו הרציני מאוד "לוגיקה סימבולית". בזמן שלא היה עסוק בשעשוע ילדות קטנות התעסק באופן רציני מאוד בפילוסופיה ומתמטיקה. בקטע שבו האביר הלבן מנסה לשיר לאליס שיר הוא מכריז שישיר שינחם אותה.

"השיר ארוך, אבל מאוד יפה. כל מי ששומע שר אותו – או שעיניו מתמלאות דמעות, או..או מה?או שלא, לשיר קוראים "עיני תורים"אתה רוצה להגיד שזה השם של השירלא, אינך מבינה, כך נקרא שמו. השם עצמו הוא "הישיש הקשיש".אם כך היית צריכה לומר כך נקרא השירלא, לא. זה כבר עניין אחר לגמרי. השיר נקרא "דרכים ואמצעים", אבל הוא רק נקרא כך, את מבינהאז מה הוא השיר אם כךהשיר עצמו הוא "על שער הגדר"כל השיח הזה נשמע הזוי ולא הגיוני לחלוטין אלא שלואיס מציג כאן את מה שמוכר בשם "פרדוקס פראגה". בתחילת הספר כשאליס נופלת לתוך המערה היא תוהה מה יקרה כאשר הנפילה תסתיים והיא תצא במקום שבן אנשים הולכים על הראש. שזו מחשבה מצחיקה אלא שיש לה סימוכין במה שויטגנשטיין קרא לו "ללכת שולל אחרי תמונה" כי ברור שאליס ראתה את תמונת הכדור והבינה שהיא למעלה והאחרים בצד השני למטה. האם יש למעלה ולמטה בכדור הארץ. כל משפט שני בספר מכיל מבט או אמירה על משפטי מפתח בשאלות פילוסופיות או מתמטיות. את התשובה למה יקרה בסוף הנפילה מצד אחד של הכדור לצדו האחר נתן כבר גלילאו שקבע שאם נזרוק חפץ למנהרה כזאת, אם אפשר היה בכלל לחפור אותה, הוא ייפול במהירות צוברת תאוצה עד שיגיע למרכז הכדור, שם תתאפס המהירות, לאחר מכן תלך מהירותו ותקטן עד שיגיע לפתח האחר ואז ייפול בחזרה.תוך כדי נפילה היא רואה צנצנת שכתוב עליה ריבת תפוזים, אלא שהיא ריקה. וכאן מוליך אותנו ד"ר חיים שפירא אל השאלה הפילוסופית מה ההבדל בין שני דברים שאינם קיימים, נניח דרקון וסנטה קלאוס. מדוע צריך לכנות בשמות שונים דברים שממילא אינם קיימים.ומה הוא החוק המתמטי שמנסה לואיס קרול להציב כשהמלכה שרצה במהירות עצומה יחד עם אליס ואומרת לה "כאן אנחנו צריכים לרוץ במהירות כדי להישאר במקום". כמובן שיש לזה תשובה בנוסחה מתמטית, אך כשמעמידים את זה כמשפט בסיפור איגיון זה נשמע עוד אפוריזם משעשע. לעתים צריך איזו מוכנות ואמונה פנימית לקבל משפטי הוכחה. המשפט המפורסם - "סוקרטס הוא בן אדם. כל בני האדם הם בני תמותה, לכן סוקרטס הוא בן תמותה", חיים שפירא מביא את המשפט הזה דווקא כדוגמה מתוך מותו של איוון איליץ, של טולסטוי. איבן איליץ, חולה מאוד, כשהוא שומע את המשפט הזה הוא אומר, אני מבין אותו, ואני יכול להבין אותו מול כל שם אחר שיופיע בו במקום סוקרטס. אך אם יגידו אותו כשהשם איוון איליץ' מופיע בו, המשפט לא יגיד לי כלום. כששפירא מגיע לשאלה שהפילוסופיה מגדירה "להגיד ולהתכוון" הוא מביא את הסצנה פרועה ממסיבת הכובען המטורף:-עלייך לומר למה את מתכוונת-זה מה שאני עושה, לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת, וזה אותו דבר אתה יודע.בכלל לא, הרי זה כאילו אמרת אני רואה מה אני אוכלת, זה אותו דבר כמו אני אוכלת את מה שאני רואה, זה כאילו אמרת, אני אוהבת מה שנותנים לי, נותנים לי מה שאני אוהבת.זה כאילו אמרת אני נושם כשאני ישן זה אותו דבר כמו אני ישן כשאני נושם."שאלת המשמעות והפער בין האומר והכוונה היא בעיה פילוסופית שרבות נכתב עליה. אם לואיס קרול העמיד אותה כך בסיפור, ויטגנשטיין התייחס אליה במלוא הרצינות בחקירות הפילוסופיות שלו. בכלל יש קשר עמוק בין מה שעניין את ויטגנשטיין ומה שעניין את לואיס קרול. באליס לואיס קרול מביא את הדברים בדרך אחת, אך במאמריו הפילוסופיים והמתמטיים הוא כותב במלוא הרצינות כמו כל מדען חוקר. וכאן מביא חיים שפירא גם את דרך ההתייחסות למשמעות הניתנת למלים דרך בדיקת שתי מלים פשוטות כן-לא.לעתים קרובות חזרה על המלים משנות את המשמעות שלהן. כאומרים לא לא ברוב המקומות לא מכפילים את השלילה שבמובן המלה אלא להיפך, לא לא זה דווקא כן. ולהפך. כן כן זה דווקא לא.הפגישה עם חתול צ'סייר מעמידה שאלה חדשה. כשהוא טוען שהוא המטורף היחיד במקום, הרי שזה הופך אותו מיד לשפוי היחידי. וכשהמלכה רוצה לערוף את ראשו עולה השאלה האם אפשר לערוף ראש למי שאין לו גוף. המלך טוען שאפשר, כל דבר שיש לו ראש, אפשר לערוף. את הסוגיות הלוגיות אפשר להעמיד בצורות שנונות, גם כאלה שתצחקנה את הקורא ובלשון שילדים ילמדו ליהנות ממנה.אך לא רק שאלות פילוסופיה יש בספר, הנה אחת הנוגעת במתמטיקה. במסיבת הכובען אומר הארנב לאליס כדי להסביר את המושגים יותר ופחות בעיניו של מתמטיקאי בעל חוש הומור -תשתי יותר תה-אבל עוד לא שתיתי כלום, אז איך אני יכולה לשתות יותר-את רוצה להגיד שאת לא יכולה לשתות פחות-קל מאוד לשתות יותר עם עוד לא שתית כלום"ומה שאפשר לשלוף בצורה מקרית מעמודים שונים הם משפטים שהכוונה בהם סמויה ובהירה באותו זמן, והכל בהתאם לנסיבות שהן נאמרות.-במה עורב דומה לשולחן כתיבה- לו הכרת את הזמן כמוני היית יודעת שמהותו היא בזבוז- לולא היית משוגעת לא היית באה לכאן, כאן כולנו משוגעים- חתול ללא חיוך –חיוך ללא חתול- אלו כולם היו עוסקים בעיניהם היה כדור הארץ מסתובב במהירות גדולה יותר- את יודעת טוב מאוד שאת לא ממשית- בגילך הייתי מאמינה בחמישה שישה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת בוקר.הבנת הספר בעת קריאה שוטפת איננה קלה. צריך לשים לב לרמזים שונים ולבדוק כמעט כל משפט כיצד הוא מתפרש ביחס לתורות שונות. אך ד"ר חיים שפירא נותן לנו מפתח אחד. הוא אומר שבכל פעם שכתוב "אליס הופתעה מאוד" בעוד הקורא לא הופתע, כדאי לבדוק מה מסתתר מאחורי ההפתעה. כשהוא כותב "השתררה דממה לזמן מה" כדאי לבדוק למה.אך השאלה הגדולה ביותר בספר, החוזרת בהקשרים שונים היא השאלה מי אני. האם אליס שהתארכה וצווארה נראה כנחש היא אותה אליס שהצטמקה ונעשתה זערורית. האם אני- זה הגוף שלי? היום אנו יודעים שבכל כעשור משתנה גופינו לחלוטין. התאים שהיו אינם עוד וכולנו "מחודשים" אז לאיזה אני אני מתכוון כשאני אומר זה אני. בעיית הגוף והנפש הנשאלת כמה פעמים לאורך הספר היא אחת העמוקות והמטפיזיות ביותר. מי אני. מתי אני אני.עד כאן על קצה המזלג, אליס. הספר דק מאוד, נותן לנו רק ראשי פרקים למחשבה ואני עוד צמצמתי לאפס קצהו. כדי לקרוא ובעיקר גם ליהנות צריך הקורא להיות מנותק רגשית. אחרת רוב הדברים או שלא ידברו אליו או שלא יצחיקו אותו או שיאבדו משמעות כי הקורא יחפש דבר שאיננו. גם אליס עצמה איננה מפתחת שום יחס רגשי לדמויות שהיא פוגשת. נכון שהספר מבדר, ורבים יגידו שקרול היה בעל חוש הומור מדהים, אך גם מרק טווין וגם גוגול, כל אחד בדרכו ובמילותיו אמרו שאם קוראים סיפור מצחיק לעומק, יגלו את העצב החבוי בו. וזו אולי סיבת חיבתי לאליס, שמעבר לכל ההרפתקאות שהיא עוברת, מוזרות ומצחיקות ככל שתהיינה, עובר חוט של עצב. נו, כן, ההתבגרות כואבת, לא?

הסרט אליס בארץ הפלאות

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר