אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיטים ונבלות / יורם קניוק


התמונה של דן לחמן

span.t15 {}יורם

יורם קניוק / עיטים ונבלות. הוצאת ידיעות אחרונות

לפני כמה שנים פרסם יורם קניוק את ספרו "חיים על ניר זכוכית", הספר האוטוביוגרפי עסק בשנות חייו של קניוק בניו יורק. שנים בהם התפתח הג'ז ויורם קניוק היטיב לעדותו להכיר את כל הגדולים שניגנו ושרו. שכנו לבנין היה מרלון ברנדו. בזמנו הייתה לי טענה מסוימת אל יורם קניוק, טענה שיסודה ברכילות. איך מי שחי בתוך קבוצה כל כך מרתקת לא מאיר את דמותם ממקום שבו ביוגרפים רשמיים לא יכלו לספר. לא מספר איזושהי אנקדוטה מאירת עיניים. התווכחנו בינינו על הנושא. אחרי זמן הסתבר שהיה לו הסכם עם מרלון ברנדו שלא יספר עליו רכילויות. את הספר בכללו אהבתי, הוא היה כתוב במקצב ג'זי כמעט. שם הוא כותב "פרוזה אינה מסבירה, אינה מבטאת דעה. פרוזה מספרת אנשים בתנועה. ומה שהם זה גם מה שמסביר אותם." משפטים נפלאים בעיני. למיטב זכרוני הספר הראשון של קניוק אותו קראתי היה "הדודה שלומציון הגדולה", כל כך התרשמתי עד שנהגתי תקופת מה לתת אותו במתנה. ועובדת אגב שהתגלתה לי ולא ידעתי קודם לקריאת הספר הזה שיורם קניוק התחיל את דרכו כצייר, כנראה מוכשר, לפני שעבר לעולם המלים.

'עיטים ונבלות' הן שתי נובלות שפורסמו כבר בנפרד בעבר וכעת קובצו מחדש לספר אחד. הספר ראה אור לרגל כינוס אקדמי שנערך באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה על יצירתו של יורם קניוק. שני הסיפורים עוסקים בפלמ"ח ובפלמחניקים. כל אחד מהם בתוקפה קצת שונה.

לא זכרתי את הסיפור עיטים כשקראתי את יונה ונער. אינני יודע אם מאיר שלו קרא. אך אסוציאציות של קורא הן דבר פרטי וכבר במשפטי הפתיחה מצאתי רגע של קשר סמוי בין שני הספרים. קרב במלחמת השחרור וציפורים המעורבות בו.

"ואז נשתררה דממה", סופרים מחפשים תמיד משפט פתיחה גדול לספרים שלהם. ודממה במשפט הראשון, מיד בתחילת הספר היא הבטחה גדולה לרעש גדול בהמשך. הקרב נגמר, המתים שוכבים בשורה, גם המשוריינים "פגורים". ילד בן שבע עשרה ושמונה חודשים מחפש מים. היה קרב והוא נגמר רע:

"ילדים בסדר גודל של מבוגרים קורסים בצורות מוגזמות והתנוחות שלהם, קפיאתם משוללת החן, מהוות ניגוד מושלם ליפעת הציפורים שהופגנה נגדנו במעין בוז, בוז לנו בוז לאויב, בוז לניצחון או לתבוסה הגדולה, בוז לאורנים שניסו לשווא לשוות מבע מאורגן וגיאומטרי לבקעה"

זיכרון הקרב עולה בנער, כשכבר איננו בן שבע עשרה, שנים מאוחר יותר. שנים אחרי, בבית קפה. שלושים ושלושה מתים. חלקם חבריו מאז גן הילדים, הוא זוכר. כולם מתו בשלוש אחר הצהרים. אצל גרסיה לורקה מת איש אחד בזירה, לוחם שוורים, בחמש אחר הצהרים. הוא שוכב על האדמה. הוא יכול לחוש בנמלים או בחיפושיות, אך עיניו בשמיים. ושם בשמיים מעליו מתעופף להק עורבים.

"או אז, מתוך מעגל העורבים הצורחים החגים סביב סביב הוא מופיע, כן, הלוא אז הופיע העיט הראשון. אני זוכר אותו במדויק והלוא לא ידעתי אז שהציפור הענקית הזאת היא עיט.... והעיט שנקלע לתוך פריסמת עיני היה מאיית את שמו, את זהותו הנחרצת, הייתי אומר את כבודו,כאילו חמק לכאן מתוך אפוס נורא-הוד שברגע זה ממש נברא בנצחיות רחוקה והדורה"

הוא שוכב שם ועולים בו זיכרונות, מכיוון שחלק מההרוגים היו איתו בגן ילדים הוא נזכר בגננת, ומבלי להתכוון לזה אולי באופן רחב וחוץ לספר הוא מונה את כל מי שלימדו אותו לשנוא. את היוונים בחנוכה, את הפרסים בפורים, את המצרים בפסח, ובהרחבה את כל הערבים כנראה. והשאלה מתי ילדים ששנאה היא חלק ממערך הלימודים הכי מוקדמים שלהם, מתי הם לומדים לאהוב ואת מי.

מכיוון שהוא מספר את הסיפור הזה לעצמו, בבית קפה על חוף ים, שנים רבות אחרי, מותר לו להשתמש בלשון שונה ואחרת לתאר תחושות מלשון בה היה משתמש נער בן כמעט שמונה עשרה לכוד בשדה קרב ומתחזה למת, כדי שלא יירו בו. והעיט הבודד הופך ללהקת עיטים המרחפים בגאון מעל.

כעת לסיטואציה שני משתתפים. עינו של הנער, הבוחנת ויוצרת לו הבחנת מציאות, והעיט, ובין שניהם השאלה רבת הפחד, האם העיט היודע שהנער חי, ינקר את העין המסתכלת בו.

העיטים והעורבים מנהלים מערכת. קודם העיט "שהוא המוחלט כנגד הקבצן המרקד שהוא העורב" וריקוד בקבצנים הוא יותר מדימוי מקרי. במחזה "הדיבוק", מחול הקבצנים בחתונת הכלה מתחיל את שרשרת האימה והשינוי ואין ספק שיורם קניוק כאיש תרבות המצטט כאן ממקומות שונים מודע "למחול הקבצנים" הזה. ואם צריכה לבוא עוד הוכחה להסתמכותו של קניוק על התרבות הוא אומר בהמשך "היורה ירה, והשוחט שחט, והעיט בז" שורה המרמזת לביאליק. ובהתרחשות הזאת העורבים אינם אלא "להקת בידור של המדור השמימי". עיטים הוא סיפור קצר יחסית. הסיפור הבא, הארוך יותר הוא "נבלות" שקניוק מעיד עליו בשורת פתיחה:

" { הסיפור האמיתי } מבוסס על סיפור אמיתי. שמות הגיבורים הוחלפו כדי לא לפגוע באיש."

סוג של פתיחה המעוררת ציפייה לדבר מה אפל. ובהמשך תעלה שאלה למה מתכוון יורם קניוק בהגדרה 'הסיפור האמיתי'. בוודאי שלא לסיפור הרציחות הסדרתיות.

הסיפור דווקא מתחיל כמעט מצחיק. בעיקר בגלל השפה. חבורת זקני הפלמ"ח, דור הולך ונעלם המשמר בתוכו קודים של התנהגות ושפה שנעלמה מהעולם. קצת זיכרונות על אלו שהיו והלכו. וברקע "האירוע הנפשע ביותר בתולדות המדינה".

אלא שבינתיים מדברים הג'באר ההוא או העבדיאת ההוא. יושבים בקפה וחושבים שבערב כל אחד כבר ישב בביתו מול הטלוויזיה, מול דן שילון. אלא שבינתיים הם יורדים לחוף הים, ושם מול חבורת פוחחים בפתאומיות סתמית הם חושפים את כלי הנשק הישנים מימי המחתרות שכל אחד החביא לעצמו, וכעת פתאום הם יורים והורגים את הצעירים.

קנאה? כי הרי מעבר לחלון בית הקפה הם רואים יום יום את הצעירים של היום שנראים כאילו עשו אותם ג'לים זזים. כל הזמן מתנועעים, המנועים שלהם פועלים בפול ספיד. והזקנים, זקנים. רואים דרך הוויטרינה את החארות עוברים ברחוב, את הנבלות. וכמה שהוויטרינה לא תהיה נקייה, והנבלות יזוזו בוויטרינה כמו סייחים מאולפים בקרקס מדראנו, וכמה שלא ינקו את הוויטרינה, החארות בצד השני יהיו יפים יותר והזקנים עלובים יותר. והחארות הם לא רק הולכים כמו סרדינים, הם גם משתינים על הזקנים בקשת. הם האויב, הם המטרה. כי על זין עומד כמו שלהם אפשר לתלות וילון.

כך הופכים הזקנים מהצד השני של הוויטרינה להיות רוצחים סדרתיים של נבלות עם שיער ורוד. ולא רק החארות "נבלות", הכל כל כך השתנה לרעה. אפילו הדן שילון בטלוויזיה נהפך לפרסומות שצוציקים שרים חצי ערומים ושותים כאילו מזמברים, קונים אטריות ממלכות יופי שעושות קולות של זמבור... בשביל מה הלכנו לפלמ"ח לבאב אל וואד לסוריה אם כאן מוכרים טיטולים לתינוקים כאילו התינוקים ישימו את החיתול וישר יחטפו זיון. מראים אותם עם התחתים הקטנים שלהם. זה נורא לראות איך עושים סרט פורנו מתחתים של תינוקים יהודיים. אז אנחנו שואלים, בשביל מה היה הציונות.

אפשר לגחך כמובן מהסגנון של ההומור השחור, הפרודי, על החלום ושברו ועל פער הדורות ומות הציונות הטובה ההיא שבשמה הפלמ"ח צעד בסוריה. אך הביקורת ושברון הלב אכן מביאים אתם איזו נקודת מבט אחרת, דורשת התייחסות מחודשת. גם אם הכל נראה לכאורה פשטני, יורם קניוק מיטיב לצטט דמויות ברמת השפה הנכונה שלהם.

שלושת הזקנים, אם הם אותם זקנים שניצלו מהעיטים והעורבים, אם הם אחרים, יוצאים כל לילה להרוג "נבלה" צעיר. אנחנו לא היינו כמו החארות האלה. לא היינו טווסים, לא היינו רק בשביל עצמנו, היינו חלק, הכל היה טבעות בשלשלת. אצלנו הרצל ילד את בן גוריון. לא כמו הפרימיטבסקים האלה שאצלם היפה לובשת כלום מתחת לפרווה ומראים אותה בטלוויזיה. והבן, שחוזר מבית ספר ואומר, טרומפלדור לא אמר טוב למות למען ארצנו. הוא אמר יובטפוימט.

"הנבלות הגדיר מצב, הדביק בול על המכתב שכתבנו למי שהיינו פעם, שזה כבר לא העולם שלנו. זה היום העולם של הנחשים והנחשות.... מחקנו להם איך כל החיים שלהם זה אחול מסיבה"

אפשר להביט על הסיפור מלמעלה ולגחך. להגיד שיורם קניוק מביט עלינו במבט של זקן ששכח שגם הוא היה צעיר פעם ומרד וחי אחרת מהוריו, נסע לניו יורק והתפרע. כמובן שזו כתיבה שהכל בה מטפורי - סמלי, ומבקשת להמחיש את חרדת הזקנה. את הצורך להיות נחשב, שהעבר ייזכר ויכובד. להרוג את הנבלות זה להרוג את הביטול והשכחה. ל"אלטה קאקרס" יש הרי עבר של עשייה ענקית, ודווקא בארץ הזאת. ואפשר להבין את אחרוני הפלמחניקים שרואים מדינה משתעבדת לתרבות זרה. לזקנים תמיד היה קשה להתחבר לשינויים. לסבתות היה קשה להפטר מהמחוכים והרעיון שבנותיהן מתהלכות בשמלה צמודה ורוקדות ירך לירך.

יורם קניוק מביט דרך הסיפור בתופעות שונות בחיינו ואי אפשר שלא לשאול את עצמנו כמה צדק יש במבט המפוכח של האיש הלא צעיר הזה. גם אם המרמור הוא מהסוג שצעירים נוהגים לגחך ולהגיד שכן סבא, פעם הכל היה יותר טוב, אבל היום זה אנחנו שמשתינים בקשת למטר וחצי רוחק ואתה רק מטפטף. תיזכר בימים שהקשת הייתה בשטרונגול שלך. הוא רואה, קניוק, ואפשר לקבל בהחלט את נקודת המבט שלו. המצו'איזם המיושן שאין געגוע אליו מעורר אולי שאט נפש מסוים, אך כהנצחה של דור שנעלם יש הרבה עניין ועומק בכתיבה. גם בהתרסה הפשטנית. ויורם קניוק, האם הוא צוחק מהם או שהוא מספר אותם בחיבה געגוע ונוסטלגיה.

"הילדים שלנו, מה הם בעצם יודעים עלינו? כלום. אבל בגיל ארבע עשרה תגיד להם קנדון ובלי בושה הם שולפים לך חפיסה בפרצוף וקוראים לזה קונדומים. מראים לך את זה כאילו זה היה בריליאנטים. לוקשן אצלם זה פסטה. גלידה זה סורבה. אורז זה ראגו. שבת ויק אנד.... הם אומרים ביג דיל, אז היית בפלמ"ח שבשבילהם זה כמו המכבים. ומה רע בקנדון. קנדון היה קנדון כמו שבטלדרס היה בטלדרס, לא בלייזר.... היה השיר מי ששותה הרבה סודה בין רגליו לא יעמודה, כי לנו לא נתנו קנדונים מזמרים עם זיזים ופרפיומים, לנו הכניסו סודה למים, שלא יעמוד לנו..."

אז כן, זה עשוי להישמע כמו בדיחה על זקנים. הנה הוא המוכר שפעם היה יותר טוב. אך בעקיפין קניוק מבכה גם את השפה. לא את התרבות, כי הרי גם הוא אוכל ראגו ופאסטה. כך שזו רק התבדחות אך המלים הזרות, אני מאמין שעל השפה הוא בוכה באמת.

ככל שהספר מתקדם הפרודיה הולכת ונעשית ברורה מאוד. ניפוץ המיתוס העתיק של הפלמ"חניקים . מקורות השנאה, הגזענות, המצ'ואיזם, הדעות הימניות חסרות השחר. הכל נולד מיפי הבלורית ההם, שלא היו כאלה במציאות. שבבית ספר מלמדים עליהם שהיו תרבותיים ובשבילם תרבות הייתה לכבות נר עם נאדות. שיסריח כל החדר תרבות.

עבודה מאוד קשה ומאומצת עושה כאן יורם קניוק להביא דברים על כל המשמעויות. את המיתוס, את המעשים, את האמת, את פירוק המיתוס. את הציונות ואת שיברה. מקום הולדת האלימות של חיינו הנוכחיים.

"הוא דיבר על ההיסטוריה בלי אנשים בתוכה. ואני הלוואי הייתי ההיסטוריה שהוא דיבר עליה כאילו שהייתה רק היסטוריה. כאילו הייתה רק מלים"

ואולי זה הסיפור האמיתי. האנשים שבתוך ההיסטוריה. כל סיפור הרציחות ההמוניות שבספר, הן לא רק מלחמת הזקנים בצעירים, הם הרבה יותר עמוקים מזה. הם ההיסטוריה של תולדות האלימות.

ולא סתם כמובן הוא יגיד באיזה מקום "כל האשפיסטים האלה בכסית, אלתרמן, מסקין, רובינא, שלונסקי מרגלית.". שם בפלמ"ח נולדה השנאה לפי קניוק, הוא רק מעלה אותה אל פני השטח. מפקיע אותה ממורי ההיסטוריה. וכמו שהוא אומר, רק נתיבה סיפרה אמת.

אינני יודע עד כמה התכוון להציב מצבה, אך מצבה יפה מזו אין בארץ. לא לתקופה, לא "למה שהיה", לאמת ולצ'יזבטים. למעשים המלוכלכים שכוסו בסיפורי גבורה. יש משפטים בספר שיקוממו רבים בעיקר כאלה:

"ומה זה כל המלים האלה, ערכי צה"ל? והגרמנים הנבלות לא היו אמיצים וערכיים והנשק שלהם לא היה טהור מהצד שלהם? והם לא היו צבא העם?....איך נשק יכול להיות טהור...אם אני הורג ערבי בשביל מטרה צודקת מהצד שלי, אז אני יודע טוב מאוד שהוא הורג אותי בשביל מטרה צודקת מהצד שלו. כשאתה הורג אתה חזק. כשהורגים אותך, אתה חלש"

ואמירות מהסוג הזה על "ערכים" שונים שחיינו מבוססים עליהם ויורם קניוק מפרק אותם יקוממו הרבה קוראים. הסיפור ההזוי הזה, כי כמובן שיש סיפור בתוך כל המערכת הלשונית הזאת, הקומדיה השחורה והמפחידה, הבדיונית והמציאותית עד אימה כתובה כך שנשאבים לתוך חיי זקנים הללו אפשר כמעט לאהוב אותם, ואפילו לרגע מפחיד אחד, להצדיק. כי אולי אכן היינו פעם אחרים. לא אנחנו, הורינו סבינו. אלו שטבעו בסירות. לפני שהקימו את ה102 הסודית, אלו שחתכו בסוד את הביצים לערבים. היה או לא היה. מדויק או לא. התיאור מתנדנד בין גוזמאות לעובדות, והחשוב מכל מעבר לכתיבה המדהימה הזאת. קניוק מביא את הקורא ללכת בעקבות השאלה מה היא הציונות, המדינה, הקדמה, האופנה. אין מי שלא יצטרך לקחת לעצמו פסק זמן ולחשוב. מי אנחנו היום. מי היינו פעם. לאן הובלנו את חלומם של אבותינו. פשטני? אולי, נוגע בוודאי. ואם לחזור רגע לפתיחה, "הסיפור האמיתי" הוא כמובן לא הרצחנות של הזקנים, אל האמת על ה"מורשת" זו של המעשים שהיו באמת וזו שאותם המציאו בשביל "המורשת".

הוא מסתכל ממרום גילו האמיתי על פינות שונות בחיינו. גם אם הוא באמת חושב מה שהוא אומר שהוא עושה לנו מניפולציה מחשבתית וכתיבתו מוגזמת בכוונה. אי אפשר להישאר אליה אדיש.

הסיפור הוא דו מישורי. מצד אחד יד זיכרון לדור הפלמ"ח ומצד שני קומדיה שחורה ואפלה. אך לצערי בשלה מסוים, נניח בשליש השלישי של הספר התחלתי להתעייף. מהרציחות, מהזיכרונות, מהשפה. ובכל זאת, את עיטים צריך לקרוא, בנבלות אפשר לקצץ שליש וליהנות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן