אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בילי ויילדר בן 100


התמונה של דן לחמן

בילי

בילי ויילדר

שמואל ויילדר נולד בגליציה ב22.6.06. הוא מוכר בשמו האמריקאי - בילי ויילדר. גאון קולנועי. את דרכו התחיל בווינה ובברלין, שם התחיל לכתוב לקולנוע. כשעלו הנאצים לשלטון ברח, כמו כה רבים אחרים, והגיע להוליווד, בה החל לגלות את כישרונו הגדול. בתחילה כתסריטאי ואחר כך כבימאי. בביקור שלו בפריז, נשאל אם ראה מסרטי הגל החדש. הוא נאנח "אני הגל הישן כנראה". הוא צבר כעשרים מועמדויותלפרסי האוסקר כתסריטאי ובמאי וזכה בשבעה פרסים.

ב1939 כתב תסריט לסרט שיפרסם את כישרונו, "נינוצ'קה", קומדיה קלילה שהתייחסה לקומוניזם. בסרט קומיסרית רוסיה נאמנה נשלחת לפריז כדי להחזיר למוטב שליחים שנשלחו למכור את יהלומי משפחת הצאר. זו הייתה הקומדיה היחידה שגרטה גארבו שיחקה בה. והפרסומות זעקו "גארבו צוחקת" ואכן הסצנה בה הגבר המתאהב בה מנסה לספר לה בדיחה הפכה להיות אבן פינה בתודות הקולנוע. וגרבו אכן צחקה בקול גדול. אך החשיבות האמיתית של הסרט היא בציניות שבכתיבה. היחס הציני - פרודי לקומוניזם ולרוסיה הרבה לפני המלחמה הקרה ולפני מלחמת העולם בכלל היה כובש ויוצא דופן בימים ההם. סרטים פוליטיים לא נעשו אז. הוא יחזור לכתיבה אנטי קומוניסטית בשנת 1961 בקומדיה פרועה "אחת שתיים שלוש" המתרחשת בברלין המחולקת.

הוא התחיל לכתוב בשותפות שנמשכה שנים רבות עם צ'ארלס ברקט. ואת עבודת הבימוי הראשונה שלו עשה עם תסריט משותף להם "הקצין והקטינה", קומדיה קלילה בה ג'ינג'ר רוג'רס מתחפשת לילדה בת שתיים עשרה כדי לחסוך את תשלום כרטיס הרכבת.

ב1944 עשה את "חמישה קברים בדרך לקהיר" אחד מסרטי המלחמה הפטריוטיים. בסרט, אנטי נאצי בסיפורו, משחק אריק פון סטרוהים תפקיד של גנרל גרמני, מקביל לרומל. שם החל למעשה לבנות לו את האמריקאיות המיוחדת שלו. עם מבט דו קוטבי פנימה והחוצה. כבעל תרבות אירופית ואהבה למדינה המאמצת. בילי ויילדר ייתן לפון סטרוהים עוד תפקיד נפלא אחד. לשחק את בן דמותו בסרט שדרות סאנסט.

ב 1944 הוא עושה את סרטו הגדול הראשון, "כפל ביטוח", פילם נואר נפלא. שהביא בעקבותיו חיקויים רבים. הסיפור על אישה נשואה המתכננת את רצח בעלה יחד עם מאהבה ומערכת היחסים החולנית המתפתחת מהמעשה (הדוור מצלצל פעמיים- למשל- 1946). התסריט לסרט זה נכתב בשיתוף עם ריימונד צ'נדלר והיה עיבוד סיפורו של ג'ימס קיין. סופר בלשים נחשב.

ב1945 כתב וביים את סרטו "סוף שבוע אבוד", מלודרמה סוחפת, הראשונה שעסקה ברצינות בבעיית האלכוהוליזם. הסרט זכה בחמישה אוסקרים והיה אחד הסרטים הראשונים שחלקים ממנו צולמו ברחובות ניו יורק, הרבה לפני הסינמה ואריטה, גודאר ואחרים. כבר אז התחיל להסתמן שבילי ויילדר איננו מחייב את עצמו רק לסוגה אחת של סרטים. למרות נטייתו הטבעית לקומדיות הוא עשה כמה מהדרמות הגדולות של הבד ובכל אחד מהסרטים האלה הראה שהוא שולט וממציא וקובע את חוקי הז'אנר.

ב1950 עשה את סרטו הקלאסי "שדרות סאנסט". זה היה הראשון מבין הסרטים שנעשו כביקורת על הוליווד. על ההרס שהיא מביאה לנפשם של כוכביה. הסיפור עסק בכוכבת עבר גדולה מתקופת הסרט האילם המנסה בכל כוחה לעשות "קמבאק".

גלוריה סוונסון. "שדרות סאנסט"

גלוריה סוונסון. "שדרות סאנסט"

הגאונות של בילי ויילדר התבטאה לא רק בכתיבה או בבימוי המדהים אלא בשימוש שלו בהיסטוריה "אמיתית" לכאורה. לא סתם נבחר שם הרחוב הזה לסרט. באותם ימים היה הרחוב העשיר שכל גדולי הוליווד גרו בו בבתיהם, טירותיהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של " הגיבור המת", תסריטאי כושל המגיע לביתה של כוכבת עבר פסיכוטית. הוא הוויס אובר של הסרט. הגווייה הצפה בבריכת השחייה בפתיחה. שזו כבר נקודת מבט חדשנית ומיוחדת. את תפקיד הכוכבת הפקיד בידיה של גלוריה סוונסון. שהייתה אז כוכבת סרטים אילמים נשכחת. תפקיד המשרת האישי שלה מופקד בידי אריק פון סטרוהים.

זה אחד הסרטים המצוטטים ביותר מבחינת ציטטות ומשפטים בתולדות קולנוע והפכו לבלתי נשכחים. כשהתסריטאי (כשעוד היה חי) רואה לראשונה את נורמה דזמונד, השחקנית המבוגרת הוא אומר לה:

"את היית שחקנית גדולה פעם"

"אני עדיין גדולה. הסרטים הם שנעשו קטנים"

בסצנה אחרת:

"אנחנו לא היינו צריכים מלים. לנו היו הפנים שלנו."

בסוף הסרט, כשהיא כבר מוטרפת לגמרי וצלמי יומני הקולנוע באים לראות אותה נלקחת למאסר היא רואה פתאום את המצלמות והזרקורים ואומרת "תגידו לססיל ב. דה מיל שאני מוכנה לקלוזאפ." משפט שצוטט בעשרת סרטים ושכל חקיין יגיד אותו לפחות פעם אחת בקריירה שלו.

אבל אלו רק החלקים המבדרים יחסית. מה שויילדר עשה, בימים שהפוסט מודרניות עוד לא נולדה הוא שיא הפוסט מודרניזם. יש שם סצנות נפלאות שאנשים משחקים את עצמם וחשוב מזה, הם מתייחסים לקרירה האמיתית שלהם. ססיל בי דה מיל נראה שם מביים סרט של עצמו. באסטר קיטון (קומיקאי מתקפת הסרט האלם) מגיע לשחק קלפים עם השחקנית הזקנה.

בסצנה אחרת היא מחקה למענו שחקנים כמו צ'ארלי צ'אפלין ואחרים. פרודיה על פרודיה. הוא קורא לידידה מוזיאון השעווה של הוליווד. בסצנה אחת יושבת נורמה דזמונד עם הצעיר ומראה לו סרטים אילמים ישנים שהשתתפה בהם. ויילדר השתמש באמת בסרט אילם מאוד מפורסם, (המלכה קלי) האחרון שגלוריה סוונסון באמת עשתה בהוליווד בביומיו של אריק פון סטרוהים לו הייתה נשואה בחיים תקופה קצרה. זה הסרט האחרון ששניהם עשו ולא גמרו אותו אף פעם בגלל פלישת הקול. בסצנה אחרת המשרת (אריק פון סטרוהים) מספר לצעיר את הביוגרפיה של נורמה דזמונד ואומר לו:

"היא לא תמיד הייתה כזאת. אתה לא מתאר לך מה הוליווד יכולה לעשות לילדה טובה בת שש עשרה"

מרלין מונרו בסרט "תשוקת השנה השביעית"

מרלין מונרו בסרט "תשוקת השנה השביעית"

היו בהוליווד שלושה במאים גדולים: דה מיל, גריפית ומאיירלינג. (מאיירלינג הוא שמו של פון סטרוהים בסרט הזה. וזו עובדה אמיתית שפון סטרוהים נחשב לגאון קולנוע, אך בלתי נסבל כאדם.) בילי ויילדר נותן כבוד גדול לאנשים הללו המשחקים לכאורה את עצמם. אך לא באמת, שום דבר מכל הקורה בסרט לא קרה לגלוריה סוונסון בחיים, אך העירוב של המציאות והבדיה הופכת את הסרט למרתק.

ב1953 הוא כותב ומביים את "סטאלאג 17", סיפור על מחנה שבויים אמריקאים. לראשונה בתולדות הקולנוע ישנן דמויות אמריקאיות לא "טובות" בסרט מחנה שבויים. (מלך עכברוש יעשה כמה שנים אחרי).

קפיצה קלה ל 1955 שיתוף הפעולה הראשון שלו עם מרלין מונרו בסרט "תשוקת השנה השביעית" אותו סרט שהפוסטר שלו בה רוח הרכבת התחתית מניפה את שמלתה של מונרו הפך להיות אחד הפוסטרים הנזכרים ביותר בעולם הקולנוע. כשיחזור לעבוד אתה שוב שנים רבות אחרי על הסרט "חמים וטעים", כשמרלין מונרו כבר הייתה בלתי נסבלת שאלו אותו:

"איך אתה יכול לעבוד אתה במצב הזה"

" יש לי דודה נחמדה, באה בזמן לכל מקום. לא שותה, לא לוקחת כדורים ומאוד נימוסית. יש לה רק בעיה אחת: אף אחד לא ישלם כרטיס לראות אותה. בשביל מרלין מונרו יעמדו בתור"

ואחזור רגע אחורנית ב1948 הוא מביים את הסרט "רומן חוץ" על קצין אמריקאי המגיע לברלין לחקור פשעי נאצים. בברלין הוא פוגש זמרת מועדונים, מרלן דיטריך. בילי ויילדר יחזור לעבוד אתה שוב בסרטו המפורסם "עד התביעה".

עוד שחקנית אותה אהב ואיתה עשה שני סרטים היא אודרי הפבורן. הראשון "סברינה", בו היא בתו של נהג בביתם של מיליונרים. המפרי בוגרט ווויליאם הולדן נלחמים על חסדיה. אך הסרט השני "אהבה אחר הצהרים" הוא כבר הרבה יותר מקומדיה מעמדית. בסרט זה הכוכב המפורסם, אז כבר זקן וחולה, גרי קופר, מתאהב בצעירה התוססת אודרי הפבורן.

ג'ק

ג'ק למון. הדירה

בילי ויילדר ניפץ בסרט את תדמיתו של קופר כגיבור. וקופר בגדלות נפש הסכים לשחק מאהב מזדקן. סרט שהיה לחתרני מבחינת הייצוג של שחקנים מבוגרים הזוכים בשחקניות הצעירות בכל הסרטים הרומנטיים. אך הוא הצליח באהבה גדולה להתייחס לדמותו של גיבור המערבונים כמאהב זקן.

סרט המופת האחרון שלו היה "הדירה", שבו ג'ק למון משחק פקיד הנותן את מפתח דירתו לאנשי ההנהלה כדי שיוכלו להביא לשם את פילגשיהם עד שאחד מהם מביא את הנערה שהוא עצמו אוהב, שירלי מקליין. זו קומדיה מרירה מאוד. גם עם שירלי מקליין יעשה עוד סרט בשיתוף ג'ק למון, שחקן אהוב עליו, "אירמה לה דוס".

ואגב, כשמגדירים קומדיה ביחס לסרטיו של ויילדר לא בהכרח מתכוונים לזה שהם מצחיקים עד דמעות (ישנם גם כאלה, כמו "חמים וטעים" כמובן) הכוונה בדרך כלל שהסרט איננו דרמה- מלודרמה למרות שהנושא עשוי היה להיות כזה.

סרטיו הבאים כבר נכשלו בקופה והקריירה שלו נראתה פחות זוהרת למרות שהמשיך לעשות סרטים. סרט גדול מאוד שלו בו הוא חוזר להתחשבן עם עולם הקולנוע עצמו, "פדורה", נכשל קופתית למרות איכותו יוצאת הדופן.

לא ספרתי את כל סרטיו, גם לא את ההצלחות שהיו לו כשליהק את ג'ק למון וולתר מתאו בכמה סרטים שדווקא הצליחו. בילי ויילדר נפטר בן 96. ויילדר היה ציניקן. ברוב סרטיו ישנן שורות מחץ חריפות, לעתים מרות.

נושא שחזר והופיע אצלו לאורך כמעט כל הקרירה שלו היא שאלת הזהות המינית. גברים מתחפשים לנשים, נשים בוגרות לילדות קטנות (מעוררות יחס פדופילי). בעיני ויילדר המלים, הטקסט הנאמר היה חשוב לא פחות ממה שראתה המצלמה, וכשהיה לו שחקן טוב מול המצלמה הטקסט תפס אפילו מקום גדול יותר.

אין ספק שבילי ויילדר הוכיח שהוא יכול להיות במאי בכל סוגה, אולי מלבד מערבון שלא עשה, לדעתי. התרבות האירופית, ההזדהות עם הארץ המאמצת, הפכו אותו ואת רוב בני דורו לבמאים בעלי איכות נדירה המערבת עולמות ישנים ותרבות שנכחדה והביאה את הצללים שלה לעולם החדש.

קריאה נוספת:

הקולנוע העולמי 1959-1969

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן