אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בית השינה / גונתן קו


התמונה של דן לחמן

בית השינה

בית השינה / ג'ונתן קו. הוצאת ידיעות אחרונות

בית השינה של ג'ונתן קו כבר פורסם כאן בעבר לפי כתריסר שנים בערך. הוצאת ידיעות אחרונות החליטה להוציא אותו מחדש. אני חייב להודות שאהבתי אותו אז, אהבתי את חכמתו, שנינותו בקטעים מסוימים והעניין הרב שעורר בזמן קריאתו. לא התאכזבתי בקריאה חוזרת.

את ההתמודדות עם חיי המהגרים באנגליה משאירים האנגלים לסופרים שבאו מהמושבות האנגליות. לאנגלים יש זמן ואפשרות להשתעשע בספרות מסוג שמענג אותם מבלי להכנס יותר מדי לשאלות זהות אתנית ופוליטיקה. כשהם כותבים על בעיית זהות הם כותבים בדרך כלל על זהות הפרט, לא זהות חברתית. זהות ומגדר הם נושאים חמים בעולם הכתיבה. ג'ונתן קו הוא אחד מאותם סופרים אנגלים מתוחכמים מאוד. ספרו הכתוב לכאורה בקלילות רבה מכיל מתחת לפני השטח רעיונות רציניים בהחלט.

"אשדאון, ענקי, אפור ורב רושם, ניצב על כף יבשה, במקום שם ניצב זה יותר ממאה שנה, כעשרים מטרים פנימה משפת המצוק שקירו ישר ותלול. כל היום כולו היו השחפים מעופפים סביב מגדליו וביצוריו, מצווחים עד שהצטרדו. כל היום וכל הלילה הסתערו הגלים כמטורפים אל מתרס הסלע שמולם, כשהם משמיעים שאגה מתמדת כשאגת תנועה כבדה בכביש, שעברה בחדריו הקפואים ובמבוכי מסדרונותיו מרובי ההדים של הבניין הישן"

הספר כתוב כך שהפרקים הלא זוגיים מתרחשים בשנים 1983-84. הפרקים הזוגיים מתרחשים ביוני 1996. הספר מחולק לפרקים - ערות- שלב 1- שלב 2 – שלב3 –שלב4- שנת rem(שלב חלומות הכוללת תנועת עיניים) ונספחים. השלבים הם פרקי השינה והמעברים משלב לשלב. שינה עמוקה, רדודה, עם חלומות או בלי.

בתחילת הספר אנו פוגשים בבנין הזה בשנים המוקדמות. כשהבניין שעמד שומם נרכש על ידי אוניברסיטה והפך להיות מגורי סטודנטים. בפרק הראשון נפגוש כמה מהם. נתוודע למערכת היחסים ולאופי שלהם. סטודנטים שינהלו מערכות יחסים מסועפות ושנים אחר כך ייפגשו מחדש, כמה מפתיע, במכון לחקר השינה באותו בית אשדאון.

כבר בפרק הראשון מעלה קו ברמיזה שאדם אינו בוחר לו תעסוקה במנותק מאופיו. שיש קשר מדויק בין האופי והעיסוק. גרגורי, הסטודנט המופרע שהיה יושב בלילות ומסתכל על בת זוגו ישנה, משחק אתה משחק נוראי בו היה לוחץ באצבעותיו על עפעפיה עד למקום של סכנה ממשית, רק כדי לבדוק עד כמה היא סומכת עליו, ייהפך לחוקר שינה.

בתחילת הספר אנו פוגשים את שרה. היא נסערת ופגועה כי גבר זר קרא לה זונה ברחוב. האמת שהוא לא התכוון אליה כלל אך היא קיבלה זאת כפניה אישית ונפגעה. וכבר אנו עדים לנפשה הנפגעת בקלות. כשתתיישב במועדון, עם ספל קפה, דיברו שם על הרולד פינטר וחשיבותו ומשם אחת התלמידות הפמיניסטיות תדבר על שנאת הנשים שלו ושל כל הגברים. כל הגברים שונאי נשים ו-אנסים בפוטנציה טוענת אחת, ורוניקה. שרה מקבלת את הדברים כפשוטם ומיחסת גם את התקרית ברחוב לשנאת הנשים. מאוחר יותר בספר יזכיר ג'ונתן קו את שנות השמונים ככאלו שהכל היה בהן פוליטי. הייתה התעסקות אובססיבית של סטודנטים בפוליטיקה, נכתבו מאמרים על "הפוליטיקה של הקולנוע" ואפילו לסביות פוליטיות, כאילו במנותק מהיותן בני אגם, נשים. שנות השמונים באנגליה. אנגליה של גברת הברזל מרגרט תאצ'ר.

בפינת הקפה תפגוש את רוברט הרגיש כשדמעות בעיניו בגלל הודעה שקיבל מהבית שחתולתו נדרסה למות. נכיר את גרגורי המאהב בעל המוזרויות של שרה, סנוב אנגלי חסר התחשבות, שלא רואה אותה גם כשהיא לידו, ברגע בו היא רוצה לנתק אתו את הקשרים אך הוא מקדים אותה ומודיע לה על סוף הקשר. אך החשוב מכל, נתוודע לבעיה הגדולה שלה.

שרה חולמת חלומות כל כך מוחשיים עד שאינה מפרידה בין גברים שקרו לה במציאות ובין החלומות אותם היא זוכרת כאילו קרו לה במציאות והיא מבלבלת בין אנשים מקומות והתרחשויות ממשיות. ייקח זמן עד שתבין שהיא סובלת מתסמונת מוכרת אם כי נדירה.

" אשדאון, ענקי, אפור ורב רושם, ניצב על כף יבשה, במקום שם ניצב זה יותר ממאה שנה, כעשרים מטרים פנימה משפת המצוק שקירו ישר ותלול."

אלא שעכשיו הוא כבר איננו מעונות סטודנטים. בשנת 1996 הפך הבניין להיות מעבדת מחקר לאנשים עם בעיות שינה. והנה תריסר שנים אחרי נפגשים בו לטיפול כמה מאותן דמויות שאכלסו אותו כשעוד היו סטודנטים וגרו בו. כעת כולם צרכים טיפול בשנתם והם מתרכזים באותו זמן באותו בניין.

המנהל ד"ר דאדן, איננו מקושר בהתחלה לאותו גרגורי. רק מאוחר יגלה הקורא שזה אותו סנוב חסר רגשות. כרגע הוא מנהל קר רגשות וחסר הומור, העוסק במחקר הפרעות שינה. המופרעות שאפיינה אותו בצעירותו הלכה והתגברה כשהתבגר. הוא הפך את משחקי הלילה שלו למקצוע אקדמי.

ד"ר דאדן מזמין את מר ווורת, עיתונאי שלא ישן מזה זמן רב להיבדק במכון, ואם אפשר שגם יכתוב כתבה על המחקר והמתרחש במכון. כאן נבדוק את ד"ר מדיסון, פסיכולוגית קלינית לסבית, בעלת חוש הומור בריא. המתנגדת לשיטותיו של ד"ר דאדן. באוניברסיטה רוברט פגש את שרה והוא מרגיש שהוא מתאהב בה למרות שהוא שומע מה חושבים עליה אחרים.

"יש הקוראים לה ראש קש, על שם הדחליל מהקוסם מארץ עוץ, אחרים קוראים לה שרה המשפריצה על שם תקרית בה הלכה למסעדה והקיאה על כל האורחים, אחרים קוראים לה הבחורה של גרגורי, מפני שיצאה עם טיפוס בלתי נסבל בשם הזה ויש שקוראים לה היפהפייה הנרדמת, מפני שיש לה מנהג מקסים להירדם בזמן שאתה מדבר איתה.."

רוברט אינו נסוג. הוא מוכן לקבל את שרה ואת המוזרויות שלה. לא רק רוברט מתאהב בה. גם ורוניקה, הלסבית הפמיניסטית לא עומדת בפני בלבול החלום והמציאות של שרה.

כך שרה הופכת להיות גיבורת הספר באופן איטי. היא זו המקשרת את כל הגיבורים האחרים. לכל אחד מהם היה אתה איזה סוג של קשר לא נשכח. טרי המצטרף לעלילה הוא סטודנט לקולנוע. ואין כמו סרטים דבר הדומה לחלומות בהקיץ. כך הם נשזרים כולם. אחד לחיי השני.

בבית השינה מבצע ד"ר דאדן ניסויי החזקת חיות בערות לאורך זמן. הוא מציע לטרי להיות שפן ניסיונות אנושי. המופרעות של גרגורי הולכת ונחשפת לאיטה. ומכאן הולכת ומתגלה השקפתו של דאדן, ששינה היא סמל לחולשה. אדם ישן הוא נטול כל כוח ומבזבז זמן יקר. אנשים דגולים כמו נפוליון, אדיסון או מרגרט תאצ'ר ישנו רק שעתיים שלוש בלילה.

"מי שישן הוא חסר אונים, חלש. השינה מפקירה אפילו את האדם החזק ביותר, לשבט או לחסד, בידי החלשלוש הרכרוכי ביותר. אתה מסוגל לתאר לעצמך איך מרגישה אשה שיש לה חוט שדרה כמו זה של הגברת תאצ'ר, אשה שיש לה אופי וכוח מוסרי כמו שלה, כשהיא חייבת להשתרע פרקדן, מדי יום ביומו, בתנוחה של כניעות עלובה ונקלית? כשהמוח משותק, השרירים רפויים וחסרי תנועה? אין ספק שזה בלתי נסבל מבחינתה... השינה היא הכוח המשווה הגדול, שהופך את כולם שווים, בדיוק כמו הסוציאליזם המזוין"

העלילה והאנשים הקשורים בה הולכים ומסתבכים. תריסר שנים וגורל אחד עד לגראנד פינאלה. הסיום האופראי. בשעת הקריאה נתקלים בהתחלה במה שעשוי להראות כטעות דפוס. כאילו חסרה שורה בראש פרק חדש. אלא שזו אינה טעות. השורה קיימת ומודפסת בסוף אחד הפרקים הקודמים שלשם מתחבר הפרק הבא.

גרגורי, ד"ר דאדן, מוצג כמדען מטורף. זו לא היצירה הראשונה המעמידה את המדען כמטורף. לפחות באופן חלקי. אך לא זה הדבר החשוב שבספר. הוא אפילו איננו הדמות הראשית בסיפור. מה שקרה לכל האנשים הללו שהיו סטודנטים נלהבים ומאוהבים בהמשך חייהם הוא החלק המרכזי של הסיפור. טרי שמעולם לא הגשים את חלומו לכתוב לקולנוע. רוברט שאהבתו לשרה לא התממשה ושרה עם הנזילות המינית, שכל מי שפגש בה התאהב בה. שרה שעם כל המוזרות בחייה שמכל המקומות בעולם, מכל הלסביות בלונדון תיכנס במקרה לביתה של אהובתה מימי האוניברסיטה, לבית שבו חייתה עם אישה אחרת אחרי שנפרדו.

במקום אחר יעשה ג'ונתן קו פרודיה על ניתוחים פסיכואנליטיים של מקרה, ושוב מקריות, דנים בכנס פסיכיאטרים בשרה. פסיכיאטר יעמיד על הראש וייתן פרשנות למאורעות שהקורה מכיר קצת אחרת ויודע את סדר התרחשותם.

המפגש המחודש רב המקריות, באותו מקום ישן, של כל אותן דמויות שהיו סטודנטים בעבר אינו משהו יוצא דופן בעולם הספרות. פול אוסטר בנה קריירה ארוכה ומוצלחת מכתיבת סיפורי מקריות החיים. אין סיבה שיהיה לו מונופול על הנושא. המקריות בסיפור הולכת ונעשית מורכבת יותר ויותר. מעניינת ונוגעת ללב.

מקריות או לא, איך בכל זאת מצטופפים במעון סטודנטים אחד אנשים העסוקים בשינה וחלומות. אלא אם כן ג'ונתן קו מתכוון לשינה סמלית כמובן. לחלומות סמליים מאוד. לא הצלחתי לעמוד על סוד הסמל של השינה, אם אכן זו הייתה כוונתו של ג'ונתן קו. אך השינה ככזאת, מעניינת מספיק כדי להוליך את העניין שבסיפור, וזה מלבד הדמויות, הרגשות והמתח שקו מצליח ליצור מסביב לשינה. ואם לקבל את מקריות החיים, המקריות של ג'ונתן קו מעניינת לעתים יותר מזו של פול אוסטר. הרגשות והאהבה, זו שמוליכה את הדמויות ואת עניין הקורא. והעניין רב מאוד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן