בופור


התמונה של דן לחמן
79 צפיות

בופורסרט מלחמה בלי מלחמה. סיפור על קבוצת גברים בלחץ קיצוני חיצוני. יש "הם" שם בחוץ? לא רואים אותם אבל הם מפציצים ללא הרף את הפנים. יש אויב אי שם, בתוך הנוף המדהים. החיילים חיים במחילות הבטון וישנים במלוא הציוד. יום אחד אולי עוד יתגעגעו. במציאות זה סיוט.לא קראתי את הספר ולכן אינני עושה השוואות, מה גם שרון לשם שכתב את הספר השתתף בכתיבת התסריט והשתתף בבחירות של מה נכנס ומה לא נכנס לסרט. תסריט טוב יכול להיות חופשי מהמקור הספרותי.אין בסרט מלה על הסיבות שחיילים יושבים על הבופור. אין רבדים פוליטיים. אפשר לדבר רבות על מה אין בסרט ולמנות זאת נגדו, אך זו החלטה של הבמאי והתסריטאי מה לכלול בתוכו. ואם אינם רוצים להכנס לויכוח פוליטי למה בכלל היו שם על הבופור זה עניינם ולכן צריך לשפוט את הסרט על מה שיש בו. בעיני דווקא נשאה חן הבחירה. תסריט שהיה נכנס לויכוח פוליטי היה משנה את הסרט לחלוטין ולא בהכרח לטובה. יש בעיה להעלות את הכאן והעכשיו למסך או לבמה ולהפוך את היצירה למניפסט במקום לאמירה אמנותית. כאן בגלל ריחוק מהסיבות נוצרה פריזמה אמנותית רחבה יותר מעוד תסריט נושא מסר פוליטי.יש בסרט עשייה מופתית. מהצילום הראשון, כשלתוך מנהרה חשוכה נכנס חיל מהאור הרחוק לחושך הקרוב. החושך שילווה את רוב הסרט. האסוציאציה הראשונה שלי הייתה שזו המנהרה עם האור בקצה, זו שעליה מדברים אלו שמתו מוות קליני וחזרו לחיים. המסך הרחב מצומצם על ידי מחילות הבטון או בתאורה חשוכה. מנהרת הבטון בה מתנהלים חיי החיילים. ומראה רק את מה שחשוב. מדגישה את האנשים, את הפנים, פנים שרוב הזמן מסתתרות מאחרי צבעי הסוואה כהים. הקלאוסטרופוביה משתלטת על הצופה מהדקה הראשונה, כשבפנים צר וחשוך ובחוץ טילים ופצצות האויב הבלתי נראה לא מפסיקות להתפוצץ ולהלחיץ. סידר איננו מבקש הזדהות בתחילת הסרט. הוא מבקש שתחשוב ותשאל. הסצנות הראשונות מנוכרות דיין בכדי שאפשר יהיה לשאול שאלות. במקום שאלות הוא נותן תשובות לשאלות שלא נשאלו. הצופה צריך לשאול את עצמו מיד את השאלה הראשית שלא נשאלת, למה הם שם הבחורים. ואין שום תשובה למה חשוב שיהיו שם. מלבד סיור פה ושם אינם עושים דבר. הם שומרים, אך אם לא היו שם לא היה על מה לשמור.הרעש הוא בלתי נסבל. וסידר ניצל את פס הקול להמחיש את החיים ברעש הנוראי. וכשהם כבר יוצאים לרגעים מהמחילות ויש הזדמנות לצילום חוץ, הצבעים המטושטשים מפחיתים את יופיו של הנוף. הנוף הוא "שם" ושלהם. משם באים הטילים. מהנוף הירוק כחול הערפילי.זה איננו סרט מלחמה על הניצחון הגדול. זה לא איוו ג'ימה. זה לא סרט פטריוטי. ג'ון ווין לא היה משחק בסרט כזה. הסרט מתרחש בימים שלפני הנסיגה.והנסיגה הזאת מרחפת מעל האנשים. הוראות המטה הכללי הן להישאר בחיים, לא יותר. לא לעשות כלום, שלא יהיה עוד חלל. לחכות ליציאה, לנסיגה, לבריחה. ברקע בחדשות נשמע משפט בודד על פרשת עמותות. בטלוויזיה קריין מפרש את המתרחש אצלם. ממנו הם לומדים שפצוע שפונה מת. הם עולם המתרחש אי שם בספירה אחרת. כאן צריך לשמור על המוצב ולהתקיים. וכמו שאומר החבלן שמגיע למלכד ולפוצץ את המוצב... "יש כאן שמונה עשרה שנים של בטון יצוק על בטון" ועד לרגע האחרון מוסיפים עוד שכבת בטון כי טילי האויב הבלתי נראה משתפרים וחודרים עמוק יותר. מבלי לקרוא להם כך סידר ממחיש את המושג ברווזים במטווח. המבוך הבלתי נגמר והמייאש של הפרוזדורים היצוקים בטון. מחילות שאפשר ללכת בהן לאיבוד ובחוץ המבצר העתיק, בו אסור לפגוע.מבחינה רעיונית הסרט אינו נוקט שום עמדה. אנחנו שם. אנחנו צריכים להחזיק מעמד עד שנרד משם. נסיגה. יציאה מלבנון. כל אחד יקרא לתנועה הזו בשם שהוא רוצה. אין ספק ארבעת הזקנות המוזכרות בסרט יותר מפעם, והכוונה כמובן לתנועת ארבע אמהות הצילה את הברווזים הצעירים במטווח. למרות שגם בימים האחרונים ישנם כמה הרוגים, כי אי אפשר בלי זה בסרט מלחמה, וכל הרוג שובר את הלב כמובן.מבלי שיש קשר ולמרות האווירה השונה והרמה האחרת של העשייה לא יכולתי שלא להיזכר בסרטו של עמוס גוטמן "חימו מלך ירושלים". גם שם קבוצת גברים לחוצה סגורה במקום שהם לא אמורים להיות בו. שם מנזר – כנסייה- שהפכה לבית חולים במלחמת העצמאות, כאן מבצר צלבני מהמאה השתיים עשרה.כשיצאתי מהסרט הייתה לי דווקא הערכה לעובדה שסידר לא נקט עמדה משלו. שעשה סרט כל ישראלי ולכן כל אנושי. אין בו שום "טוב למות בעד ארצנו" יש צבא. יש מי שמורעל צבא, יש שמאלני. אך הסגירות שלהם במוצב הופך את היחד שלהם לאנושי ונוגע ללב. כי אחרת איך יכאב לבנו על הנופלים. וזו גם הסיבה שהסרט יכול היה כנראה לקבל פרס, כי איננו מסתבך בביצה פוליטית אלא חי את חיי האנשים שיכולים להיות כל אחד בכל מקום שמדינה שולחת אותו אליו.כבר אמרתי שלטעמי יוסי סידר עשה סרט מצוין. יש לו טיימינג נפלא במתיחת סצנות אילמות המעבירות חרדות ולחץ. התפאורה, שחזור המקום האמיתי, עד כמה שניתן לנחש, יוצר תחושות בלתי נסבלות בצופה. וזה נאמר לחיוב. זה איננו סרט נעים. הצופה הוא חלק מהמתרחש. נכון שבחלק הראשון של הסרט ישנה איזו נימה של ריחוק עד שלומדים לזהות את הדמויות ולהתקשר אליהן. רעש הפצצות הבלתי פוסק. מכשירי הקשר המודיעים בלי הרף על יציאת טילי אויב והתפוצצות טילים במוצב. ובעיקר עד שהסרט בצבעיו הכהים והאפלים, בהם פנים מוארים בפנס בודד מנהרה ארוכה חושך טונות של בטון הופך להיות קרוב. לא ידידותי, קרוב, כזה שאפשר להזדהות אתו ולא חשוב הצד הפוליטי של הצופה. הצד האנושי בסרט מכתיב את ההתייחסות אליו.הדבר היחיד שחזר להפריע לפחות בחלקו הראשון של הסרט הוא עניין הקלטת הדיבורים. בהתחלה זה נראה כאילו חזרנו לתקלות של ימים רחוקים. אחר כך האוזן מתרגלת ומצליחה להבחין המלים מבעד לרעש הכללי של המקום.הסרט רב משתתפים. לחלקם תפקידונים בסצנות קטנות, לחלקם תפקידים גדולים. אושרי כהן המשחק את מפקד המוצב משכנע מאוד ומראה שהשתתפות בטלנובלות עדיין לא שחקה את הרגישות והיכולת אותן גילה כבר בתפקידו הראשון כשהיה עוד ילד בסרט "הכוכבים של שלומי". גם ברגעים הקשים שלו בהם הוא מאבד שליטה ונכנס להלם הוא אנושי ורב הבעה. אלי אלטוניו מוכיח גם הוא ש"השיר שלנו" ו-"מרחק נגיעה" לא השטיחו בו את היכולת. הוא נוגע ללב ומהווה ציר נגדי למפקד. את האחרים לא אמנה. לאיתי טירן תפקיד קטן מדי מכדי לשפוט למרות חשיבותו הרעיונית. אוהד קנולר הקצין החייכן, אלון אבוטבול בשניות המסך שלו, ואחרים שלא הכרתי, כולם עוברים מסך מה שאומר שלסידר יש עין טובה הן בליהוק והן בהדרכה. עופר ינוב צילם להפליא את החשיכה והפנים המתגלים לאור פנסים בודדים. כל כך מרשים ומרתק את העין. ויש עוד ועוד שמות של עושים המלאכה. עורך פס הקול והמלחין והעורך. כולם יחד יצרו סרט לא קל, אך מצוין.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר