אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלויות מלבנון


ילודי תרצ"ח בחדר המבצעים המוּסַק, שבעיירה הנוצרית ההררית, חם עד למחנק, ויש מהומה בלתי פוסקת. קצינים נכנסים ואחרים יוצאים, מבקשים סיגריה, חוטפים מעל התנור לחם קלוי, מוּשְׁרֶה במרגרינה צבאית. הרצפה מכוסה בבוץ סמיך, קליפות של גרעיני חמניות, שבועונים לבנוניים צבעוניים מתגוללים בכל החדר. מכשירי הקשר הניצבים על הדרגשים, מצפצפים בקול מתכתי מרגיז המכאיב לאוזניים. והטלפונים מטרטרים ומצלצלים בלי הרף. ומעל כל האנדרלמוסיה הזאת, מעל אדי עשן הסיגריות וההבל העולה מהבגדים הרטובים, מעל לרשימות האִיכּוּן והעִדְכּוּן, משקיף אלי בחיוך שכבר לא ישתנה לעולם, הרב-סרן סעד חדאד. "גַ'ייש לִיבּנַאן אל-חֵ'יר", אומרת הכתובת, בערבית חגיגית, שמתוחה מתחת לדיוקנו. ואני משתומם שוב, עד כמה דומה המלה העברית "חֵרוּת", למלה הערבית "חֵ'יר". צבא לבנון החופשית, בת-החורין, כביכול.באחד הערבים ביקשתי מידידים לבנוניים שייקחו אותי עימהם לבית-הקברות של מַרג'-עַיוּן. אל קברו הטרי של רב-סרן חדאד. בית-העלמין המָרוֹנִי ניצב מוקף בחומת אבן. ללא עצים וללא פרחים, וללא חתימת ירק. רק אדמת החול המגוונת צובעת את הבורות הכרויים. כמה שונה כאן הכל מבית-קברות יהודי בארץ. זמן מלחמה כעת, ויש כל הזמן בורות בכוננות. ליד קברו של הרב-סרן מוטלים זרי פרחים רבים. ישנים, נבולים וכמושים, אבל יש גם טריים ורעננים. שהפרחים בהם עודם מפיצים בושם דק. "בכל לילה", מספרים לי הידידים, "נוסף עוד זר רענן". איש אינו יודע מי הוא שמניח את הזרים. על אחד הסרטים השחורים הצמודים לזר שנבל, אני מזהה את שמו של הרב-סרן חדאד, ואת תאריך הולדתו. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה! עוד אחד מילידי השנה הארורה ההיא, שנת תרצ"ח! "לא תאמינו", אני מספר וממלמל, ספק לעצמי ספק לידידיי הלבנוניים, "הסתכלו עלי היטב.

אני והמֵייג'ור חַדאד שלכם נולדנו באותו החודש, באותה השנה". הם מופתעים ומנסים לחפות על מבוכתם. האם אני מצטייר בעיניהם כאיש זקן שכבר חלפו ימיו? האם המייג'ור חדאד מתגלה להם לפתע, במבט חדש, צעיר מכפי שחשבו עד היום?בדרכנו חזרה מבית-הקברות אל המפקדה הראשית, אני מבחין במבטים פתאומיים, חשדניים מעט, הסוקרים את פני הבלתי-מגולחים, שעושים לא מעט להזקנתי בעיניהם. האם באמת היה המייג'ור חדאד קשיש כל כך, כמו איש המילואים הישראלי (אני), המתלווה אליהם? הם מחליפים ביניהם דיבורים סתומים בערבית מהירה, לא מובנת. אבל כשהגענו לבסיס, כשירדנו מהרכב ונכנסנו לחדר-המבצעים, ולהמולה החמימה שבתוכו – הרגשתי שינוי קל ביחסם אלי. כובדתי והייתי ראשון בין לוגמי הקפה. ומישהו מהם גם טרח וקפץ אל העיירה הסמוכה, להביא פיתה לבנונית גלולה ב"לַבּנֶה" טעימה. הגישו אותה לי, ולא בקשו תשלום תמורתה.אני מהרהר בפרשת-חייו של ילוּד תרצ"ח זה, המחייך אלי מן הקירות. האם גם הוא הונח, מעוטף בחיתוליו, על רצפת אוטובוס משוריין, כשהביאה אותו אמו מבית-החולים אל הכפר? האם ישבו נוטרים במדים ליד חרכי הירייה וירו בעדם אל התוקפים שבחוץ? האם גם הוא שמע את אזהרות הנהג: זהירות! להוריד את הראשים! כפר-וִיתְקִין כבר מאחורינו? האם גם הוא הוטל אל מתחת למטה, בבית-התינוקות של הקיבוץ, כשהיריות מהשדות התקרבו, והחלו גם לפגוע ולהתיז אבק מתקרת הבֶּטוֹן?שבוע אחד הגיע גם תורי להישאר בתורנות, ו"נשארתי שבת", כמו שאומרים כאן החיילים הצעירים. בשבת הארוכה של התורנות האזנתי לתוכניות הרדיו מישראל, הקרובה אבל הרחוקה כל כך. געגועים לא מוסברים משתלטים עלי כשהבסיס מתרוקן. ושלווה שבתית מוכרת יורדת על הכל. "חכה, חכה," אמרו לי בחדר-המבצעים, "חכה ותראה: ביום ראשון בבוקר השקט יהיה עוד יותר מורגש! אל תשכח, שאתה משרת בטריטוריה נוצרית! ואפילו הפועלים הלבנוניים העובדים במטולה אינם מגיעים לעבודתם."פתאום אני שומע את קולו הצרוד והנוגה של המשורר נתן יונתן בוקע מתוך הרדיו. הוא קורא אחד משיריו:"…אֶתְמוֹל נוֹרְתָה בְּלִבָּהּצַלֶמֶת אַחַת יְפַת-תֹאַר…"מבעד למרחקים נזכרתי באוטובוס-הדמים ובמאורעות כביש-החוף, באביב הרחוק ההוא, של שנת 1978, בשבת הנוראה ההיא, בשנת שבעים-ושמונה. בין הדיונות החמימות, בלב פריחת הרֹתֶם המלבינה. אביב מטורף היה אז בארץ. מלוא כל הארץ פרחים מופלאים בעצם פריחתם, וזמרתם הנפלאה של ציפורי-השיר. כמה שנים לאחר מכן ביקרתי במעגן מיכאל, בבית הספר שדה שליד הקיבוץ. ראיתי שהוקם שם אולם הרצאות, ובמבואו שלט זיכרון, לזכרה של הצלמת היפהפייה ההיא, שנהרגה ליד החוף. גם אני עמדתי שם דומם, בין המבקרים שנתנו כבוד לזכרה. ניצבתי מתחת לשלט הקטן וניסיתי לנחש מה עוד נועד לה בחייה הקצרים? מתחת לאותיות שמה, "גַיִיל רוּבִּין", בעברית ובאנגלית, נחרתו גם יום מותה ותאריך לידתה. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה. אותו החודש, אותה השנה הארורה ההיא, תרצ"ח!אפריל, 1984.ב"קַזִינוֹ", מתחת לחַצְבַּיָיה בשעת בוקר מתאחרת ירדתי עם הסיור היומי אל "הקזינו" שמתחת לחצבייה. מדרגות אבן נטויות, טרסות מתעקלות, וסבכי פטל עצומים ואפלוליים.

על הכביש, במבואות חצבייה, נטועה שדירת אקליפטוסים צפופה. הגזעים האדמומיים, של העץ הנכרי, שלא מכאן, לא מהצומח של הים תיכוני, ניצבים כמו עמודים משני צידיו של הכביש הצר. שיירות הצבא חולפות בין העצים כמו רדופות. במהירות, בעצבנות, בדריכות, ממש כאילו יש מי שרודף אחרי הנהגים. למטה, מתחת למדרגות הענקיות, מדרגות הסלע והבטון, הומים מימי מעיינות החצבני. בשפעה אינסופית, מתגלגלת. במערבולת שאין לה מנוח. גזעי האקליפטוסים מצולקים: שמות של אוהבים בערבית מסולסלת חרותים בקליפה, "מזכרות נצח ממני האוהב אותך...", פצעי רסיס הפגזים, קליפות מקולפות. ופה ושם מוטל עץ שנכרת ונשבר, ונדרס על ידי כלי השריון הכבדים שהתפרעו. אין לאן להימלט מסורגי השדרה הצרה. הרגשה לא נוחה סוגרת עלי, כאילו נקלעתי לתוך מלכודת. לפני שנה וחצי, בשלהי הקרבות של מלחמת לבנון, ביום קיץ קודח, נפגשתי כאן עם המשורר עֵלִי אַלוֹן, איש עֵין-שֶׁמֶר. הוא נסע בראש חבורת הקברנים הצבאיים שלו. אבל למענו, ואלי גם למען כבודם, אני מעדיף לדייק ולכנות אותם בשמם הרשמי. "יחידה פיקודית לאיתור נפגעים". נפגשנו בהתרגשות, לחצנו ידיים, אולי גם התחבקנו. עֵלי היה ממש רעב, ואני כיבדתי אותו במנת-הקרב הדלה שלי. הגשתי לו מעט קפה בכוס הצבאית. החברים שלי מהסיור ירדו אל המעיינות להתרענן. והרבנים שלו התפזרו בין העצים לקיים איזו מצוות התייחדות דתית. אני זוכר: עמדנו על הטֶרסה מעל לחצבני השוצף ודיברנו. מה שאמרנו אז זה לזה הוא עניין פרטי, אבל ראיתי בעיניו שהאדימו מן האבק ומחוסר השינה, שהוא חזה במראות קשים. זמן קצר לאחר הפגישה המפתיעה שלנו, מעל למעיינות, קראתי בעיתונים את שירו הנפלא: "...ארונות ארונות מִבֵּירוּת ארונות מצוֹר, מצִידוֹן מ-630 מ-205 ארונות מקַרְעוּן מִזְחַלְתָא..." הבוקר החורפי והחמים הזה, בדרום לבנון, על משטח האבן מעל עֵינות החצבני, מלא באשליות. היַרקוּת הטובה שמסביב מַטעָה. שלוות הזיתים הכבדה מַשְׁלָה. הגפן הנמה, ענפי התאנים העירומות, הכל מטעה ומשלה. ומתוך האשליה אני שומע את עלי ממשיך וקורא: "...ארונות מחַלְדֶה מעַלֵיי מבַּעַבְּדֶה מִבְּחַמְדוּן מִשְׁתוּרָה עוד מתים הרבה מתים..." ואני שואל את עצמי, לאן הרחיק ידידי המשורר בבוקר הזה? ואיפה הוא עכשיו, עם יחידת הרבנים-הקברנים שלו? שנה ומחצה לאחר ששקע כבר אבק הקרבות? הייתי נוטל אותו עמי, ויורד שוב במדרגות המשופצות אל "הקזינו". כאן פתוח רק לדרוזים. וב"קזינו" שבמַרג'-עַיוּן, לא הרחק, מבלים רק הנוצרים, והכניסה לדרוזים אסורה בהחלט. ובמקום אחר מותרים להיכנס רק השיעים, והכניסה לנוצרים אסורה בתכלית האיסור! ככה זה, ארץ שסועה ומבותרת, דרום לבנון, שום תמיהות, ואפילו של משורר-מתבונן לא יועילו. בדרכנו למעלה, בחזרה מן הסיור השגרתי, ממש בקצה אותה השדרה שבמבואות חצבייה, יש חסימה פתאומית בכביש. אין יוצא ואין בא.

מה קרה? אנחנו נבהלים. תאונת-דרכים קשה אירעה כאן, רק לפני מספר דקות. ממקום מושבי בג'יפ הממוגן והפתוח אני מספיק עוד לראות את המסוק הנוטל עמו את נהג-המכלית הצבאית שנהמם. המסוק מרעיש וממריא בגיא שבין ההרים הירוקים. המכונית המרוטשת, של "המקומיים", זרוקה בצד הכביש. מתוך המטעים, ומן השדות, ומאחורי הסלעים, ממש מכל עבר, מגיחים כפריים דרוזים חבושים ב"קוּמְבָּזִים" הלבנים. עשרות מהם מצטופפים כבר ומקיפים את המכונית המרוסקה. כאן אין צורף במנוף וגם לא במכונות חילוץ חדישות, לניסור ולביקוע. מאות ידיים מיישרות את הדלתות ושולפות מבעד לחלונות המנופצים את גופות הנפגעים. אמבולנסים מיללים מגיעים לפתע, ותוך כמה דקות חוזרת השלווה מלאת האשליות אל עמק החצבני הקסום."... ארונות מחַלְדֶה מִעֲלֵיי מִבְּחַמְדוּן מִשְׁתוּרָה..." דברי השיר הנוקבים של המשורר-המקונן נשמעים יפים ועצובים גם בשעה זו, שעה מוזרה כל כך, שנה וחצי לאחר שוך הקרבות. כן, חורף חמים כעת בדרום לבנון, מלא באשליות. ורק מצדי הכביש, מעבר לשדרות הצרות, נשמעת קינת המשוררים, וזורמת הרגשה כבדה של אסון אורב ומתקרב. אפריל, 1984. בדרך לנַבָּטִיָה הדרך לנַבָּטִיָה באמת בלתי-נעימה. אפילו לחיילים ותיקים, שכידוע "אינם מתים - אלא רק מתאדים"... אני מנסה להעלות חיוך על שפתי אנשי כוח-הליווי. מה יש לנו להפסיד? אני שואל אותם, חוזרים הביתה, יפה, ומה מחכה לנו שם? עבודה משעממת, התקפי-לב, תאונות. וכאן, בבת-אחת, בלי להבחין אפילו, מניין בא הכדור, אתם נפטרים מכל הצרות... ועוד נעשה לכם חסד. מפני שאתם "תגמרו" בכבוד, תהיו בעיתונים, ידברו עליכם, יראיינו את המשפחות שלכם. אפילו האפסים שביניכם, אלה שלא היו זוכים למילה בחייהם. והעיקר, תישארו צעירים, לנצח, לדורי-דורות, לעולמי-עולמים, ואיש לא יוכל ליטול זאת מידכם. ולפתע, מבלי משים, הופכת המהתלה שלי לאיזו רצינות בלתי-צפויה. עיקולי הכביש מתחדדים. גשרונים אפלים מופיעים בפתאומיות. הסלעים מתקרבים אל הכביש קרבה מאיימת, והחורש המוריק מעורר חשד. כחודש ומשהו לפני שפרצה מלחמת-לבנון נכנסתי לכיתה, לשוחח עם התלמידים על יום הזיכרון תשמ"ב. קראתי לפניהם את שירו צובט-הלב של המשורר האמריקאי אַרְצִ'יבַּלד מֶקלִיש: "החיילים הצעירים שמתו לא ידבֵּרוּ, ובכל זאת ישמע קולם בחלל הבתים שהדמימו: יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות..." התלמידים הצעירים ישבו דמומים לפני, וקולי הדהד בחלל הכיתה. עיניהם נתלו בשפתיי. וכאילו הבחינו בפחד הישן, בזיכרונות הקשים השבים אלי מבעד למרחק הזמן, מבעד לשנים שחלפו. כבר הייתה לי פעם הרגשה כזו: כאילו רק אני הוא הזוכר, כאילו רק אני הוא היודע. ורק עלי מוטלת החובה הארורה לזכור ולהזכיר. במלחמה אחרת, רחוקה, קראו אלי החיילים הצעירים שהיו מוטלים בנקודות-האיסוף: אתה תזכור אותנו! אתה לא תוכל לשכוח אותנו! אתה תספר לאחרים, לרבים שלא היו כאן בקרבות הנוראים הללו. איך היינו מוטלים, איך ציפינו לעזרה שלא באה! ואיזה מבט נורא, מבט של נבגדים, היה בעינינו הכבויות. התלמידים הצעירים הבחינו בהתרגשות העזה הפוקדת אותי. היו לי עוד כמה שירים לקרוא לפניהם. ואחר כך רציתי לשוחח אתם על משמעותו של יום-הזיכרון. אבל לא יכולתי להמשיך. פשוט לא יכולתי. פניהם של התלמידים הצעירים שלי, נתחלפו בפניהם של החיילים הצעירים משירו צובט הלב של אַרצ'יבַּלד מֶקליש. הפסקתי באמצע דברי, בקשתי מהם סליחה בקול נרגש וחשאי, ונמלטתי מהכיתה. "מיתותינו לא שלנו הן, כי אם שלכם, ואשר תעשו מהן - רק הוא יהיה משמען..." חפנתי את הניירות שהכנתי. את הפתקים, את השירים שצילמתי במכונת-הצילום, את ראשי הפרקים שלי - וזרקתי הכל לאשפה. על מה כבר אפשר לשוחח עם התלמידים? אל איזו משמעות אפשר לדבר בערב יום-הזיכרון? והרי אפילו זיכרונותיי שלי מתמרדים עלי לפתע. באותו קיץ של המלחמה, קיץ תשמ"ב, בצל הרשתות הפרושות, רשתות הצל וההסוואה, בתוך מטע של אֵלוֹת-הפיסטוקים, ליד הדרך המוליכה לזַחְלֶה שבבקעת הלבנון, חניתי עם גדוד הרפואה האוגדתי. שכבתי על אלונקה מתוחה, בתוך מאהל השדה של גדוד הרפואה שלי. קראתי בעיתון מאובק, מלפני כמה ימים, שהגיע אל המאהל בדרך פלא, ידיעה קטנה ושכוחה: באִילִינוֹי הרחוקה, באמריקה, הלך לעולמו משורר זקן ושבע-ימים. בן קרוב לתשעים שנה היה במותו. הוא שהיה עוד סגן צעיר בחיל האַרטילֶריה האמריקאי, שהילך בין ערמות הגוויות, באדמות המישור והבוץ של אירופה, במלחמה הגדולה ההיא. אחד שראה את החללים הצעירים מוטלים בנקודות-האיסוף. אחד ששמע אותם מתחננים באוזניו, מבעד לשפתיהם הדוויות. אחד שנשבע להם אז, שהוא לא ישכח אותם לעולם. אַרצ'יבַּלד מֶקְלִישׁ, משורר אמריקאי, שכתב את הקינה שחונקת את גרוני גם היום: "הִנֵה צִיוִוינו לָכֶם את מיתותינו; תנו להן את משמען: תנו להן קץ-למלחמה ושלום-אמת..." אני שומע את הרוח החמה והיבשה שורקת אחר הצהריים בבקעת הלבנון.

מעלה סחרורי-אבק מעבר למטעי הדובדבנים, מעבר לכרמי הזיתים, מעבר לגני הירק ושדות התבואה. "כי צעירים היינו, מַתְנוּ - זכרוּנוּ, אתם החיים..." עוד כמה מטרים, וכבר הסתיימה הנסיעה. בהילוך אחורי ואיטי נכנסנו לחצר המפקדה, רוחשת הפעילות, שבעיירה נבטיה. והסיור, אני שומע את הקשרים מדווחים במכשירי הקשר - עבר הבוקר בשלום. אפריל, 1984. פעמוני יום ראשון פעמוני הכנסיות מדנדנים בבוקר יום א'. מעל עמק עַיוּן, ובין ההרים, מרחפים הצלילים המוזרים הללו. מן המגדלים, מן הקשתות שעליהן תלויים הפעמונים הכבדים. מדוושות-העץ הגסות, הנדרכות מלמטה, מתחתית המגדל, ברגליו של פַּעֲמוֹנָר מסור, נוצרי מָרוֹנִי אדוק. מטולה באמת אינה רחוקה. אלא שהיא נמצאת דרומה מכאן! איזה כוון לא צפוי, לחפש בו את מטולה! הרי היא הייתה תמיד סמל הצפון... גם קריית שמונה נמצאת בטווח ראייה. ואם השמש אינה מסנוורת, שמש החורף המנמיכה באופק הדרומי, וביותר בחורף שחון וחם זה - אפשר להבחין במתארים הכחלחלים של הרי נפתלי, הרחק באופק דרום. בעמקים המעלים ניצה אביבית ירוקה, מבהיקים הכבישים הצרים. שם למטה נוסעות השיירות. ה"סַאפַארִי" הגמלוניות, אלו המשאיות הממוגנות להסעת החיילים. הג'יפים הזריזים והחומקניים. ולפעמים נתקעת באמצע השיירה מכונית צבעונית אזרחית של איזה קבלן לעבודות עפר, הממהר לחזור הביתה, ואינו שוֹעֶה לאותות המזהירים שמסביב. האוויר מלא בקול הפעמונים. קול מתכתי, עמום, שמושך הדים ארוכים אחריו. קול שאוזן ישראלית-יהודית אינה מורגלת בו. אבל יש בו כמה יתרונות. למשל, שהוא מחריש את קולות הנפץ הקצרים של רובי-הציד. למשל, שהוא מעמם את הנפץ החד, המפתיע, של מטען צד קטלני. למשל, שהוא עוטף את ההרים עם ערוצי הנחלים העמוקים, עם הכיפות המושלגות של רכס החרמון ורכס הבַּרוּךּ, באיזו עטיפה נוחה, ואפילו מעט נעימה. ומשכיח, לפחות לשעת בוקר זו של יום אלֶ'ף, שאין זה סרט טבע לחובבי שלווה. וגם לא פתיחה פיוטית לאיגרֶת-חובה של איש מילואים לבני-ביתו המתגעגעים. ואפילו לא חומר-רקע צבעוני, לאיזה צלם טלוויזיה משוטט. ואפילו לא שולחן-חול אלוהי, יפה עד לסנוורים. במדריכים הצבאיים המקוצרים, אותן חוברות עזר שמקבלים החיילים, נקרא האזור "סַף הַבְּקָעוֹת". כאן מתפתלות וחוברות כמה בקעות לאיזה קשר מְאוּגְרָף. מכאן והלאה, לרוח דרום, הן מפשירות והופכות לעמק החולה הנוח והחמים. וכלפי צפון מתפצל הקשר לבקעת החצבני, לעמק עיון, ולעמק הגדול של נהר הליטני. ושם הלאה, מתחת לרכס המושלג, של ג'בל בָּרוּךּ, הכל כבר נקרא בשם הכללי והעוין "בקעת הלבנון". אבל השם המפוייט הזה, "סף הבקעות", מעורר אצלי קשרים וקשרי-קשרים. סף-הצער למשל, סף הסבל וסף הדמעות. מפתן לאיזו הרגשה קשה שאוחזת בנכנס ללבנון מבעד לשער "פַטְמָה". 'עמוק בפנים' - אומרים החיילים הצעירים. עמוק בתוך מה? ה'בפנים' הזה, לשון הקיצורים הזאת, הנרתעת מפרטים שאינם מוסיפים מאומה. 'בפנים, יעני, 'כַּנֵס פנימה, וכבר תרגיש בעצמך'. אתה כבר תחוּש זאת בעצמך. ולא תזדקק להסברים נוספים. אם תלחץ על גב רֵעך מאחוריך, צפוד בתוך אפוד-המגן המסרב להירכס. או אם תרכן בתוך מכונית קטנה, החולפת ביעף בין המחסומים. או אם תעלה למשמרת, על גג המבנה הגדול, בלב העיירה הלבנונית, כשאתה חגור וחמוש עד למחנק. ואם תשב לך סתם, על שן-סלע מורמת, בשעת המנוחה מהמשמרת, וממולך מהבהב צלו המשונן של מבצר "הבּוֹפוֹר". אתה כבר תבין מעצמך, כמה צודקים החיילים הצעירים. כאן אין טעויות. כאן לבנון הדרומית. כאן גבול עויין, דרוך להתפרץ. החורף חמים השנה, חורף משלֶה. ועל אשלייות משלמים ביוקר, כאן בלבנון. אפילו בבוקר יום אלֶ'ף מעין זה, השקוי בשמש מזהיבה, ומוצף כולו, עד קצווי אופקיו, בקול הפעמונים המדנדנים. מעל המגדלים המצולבים, מעל הגגות המרוֹעֲפים-אדום של הכנסיות הכפריות. זוהי לבנון עכשיו. צמד מסוכן של אשליה מתוקה ונפץ אכזרי.עד כאן הגיגים של חייל מילואים, בשעה פנויה, על הסלע הגדול, המשקיף אל הבקעות. וכעת כבר די. כבר מתאחר. וצריך כבר למהר אל המשמרת.דצמבר 1983רחוק מצידוןבמטולה בערב, במלון "ארזים", מול הטלביזיה הצבעונית. מאחור, ליד שולחן הקבלה, מצעקים קצינים של דובר צה"ל עם משפחותיהם שבגוש דן. הם צורחים אל הממונים עליהם. מוכרחים כאן לצעוק, כי הקריה ותל אביב בכלל רחוקות מאד. ממש מעבר להרי החושך. אני שומע קטעי שיחות, דיבורים אישיים. שמות חיבה של ילדים משתרבבים לפתע, באמצע הדיווח הענייני.באולם הלובי מתרוצצת הבחורה המָרוֹנִית מן הכפר הנוצרי השכן. העברית שבפיה ממש מושלמת. והיא גם יודעת לצחקק בענווה מתחסדת מהבדיחות הגסות של הקצינים. "שמונה שנים חביבי", אומרת בעלת המלון לקצין מתפלא, "לא הולכות ברגל. אבל כשהבאתי אותה לכאן לא ידעה מילה עברית. לא ראתה סבון ולא ידעה צורתה של מברשת שיניים.

עכשו היא כבר מדייקת ואומרת: 'מְטוּלָתִים', לא כמוכם, אורחים פורחים, שטועים לומר: 'מְטוּלָאִים'! פעם", אומרת בעלת המלון השופעת חביבות, "היינו באמת דלפונים ומטולאים. זה היה מזמן. היום מטולה פורחת".עד ליומן החדשות יש לי מעט פנאי ואני יוצא לשוטט במושבה. חייל הנתקע ב"שער פטמה", ואינו יכול להמשיך בדרכו ללבנון, יכול למצוא היום במטולה אכסניית חיילים. פשוטה, גסה, אבל נוחה. תמו ימי האושר המדומים, שבהם התארחו חיילי המילואים במלונות ובבתי ההארחה של הקיבוצים. האכסניה נקייה וצנועה, ומנוהלת באהבה על ידי הועד למען החייל. אם הכבישים נחסמו, אם הגביהו השלגים, אם חובלו הדרכים ואין מעבר, אפשר לעשות את הערב והלילה כאן, במושבה היפה. הארזים המנמיכים, הצומחים בגינות הבתים, אינם מגביהים. ממש כמו לפני עשר שנים. כשישבתי כאן במשטרה בחדר המבצעים הדחוס. אבל הרחובות התרבו, הפנסים זוהרים, המדרכות התרחבו, והמרכז המסחרי החדש, למטה, ליד המשטרה הישנה, הולך ומתרומם.אני נזכר באיזה תסכית רדיו יפה, ששמעתי לפני שנים: "רחוק מצידון" היה שמו. כמדומני, מאת יהושֻע קְנז. או אולי אני טועה. חייל מילואים מבולבל ושבוז שאני. וגם המון זמן חלף מאז. במלון הקטן, במטולה האבודה, בקצה "האצבע", יושבים בלילה כמה אנשים, ומשהו טמיר מתרחש ביניהם. איזה מתח נוצר שם, משהו מאיים, לא פתור.הייתכן שהמחבר ישב ממש כמוני, באולם הקבלה של מלון "ארזים"? האם ראה את פרגודי הבד נפתחים? ואת הסעודה המוגשת לקציני האו"ם, שליחים מעולמות רחוקים? האם ראה כמוני, את שדרני "קול התקווה", בג'ינסים כחולים ובשערות בלונדיניות, שבאו מעבר לימים? ומי חלם אז על מלחמה מתמשכת בדרום לבנון? ומי חלם על מסוף גבולות? על מסחר סמים משגשג? אולי היו אז מעט מבריחים, אבל הכל היה כל כך חשאי. עשר שנים המבדילות בין עולם לעולם.בכביש העוקף את המושבה נאנחות המכוניות העולות ללבנון הדרומית. התנועה כאן רצופה, ואינה חדלה גם בלילות. חיילים נכנסים וחיילים יוצאים, ויש הרגשה שכאן, ליד מטולה, בדרך ל"שער פטמה", כאן ממש מרכז העולם. החיילים היושבים במכוניות ה"סאפארי" הפתוחות בפנים חתומות. כל אחד עמוס לעייפה באפוד המגן, בקסדה המכבידה. ויש כאלה הממשיכים דרכם לתל אביב, כשהם עטופים ב"חֶרמוֹנִית" ונעולים במגפי השלג הקנדיים.אזני קולטת צעקות, קללות, פקודות קטועות. השיירה היוצאת לנבטייה מתארגנת עכשו למטה וצריך למהר. ומי שנכנס עכשו בשער, אלה חיילים הבאים מצידון. האמנם, רק עשר שנים? וכבר קרובה צידון כל כך? הרי רק בעצם השם הזה, "רחוק מצידון", היתה מובעת האשלייה של המרחק העצום, שאינו ניתן למעבר. משהו שאינו ניתן להגשמה. מחוז חפץ של חלומות שלעולם לא יתגשמו. אבל לא רק צידון נשמעה שם בתסכית הנושן אוורירית, נטולה מן המפות הצבעוניות הגדולות ומספרי הלימוד. אלא גם מטולה עצמה היתה נקודה אחרונה. בלתי אפשרית. נשכחת. משולי ספרי הלימוד של "ידיעת הארץ". משהו כל כך מרוחק, שנמצא אפילו מאחורי "מדן ועד באר שבע".באולם הטלביזיה, במלון "ארזים", כבר מקרינים את החדשות. הקצינים של דובר צה"ל, שמשום מה נראים לי כמנהלי בנקים במילואים, מחליפים ביניהם דברים קצרים של יודעי הסוד שמאחורי החדשות. אני עוצם את עיני, ושומע את הרֶפליקות הליריות הנפלאות שזורקים גיבורי התסכית של יהושע קנז. התסכית היפה חי ונושם מסביבי, והוא תקף לחלוטין גם היום. רק עם תיקון קטן: כמו עשור שנים חלפו מאז, וכבר לא רחוק מצידון.חורף, 1983.רוצחי ציפוריםביום ששי בבוקר, בשעה דלת-תנועה על הכביש, התפוצץ מטען-צד אצל הכביש שמתחתינו. ירדנו במהירות אל המקום, לבצע 'סריקה ראשונית'. המטען שפוצץ כּוּון אל מכוניתו הצהובה של קבלן נמהר לעבודות עפר. הוא נמהר ונחפז 'לצאת', ונסע לבדו, במכונית יחידה, בניגוד גמור להוראות. בדרך נס הוא לא נפגע. המטען התפוצץ שבריר שניה לפני הזמן. המפעיל התרגש, או שהיה קלקול במנגנון ההפעלה החשמלי. אבני-החצץ שהועפו, רסיסים וחלקי-מתכת שהתפזרו מסביב, ניפצו את השמשה הקדמית של המכונית. הוא לא נפגע, אבל נבהל כהוגן. ומשום הבהלה שכח לדווח על הפיצוץ. רק אחרי כמה דקות טובות, כשהגיע לשער "פַטמָה", קפץ אל הטלפון, ואמר מה שאמר, בהתרגשות, מתוך בלבול, בקוצר רוח גמור. לפי השיחות שהתנהלו בין הקצינים הבכירים במפקדה, הרוכנים מעלי, ליד שולחן המבצעים, אני מבין שאין מרחמים כאן יותר מדי על קבלנים נמהרים. פורעי-חוק הם נחשבים כאן, מפירי-תקנות, העושים בכבישי דרום לבנון כעולה על רוחם. יש להקשות על תנועתם החופשית, זועמים הקצינים. ואני שומע כל מיני הצעות, המתעופפות על גלי-האתר, כיצד יש להכביד את יד הצבא על ה'פריֶירים' האזרחיים הללו. הו, קבלני-התעלה, פאֵר קבלני 'קו בַּרלֵב', להיכן נשאה אתכם הרוח? הו, המתעשרים חסרי המצפון, שהוֹנוּ את הצבא ואת המדינה גם יחד, היכן אתם היום, שלוש עשרה שנים אחרי שעשיתם את הונכם ואת תהילתכם? האם גם כאן, בלבנון, יוָולדוּ 'מתעשרים חדשים' שכמותכם? להיכן תישא גם אתכם הרוח? בצהריים ירדנו להניח מחסומים על הכביש. לעצור מכוניות חשודות, לבדוק מסמכים, ולהציץ בארגזי המטען המסתוריים. עמדתי ליד המחסום, וראיתי איך נשלפים מתוך מכונית חשודה הקנים הארוכים של רובי-הציד.

הקנים מוּסטים מיד הצדה בבלי חפץ. רובה-הציד אינו נחשב כאן נשק. כל התושבים הנוצרים חמושים ברובי-ציד, כמו בנעליים. שקית בד צבעונית ובה תרמילי הפלסטיק המבריק, מגפיים גבוהים, סרבל ציד מיוחד, כובע גנדרני. כל הציוד המושך הזה מיובא מיפן או מהמזרח הרחוק. הכל נראה כל כך מלאכותי, כל כך לא שייך. היכן כאן כרי-הדשא הירקרקים? היכן כאן להקות הפַּסיוֹנים? תרועות חצוצרות הציידים? והיכן עדת הכלבים המשתלחת? מאחורי המושב האחורי שבמכונית החשודה הבחנתי במחרוזת של ציפורים הרוגות. לא התאפקתי, חובב ציפורים תמים שכמותי, איש מילואים נאיבי, וניגשתי אל המחפשים. שלחתי יד והפכתי בעופות המושחלים על המחרוזת. חַרטוּמַן יפהפה, כמה שַׂלווים, קִיוויוֹת שציצת ראשן נבלה, דוּחַלים שחורי-ראש קטנים כאגרופים. ציפורי שיר קטנות אלה נחשבות כאן עופות ציד? הקצין הממונה עלי נזף בי: אסור לי להתערב במהלך החיפוש! יש כאן כללים ברורים. זהו עניין למקומיים בלבד. ואני צריך להבין שיש מי שעוצר, ויש מי שבודק. יש מי שמאבטח ויש מי שמחפש. ויש גם, כמו תמיד, מי שעומד מן הצד וצופה במחזה. אני מנסה להסביר לו שהציפורים המתות הן שמשכו אותי. כל כך משונה להשכים כאן בבקרים. אין שום רינת ציפורים נשמעת! אין מעוף משתקשק מעל לגגות! אין כתמים לבנים החומקים בשדות! אין מהומה לפנות ערב, בתוככי הצמרות! ארץ שרצחה את ציפוריה והתרוקנה מציוצן. הרי הדברים ברורים לגמרי: אם מפקידים רובי-ציד בידי ילדים וקטינים, והם יורים בכל מה שזז, הארץ הופכת לשממה. והאכזריות מועתקת מן הזוחל והמעופף אל השכן, בן הדת השנואה. אל המוסלמי במסגדיו, אל הדרוזי בַּחִילוּוָה שלו, אל הנוצרי היוצא מן הכנסייה. הקצין הממונה עלי מנסה לרכך את נזיפתו. "כאן ארץ אחרת," הוא אומר. "כאן חוקים אחרים. כאן אפילו לא יהודה ושומרון." ואם ערכת חיפושים דומים ברצועת-עזה הידועה לשמצה, דע לך שכאן אפילו לא רצועת-עזה. בין הציפורים המושחלות יכול מישהו להטמין מטען ממולכד. "כבר ראיתי חובבי ציפורים כמוך, אנשי מילואים נאיביים, שחיבתם לציפורים כמעט גמרה אותם." אני נשמע לדבריו, ומתרחק מהמכונית החשודה. בעיני כבר הוכחה אשמת נוסעיה לחלוטין. מאחוריה נעצרת עוד מכונית חשודה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. אני אינני מעז להתקרב. כאן דרום לבנון, אין מקום לאנשי מילואים נאיביים. אין מקום לחובבי ציפורים. מכל המכוניות נשלפים קני-רובים ארוכים. ועל המושב האחורי, בין חליפות-הציד המיובאות, אני רואה אשכולות-אשכולות מחורזים של ציפורים רצוחות.אביב 1984

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלישע פורת