אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנכבה הפלשתינית והעגלה הריקה התקועה


 

יולי תמיר. "הספר נותן תמונה מאוזנת לילד הערבי, על מנת שיוכל לקשר את מה שהוא מכיר ולומד מהסביבה הטבעית, לבין מה שהוא לומד בספרי הלימוד"

המדרון החלקלק מושך אותנו מטה, אל התהום הגדול שמחכה במותם של עמים ותרבויות. יום לפני ט' באב, יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן האוטונומיות היהודיות שהתקיימו במרחב המקומי, בחרה הפילוסופית פרופסור יולי תמיר לאשר תוכנית לימודים למגזר הערבי שבראשה עומדת ההכרה בנכבה הפלשתינית כשוות ערך למלחמת העצמאות הישראלית. כבר נאמר על ההיסטוריה שאין היא באמת חוזרת על עצמה, אבל אין ספק שהיא מתחרזת ונותנת פתח לצחוק הגורל להדהד בה. שהרי הכרה החד משמעית בשוויון האמיתות ההיסטוריות של היהודים והערבים, היא גם הכרה חד משמעית בדלדול זכותנו לחיות כאן. הנכבה הוא יום הזיכרון הפלשתיני לגירושם ולנישולם של הפלשתינים משטחים ואדמות בארץ ישראל בימי תש"ח, גירוש ונישול שנעשה על ידי צבאות הציונים בכיבושים ארץ לא להם. לדברי יולי תמיר היא חושבת שנרטיב זה של האזרחים הערבים ראוי לקבל מקום שווה במדינת ישראל - "זה יעורר דיון בבתי הספר ורק יתרום לכך שילדי ישראל ילמדו על הצורך לחיות אחד עם השני. מגיע לציבור הערבי שניתן ביטוי גם לרגשותיו". מבלי לשאול על שום מה בכלל הציבור הערבי ראוי לכך, הדברים מלמדים על עומק המשבר חברה הישראלית. לפי השרה, "הספר נותן תמונה מאוזנת לילד הערבי, על מנת שיוכל לקשר את מה שהוא מכיר ולומד מהסביבה הטבעית, לבין מה שהוא לומד בספרי הלימוד".

לפי דברים אלו של השרה, לימודי ההיסטוריה אינם באים אלא בכדי להעניק לנפש האבודה של הילד הערבי החי במדינה יהודית מנוח, לתת לו פרספקטיבה היסטורית לנחשלות שלו. שהרי זה לא מנהיגיו העכשוויים שנכשלים מדי יום לחברו למציאות שבה הוא חי, כאילו שזה בכלל רצונם, אלא דור תש"ח של אבותיו, שלא הסכים לחלוקה, הוא אשר אחראי לניכור. התמונה עגומה יותר, כי גם מנהיגנו נכשלים לחברנו למציאות. בישראל 2007 אין עומק תרבותי - הכול נרטיבים, סיפורים, אגדות עם, שכולם עומדים אחד ליד השני, שווים באמיתותם, שווים בשיקרם, מבלי כל דרישה לבירור אמת כלשהי. כל הסיפורים ההיסטוריים הם גרסה מקרית שאין צורך לבחון את אמיתותה. בשם הסובלנות - קבלת האחר, סיפוריו, אמונותיו - אנו מגיעים לפירוק, להתפלגות, וזאת מכיוון שאנו לא יכולים להגן על אמונתנו אנו בדבר זכותנו על הארץ. שהרי זכות שניתנת לנו מכיוון שאנו ניצחנו במלחמה על הנרטיבים היא זכות על תנאי, עד מלחמת הנרטיבים הבאה. אך זכות ללא עוררין בדבר האמת ההיסטורית נעוצה באדמה ולא בקלות ניתן להתעלם ממנה בבירות או ברמאללה. אך מי במקומותינו עדיין מחזיק באמת ההיסטורית כדבר שיש לחשוף ולגלות ולחיות לאורו? אם כך, כבוד השרה, מדוע שלא נלמד, במקביל לסיפורי השואה, גם את הנרטיב של גבורות פלוגות ה-אס.אס? מדוע שלא נקבל כשווים את סיפורי הניצחון הנאצי ?מדוע לא נספר כשווים ובברכה את סיפורי הגי'אהד הערביים בבואם להתפוצץ במקומותינו? מדוע לא נספר את הנרטיב החיזבאלאי בדבר האומה האיסלמית הגדולה שאנו רק מפריעים לה? מדוע לעצור רק בנכבה, שהיא מבחינת הערבים רק טעות היסטורית בדרך למימוש זכויותם על הארץ?הדבר מקבל משנה חשיבות כאשר רואים גם את רדידותו של הוויכוח גם בצד הימיני של הפוליטיקה.

שרת החינוך לשעבר לימור לבנת מזדעקת כנשוך נחש: ברגע שמלמדים את התלמידים במגזר הערבי, שהיהודים גירשו אותם מבתיהם ושהקמתה של מדינת ישראל הייתה אסון, הם עלולים להסיק מכך שעליהם לצאת למאבק מזוין נגד מדינת ישראל. התוצאה, לפי ההיסטוריונית הדגולה, תהיה שבחסותה האדיבה של מערכת החינוך שלנו, אנו במו ידינו נגדל פה גייס חמישי. ראוי שיהיו לנו מנהיגים שיידעו לזהות את מערך הסכנות של החברה שאותה הם שואפים להנהיג - שהרי ברור שלא ערביי ישראל הם הבעיה כאן, שנחשלותם לא תתוקן על ידי שוויון הנרטיבים, אלא מערכת החינוך, שלא מחנכת באמת, אלא מהווה רק מסגרת של פשרות ושהפשרה היא הערך היחיד שנותר בה, היא הבעיה העיקרית כאן. זוהי מערכת החינוך שנכשלת בכל פרמטרים בין לאומיים של השכלה וידע, ושנכשלת להעביר לדורות החדשים את הסיבות לקיומם בארץ הזו ועומדת מופתעת כאשר בוגריה נוטשים את המדינה - היא מדלדלת את הרוח הישראלית (שאותה מזמן דאגה לרוקן מכל תוכן מקורי) ומדרדרת עד לידי ביזוי את מדינת היהודים - הסיבה היחידה להימצאותנו כאן.זוהי שקיעת החיפוש אחרי האמת - הכול נרטיבים, גרסאות של חור שחור, חיקויים של איזה היסטוריה שלא היתה, כמו כוכב נולד, רק ללא מקור שיש לחקותו בכדי לזכות בניקוד. הסכנה של כל אלה היא נורמטיבית - בנישול ערכים מוסריים ממשים שיכולים לקיים כאן חברה בעלת יסודות מוצקים. הלכידות החברתית של החברה ממשיכה להתפורר ביתר שאת בחברה שבה הטוב והרע, האמת והשקר, הם עניין של פשרה פוליטית ולא יותר מכך.

אך הנה, תמיד אפשר לסמוך על הערבים שיגידו את האמת שלהם, ולא את הפשרה שאנחנו מנסים ללמד אותם שהיא כדאית להם, כביכול. ד"ר אחמד טיבי יודע להגיד את זה במילים פשוטות, כמו יאסר עראפת בזמנו שלא הקשבנו לו באמת - "יש ללמד את הנרטיב הפלסטיני-ערבי גם בבתי-ספר יהודיים. אסור שהרוב יתכנס בתוך בועת הנרטיב שלו בלבד ויתכחש לאחר. גם התלמידים היהודיים זכאים להיחשף לאמת". לפי טיבי, אנו, היהודים, חיים בתוך בועה של נרטיב, אמת כלשהי שאין לה שום אחיזה במציאות. אך אנו זכאים לשמוע את האמת הפלשתינית, כי אצלם זה לא נרטיב אלא אמת שאינה תלויה בשר חינוך כזה או אחר. מכיוון שלא מחפשים את האמת, מתבטל מעמדו של האדם החושב ובמקומו עולה דמותו של האדם הפשרן המסתייג מכל התעקשות על עמדתו והצדקת אופני קיומו. אותו אדם אין לו כל יכולת להגן על עמדה שבה הוא מחזיק כאמיתית. אדם זה נתון במצב נידף למול כוחות גדולים ממנו המנצלים את שבריריותו, ומעניקים לו תודעה כוזבת המשרתת את המטרות הכלכליות או הפוליטיות שלהם. זהו האדם. העגלה הריקה הזו, מאותו משל מוכר, החילונית והחלולה, המיוצגת על ידי אותו משרד חינוך, עומדת תקועה ללא כל זכויות מעבר על הגשר וללא כל כלי אמיתי שבעזרתו נוסעיה יוכלו למלא אותה בחכמה.ועוד דבר, אם הערך העליון הוא פשרה וסובלנות היא צוו השעה, אז על מה יצאה הצעקה כנגד פשרת הנרטיבים בין מזוז לנשיא קצב בפרשת האונס? מדוע הפשרה קוממה כל כך? ברור הוא שהדבר נובע מכך שיש בנו איזה צורך להגיע לאמת, לחשוף אותה, לחיות לאורה, ולא להסתיר אותה תחת מעטה הפשרנות. הניסיונות השונים של הפוסט ציונים למציאת פשרה היסטורית עם הערבים, היא בכייה לדורות, כי מי שינצח הוא החזק, ומי שיש לו אמת הוא חזק. יש אמת, ומטרת התרבות היא לחפש אחריה, גם אם היא לא תושג לעולם. אך תרבות שלא מחפשת את האמת תוך כדי התחבטות באופן מתמיד ומקדשת את הריקנות של הנרטיבים, היא תרבות מתה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח