אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דמוקרטיה וביקורת: מתווה חדש לתוכנית להוראת האזרחות


התמונה של אריה קיזל

האם חשוב לחנך לדמוקרטיה במדינת ישראל? שאלה זו עמדה במרכזו של מחקר מקיף שבדק את יחסן לדמוקרטיה של שתי קבוצות – בני נוער ומבוגרים צעירים. המחקר נערך בשנת 2004. תוצאות המחקר גילו כי 67 אחוז מהנחקרים סבורים שמנהיג חזק עדיף על כל החוקים הדמוקרטיים. 33 אחוזים סבורים שיש צורך להגביל את הדמוקרטיה באופן משמעותי גם במקרה של איום קל על ביטחון המדינה.

כך פותחות ד"ר לאה סגל ורות ריכטר את ספרן "דמוקרטיה וביקורת" (הוצאת מכון מופ"ת, 2007). הן קובעות:

"תהיה זו פשטנות ונאיביות להטיל את כל כובד האחריות לכשל זה רק על מערכת החינוך. בני הנוער מושפעים היום מאד מהלוך הרוחות ברחוב, מהאווירה בבית, מכלי התקשורת ומקריסת הערכים הכללית, המאפיינת את החברה הישראלית. מערכת החינוך משמשת רק כינור דוד בין שלל הצלילים האלה. יחד עם זאת מערכת החינוך מחויבת להתייחס לעמדות שהעלה המחקר, לטפח את החינוך לאזרחות וליצור תכניות לימודים ייחודיות המחזקות את החינוך לדמוקרטיה".

ד"ר לאה סגל מרצה בתחומי ההיסטוריה והספרות ו-רות ריכטר מרצה בתחום מדעי הטבע והחינוך חברו יחדיו במכללה האקדמית לחינוך גורדון שעל הכרמל בחיפה. בספר חשוב זה הן מציעות תכנית שמטרתה לחזק את החינוך לדמוקרטיה. הגישה שלהן הוליסטית ומציגה את הדמוקרטיה בראייה בין תחומית. היא כוללת נושאים ממדעי הרוח, החברה, התקשורת, החינוך והאמנות. התכנית המוצעת בספר זה מציעה פרקי לימוד ופעילויות סדנה בחינוך לדמוקרטיה במכללות. הספר מתאים גם למורים לאזרחות בחטיבת הביניים ולמורים לאזרחות בחטיבות העליונות. התוכנית מיועדת לסטודנטים, למדריכים פדגוגיים ולמורי המכללות העוסקים במדעי החברה, מדעי המחשב, ההיסטוריה, החינוך, האמנות והתקשורת.

במרכז הרציונל מעמידות הכותבות את הדמוקרטיה כתפיסת עולם שבה עומד האדם כיצור בעל תבונה, רציונלי ואוטונומי והן קובעות שבע מטרות לתוכנית. אלה מטרות שכבר נכללו בתוכניות קודמות ומטרתן לחשוף בפני הסטודנטים את תפקידיה ואת חשיבותה של הביקורת בחברה דמוקרטית ליברלית, להציג בפני הסטודנטים בדרך השוואתית מודלים שונים של דמוקרטיה, להציג דילמות דמוקרטיות שבהן מתחבט האזרח בעידן הפוסט מודרני, לחשוף את ההשלכות של צרכי החברה הדמוקרטית הפוסט מודרנית על מטרות החינוך, לעמוד על זיקת הגומלין שבין הדמוקרטיה וכלי התקשורת בעיצוב דעת הקהל ובחינוך האזרח למעורבות חברתית, להציג בפני הסטודנטים את הקשר בין אמנות פוליטית ודמוקרטיה וכן להציג בפני הסטודנטים את הסיכוי הדמוקרטי בעידן הגלובליזציה והאינטרנט.

בחמשת הפרקים הראשונים עוסקות הכותבות בהקניית מושגי יסוד בתורת המשטרים, מתארות את הרקע ההיסטורי של צמיחת הדמוקרטיה המערבית, מציגות דילמות דמוקרטיים ובעיקר מדגישות את הקשר בין דמוקרטיה לביקורת. בפרקים שלאחריהם מציגות הכותבות את הצורך לפתח אזרח ביקורתי בעל מודעות דמוקרטית. הן מציעות כלים לפיתוח חשיבה ביקורתית ונערך דיון בשאלות כמו מה הן מטרות החינוך כיום בעידן הפוסט מודרני והאם אפשר לחנך לערכים בעידן הפוסט מודרני.

פרקים אלה כתובים באופן המאפשר למורים להפיק מהם את המיטב בבניית שיעורים מעשיים. סגל וריכטר מציעות דרכים מקוריות לשילוב של פילוסופיה סוקרטית בשיטה סדנאית כדי להפוך את השיעור לבעל יכולת לאמן את הסטודנט בחשיבה תחומית ובחשיבה רב תחומית. הן מבססות את הכתיבה שלהן על חשיבה ביקורתית על פי אניס (Ennis) המגדיר חשיבה ביקורתית כפעילות רפלקטיבית ומעשית וכן בגישה המשלבת של מקפק (McPeck) והגישה הדיאלוגית של פול (Paul). בחלק זה של הספר חסרות התייחסויות לפדגוגיה הביקורתית. התייחסות מסוג זה היתה יכולה להעשיר את המצע האקדמי של הספר ולהפוך אותו לפורה יותר. העמקה נדרשת כאן בפאולו פריירה, בהנרי ג'ירו או בגרסאות אחרות של הפדגוגיה הביקורתית. גם הכנסת פרק או לפחות התייחסות כלשהי לתיאוריה הביקורתית היתה יכולה להרחיב את הבסיס העיוני של הספר, במיוחד לנוכח האפשרויות שהיא מעניקה להפיכת התלמיד לאקטיבי. ובעניין זה ראוי להתעכב על ספר אחר העושה רבות בתחום זה ואף הוא בהוצאת מופ"ת. זהו "אפשר גם אחרת – פדגוגיה ביקורתית ופדגוגיה המחנכת לביקורת".

את הנייר רב המשמעות כתבו איתי זמרן, נתן גובר, רות בורשטיין, חווה גיא ודורון נידרלנד, אנשי אקדמיה ומורי מורים בעצמם. על פני יותר מ-70 עמודים פורסים החוקרים והמרצים דגם של שילוב הפדגוגיה הביקורתית בהכשרת מורים. הם מציעים להכשיר את המורים בהתבסס על תורת הכרה לא פוזיטיביסטית בלבד, זו של פאולו פרירה (Freire), ללא הצורך בהעמדת הפנים המאוסה לעיתים של "אובייקטיביות" המתבטאת בניתוק בלתי ראוי בין מושאי הידיעה לבין ההוויה האישית, החברתית והפוליטית של החוקרים המלמדים והלומדים. מורה המנחה קבוצות דיון בדרך זו, למשל, חייב להיות מסוגל להתייחס אל תלמידיו כאל סובייקטים חושבים, עצמאיים וביקורתיים. הוא חייב להיות בעל השכלה כללית ופדגוגית רחבה ובעל שליטה הולמת בתרבות הלגיטימית – לדברי הכותבים – ובערכיה ובה בעת לגלות פתיחות ביקורתית כלפיה ויכולת לקבל זוויות ראיה חדשות מתלמידיו.

בפרקים הבאים דנות המחברות בהמונים, במשטר ובאמנות. הן מתמקדות בשאלות כמו מה מקומו של הפרט בעיר ההמונים המנוכרת, מה היא אמנות מחאה ומי הוא אמן פוליטי. שאלות אלה מלוות בהצעות מקוריות לניתוח יצירות אמנות אקספרסיוניסטיות, דאדאיסטיות ומודרניות כגון יצירות של זרם הפופ ויצירותיהם של אמני מחאה ישראלים. יצירת קשר בין אמנות לבין פיתוח אפשריות יצירת מרחב דמוקרטי הן מקוריות ואת הספר מלוות יצירות אמנות למשל מאמנות הגרפיטי אודות ציורי קיר, ציורי רחוב וציורי מדרכות.

ההתעכבות על יצירות משל אמן הפופ אנדי וורהול וכן יצירות של אמני מחאה ישראליים כמו ציבי גבע, אבנר בר-חמא, רבי קמפל ודוד טרטקובר מעשירה את העיסוק בשאלות הקושרות את חופש הביטוי לזכותו של האמן הפוליטי לומר את דברו. המחברות מצליחות לטפל בחשיבות האמנות הפוליטית, ביכולתה לזעזע את דעת הקהל או את הממסד ובשאלת המיקום שלה – בגלריות או בראש חוצות.

השער האחרון של הספר עוסק בהשפעת התקשורת, האינטרנט והגלובליזציה על הדמוקרטיה. בין היתר נידון כאן הבג"ץ בנושא הסרט "ג'נין ג'נין" של היוצר מוחמד בכרי וכן משולבים בו קטעים מ"על החירות" מאת ג'ון סטיוארט מיל והמלצות לדון בחוקים המגבילים את חופש הביטוי בישראל כמו גם דיון בסרט "לכשכש בכלב". כמו כן משולבים בספר בפרק זה קריקטורות חשובות המאפשרות דיון בשאלות כמו סטריאוטיפיות ואנטישמיות.

הפרקים האחרונים עוסקים בשאלות מרכזיות כמו מה הם הסיכויים והסיכונים הנשקפים לדמוקרטיה בעידן הגלובליזציה וכן האם הדמוקרטיה הליברלית המתממשת במסגרת המדינה הלאומית תוכל לענות לאתגרים שמציגה בפניה המדינה הרב לאומית. נידונות שאלות כמו מה הסיכויים והסיכונים הנשקפים לדמוקרטיה בעידן האינטרנט והאם האינטרנט יהפוך לכלי ביטוי ישיר לכלל האזרחים ויביא למעורבות רבה יותר של האזרחים בחיי הפוליטיים?

המחברות מסכמות את הגישות השונות הנוגעות להשפעת הגלובליזציה על החיים הדמוקרטיים אבל לא נוקטות עמדה חד משמעית. הן מציינות כי השפעת הגלובליזציה היא בדמות החלשת הערכים הלאומיים, פיחות בתחושת היחד, ירידה בתחושת האחריות של השכבות החזקות כלפי החלשות ופגיעה בערכים כמו מתן הזדמנויות שוות לכל, בשדה החינוך למשל אך אינן מדגישות את מהות הפגיעה הזו ומעמידות מולה את הגישות הטוענות כי הגלובליזציה המואצת תביא לסדר דמוקרטי חדש וכי לתקשורת האלקטרונית יש השפעה חיובית על התפקוד הדמוקרטי.

היחוד של הספר הזה הוא בגישה הכוללנית שלו, בידע הרחב שהושם בבסיסו וברלוונטיות שלו לתחום הכשרת המורים בישראל. הספר מתמודד עם סוגיות קשות בדרך רב תחומית אשר מאפשרת התנסות מעשית תוך כדי ההוראה בכיתה.

את הספר ניתן לרכוש במכון מופ"ת בלבד בטלפון 03-6901428

תגובות

כדי ללמוד דמוקרטיה - וכדי לשפר אותה - חייבים להתנסות בה !

רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-67 למדינה!

הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל