אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פה לן יה - מסע אל עולם שהיה ואיננו.


התמונה של רמי נוידרפר

חלק ראשון - מסורת מסורת מסורת

 

"דממת ליל קיץ. בקצה השמיים מאפילים צללי היער הקרוב והמהולל. על עציו חקקו אבותינו הנודדים את שמות המסכתות שסיימו בדרך ... קרוב ליער חנו פעם בערב , וראש הגולה אמר : פה-לין ושם הארץ עד היום הזה פולין אלא שאומות העולם אינם כותבים כשורה... וכן יוצאת מן היער דרך קצרה לירושלים ואחד מל"ו צדיקים היתה לו פעם עז שהיתה יודעת את הדרך ותהי רצה מדי יום ביומו לרעות על ידי הר הבית ושבה בערב ושלושה קבים חלב בדדיה..."

כך כתב על פולין הסופר היהודי-פולני י.ל. פרץ( 1852-1915 ) מגדולי סופרי היידיש והעברית ב"ציורי מסע" שלו.

הסופר העברי יידי יצחק לייבוש פרץ

לפני מספר שבועות, בתחילתו של מסע מרתק לפולין, ניצבתי בפתחו של בית העלמין היהודי בוורשה. סיור בבית העלמין הזה הופך למסע מופלא על העבר – אל הקהילה המופלאה של יהדות פולין, בפריחתה - לומדי התורה, הרבנים, הגבירים ופשוטי העם, הזקנים והבתולות, הסוחרים והנדבנים, האומנים והסופרים, הדתיים והמתבוללים, עשירי העיר והמהפכנים הסוציאליסטיים.

תולדותיהם של כל אלה משתקפות באופן מדהים במקום מופלא זה, על מצבותיו המפוארות כמו גם הפשוטות.

עולם היהדות הפולני בכלל ועולם היהדות הוורשאי בפרט הוכחדו באחת על ידי הצורר הנאצי בשנים 1942 – 1943, ולאחר מכן לא נותרו בוורשה אלא אודים מוצלים, שמספרם הלך ופחת.

על הראשית והתפארת , הפריחה והכרת, על הניצנים הצומחים באפר ועל הזיכרון המר והמתוק, נספר לכם בכתבה מצולמת זו.

זהו מסע בזמן, אין כמו המצבות וסביבתן, כדי לקחת אתכם אל מחוזות שהיו ואינם, אל ימים אחרים, אל מחוזות של תקווה וייאוש, עושר ואושר, געגועים וייסורים, השמדה וכיליון, ופרחים באפר. הצטרפו עמי אל המסע המופלא.

מי שנכנס בשער הכניסה של בית העלמין לא משער כי הוא עומד מול אחד מבתי העלמין הגדולים ביותר בעולם היהודי והגדול ביותר באירופה – 400,000 קברים, שנבנו במאתיים השנה האחרונות, והוא משתרע על פני כ300 דונם.

היסטוריה על קצה המזלג

אולם לפני שניכנס אל בית העלמין נספר לכם מעט על ההיסטוריה של יהודי ורשה:

הראשית

ובכן – להלן , בקיצור נמרץ, כמה פרטים היסטוריים:

האזור של פולין בו נמצאת ורשה נקרא מזוביה. מזוביה, אחד מחבלי הארץ העתיקים בפולין, היה בשליטת ה"דוכסים המזוביים" החל משנת 1146, ועד לאיחודו עם פולין בשנת 1526, עם מות הדוכס האחרון.

נוכחותם של היהודים בחבל ארץ זה קדומה עוד יותר ועוד במאה ה11 הם נזכרים. ב1237 מוזכר יישוב יהודי בעיר פלוצק.

בסוף המאה ה13, מקימים הדוכסים המזוביים עיר חדשה - ורשה, על מקום גבוה גדות נהר הוויסלה ) (wisła - שימו לב לצ'ופצ'יק על האות למד שאומר שיש לבטא זאת כמו מין w רכה – ובקיצור משהו כמו ויסווה.

ב-1413 מועברת בירת מזוביה לעיר ורשה, וב-1414 , זמן קצר ביותר לאחר ייסוד העיר, מוזכר כבר, במסמך רשמי, קיומו של יישוב יהודי בעיר.

ב1483 נזכר הפוגרום הראשון ביהודי ורשה שמסתיים בהגלייתם על ידי הדוכס בולסלב הרביעי. לא חולפות שנים רבות וב 1525 מגרש יאנוש השלישי שוב את יהודי ורשה.

1526 - עם מות הדוכס האחרון , מסופחת ורשה לממלכת פולין. המלך זיגימונט הזקן, ממהר להעניק לעיר ולמחוז את הזכות החשובה: "" de non tolerandis judaeis . ראו זה פלא, קוראים יקרים , בלי לדעת לטינית, ניחשתם נכון – את הזכות שלא לסבול יהודים. ליהודים הותר לסחור בוארשה , אך לא להתגורר בה.

1596 – המלך זיגימונט השלישי ואזה מעביר את ארמונו לוורשה, לאחר שטירת ואוול בקרקוב נשרפה.

ארמון המלך - העיר העתיקה של ורשה

1655-1658 – תקופת "המבול" ( כשם ספרו הידוע של הנריק סנקביץ') , ורשה נכבשת ונבזזת שלוש פעמים על ידי השבדים והטרנסילבאנים.

1755 – הסיים הפולני מפרסם הצהרה המעודדת את היהודים להתיישב במזוביה, חוץ מאשר בעיר ורשה. היהודים מתיישבים בפראגה ( כשם הנקניק הנודע) על הגדה המזרחית של הוויסלה . כיום מהווה פראגה חלק מהעיר, אולם אז היה זה ישוב נפרד , מחוץ לחומות. המרשל הפולני לובומירסקי מצווה להרוס את בתי היהודים בשכונות נובי פוטוק ונובה ירוזולימה ( ירושלים החדשה) ולהחרים את סחורותיהם.

1780 – היה זה בתקופתו של מלכה העצמאי האחרון של פולין , סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, (שנודע כמאהבה בלתי נלאה של קיסרית רוסיה , קתרינה הגדולה) – היהודי שמול זביקובר מקבל רישיון להקים בית קברות יהודי בפראגה.

1794 – היהודים לוקחים חלק בהתקוממותו של הגיבור הלאומי הפולני תדיאוש קושצ'ושקו, נגד המעצמות הזוממות לחלק את פולין. היהודי ברק יוסלביץ' עומד בראש גדוד פרשים יהודיים.

1795 – חלוקת פולין השלישית . ורשה מסופחת לממלכת פרוסיה - הפרוסים מתירים ליהודים להתגורר שוב בוורשה. האוכלוסייה היהודית מגיעה ל 6000 איש , כ8.6% מהאוכלוסייה.

1799 – הקהילה היהודית בוורשה נוסדת.

1806 – הפולנים נוהים בהתלהבות אחרי נפוליאון בונפרטה, בתקווה לחידוש עצמאותם. היהודים מקבלים רישיון לבניית בית עלמין יהודי בוורשה, ממערב לשערי העיר , במה שהיום רחוב אוקופובה

הכניסה

ועכשיו, קוראים יקרים, נפסיק לזמן מה את הסקירה ההיסטורית ונתחיל את מסענו. ניכנס אל שערי בית הקברות, ובביקורנו הראשון, נצמד למסורת, ליהודים הדתיים, הדבקים בתורה ומצוות , ליראי השמיים, לדלים ולגבירים, לאברכים ולבתולות, למתגעגעים לציון ולמייחלים למשיח.

כדי להכניסכם לאווירת המקום נזמין אתכם תחילה לסיור וירטואלי בין הקברים .

שימו לב לירוק השופע של הצמחייה המכסה את שטח בית העלמין. מאות אלפי הקברים, בחלקם הגדול, אינם מטופלים ואינם מתוחזקים כלל. בבית העלמין המרכזי של יהודי ורשה10 רחובות גדולים ( אוליצא בפולנית ), 72 שבילים. כל ריבוע שבין רחוב ושביל קרוי "איזור". קבורת הנשים והגברים בחלקה האורתודוכסית היא בנפרד.

מפת בית העלמין של ורשה.

בפתח בית העלמין מעין מצבה לעשרות אלפי האנשים שמצבותיהם נהרסו והושמדו בתקופה הנאצית. זהו מעין קיר ארוך המרוצף באבני מצבה ישנות ואבנים חדשות בהן מנציחים השורדים את יקיריהם שנספו.

השדרה המרכזית של בית הקברות שמורה היטב אולם כשמתקדמים פנימה, עולה העזובה בין המצבות. הטבע הגועש מרים את ראשו. עצים צומחים בין המצבות ומסתירים את עין השמש. מעקמים את המצבות ומפילים אותן :

אט אט מכסה היער את שבילי בית העלמין הנטושים

המסורת

רוב יהודי פולין היו אדוקים בדתם. מצבותיהם היו מעוצבות באופן מסורתי. קרובי הנפטר היו הולכים לעושה המצבות ובוחרים, מתוך קטלוג , בפסוקים בעברית נמלצת שהיו משתלבים לידי אקרוסטיכון – ראשי תבות שמם של הנפטרים. הנפטרים הזכרים וזכרונן לברכה, נשים צדקניות, נקברו בנפרד 

העשירים, עסקני הציבור , היו זוכים במצבות מפוארות , ופשוטי העם, במצבות פשוטות וצנועות יותר. בראשית ימי בית העלמין היו נטמנים הגברים במקומות שונים מאלה של הנשים. בעברית מליצית היו מספרים בשבח המנוח ומעשיו.

הסמלים

על מצבות הקברים בוורשה , כמו בבתי קברות יהודיים רבים בעולם, חרותים היו סמלים מסורתיים, שהצביעו על משלח ידו של הנפטר או הנפטרת, מצבו המשפחתי, מוצאו ואפילו שמו. הבה ונתבונן יחדיו בחלק מן הסמלים הללו.

- ידיים פרושות בתנוחה של ברכת כוהנים , מצביעות כמובן על כך שהמנוח היה כהן

- כד לנטילת ידיים – הנפטר זצ"ל – לוי. (למה?)

- פמוטים – הנפטרת היא אישה נשואה שזכתה לקיים מצוות הדלקת נרות שבת.

- פמוטים שבורים – אויה – בתולה או בעולה הלכה לעולמה בדמי ימיה, ולא הספיקה לקיים את מצוות פרו ורבו.

- "יד" ( כזו של "פסוקו של יום") מונפת מעל ספרים – הזצ"ל היה "בעל קורא" או אולי מלמד דרדקי ב"חדר"

- כבשים ליד הבאר – שמו של האדם הקבור כאן הוא אליעזר, או שמא היה זה יצחק , או רבקה? ( למה?)

- צבי עתיר קרניים – פה נטמן המנוח החשוב הירש או הערשל.

- קופה של צדקה – הנפטר החסיד תרם הרבה לצדקה, יהי זכרו ברוך

וכן הלאה וכן הלאה .

הרבנים

הרבנים, הגדולים בתורה, היו זוכים לכבוד מיוחד, מצבות מפוארות , ולפעמים "אוהל" – כלומר מצבה הבנויה כמעין ביתן קטן ומפואר, שתחת גגו יכולים להצטופף המשתטחים על קברי צדיקים. בביקורנו ראינו לא מעט אוהלים כאלה

ובהם פתקים זה מקרוב נכתבו בהם מבקשים העולים לקבר מק"ק בני ברק המעטירה על דבר פרנסת משפחתם הענפה, שידוכים מוצלחים לבניהם ובנותיהם, בני אחיהם ובני דודיהם, ורפואה שלמה לכל החולים. [תמונה 1]

בבית עלמין זה קבורים רבים מרבני העיר ורשה במאתיים השנים האחרונות. בהם, מפורסמים מאד.. החמדת שלמה", ר' שלמה זלמן ליפשיץ, רבה הראשי של יהדות ורשה (1765-1839) ,בער זוננברג , בנו של שמול זביטקובר , מייסדה של משפחת ברגסון המפורסמת (ובהם הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון ) ,הנצי"ב מוולוז'ין, חתנו של ר' מאיר שמחה מדווינסק בעל "המשך חכמה" ו"אור שמח" על הרמב"ם – ר' אברהם לופטביער, האדמו"ר ממאגלינצע ועוד רבנים רבים נקברו בבית-הקברות שבוורשה. בין היתר, נזכיר את גם הרב דוב בער מייזליש – ששימש תחילה כרבה של קרקוב לפני שנתמנה לרבה של ורשה, את רבי אברהם מרדכי – בנו של הרבי יצחק מאיר מגור ואביו של רבי יהודה אריה לייב שעמד בראש חסידות גור לאחר פטירת סבו, ואת רבי ישראל ממודז'יץ – מייסדה של חסידות מודז'יץ, המדגישה את ערך הניגון בעבודת האל, ומי שהלחין מאות לחנים בעל-פה וללא תווים.

אהלו המפואר של הרב שלמה זלמן ליפשיץ, ה"חמדת שלמה" נמצא ליד הכניסה לבית הקברות. אינני חושב שהרב ידוע במיוחד בקרב הישראלים. הוא נחשב לגדול בתורה ולצדיק ונותן בסתר. בין היתר, ניתן להזכיר את אחד מפסקי ההלכה שלו הקשור לבית-הקברות, לקבור את הנפטרים כשפניהם – ולא רגליהם – מופנות לכיוון היציאה. הסיבה הייתה רצונו שלא לפגוע ביהודי הראשון שנקבר במקום, שבטעות הורד למנוחת עולמים בצורה הפוכה מהמקובל.

אוהל החמדת שלמה

בבית העלמין נמצא גם קברו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הלא הוא הנצי"ב מוולוז'ין. בתוך האוהל קבורים שניים: הנצי"ב והרב חיים סולובייצ'יק.

הנצי"ב היה מגדולי הרבנים ביהדות מזרח אירופה במאה ה-19. הוא עמד בראש הישיבה בעיירה וולוז'ין, הממוקמת בין וילנה למינסק. זאת הייתה הישיבה הגדולה ביותר באירופה באותם ימים, ורבים מרבני הדור יצאו משעריה לתפקידי רבנות במאות קהילות שונות. הדמות, אשר נקשרה יותר מכל עם הישיבה, היא זו של הנצי"ב. כארבעים שנה עמד הנצי"ב בראש המוסד, מ-1853 ועד סגירת הישיבה בפקודת השלטונות הרוסים, בשנת 1892. באותה שנה, החליט ראש הישיבה הזקן והחולה לעלות ארצה. הוא עבר למינסק, משם לוורשה, אך מחלת הסוכרת הכריעה אותו והוא נפטר בעיר ונקבר בה. יוצא שהנצי"ב לא חי את רוב חייו בוורשה, והימצאות קברו במקום היא פרי המקרה.

הנצי"ב היה מראשי "המתנגדים" ( אלה שמכונים היום "ליטאים") הקמת ישיבת וולוז'ין בראשית המאה ה-19 הייתה פרי יוזמתו של הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של הגאון מווילנה. באותם ימים היה העולם הליטאי במאבק קשה כנגד החסידות. יותר מכל, חששו הרבנים הליטאיים מפגיעה ברמה התורנית. יש לזכור, שהחסידות הדגישה את התפילה הפשוטה, את הכוונה, את השמחה, ופחות את הלמדנות. מכאן שהדרך לירידה ברמה התורנית הייתה קצרה. המתנגדים לחסידות ניסו, בין היתר, לחזק את עולם התורה, על-יד הקמת ישיבות. החשובה שבהן הייתה ישיבת וולוז'ין, שבה היה לימוד התורה הערך העליון.

לדוגמה, כשאשתו הרבנית של הנצי"ב חלתה, ביקשו התלמידים להפסיק את לימודיהם ולומר פרקי תהילים, אך ראש הישיבה סירב. כך גם לא הייתה דעתו נוחה מתלמידים אשר האריכו בתפילה על חשבון לימוד התורה. אחת האמרות השגורות בפיו של הנצי"ב הייתה: "תורה שלא לשמה וחסידות לשמה – תורה עדיפה"!

הנצי"ב היה אחד היועצים הבכירים של "חיבת ציון" – תנועת יישוב ארץ ישראל שדמה במספר שנים לתנועה הציונית. . אמנם לא מיד הצטרף הרב לתנועה החדשה, אך כאשר רבנים אחרים התחילו לפרוש ממנה בגלל חילוקי דעות בין דתיים לחילונים, החליט הנצי"ב שהגיעה העת לחזק את התנועה. יחד עם הרב מוהיליבר, הוא פעל למען הצלחת "חיבת ציון". בין היתר, יזם מפעל התרמה למען ההתיישבות בארץ ישראל. על אף שרצה לראות את היהודים מקיימים תורה ומצוות בארץ, לא היה מוכן לשמוע מפי מקטרגים על עולים שהתרחקו מתורה ומצוות. את המוציאים את דיבת הארץ היה מכנה "מרגלים", רמז למרגלים שבמדבר אשר נשלחו על-ידי משה לארץ כנען.

אין ספק, שהנצי"ב היה בעל חיבה חזקה לארץ ישראל. כאמור, לאחר סגירת הישיבה ביקש לעלות ארצה אך מחלתו לא אפשרה לו להגשים את חלומו. נציין, שזכרו הונצח באחד מהקיבוצים הדתיים שבעמק בית שאן, הלא הוא קיבוץ עין הנצי"ב.

רבי חיים סולובייצ'יק (1853-1918)(המכונה "רֶבּ חיים מבריסק" או סתם "רב חיים"), מהגדולות שבדמויות הרבניותבמאה ה20ואבישיטת בריסק בלימוד התורני. אביו היה הרב יוסף בר סולובייצ'יק ,ראש ישיבת וולוז'ין , העיר שבה נולד ר' חיים. בגיל 27 נהיה ראש ישיבה כמשנה לנצי"ב. ב1892,עם סגירת הישיבה נעשה לגאב"ד העיר בריסק, אם כי לא התעסק בפסיקתהלכה יומיומית.

היה ידוע בהחמרות מרובות, אך יוצאי דופן היו עניינים שלפיקוח נפש , שבהם היה מקל מאוד. למשל, הקל מאוד בשמירתצומות לאלו שהיו חולים. כאשר טענו כנגדו על כך שהוא מקל בדיני הצומות, אמר שהוא מחמיר בדיני פיקוח נפש. מסופר גם שבאחד מלילותיום כיפורכשנדרש כסף לפדיון שבויים משלטון הצאר, הורה שלא יתחילו בתפילה עד שהכסף ייאסף מהציבור, והציבור נדרש להביא אותו במזומן בליל יום כיפורים עצמו. הייתה לו השפעה ציבורית רבה, והתנגדותולציונות הייתה חריפה. על אף קנאותו היה ידוע כרחב לב גם כלפי הרחוקים מדרכו, אם כי לא לאידיאולוגיה שהם ייצגו. בנו,הרב מבריסק , ונכדו הרביוסף דב סולובייצ'יק, היו רבנים מפורסמים ביותר גם כן, ונחשבים כממשיכי שושלת בריסק (אם כי האחרון הפך לציוני, רחמנא ליצלן). עד היום קיימים בקרבהחרדים "בריסקאים", שאחד ממאפייניהם הבולטים הוא הניכור למדינה והסירוב להשתתף בבחירות.

געגועים לציון וגלגול מחילות

לפעמים הביעו הקברים געגועים עזים לציון. ראו למשל את הקבר המופלא הזה, שבו תבליט מרתק של הפסוקים הנפלאים מספר תהילים:

עַל נַהֲרוֹת׀ בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּֽרוֹתֵינוּ

בכל יום ויום, האמינו היהודים המיוסרים , יכול לבוא המשיח. ולכשיבוא , יקומו כל הצדיקים לתחיית המתים. אלא מאי? אם חו"ח יהיה הקבר סגור, יצטרכו המתים להתייסר במה שקורין, גלגול מחילות רחמנא ליצלן, ולהתגלגל חודשים הרבה אל ארץ ישראל. כדי למנוע מעצמם ייסורים אלה, ציידו את הנפטרים באבני מצבה ובהם גולות מתכת מחוררות שניתן להכניס בהן מוטות ולהרימן בקלות.

בעלי מקצוע

רבנים ועמי ארצות, גבירים וקבצנים, קבורים יחדיו בבית העלמין העצום.רובם של יהודי ורשה היו בעלי מלאכה וספקי שירותים, כגון ידידנו קופל מוהל שעל מצבתו נכתב "רוממות אל בגרונו וחרב פיפיות בידו". אהממ... אין לקוראים ממין זכר מה להבהל...

שיני הזמן

עולמם של יהודי וורשה, יראי השם, כלה בעשן המשרפות, שיני הזמן אוכלות במה שנותר. הקברים מתבקעים, עשב עולה בלחייהם, והחלודה אוכלת את גילופי הברזל המרהיבים, באין מחריד.

לפני הכליה, החלו רוחות חדשות מנשבות בין יהודי ורשה, עיר מעטירה שהעמידה מתוכה חולמים ולוחמים, מחנכים, ומתקני עולם, סופרים, משוררים ואנשי תיאטרון. על תור הזהב הזה , בכתבת ההמשך...

תגובות

מרתק! תודה.

תודה!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר