אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מנחם פאלק / רוכסנים של סתו


התמונה של הרצל חקק

ליריקה שפותחת את הלבבות על ספרו של מנחם מ' פאלק, רוכסנים של סתו, הוצאת צור אות, ירושלים.
ליריקה שפותחת את הלבבות על ספרו של מנחם מ' פאלק, רוכסנים של סתו, הוצאת צור אות, ירושלים.

ספרו החדש של מנחם מ' פאלק, 'רוכסנים של סתו', הוא ה- 12 במניין קובצי השירה של המשורר, וכקודמיו ניכרת בו ההשקעה, המחשבה, בעריכת השירים, בקשר האידיאי והפואטי ביניהם. הספר הינו מלאכת מחשבת, בנוי בתבנית ברורה הכוללת פרולוג, אפילוג וביניהם ארבעה פרקים המתפתחים על־פי עונות השנה. מי שעוקב אחר שירתו של מנחם פאלק, חש כי יש בשלות רבה בעיצוב הנושאים, בבניית העלילה השירית, ומתוך השוואה לספריו הקודמים, אנו שומעים אמירות רִגשיות חדשות והדברים כתובים בדקוּת פסיכולוגית ובעין בוחנת. ניתן להבחין במספר הבדלים בולטים בין ספרו הקודם "שבעה ימים של זעם" לספר החדש. הספר הקודם היה ספר של חשבון נפש, ספר נוקב יותר וחריף יותר במבט על העולם ועל הליכות אנוש. המסר החדש נשמע רך יותר, מעודן יותר, מפויס יותר, מעין השלמה שבאה לאחר חשבון הנפש. אשר על כן הוא יותר אישי, וניכר כי הצד הפסיכולוגי מודגש יותר, והשורות הבוקעות מרגשות ורוטטות. יחד עם זאת, יש בספר גם אמירות חברתיות גלויות או סמויות על הוויות האדם, על החברה האנושית.

הדבר מופיע כבר בשיר של השער הראשון "רוכסנים" בעמ' 9־10 - ואצטט את הבית האחרון: הַיּוֹם, בְּגִיל סִמְלִי, בְּמַהֲלַךְ יָמִים שֶׁל כַּפָּרוֹתהִיא מוּכָנָה אֶל הַחַיִּים. מְצֻיֶּדֶת הִיא בַּכֹּל: בִּיכֹלֶת אַהֲבָה עַל תְּנַאי תִּסְרֹקֶת מִשְׁתַּנָּה חִיּוּךְ בְּהַזְמָנָה תְּמוּנַת בֻּבָּה בְּתוֹךְ אַרְנָק סִפּוּרִים שְׁמוּרִים בָּרֹאשׁ חֲבֵרִים שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, אוּלַי גַּם יוֹם שְׁלִישִׁי וְלֵב מָלֵא בְּרוֹכְסָנִים שֶׁנִּפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים לְפִי פְּקֻדָּה. יש גם הבדל מבני בין שני הספרים: "שבעה ימים של זעם" היה בנוי במתכונת של שבעה מדורים, כאשר כל מדור פותח חשבון אחר, וכל המכלול יוצר חשבון נפש נוקב וקשה.

הספר החדש, מעבר לפרולוג ולאפילוג, מחולק לארבעה פרקים, וכל פרק מזוהה עם עונת שנה מסוימת, עם ריחותיה וצבעיה, ויש גם אזכור של החג היהודי המרכזי שבה.ניכר כי מנחם פאלק מעצב את שיריו בתוך מבנה של עלילת על, כמו היו השירים דוברים של גיבורי רומן: השירים מובילים אותנו לנבכי הנפש של דמויות שיריות, למסתורי מעשיהם לשפת גופם. החוט המחבר הוא המשורר המושך בחוטים: חיבור הקשרים בין השירים בולט בשיר "מעגל השמש" בעמ' 33. מַעְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ אֶת זְרִיחַת הַבֹּקֶר שֶׁל הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל יֵשׁ לַחְגֹּג בִּפְתִיחַת בַּקְבּוּקֵי שַׁמְפַּנְיָה.אֶת הָאִישׁ שֶׁמַּבִּיט בְּךָ בַּמַּרְאָה יֵשׁ לְשַׂמֵּחַ לְבַצֵּעַ לְעֻמָּתוֹ תְּנוּעוֹת יָדַיִם מְשֻׁנּוֹת עַד אֲשֶׁר עֵינָיו יַזִּילוּ דְּמָעוֹת וְאָז לִשְׁאֹל אִם אֵלּוּ שֶׁל עֶצֶב אוֹ שֶׁל שִׂמְחָה. אֶת הָעֲנִיבָה יֵשׁ לְהַדֵּק הֵיטֵב שֶׁמָּא יִפָּלֵט מֵהַגָּרוֹן רֶמֶז דַּק מִן הַדַּק לִגְרוּרוֹתֶיהָ שֶׁל הַהוֹנָאָה. אַחַר כָּךְ אֶת הַקָּפֶה יֵשׁ לְקַנֵּחַ בִּגְלוּלָה לְהַרְגָּעַת הַמַּצְפּוּן בִּמְקוֹם סֻפְגָּנִיָּה נוֹזֶלֶת, מַחְנִיקָה. בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה יֵשׁ לְתַכְנֵן אֶת הַנִּסּוּחִים כְּדֵי לֹא לְהִכָּשֵׁל בְּהַתְאָמַת הַגָּוֶןלְ כִסּוּי הַמְּצוּקָה הַקּוֹדַחַת וּמְפוֹרֶרֶת אֶת מֶרְכַּז הַנְּשָׁמָה.לַשְּׁאֵלָה: מַה שְׁלוֹמְךָ? תַּעֲנֶה, בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּת עַל פָּנֶיךָ מִימֵי הַיַּלְדוּת: "בְּסֵדֶר גָּמוּר!". אֶת מִדַּת הַ"גָּמוּר" אַל תְּפָרֵט לְעוֹלָם, כִּי אֵין מִי שֶׁמְּעֻנְיָן לִשְׁמֹעַ. הֲרֵי לְכָּל אֶחָד יֵשׁ הַ"גָּמוּר" שֶׁלּוֹ, בְּמִשְׁכָּנוֹ הַפּוֹעֵם. בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם הַמְשֵׁךְ לְפַזֵּר נִיצוֹצוֹת תִּקְוָה שֶׁאוּלַי, בְּטָעוּת, יִדָּבְקוּ גַּם בְּךָ. בְּבוֹא הָעֶרֶב חֲזֹר אֶל בֵּיתְךָ: הִתְפַּשֵּׁט, הִכָּנֵס לַמִּקְלַחַת כְּדֵי לְהַשִּׁיל מִבְּשָׂרְךָ הַמְּבֻשָּׂם אֶת תְּלָאוֹת הַנֶּחְמָדוּת. צַוֵּה עַל שִׁנֶּיךָ לִלְעֹס אֶת הַפַּת שְׁתֵה כּוֹס גְּדוֹלָה עִם שְׁנֵי סֻכְּרָזִית וּלְלֹא נֵסשֵׁב מוּל הַפְּלַסְמָה, זַפְּזֵפּ הִתְעוֹדֵד בְּצָרַת רַבִּים הִתְכַּסֵּה בִּשְׂמִיכוֹת הַחֹשֶׁךְ, נַמְנֵם רָצוּי לְלֹא חֲלוֹמוֹת כְּדֵי לָקוּם לְמָחֳרָת לְיוֹם נוֹסָף בַּשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁהִטְבִּיעוּ בְּךָ בְּיַנְקוּתְךָ. אַל תַּשְׁקִיעַ יוֹתֵר מִדַּי מַחְשָׁבָה בַּשְּׁאֵלָה אִם נִפּוּץ שָׁלָב אֶחָד מֵיטִיב אוֹ מַזִּיק, רַק הַמְשֵׁךְ קָדִימָה הַאֲזֵן לְרֵעֲךָ קְשֵׁה ־הַיּוֹםעוֹדֵד אוֹתוֹ, הָרֵם אוֹתוֹ, הַרְאֵה לוֹ שֶׁיֵּשׁ טַעַם לַחַיִּים וְתָמִיד, תָּמִיד צָרִיךְ לְהַבִּיט קָדִימָה לְצַפּוֹת לַיּוֹם הַבָּא עָלֵינוּ  ־וּבוֹא יָבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם, בַּהֶמְשֵׁךְ. הֲרֵי אֲפִלּוּ שֶׁמֶשׁ חָרְפִּית זוֹרַחַת בַּבֹּקֶר עַל כֻּלָּם וְאֵין לָהּ זְמַן לְהִתְפַּנּוֹת לַפְּרָטִים לִרְאוֹת אֶת הַבּוֹדְדִים

.שפת הגוף מודגשת במיוחד בשיר "סימנים" בעמ' 43, ואצטט כאן את הבית הראשון: הַכַּעַס הִתְחַלֵּף בִּתְחוּשׁוֹת שֶׁל עֶצֶב גַּבּוֹת זָוִיתִיּוֹת יֻשְּׁרוּ וּפֶה הָפַךְ קָמוּר הָאֶצְבָּעוֹת רָפוּ וּמִי שֶׁהֶעֱמִיק הַבֵּט רָאָה עַל שֶׁטַח הָעֵינַיִם ־ גַּלִּים. האישיות של הדמויות השיריות כמו מדברת בקולות שונים, ודוגמה לכך בשיר: "זו אחר זו" עמ' 75: זוֹ אַחַר זוֹ שְׁתֵּי גּוּפוֹת הִתְקַדְּמוּ זוֹ אַחֲרֵי זוֹ וְהַנְּשָׁמוֹת לֹא בְּתוֹכָן. הֵן נִשְׂרָכוֹת אַחֲרֵיהֶן בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ נִזְהָרוֹת שֶׁלֹּא לָגַעַת בִּגְבוּלוֹת אֲסוּרִים. מִלִּים נִפְלָטוֹת וּמְרַחֲפוֹת מִתְנַדְנְדוֹת בָּרוּחַ מַסְלוּלִים מַקְבִּילִים שֶׁלּוֹ בְּצַד שְׂמֹאל שֶׁל הַמִּדְרָכָה שֶׁלָּהּ בְּצַד יָמִין מַבִּיטוֹת בַּמַּשָּׁבִים הַקַּלִּים מְחַפְּשׂוֹת מַעֲקֶה לְהֵאָחֵז בּוֹ. רְגָשׁוֹת מִינְיָאטוּרִיִּים מִתְגַּלְגְּלִים עַל הָאַסְפֶּסֶת נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לִפֹּל בֵּין הַסְּדָקִים מוֹשִׁיטִים יָדַיִם לִתְפֹּס בַּצֵּל שֶׁמִּתְקַדֵּם וּנְשָׁמָה אֵין בּוֹ. זוּג צָעִיר שֶׁסִּיֵּם זֶה עַתָּה מְרִיבָה תְּקוּפָתִית נָע צַעַד אַחַר צַעַד בַּאֲדִישׁוּת מוּלֶדֶת מְדַבְּרִים, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ מְתַכְנְנִים אֶת הַהֶסְבֵּרִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת לַמִּפְגָּשׁ הַבָּא שֶׁמִּמֵּילָא יָחֵל בְּפָזָה אַחֶרֶת בִּנְקֻדַּת זְמַן לֹא מְתֻכְנֶנֶת וּבְמִלָּה סְתָמִית לְלֹא כְּתֹבֶת. זוֹ אַחַר זוֹ זֶה אַחֲרֵי זֶה

הספר בנוי כאמור בעקבות מחזוריות העונות – והחגים הנלווים כמו צובעים את העולם, נותנים משמעות לזמן. אנו עוקבים בעקבות מהויות החגים אחר השינויים בעולם ובחיים, וכדוגמה לכך אביא את השיר "שערים" עמ' 61, שיר על חג הפסח: שְׁעָרִים לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה בְּקֹר אֲבִיבִי שֶׁל הָקַארְפָּטִים לֹא רָחוֹק מֵאַרְמוֹנוֹ שֶׁל דְרָקוּלָה, כִּמְדֻמֶּה עֲדַיִן יְמֵי שֶׁלֶג עָמַדְתִּי לִפְנֵי הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן. לָבַשְׁתִּי בְּגָדִים חֲדָשִׁים, מְגֹהָצִים וְאַתָּה הֶחְזַקְתָּ בְּיָדִי הוֹבַלְתָּ אוֹתִי לַשֻּׁלְחָן הַחֲגִיגִי וְאַחַר־כָּךְ הִתְיַשַּׁבְתָּ בְּרֹאשׁוֹ. הָיִינוּ שְׁלוֹשָׁה בִּלְבַד. כָּרִית מֻנַּחַת עַל הַכִּסֵּא שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלָיו. בְּאוֹתָם הָרְגָעִים נִרְאֵיתָ כְּמֶלֶךְ מִשְׁכָּן קָטָן בְּאֶמְצַע הַמַּמְלָכָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית ־מִדְבַּר הַשִּׁוְיוֹן לְלֹא אֱלֹהִים. אַתָּה דִּקְלַמְתָּ מִתּוֹךְ סֵפֶר, אוֹתִיּוֹת עַתִּיקוֹת מִלִּים שֶׁסָּפֵק אִם הֵבַנְתָּ חִלַּקְתָּ הוֹרָאוֹת עַל־פִּי קוֹד יָשָׁן כֵּיצַד לֶאֱכֹל עַל פִּנַּת מַצָּה כַּרְפַּס וּזְרוֹעַ וּבֵיצָה. בַּמָּרוֹר עוֹד אֶפְגֹּשׁ בַּהֶמְשֵׁךְ, אֲבָל אָז עוֹד טֶרֶם יָדַעְתִּי זֹאת. בְּסוֹף הַטֶּקֶס הַמִּסְתּוֹרִי מָצָאתִי אֶת הָאֲפִיקוֹמָן, פִּסַּת הַמַּצָּה שֶׁהֶחְבֵּאתָ כָּךְ, שֶׁאֶרְאֶה הֵיכָן. אֵינִי זוֹכֵר מַה בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ תְּמוּרָתָהּ, אוּלַי סוּס עֵץ, אוּלַי אוֹפַנַּיִם. חָלְפוּ כִּמְעַט שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְעָמַדְתִּי מוּל הַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי, בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת. אַתָּה אֵינְךָ וְאֶת מְקוֹמְךָ תָּפַס אֲבִי הַשֵּׁנִי בְּרֹאשׁ שֻׁלְחָן גָּדוֹל, מָלֵא בְּמֻזְמָנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, נָשִׁים וְתִינוֹקוֹת. עֲדַיִן אוֹתוֹ טֶקֶס, פָּחוֹת מִסְתּוֹרִי מִלִּים מוּבָנוֹת כֻּלָּנוּ מִתְחַלְּקִים בְּנֵטֶל הַקְּרִיאָה מִתְבַּדְּחִים, טוֹעֲמִים, גּוֹמְעִים אַרְבַּע כּוֹסוֹת וְהַדַּרְדַּקִּים מַמְתִּינִים לָאֲפִיקוֹמָן כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּמָּעוֹת. הַמִּנְהָגִים קְצָת שׁוֹנִים, הָאֲוִירָה אַחֶרֶת אַךְ עֲדַיִן אוֹתוֹ הָרֶקַע, אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הַמַּזְכִּירוֹת מִי אָנוּ וּמַה עֲבָרֵנוּ. הִנֵּה הַשַּׁעַר הַשְּׁלִישִׁי: בַּיִת אַחֵר אוֹתוֹ הֶחָג, אוֹתָן הַהֲכָנוֹת וְהַכִּסְּאוֹת שֶׁל שְׁנֵי הַיּוֹשְׁבִים בָּרֹאשׁ רֵיקִים. מְלֶאכֶת הַקְּרִיאָה מִתְחַלֶּקֶת בֵּין הַסּוֹבְבִים, פְּרָטֵי הַטֶּקֶס חוֹזְרִים עַל עַצְמָם, הַדַּרְדַּקִּים גָּדְלוּ , וַאֲחֵרִים מְחַפְּשִׂים אֶת מַצַּת הַקֶּסֶם. כֻּלָּם מְבַקְּשִׁים מֵאֵלִיָּהוּ, שֶׁחָנָה לְרֶגַע לִטְעֹם מִן הַיַּיִן, יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר. הַיּוֹם, אֲנִי לִפְנֵי הַשַּׁעַר הָרְבִיעִי בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ, שָׁעוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי הַטֶּקֶס הַגָּדוֹל. בְּחֶלְקִי נָפְלָה הַמְּשִׂימָה שֶׁל הֶמְשֵׁךְ הַשַּׁרְשֶׁרֶת. אֲנִי נְצִיגוֹ הַמְּקוֹמִי שֶׁל עַם עִם הִיסְטוֹרְיָה מְפֹאֶרֶת בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ כְּתֵפַי לֹא רְחָבוֹת דַּיָּן וְהַמִּשְׁקָל עֲלֵיהֶן רַב מִנְּשׂוֹא. אַל לִי לְהִכָּשֵׁל לִפְנֵי שֶׁאֶקָּרֵא לְהִצְטָרֵף לְקוֹדְמַיוּ לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיּוֹרְשִׁים מִלְּמַעְלָה. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים הַקְּטַנִּים, שֶׁיִּרְאוּ אֶת הָאֲפִיקוֹמָן בְּמַחְבּוֹא וֹיְבַקְּשׁוּ אֹשֶׁר, שִׂמְחָה אוּלַי נוּכַל לָתֵת לָהֶם מְעַט מֵהַמְּבֻקָּשׁ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, וְאִם לֹא אֲנַחְנוּ יִתָּכֵן וְהֵם עַצְמָם יְגַלּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, אֶת הַמַּפְתֵּחַ לַשַּׁעַר הַבָּא.

הדיון במהות האנושיות, במהות העולם, אינו פוסח על המעגל הקרוב, החברה האנושית כמכלול, ומנחם משמיע קולו השירי בצורה גלויה: הספר עצמו פותח, כפי שכבר צוין בשיר "רוכסנים", שיר המתאר מלצרית, שנפרדת בזה אחר זה מכל הדברים החשובים לה, ובכולם באשמת האנשים הקרובים לליבה, אנשים שנתה אמונה בהם. שירים אחרים הנוגעים בעניין החברתי הם "מעגל השמש" מעמ' 33 שצוטט למעלה, השיר "חטאים" בעמוד 37, ואחרים: חֲטָאִים הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כְּכָל הַחֲטָאִים הֵם נַעֲשִׂים תַּחַת עֵינוֹ הַפְּקוּחָה שֶׁל מַשְׁגִּיחַ עֶלְיוֹן וְאִם הוּא אֵינוֹ אוֹסְרָם סִימָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נִימָה קְטַנָּה שֶׁל הֶתֵּר מִן הָרָשׁוּת. הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כֹּה חֲמוּרִים הֵם נַעֲשִׂים בֵּין אֲבָנִים קְדוֹשׁ וֹתמוּל זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתַּחַת לַיָּרֵחַ שֶׁל מַלְאֲכֵי שָׁרֶת קָרוֹב לְמָקוֹם מְקֻדָּשׁ זֶה אַלְפֵי שָׁנִים. לָכֵן הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כֹּה נוֹרָאִים הַבְּגִידוֹת הִנָּן בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם הַגְּנֵבוֹת בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמָיָיא הַמַּכּוֹת בָּאוֹת לְתַקֵּן עוֹלָם וְלַשֶּׁקֶר הַרְבֵּה רַגְלַיִם נוֹעֲלוֹת נַיְקִי מְשֻׁבָּחִים. כִּי הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם נִתָּנִים לְמִקּוּחַ אֶפְשָׁר לְשַׁלֵּם כֹּפֵר מַתְאִים לָתֵת צְדָקָה מְכֻבֶּדֶת, וְאִם גַּם זֶה לֹא יַעֲזֹר נִתָּן בִּשְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם לְהַזְמִין אֶת אֱלֹהִים לְשִׂיחַת הַבְהָרָה בְּפָּאבּ, עַל כּוֹס שֶׁל בִּירָה יְהוּדִית כְּשֵׁרָה, וְלֹא טֶקִילָה, וּלְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁ ־הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כְּכָל הַחֲטָאִים.

ראיון עם המחבר – זוהי שירתי בשיחה עם המחבר ניסיתי לעמוד על מקצת שאלות שעלו בי לנוכח השירים: ש. מתוך קריאה בספר הזה וכן בקודמיו קשה להתעלם מנוכחות בית הקברות המוזכר לעתים מזומנות. בעבר התבטא פאלק בנושא זה, ואביא מדבריו:" אבי ז"ל נפטר בראשית שנת 1981. מאז אני זוכה לבקר בבתי העלמין לעתים קרובות. השיחות איתו מתקיימות בערוץ חד־ כיווני. כמו כן "זכיתי" לצערי ללוות עוד אנשים קרובים בדרכם האחרונה. אם נוסיף לכך שאיני הופך לצעיר עם השנים, ומחשבות על העתיד מטרידות, אפשר להבין את הדבר. כל בקור שם, ביום השנה, לפני חגים, ופעמים ללא סיבה רשמית הם מרגשים, משמעותיים ומולידים שירים" בשני הספרים אתה משתמש במושגים יהודים ובסמלים יהודים. גם המונח שבעה ימים של זעם קשור למספר שבע. נסה לתמצת - מה משמעות הזמן היהודי בעיניך? תשובה: הזמן היהודי משפיע על כל שיריי. החגים הם אחד הסממנים המאחדים קבוצת אנשים לכדי הפיכתו לעם ) כמובן בנוסף לאמונה הבסיסית בדברים משותפים. אך גם בחגים חלים שינויים שהם מאותות הזמן. בעם שלנו, שהינו אוסף גלויות, מתערבבים זה בזה מינהגים שונים ואני מקווה שעוד נזכה לנוסח מוסכם עם הזמן. יש לזכור את העבר היחודי של העדות השונות ויחד עם זאת לשאוף למשהו ישראלי, חדש, משותף, מעודכן, כזה שיוכל לתת לכולם אפשרות לאמץ אותו אל ליבו. באחד משיריי אני כותב: אֲנִי נְצִיגוֹ הַמְּקוֹמִי שֶׁל עַם עִם הִיסְטוֹרְיָה מְפֹאֶרֶת בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ כְּתֵפַי לֹא רְחָבוֹת דַּיָּן וְהַמִּשְׁקָל עֲלֵיהֶן רַב מִנְּשׂוֹא. ולדור הבא יש לי הרבה ציפיות, הרבה מחויבות: אוּלַי נוּכַל לָתֵת לָהֶם מְעַט מֵהַמְּבֻקָּשׁ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, וְאִם לֹא אֲנַחְנוּ יִתָּכֵן וְהֵם עַצְמָם יְגַלּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, אֶת הַמַּפְתֵּחַ לַשַּׁעַר הַבָּא. שאלה : מה הכיוון החברתי שאתה מנסה להדגיש? תשובה: "הספר עצמו פותח, כפי שכבר ציינתי בשיר רוכסנים, על אותה מלצרים שנפרדת בזה אחר זה מכל הדברים החשובים לה, ובכולם באשמת האנשים הקרובים לליבה, אנשים שנתה אמונה בהם". ש. כמו כל משורר, גם אתה כותב שירים ארספואטיים. מה דוחף משוררים לכתוב שירים כאלו? ת. אתה מבקש ממני להיות לפה לכלל המשוררים. זו מלאכה קשה ואחראית. הייתי אומר שכולנו מרגישים צורך לספר על דרך עבודתנו, התלבטויותינו, על הרגעי השתיקה שלעתים נכפית עלינו. בספר הקודם ישנם מספר שירים כאלו שהינם תגובה למאמרים שונים בנושא זה, כמו המאמר הטוען שמשורר הוא טכנאי של מילים. אני התנגדתי לכך בכל תוקף, וטענתי שהמשורר הוא לפחות טכנאי של רגשות אם לא מעבר לכך. חשוב לי להמשיך ליצור, כי זו דרכנו לגלות את עצמנו.

מנחם פאלק ביקש להביא כדוגמה שיר שמתאר ביקור בבית עלמין, עם מותו של איש לא בהכרח קרוב, אך גם זה השאיר את חותמו, השיר "בממלכת הצוות" בעמ' 17: בְּמַמְלֶכֶת הַמִּצְווֹת מְכַבֵּד בְּמִצְוָה שֶׁל אֱמֶת אָדָם שֶׁבְּקֹשִׁי הִכַּרְתִּי. הוּא קָרוֹב שֶׁל קָרוֹב שֶׁל חָבֵר. מֵאֲחוֹרֵי הַקָּהָל הָעוֹמֵד מוֹחֶה דִּמְעָה עַל מִלִּים לְזִכְרוֹ וּמַבִּיט בְּאַנְשֵׁי הַשֵּׂיבָה הָאֲחֵרִים. הַאִם הֵם בּוֹכִים עָלָיו אוֹ בּוֹכִים עַל עַצְמָם? סָבִיב מַצֵּבוֹת לְבָנוֹת ־אֲבָנִים וְשַׁיִשׁ מְסֻתָּת בִּידֵי אָמָּן שֶׁל פְּרוּטָה כְּשָׂכָר ־מַתִּיזוֹת שֵׁמוֹת שֶׁנִּזְכֹּר, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אוֹתָם ־לֹא בְּחַיֵּיהֶם וְלֹא בְּמוֹתָם, פִּנְחָס וְיוֹסֵף וְאַבְרָהָם רִבְקָה, יָפָה וּמִרְיָם. צְעִירִים מְחַבְּקִים וָתִיקִים הֲרֵי דִּמְעוֹתֵיהֶם שָׁווֹת בִּפְנֵי הָאֱלֹהִים וַאֲנִי עֲדַיִן מוֹחֶה עַיִן עֲרֵלָה לְלֹא סִבָּה,כִּי אֶת מַעֲשָׂיו לֹא הִכַּרְתִּי גַּם אוֹתוֹ רָאִיתִי, אוּלַי פַּעֲמַיִם. קָרוֹב שֶׁל קָרוֹב שֶׁל חָבֵר. הֵם אוֹמְרִים שֶׁהָיָה צַדִּיק הָיָה תָּמִים וְחָבֵר שֶׁל אֱמֶת. מַה גָּדוֹל אָשְׁרָם שֶׁל אֵלוּ שֶׁפָּגְשׁוּ בָּזֶה שֶׁזָּכוּ לְהִתְכַּבֵּד מִיפִי יָדָיו אֲצִילוּת מַעֲשָׂיו. קָרוֹב שֶׁל קָרוֹב שֶׁל חָבֵר. אֲנִי הִכַּרְתִּי אֲחֵרִים. רַבִּים אֲחֵרִים. אוּלַי אֲלַוֶּה אוֹתָם בְּיוֹם מִן הַיָּמִים. אוּלַי הֵם יְלַווּ אוֹתִי וְיוֹמַיִם אַחַר כָּךְ עַל שְׂמִיכָה צְהֻבָּה שֶׁל עָלִים תַּכְרִיךְ הַשִּׁכְחָה יְכַסֶּה עַל הַכֹּל.

נושא נוסף בספר הוא הקשר לירושלים. בספר "רוכסנים של סתיו" יש מספר שירים על העיר, החל בשיר "חטאים" מעמ' 37 שצוטט קודם, דרך השיר "מסעדה יוקרתית" עמ' 85, בשיר "ויש אומרים" עמ' 83 ובעיקר "אהבה ירושלמית" בעמ' 81 המסתיים בבית הבא: אֲנִי שָׂמֵחַ לְחַבֵּק אוֹתָךְ יוֹם יוֹם כְּפִי שֶׁאֲנִי צָמֵא שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתִי שֶׁיְּנַשְּׁקוּ מִצְחִי אֲשֶׁר מַקְרִיחַ וְיִזְכְּרוּ שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, עָמֹק בִּפְנִים יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת וּרְגָשׁוֹת מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁלָּךְ. אוּלַי לָכֵן אֲנַחְנוּ מַתְאִימִים וּמִי יִתֵּן שֶׁגּוּפָתִי בְּתוֹךְ חִכֵּךְ בְּבוֹא הַיּוֹם כָּאן תִּטָּמֵן. כצפוי, גם נושא הקשר לשירה, השירה על השירה, זוכה לביטוי בספר בשירים, כך למשל בעמ' 49, "זהירות", בעמ' 51 "לטוב ולמוטב" וכן בעמ' 52 "תיקוני מילים". נצטט כאן את סיומו של השיר "לטוב ולמוטב": כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ סוֹף בּוֹ מַשְׁאִיר הַמּוֹלִיד אֶת חוֹתָמוֹ אִם כֹּחוֹ עָמַד לוֹ, וָלֹא,יָקוּמוּ הַמִּלִּים מִתַּרְדֵּמַת הַהֲוָיָה וְיִקְבְּעוּ אֶת גּוֹרָלָן וּלְאַחַר אֲמִירַת הָאָמֵן יַמְתִּינוּ לַחֲתִימַת יוֹם הַדִּין כְּמוֹ יְהוּדִי מַאֲמִין בְּתֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִי לַחֲתִימָה טוֹבָה וּמִי לַגִּלְגּוּל הַנּוֹסָף מַעֲשֶׂה תִּקּוּנִים עַד לַנֹּסַח הַמְּיֻחָל. הרצון לכתוב שירה נראה כעולה מתוך רצון להשתייך, לטבוע חותם, להתגבר על הבדידות.

פאלק אינו חושש להתמודד עם נושא הבדידות, ובחלק משיריו הבדידות היא גיבורת השיר: למשל "מעגל השמש" עמ' 33, אך עדיף לצטט לסיום את השיר "מדים" בעמ' 70, המותח את הנושא עד קצה גבול היכולת. נביא שיר זה לסיום, כעדות לכוחה של השירה, ליכולתה להתגבר על הבדידות :מַדִּים צִבְאוֹת אֱלֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים הִנָּם וְרַק יְחִידֵי סְגֻלָּה יְכוֹלִים לִמְנוֹת מִנְיָנָם הָאֲמִתִּי. צִבְאוֹת רָאשֵׁי כָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת גְּדוֹלִים הֵם וּפְרוּסִים בְּכָל שִׁלְטוֹן, עַד בּוֹא הַבְּחִירוֹת הַבָּאוֹת. צִבְאוֹת הַגֶּנֶרָלִים הֵם אַדִּירִים, נֶשֶׁק וּמַדִּים וְטִפּוֹת דָּם וְהַרְבֵּה הַרְבֵּה פְּקֻדּוֹת. חֵילוֹת הַשָּׂדֶה עֲרוּכִים לְכָל קְרָב שֶׁעָלוּל לְהִפָּתַח לְלֹא אַזְהָרָה נוֹסֶפֶת. חֵילוֹת הָאוֹהֲבִים מְרַחֲפִים מְצֻיָּדִים בַּאֲבִיזָרִים חֲגִיגִיִּים שֶׁתּוֹאֲמִים כָּל הַפְתָּעָה וְכָל מַעֲנֶה מוּכָן לְהִשָּׁלֵף עַל פִּי הַצֹּרֶךְ. הֵם מַמְתִּינִים רַק לִקְרִיצַת הָעַיִן, לַצְּלִיל הֶעָמֹק וְהַכּוֹבֵשׁ לָרֵיחַ שֶׁנִּבְחַר בִּקְפִידָה. גֵּיסוֹת הַבּוֹדְדִים עוֹבְרִים בְּשֶׁקֶט בְּמִצְעָד מָדוּד, בְּשׁוּרוֹת מִתְעַקְּלוֹת וְכָל מִסְפָּר רְגָעִים מִצְטָרְפִים אֲלֵיהֶם צוֹעֲרִים נוֹסָפִים. אֵלּוּ, נִשְׁבָּעִים אֱמוּנִים לְדֶגֶל הַחִפּוּשׂ לְסִכַּת הַנֶּאֱמָנוּת וְעוֹנְדִים אֶת תַּג הַחֵרוּת הַמְּקֻלֶּלֶת. אַט אַט הַשּׁוּרוֹת הוֹפְכוֹת לְכִתּוֹת הַכִּתּוֹת לִפְלֻגּוֹת הַפְּלֻגּוֹת לִגְדוּדִים וְהַגְּדוּדִים לַחֲטִיבוֹת. הֶבְדֵּלֵי הַדְּרָגוֹת בֵּין הַחַיָּל הַפָּשׁוּט לְבֵין אַלּוּפֵי הַמִּשְׁנֶה נוֹצָרִים רַק בִּזְכוּת מִסְפַּר הַקְּרָבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד שָׂרַד, מִסְפַּר הַפְּצָעִים הַמְּדַמְּמִים וְהָאֵיבָרִים הַכְּרוּתִים, מִסְפַּר הַצַּלָּקוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בַּנְּשָׁמָה. הַסַּמָּלִים הַמְּלַוִּים אֶת הַצּוֹעֲרִים פּוֹתְחִים אֲלוּנְקוֹת לָשֵׂאת הַפְּצוּעִים הַטְּרִיִּים וּמִדֵּי מֶרְחָק קָטָן קָמוֹת תַּחֲנוֹת רִפּוּי מְאֻכְלָסוֹת בַּפְּסִיכוֹלוֹגִים, שֶׁמָּצְאוּ מַטָּרָה בַּחַיִּים, וְיָכְלוּ לִבְרֹחַ מִבְּדִידוּת עַצְמָם. גְּיָסוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים שֶׁל הַבּוֹדְדִים מַמְשִׁיכִים בַּדֶּרֶךְ לְלֹא תְּמִיכַת מִפְלָגָה, לְלֹא עֶזְרַת שָׂרִים, לְלֹא הֲכָנָה מַתְאִימָה מִיַּלְדוּת וְעַד בַּגְרוּת כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, עִם עַצְמוֹ, כְּפוּף גַּב וְהִלָּה שְׁחֹרָה עַל רֹאשׁוֹ עַד קְצֵה הָאֹפֶק עַד פִּסְגַּת הַר הַסִּבֹּלֶת וּמִי יֵדַע מַה עוֹד מַמְתִּין לוֹ שָׁם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק