אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חנה סנש: איך ליצור (ולהרוס) גיבורה לאומית


התמונה של אלי אשד

חנה

חנה סנש חזרה, בנוסף, שוב לתודעה ובאופן בלתי נעים כלל, בשל רצון יורשיה למכור את מסמכיה למוסד בחו"ל.

כמה מן הקוראים שמעו את השם "חנה סנש"? רבים, מן הסתם. הם יודעים שהיא הייתה צנחנית שמתה בגבורה בשטח כיבוש נאצי בהונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה, בשליחות הישוב. כמה מהם שמעו את השמות אנצו סירני? או חביבה רייק? יש להניח כי מדובר בהרבה פחות. וכמה מהם יודעים מיהם פרץ גולדשטיין? אבא ברדיצ'ב? צבי בן יעקב? או רפאל רייס?

יש להניח כי מעטים מאוד מן הקוראים שמעו שמות אלה. כל אלה הם, בדיוק כמו חנה סנש, צנחנים של הישוב אשר נפלו בעת ביצוע שליחות הצלה בשירות הישוב במלחמת העולם השנייה, באירופה הנאצית. אבל מעטים מאוד מכירים את שמם כיום, בניגוד לחנה סנש, שהיא סוג של גיבורת תרבות ישראלית.

אך לאחרונה הם חוזרים לתודעה באופנים שונים. לאחרונה התקיימה עצרת מיוחדת למלאת שישים שנים לנפילתן של חנה סנש ו-חביבה רייק. לא מזמן ראה אור ספר חדש העוסק בחייה של חביבה רייק ומהדורה חדשה של ספרה של רות בונדי אודות אנצו סרני, "השליח".

חנה סנש חזרה, בנוסף, שוב לתודעה ובאופן בלתי נעים כלל, בשל רצון יורשיה למכור את מסמכיה למוסד בחו"ל. לאחרונה ראה אור גם ספרה של החוקרת יהודית תידור באומל "גיבורים למופת: צנחני הישוב במלחמת העולם השניה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי", ספר שזכה לאחרונה בפרס הכט, בו היא מתעדת את תהליך בנייתה ופירוקה של ה"תדמית התקשורתית" של צנחני הישוב ובראשם תדמיתה של חנה סנש כגיבורת-על לאומית וכ-מיתוס של גבורה וחיים נצחיים.

יהודית

אחרונה ראה אור גם ספרה של החוקרת יהודית תידור באומל "גיבורים למופת : צנחני הישוב במלחמת העולם השניה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי", ספר שזכה לאחרונה בפרס הכט, בו היא מתעדת את תהליך בנייתה ופירוקה של ה"תדמית התקשורתית" של צנחני הישוב ובראשם תדמיתה של חנה סנש כגיבורת-על לאומית וכמיתוס של גבורה וחיים נצחיים.

בספר זה טמון עניין מוסף מיוחד דווקא בימים נשלטי תקשורת אלה, כאשר התקשורת עמלה מידי יום ביומו ליצור דמויות חדשות שהקהל יעריץ, מאיה בוסקילה, אנשי פרוייקט וואי ואחרים, ולרוב רק לטווח קצר ביותר. אבל כיום, כאשר כל אחד יכול להיות "מפורסם לשישים שניות", כאמרתו המפורסמת של אנדי וורהול, השכחה גם היא מהירה הרבה יותר. קשה מאוד ליצור דמויות נערצות לטווח ארוך יותר, כגון מספר שנים. אנשים כמו יעל בר זוהר ואולי גם יהודה לוי, אנשים שהם נדירים באופן יחסי בעולם הבידור העכשווי בכל הנוגע לטווח החיים הארוך יחסית שלהם.

בעבר, לעומת זאת, יצרה התקשורת דמויות שהפכו לגיבורים נערצים במשך עשרות שנים ואז עמלה כדי להרוס אותן. הדוגמה הטובה מכל אולי היא דמותה של הצנחנית חנה סנש שאת תהליך הפיכתה לגיבורת-על לאומית ואחריו פירוקה לכדי עוד מיתוס שבור מתעדת באומל בספרה.

סיפורם של חנה סנש וחבריה הצנחנים, שהמפורסמים שבהם היו חביבה ריק ואנצו סירני, ידוע היטב: הם נשלחו בזמן מלחמת העולם השניה למדינות שונות על מנת להציל יהודים ואת חיילי בעלות הברית. כולם נכשלו, למעשה, במשימתם ושישה מהם הוצאו להורג. לעתיד יתווכחו ההיסטוריונים אם הייתה איזו משמעות מעשית לשליחותם או שמא נועדו רק להראות לעולם כי התנועה הציונית ניסתה לעשות דבר מה למען יהודי אירופה בעת המלחמה.

יהודית תידור באומל בודקת בספרה את תהליך ההנצחה של המתים האלה וקובעת כי ניתן לדרג את פרסומם לאחר מותם במעין פירמידה שבראשה עומדת, מעל ומעבר לכולם, חנה סנש, שהפכה לגיבורה ולקדושה לאומית. הרבה מתחתיה בכל הנוגע לפרסום ולחשיבות שיוחסה בדיעבד למשימתם, עומדים חביבה רייק ואנצו סירני (שהיה בחייו אדם ידוע מאוד בישוב, בניגוד לסנש ולרייק), והרבה מתחת לשני אלה עומדים ארבעת ההרוגים האחרים שזכרם נשמר, למעשה, רק בידי קבוצה מצומצמת של בני משפחתם ומקורבים.

ואכן, פרסומה של סנש לאחר מותה הוא מדהים. שני שירים שכתבה, "אלי אלי" ו"אשרי הגפרור" הפכו למעין הימנונים לא רשמיים המוכרים לכל. כל שאר הנופלים מעולם לא קיבלו אף שבריר מתשומת הלב שקיבלה חנה סנש, הצנחנית בת העשרים ושלוש. במותה הפכה לאמת מידה שעל פיה נמדדו כל שאר הצנחנים. היא זכתה לכינוי "ז'אן דארק הלאומית" והגיעה למעמד שאליו לא הגיעה אולי אף אישה מתה אחרת בתולדות התנועה הציונית.

מדוע דווקא היא?

היו לכך מספר סיבות. היא השאירה אחריה עיזבון ספרותי מרשים יחסית ברמתו אשר החדיר את דמותה לתודעת הציבור. שניים משיריה הולחנו ונכנסו לרפרטואר המושר הקבוע של הווי תנועות הנוער בארץ, מה שבהחלט עזר לשימור דמותה ו"פולחנה". סיבה נוספת הייתה באופן בו מתה: העובדה כי תהליך מותה תועד היטב, העובדה כי היא הייתה היחידה מכל הצנחנים שהובאה בפני שופט ונשאה נאום אמיץ בבית המשפט, שנגזר עליה גזר דין מוות ושהיא סירבה לבקש חנינה מההונגרים ובכך להציל את חייה, עובדות אלו, שנודעו כבר מספר שבועות לאחר מותה, תרמו להעלאת קרנה ובלשון ימינו הפכו אותה "תקשורתית ודרמטית" יותר.

סיבה נוספת הייתה סיפור חייה. בחורה ממשפחה אמידה שאביה היה סופר ידוע (בלה סנש, אביה של חנה סנש, התפרסם בעברית תודות לספר הילדים שלו "צ'יבי" שעסק בילד כדורגלן עני ומאבקו בבני כיתתו העשירים, המחרימים אותו, ספר שתורגם בידי ידיד המשפחה אביגדור המאירי). העובדה שהיא הייתה בחורה נאה (הרבה יותר נאה מחביבה רייק, אם לשפוט לפי התמונות), דבר שלעולם אינו מזיק, וגם העובדה שלא היו לה קשרים ידועים עם בני המין השני, עובדה ששמה דגש על תומתה, בדומה ל-ז'אן דארק. אמנם בדיעבד נודע כי היו בחורים שחיזרו אחריה, בדומה ל-יוסף וויס, חוקר קבלה ידוע לעתיד, וכי היא עצמה התעניינה ככל הנראה במי שיכתוב לעתיד מחזה על חייה, אהרון מגד. אך נוצר עבורה דימוי של בתולה טהורה ויפהפיה שהקריבה הכל למען בני עמה, דימוי שככל הנראה היה קשה הרבה יותר ליצור עבור שאר הנופלים. לדימוי זה הייתה עוצמה רגשית עצומה, גם מאחר שאימה של סנש ואחיה הגיעו לארץ ותרמו לחיזוק ההילה והמיתוס שסביבה, על תקן "שומרי הגחלת".

ייתכן כי סיבה נוספת לפרסומה הייתה כי הכותבים הידועים והלוהטים ביותר שכתבו אודותיה הכירו אותה אישית. אביגדור המאירי, שכתב עליה מחזה, הכיר אותה עוד מינקותה, בהיותו ידידו הטוב של אביה, ובכתיבתו אחרי מותה הציג אותה כקדושה. הסופר אהרון מגד, שכתב עליה מחזה מפורסם גם הוא, הכיר אותה עוד בקיבוץ בו גרה וגם הסופר עודד בצר, שכתב עליה ספר ילדים מפורסם, הכיר אותה אישית.

חנה סנש מתכתבת עם יוסף וייס

אחד הספרים המעניינים ביותר שראו אור אודות חיי חנה סנש הוא "מפליג חלום : מכתבי אהבה לחנה סנש", פרי עטו של יוסף וייס (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996). מדובר בקובץ מכתבים אותם שלח ל-חנה יוסף וייס, שהיה סטודנט למדעי היהדות ובעיקר קבלה אצל גרשום שלום,שהכיר את חנה סנש מ-הונגריה והמשיך להתכתב עימה בארץ. הוא שלח לה מכתבים הגותיים יפים מאוד, כמו גם שירים, ונראה כי התאהב בה, אך משהדבר התברר לה היא דחתה אותו והעדיפה לשמור על קשר "של ידידים טובים". נראה שהייתה זו מכה קשה עבור וייס, אך מהמכתבים ומכתבים שונים ביומנו נראה כי משיך להעריץ אותה כמודל של פעלתנות ופעילות, ההפך הגמור ממנו. לדעתו חנה סנש אינה רק פועלת, היא יוצרת. היא אינה יוצרת מתוך קשר לאנשים הקרובים לה. היא אינה מגלמת קשרים של "אני-אתה". אין היא חיה בזיקה אל אנשים ודחייתה את אהבתו אינה מקרית. היא קשורה לאידיאה, לערכים בהם היא מאמינה. וכיוון שהיא נתונה לאידיאה, אין היא זקוקה להסתופף סביב אישיות ולעולם לא יהיה לה "רבי".

זאת בניגוד ל-יוסף וייס עצמו, שחיפש תמיד גיבורים תרבותיים דוגמת רבי נחמן מברסלב וראה עצמו כאקזיסטנציאליסט מיואש, בניגוד ל-חנה סנש האידיאליסטית. לימים הפך יוסף וייס לחוקר חשוב ביותר של חסידות ברסלב, אך הסתכסך עם מורו הנערץ, פרופסור גרשום שלום, שסירב לקבל את עבודת הדוקטוראט שלו. הוא איבד עצמו לדעת באנגליה ב-1969. המקרה נחשב אחד האירועים הטראגיים של תולדות חקר המיסטיקה בישראל.

כתוצאה מסיבות אלו ונוספות, הפכה חנה סנש לגיבורה לאומית. על חייה נכתבו עד כה לא פחות משנים עשר מחזות (חלקם עבור תחרות שעסקה בנושא, עליה הכריז תיאטרון הבימה בשנות החמישים, ובה זכה מחזה של אהרון מגד, למרות מחאות על "תפירת" הזכייה). הסופר עודד בצר חיבר ספר ילדים מצליח מאוד שעסק בחייה תחת השם "הצנחנית שלא שבה", שזכה עד היום ל-23 מהדורות והיה למעשה רומן ביוגרפי אודות חייה שעוד חיזק את דימויה. באנגלית ראו אור הרבה יותר ספרים העוסקים בחייה מכפי שבעברית, לפחות תשעה במספר.

הבמאי

הבמאי מנחם גולן הפיק על חייה סרט גדול בשנות השמונים, לאחר מאמצים של שנים רבות, גם כתוצאה מסירובי בני משפחת סנש לאשר את הפקת הסרט ללא עמידה מדויקת בדרישותיהם, שכללו תסריטאי בינלאומי מפורסם (מנחם גולן העדיף תחילה להסתפק דווקא בסופר הילדים אוריאל אופק, שבדיעבד נראה כבחירה טובה).

הבמאי מנחם גולן הפיק על חייה סרט גדול בשנות השמונים, לאחר מאמצים של שנים רבות, גם כתוצאה מסירובי בני משפחת סנש לאשר את הפקת הסרט ללא עמידה מדויקת בדרישותיהם, שכללו תסריטאי בינלאומי מפורסם (מנחם גולן העדיף תחילה להסתפק דווקא בסופר הילדים אוריאל אופק, שבדיעבד נראה כבחירה טובה). גולן לא היה היחיד שרצה להפיק סרט אודות הצנחנית הגיבורה. פניות לכך הגיעו גם מצד מפיקים צרפתיים ומפיק יהודי שחי בגרמניה.

אולם איש לא העלה מעולם על דעתו להפיק סרט על חיי אנצו סירני, הצבעונים לא פחות ואף יותר אלה של חנה סנש, או על חביבה ריק, שלא לדבר על יתר הצנחנים. על סירני נכתב מחזה אחד שלא הוצג, בידי אנדה פינקרפלד, ביוגרפיה אחת של רות בונדי ולאחרונה ביוגרפיה לבני הנוער. על רייק נכתב מחזה שלא הוצג, פרי עטו של נתן שחם, וביוגרפיה. לחביבה רייק, למשל, שהייתה נשואה בעבר והתגרשה (דבר שבשלב מסוים השתדלו להסתירו מחשש לפגוע בתדמיתה) נוצרה תדמית של אם היוצאת להגן על ילדיה בגולה. אבל ככל הנראה הייתה זו תדמית בעלת השפעה פחותה בהרבה.

אבל כשם שהתקשורת מחזקת היא יכולה גם להרוס. בשנות התשעים הוקרנה בטלוויזיה דרמה של מוטי לרנר אודות משפט קסטנר, מנהיג יהודי הונגריה ששיתף פעולה עם הנאצים והואשם בקשירת קשר למותה של סנש. מטרתה של הדרמה הייתה ל"זכות" את קסטנר בעיני הציבור.

באחד הקטעים שם הואשמה חנה סנש בידי קסטנר בעת המשפט בהסגרת עמיתיה תחת עינויים, דבר שמעולם לא התרחש במציאות. קטע זה, ששודר שוב ושוב בתשדירים המקדימים לסדרה, עורר סערה ואחיה של חנה סנש פנה אל בית המשפט בבקשה למנוע את שידור הקטע, אשר נמחק לבסוף, אם כי בג"ץ קבע כי הייתה זו זכותו של התסריטאי להכניסו לסרט. לרנר טען מאז בעקשנות כי לא בדה את הקטע מדמיונו וכי ניתן למצוא לטענה זו סימוכין בעדויות התקופה, אולם טענה זו נראית בדיעבד כלא נכונה. תיק החקירה של חנה סנש, שהתגלה בהונגריה, מראה כי למרות שעונתה וגססה שעות ארוכות, לאגילתה דבר.

מכל מקום, אין ספק כי התסריט של לרנר השתלב היטב באווירת ניתוץ המיתוסים של אותה התקופה. לרנר חש צורך לרומם את דמותו המנואצת בעבר של קסטנר, שנחשב למשתף פעולה עם הנאצים, על ידי השפלתה של חנה סנש, הגיבורה הלאומית. הנושא עורר ויכוח ער בתקשורת אשר לא נשכח עד עצם היום הזה. גיורא סנש, אחיה של חנה סנש, נפטר זמן לא רב לאחר המשפט ובני משפחתו טענו כי המשפט קיצר את חייו.

מה הייתה הסיבה להתקפה הארסית של מוטי לרנר על חנה סנש ולהצגתה כמי שנשברה בעינויים, למרות המחסור בעדות היסטורית על כך?

מעבר לרצון להאדיר בדיעבד את קסטנר המושמץ על חשבונה של חנה סנש, נראה כי יש כאן גם סיבה אישית משפחתית. מוטי לרנר הוא נכדה של ציפורה לרנר, שהייתה אחת מן המתנגדות לקבוצת המרגלים "נילי" שפעלה בשירות הבריטים כנגד התורכים בתקופת סוף השלטון התורכי בארץ ישראל. כאשר נלכדה אשת ניל"י, שרה אהרונסון, אחותו של מנהיג הקבוצה אהרון אהרונסון, היא קיללה בכתב נשים שונות אותן הכירה ששיתפו פעולה עם התורכים וחשדה כי הן בגדו בה. אחת מאותן נשים הייתה ציפורה לרנר. לאחר מכן התאבדה לפני שהתורכים יספיקו לענות אותה ולהוציא ממנה את סודותיה.

מוטי לרנר אישר מאז, בשיחות עם העיתונאי דן מרגלית ובעיתון "על המשמר", כי קיים קשר בין רצונו לטהר את שמה של סבתו – נשואת קללתה של שרה אהרונסון - (שהפכה לסוג של גיבורה לאומית בדומה ל-חנה סנש) ובין הגנתו על קסטנר. כעבור מספר שנים הכחיש את ההצהרה וטען כי אהדתו ל-קסטנר לא ניזונה מתחושתו של נכד שסבתו הואשמה שוב ושוב בהתנכרות ובעוינות ואף בבגידה בגיבורה לאומית כגון שרה אהרונסון שעונתה בידי אויב אכזר. אולם נראה כי יש לקחת ברצינות דווקא את הצהרתו הראשונה בעניין, המסבירה את הצורך הפסיכולוגי שלו להציג את חנה סנש, מקבילתה של שרה אהרונסון, כמי שנשברה ובגדה תחת עינויים, למרות שאין לכך כל עדות, ועל ידי כך ל"זכות" רטרואקטיבית את קסטנר, ובאופן אלגורי לפחות, גם את ציפורה לרנר.

ספרה של יהודית תידור באומל מספק סקירה מפורטת ומעניינת מאוד של כל היבטי הנושא ומן הראוי כי ילמד כחומר יסוד בכל קורס תקשורת, על מנת להדגים כיצד יכולה תקשורת ההמונים לקחת אדם, להפכו לגיבור לאומי ואחר כך לנתץ אותו.

רשימת מחזות העוסקים בחנה סנש

1. יצחק שדה - "דרכה של חנה סנש" – ראה אור בקובץ המחזות לוחמים, 1952

2. אהרון מגד - "הסנה הבוער" – 1954, מחזה זיכרון לחנה סנש

3. אליעזר ברות – "חנה" - מערכה אחת מתוך המחזה "מבפנים", 1957

4. אהרון מגד - "חנה סנש" - הוצג בתיאטרון הבימה ב-1958 ויצא בדפוס במספר מהדורות שונות ולהן תמליל שונה

5. אביגדור המאירי - "אשרי הגפרור : חזון הגבורה והתהילה של חנה סנש - מחזה בשבע התגלויות", ניב, 1958

6. מחזה מאת נחמה הנדל שהוגש לתיאטרון הבימה - לא הוצג

7-9 עוד שלושה מחזות בנושא חנה סנש שהוצאו לתיאטרון הבימה ב-1957 ונדחו, לצד מחזותיהם של ברות, המאירי והנדל

10. שמעון לוי - "קול קרא והלכתי" - לא הוצג, 1972

11. ישראל אלירז - "כנפים : סצינריו לבלט, חמישה שחקנים ולהקת רקדנים" -בתיאטרון חיפה, 1979

12. דודו מלמד - "רק הכוכבים היו קרובים כל כך" - פסטיבל עכו, תשמ"ח. (המחזה עוסק באותה השאלה - מדוע הפכה חנה למיתוס?)

13. מוטי לרנר - "משפט קסטנר" - מבצע הרס המיתוס

ספרים

"רוח גדולה באה" - יואל פלגי, 1946. לעדות מחברו הספר בדיוני בחציו

"הצנחנית שלא שבה" - עודד בצר, 1968. רומן ביוגרפי לנוער

"חנה סנש : יומנים. שירים.עדויות." - בעריכת משה ברסלבסקי

סרט

"מלחמתה של חנה" – בבימויו של מנחם גולן

באנגלית הופיעו

in kindling flame: the story of hannah senesh, 1921-1944 - linda atkinson

על אנצו סירני נכתב

"השליח : חייו ומותו של אנצו סירני" - רות בונדי, 1973. ביוגרפיה

"אושרו של אדם" - אנדה אמיר פינקרפלד, תשל"ח. מחזה

"שליחות של אהבה" - פועה הרשלג, 2000. רומן ביוגרפי

על חביבה רייק נכתב

"בלי מזוודות " מחזה גנוז מאת נתן שחם, 1955

מחזה שהוצג בצה"ל בסוף שנות השישים, התפרסם מאחר ושם אחת השחקניות היה חביבה רייק

"כאם חשה להציל" - בעריכת דניאל בן נחום, תשכ"ה

"בלי למצוא ובלי להכנע : חייה ושליחותה של חביבה רייק" - אלי שדמי, תשל"ה

"חביבה" - תהילה וזאב עופר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

כשחושבים על אופן הפעולה ומהותה מבינים את העוול

הנורא כלפי חנה סנש. מי שולח צנחנית אחת מול מאות אלפי חיילים נאצים,לשם מה בדיוק?מודה שאת ההשראה לשאלה קבלתי מתכנית סאטירה. אבל השאלה עומדת בעינה.

חכיייכחטאע

יריעענרלןואכקנמכתליענצח

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד