אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האוליגרכים - מבוא / דייוויד א. הופמן


האוליגרכים: הון ושלטון ברוסיה החדשה. מאנגלית: עידית פז.
האוליגרכים: הון ושלטון ברוסיה החדשה. מאנגלית: עידית פז.

מבוא

בעיצומו של החורף שוב נתפש האיש הזקן להרהורים קודרים ומציקים. בוריס ילצין, נשיא רוסיה, לא הספיק לשהות בקרמלין אפילו חודשיים, לאחר שאושפז בדצמבר 1997 בשל זיהום נגיפי חריף. בינואר נעלם, נחבא הרחק ממוסקבה במעון נופש בוַולדַאי, שביערות ליד הגבול עם פינלנד. ילצין נטה לפרצי פעלתנות, אך עתה היה רדום. שנה לאחר שהחלים מניתוח לב, טווח הקשב שלו התקצר ובשעת דיונים דומה היה שהוא מרוכז רק לסירוגין. בפברואר יצא לאיטליה לביקור ממלכתי. הוא נראה חיוור ונוקשה. ליד קבר החייל האלמוני ב-רומא הפר את כללי הטקס ולא עצר לחלוק כבוד לדגל האיטלקי, למרות הניסיונות הקדחתניים של עוזריו להסב את תשומת לבו. הוא שגה שגיאה מוזרה כשהודיע שהמזכיר הכללי של האו"ם, קופי אנאן, יבקר בעירק. אנאן אמר שאין לו כל תוכניות כאלה. במסיבת עיתונאים נזקק ילצין לעזרה כדי להשיב על שאלות פשוטות. "אף פעם לא אמרתי שאסע לעירק," ענה, מבולבל.

האוליגרכים דייוויד א. הופמן. "האוליגרכים" הוא סיפורם המדהים של שישה גברים צעירים ששינו את מהלך ההיסטוריה הרוסית. הם צצו על חורבות המשטר הקומוניסטי, ובעזרתו, השכילו לפרק את ברית המועצות מנכסיה – בערמה ובעזרת קשרים פוליטיים – ולצבור הון השווה מיליארדים. חלקםצ לא הסתפקו בהון העצום ובשליטה הבלעדית על הכלכלה ועל אמצעי התקשורת הרוסיים, וביקשו גם להכתיר מנהיגים שישמשו את צרכיהם. במפתיע, רובם הם ממוצא יהודי, והעקבות שהותירו אחריהם מובילים לא אחת גם לישראל. "האוליגרכים" הוא גם סיפורה של ברית המועצות הקורסת, אומה מוכת טראומה, שעם התמוטטות המשטר הישן, מנסה לחתור אל עבר העולם הקפיטליסטי, החופשי. הקפיטליזם האוליגרכי, טוען מחבר הספר דייויד הופמן, אינו היעד הסופי של רוסיה, אך הוא היה צעד בלתי נמנע בדרך לכלכלת שוק חופשי. בסופו של דבר אין קפיטליזם ללא קפיטליסטים; ואלה היו הראשונים.

קבוצה קטנה, שמנתה את אנשי העסקים העשירים ביותר ברוסיה, היתה מודאגת מאוד מהתנהגותו של ילצין. רוסיה נזקקה למנהיג פוליטי חזק. דומה היה שהארץ נסחפת בלא כיוון כאשר הנשיא חולה. רוחות המשבר הפיננסי באסיה כבר החלו נושבות אל תוך רוסיה, הורידו את מחירי הדלק והבריחו משקיעים. אנשי העסקים חששו מהפסדים עצומים.

רק שנתיים לפני כן, אותם אילי הון מילטו את ילצין מעוד אחת מתנומות החורף המסוכנות שלו. הם הציעו להעמיד לרשותו את פעיליהם הפוליטיים המוכשרים ביותר, את כוחן האדיר של תחנות הטלוויזיה שלהם ואת העמודים הראשונים של עיתוניהם, כדי לגבור על יריביו במסע הבחירות המהוסס שלו לכהונה נוספת ב-1996. ילצין התעורר מקהות החושים, השקיע את כל-כולו במאבק וניצח. עם הניצחון בבחירות כרתו אילי ההון והנשיא ברית – הונם הורכב על כוח שלטונו של ילצין, והשניים היו לאחד. לא היה באפשרותם של הצדדים להיפרד זה מזה. כשהתעצם כוחם נודעו אילי ההון האלה בשם האוליגרכים, בעליה של רוסיה החדשה ושליטיה.

עתה, כשנשיאם שוב איבד את כושר הריכוז, היו האוליגרכים קצרי רוח. בוריס בֶּרֶזובסקי היה השאפתן ביותר שבהם. הוא היה גבר נמוך, גבות עיניו מקושתות וקולו רך ונחפז. את הונו עשה כשניצל לרעה את התוהו ובוהו שנוצר ברוסיה עם המעבר המואץ מסוציאליזם סובייטי לכלכלת שוק. הוא היה בן חמישים ושתיים ונראה כמי שאינו נלאה לעולם. המהלך שהגה עתה היה נועז – להחליף את ראש הממשלה המכהן, ויקטור צֶ'רנומירדין, במישהו אחר, רצוי אדם שיעשה כדברי האוליגרכים. ברזובסקי ידע שזוהי החלטה חשובה מאין כמוה: ראש הממשלה הוא הבא בתור לרשת את השלטון. ילצין חלה לעתים קרובות. האיש שיבחר ברזובסקי לראשות הממשלה עשוי להיות בתוך זמן קצר לנשיא הבא של רוסיה. ברזובסקי ואילי ההון האחרים התחילו לדון ברצינות בהקמת "ממשלת תאגיד". בעוד ילצין חולה ומרוחק, הם יהפכו למִנהלת צללים, ימנו שרים ובאופן לא רשמי ינהלו את המדינה. הם היו "הכסף הגדול", והמדינה היתה חלשה.

אילי ההון נאספו בחשאי במטה של יוּקוֹס, חברת הנפט השנייה בגודלה ברוסיה, שמנהלה, מיכאיל חוֹדוֹרקובסקי, היה אחד מהאוליגרכים. מנהלת הצללים החליטה שהגיע הזמן לסלק את צ'רנומירדין ודנה בשאלה מי יחליף אותו. ברזובסקי נפגש גם עם ראש המטה של ילצין, ולנטין יוּמאשֶב, ועם בתו הצעירה ורבת ההשפעה של ילצין, טטיאנה דיאצֶ'נקו.

בשבת, 21 במרס 1998, במעון הנופש שלו בקרבת מוסקבה, העניק ברזובסקי ריאיון ארוך, מוקלט, ל"איטוֹגי", תוכנית טלוויזיה פופולרית בקרב העילית הפוליטית. הריאיון שודר בערוץ הטלוויזיה הפרטי המצליח ntv, שנוסד על-ידי אוליגרך אחר, ולדימיר גוּסינסקי.

בריאיון הכריז ברזובסקי באופן ברור ביותר שהמערכה על תפיסת מקומו של ילצין כבר החלה ושאף אחד מן המועמדים אינו "בָּחיר". הוא דיבר במעורפל על "הזדמנות עצומה לקדם אנשים חדשים."

הריאיון שודר ביום ראשון בערב. למחרת בבוקר פיטר ילצין את צ'רנומירדין.

הספר הזה מספר את קורותיהם של שישה אנשים שסייעו להנהיג את רוסיה במהלך אחד הניסויים הכבירים והקשים ביותר שנוסו אי-פעם: להפוך ארץ רחבת ידיים, אחוזה בכבלי הסוציאליזם שכשל, לארץ של כלכלה קפיטליסטית, של שוק חופשי. הסיפור משתרע על למעלה מעשור ומחצה, משחר הפֶּרֶסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב והרפורמות של הגלאסנוֹסט ב-1985, עד לאחר התפטרותו של בוריס ילצין ב-31 בדצמבר 1999.

דיוויד הופמן, עורך חדשות החוץ של העיתון היוקרתי הוושינגטון פוסט, עובד בעיתון משנת 1982. הוא סיקר את תקופת שלטונם הנשיאותי של רייגן ובוש, ואחרי ששימש ככתב דיפלומטי ושליח העיתון בירושלים, נשלח לרוסיה שם שימש ראש מערכת העיתון במשך שש שנים, וליווה באופן אישי את עלייתם ונפילתם של האוליגרכים הרוסיים..

השישה האלה הפכו למנהיגים של רוסיה החדשה, לאדריכלי סדר חדש ומבשריו. עד שלהי שנות התשעים הם נהנו מכוח אדיר, או מעושר עצום, או משניהם גם יחד. אף שסיפורו של כל אחד מהם שונה מסיפורו של רעהו, קווים של דמיון מקשרים ביניהם: הם צברו הון ואיבדו אותו, השתלטו על יהלומי הכתר של התעשייה הרוסית, פיקדו על צבאות פרטיים, מילאו את תפקיד מכתירי המלכים בבחירות ושלטו בארץ ובמבצרה הפיננסי, מוסקבה. הם קנו את אמצעי התקשורת הרוסיים, במיוחד את הטלוויזיה, וניכסו לעצמם לא רק בתי-חרושת אלא גם נכסים של המדינה עצמה, ובכלל זה התקציב, מערכת אכיפת החוק ומנהיגות הקרמלין. בשליטתם הרברבנית על זירת הקפיטליזם הרוסי בראשיתו הם נהגו חשאיות, השתמשו בהונאה ולעתים באלימות חסרת רחמים.

העידן החדש שפתח פֶּתח לעלייתם של ששת האנשים האלה החל ביום ראשון, 10 במרס 1985. קונסטנטין צֶ'רניֵינקו, המזכיר הכללי של המפלגה, איש חולה שהגיע לשלטון שלושה-עשר חודשים בלבד קודם-לכן, נפטר, ורופא הקרמלין, יבגני צ'אזוב, טלפן והודיע על כך לגורבצ'וב, הצעיר מבין חברי הפוליטביורו. בתוך שעות ספורות הגיעו לקרמלין לימוזינות שחורות, ובהן משתתפי הישיבה שתעלה את גורבצ'וב לשלטון ובסופו של דבר תוליך לקריסת ברית המועצות. ג'ורבצ'וב החל תהליך של שינוי מהפכני שסחף כל אחד ואחד מששת גיבורי הספר הזה. עם זאת, בתחילה עדיין היו השישה רחוקים ממרכז הכוח. הם היו מדענים ואנשי אקדמיה, ביורוקרטים וסטודנטים עלומי שם. מובן שביום שבו הפך גורבצ'וב למזכיר הכללי, עדיין לא ניתן היה להצביע עליהם כעל נושאי הדגל של המהפכה הממשמשת ובאה.

במטבח שבקומה השנייה בדירה מוסקבאית פשוטה, בנויה מלוחות בטון טרומיים מתפוררים, ישב צעיר גבוה ורזה, מנהל צוות בנייה, ורטן בכעס על החיים במדינה של "סוציליזם מפותח". היה זה אלכסנדר סמולֶנסקי, בחור קשוח בן שלושים, שנהג במשאית לפינוי פסולת בניין. הוא גדל בלי אב. חש מנותק מסביבתו. נפשו מלאה תרעומת על הגורל שנפל בחלקו.

במכון מנדלֶייב לטכנולוגיה כימית, מוסד יוקרתי להכשרת מהנדסי כימיה, עמד מיכאיל חודורקובסקי בן העשרים ואחת לסיים את חוק לימודיו בתוך שנה. קולו הנערי חיפה על דחף עז ושאפתנות. כבר אז גילה חודורקובסקי עניין בכלכלה – הוא גבה את דמי החבר למען הקוֹמסוֹמוֹל, ארגון הנוער הקומוניסטי, ופתח במכון בית-קפה לצעירים.

במבצר של המדע היישומי הסובייטי, המכון למדעי הבקרה, שבו המציאו מתמטיקאים ותיאורטיקנים שיטות לבקרה של טילים בליסטיים ומפעלי אנרגיה אטומית, התמחה בוריס ברזובסקי בן השלושים ותשע בתיאוריות של קבלת החלטות ועמד בראש מעבדה משלו, שבה חלם באותה תקופה על זכייה בפרס נובל.

על הכביש המהיר לנמל התעופה הבינלאומי ישב ליד הגה מכוניתו צעיר כחוש ומתוסכל והסיע נוסעים במונית לא רשמית. ולדימיר גוסינסקי בן השלושים ושלוש נסחף בזרם החיים בלא מטרה. גוסינסקי כעס על העולם. פעם חלם על קריירה בתיאטרון ולמד בימוי, אך לא הצליח להגשים את חלומו על במות מוסקבה.

במועצת העיר מוסקבה, בתוך ים של ביורוקרטים ומנהלי מפעלי תעשייה סובייטים בגיל העמידה, ישב יוּרי לוּז'קוב. הוא לא התבלט בין אלף חברי המועצה המחוקקת העירונית, ששימשה כחותמת גומי. לוז'קוב היה בן ארבעים ושמונה, דיבר בשפת הממסד והוסע לכל מקום במכונית ווֹלגה שחורה רשמית.

במכון מיושן לכלכלה הנדסית בלנינגרד הפגין אנטולי צ'וּבּאיס נוכחות שהיתה בה מידה של עיקשות וסמכותיות. צ'ובּאיס בן השלושים, אדום שיער ורזה, בנו של קומוניסט אדוק שלימד באקדמיה הצבאית, הלך ואיבד את אמונתו בשיטה.

גם אם היו ששת האנשים האלה נאספים יחד ביום שבו עלה גורבצ'וב לשלטון, סביר להניח שלא היו יודעים מה לומר זה לזה. הם באו מחוגים שונים של החיים ב-ברית המועצות, מהנוֹמֶנקלַטוּרָה* ומהמדעים, מהעולם המפוקפק של רוכלי הרחוב ומקרב מנהלי מפעלים. אך מה שייחד אותם היה היכולת להשתנות. כל אחד מהם למד לנצל את השיטה הישנה ובתוך כך לזנק מתוכה זינוק שלא ייאמן אל תוך העולם החדש.

ארבעה מבין השישה, סמולנסקי, חודורקובסקי, ברזובסקי וגוסינסקי, הפכו במשך חמש-עשרה השנים הבאות לאילי הון, שנכסיהם נרכשו בחסות העוצמה הפוליטית. הם אלה ששלטו בארץ באופן לא רשמי בתקופת ילצין. שניים אחרים, לוז'קוב וצ'ובּאיס, צברו כוח פוליטי רב. לוז'קוב נבחר פעמיים לראשות העיר מוסקבה, שבה היה הריכוז הגדול ביותר של ההון ברוסיה, ובנה בה אימפריה משל עצמו. צ'ובּאיס שרד אחרון מבין אלה שהחלו את הרפורמות הכלכליות בשנות התשעים, והיה אדריכל ההעברה הגדולה ביותר בהיסטוריה של נכסי מדינה לידיים פרטיות. יותר מכל אדם אחר היה הוא האחראי להשתלטות הפרועה על קרקעות שהתחוללה בהמשך.

לשישה לא היתה הכנה של ממש איך לחולל שינוי מכריע מעין זה, ולא היה להם ניסיון היסטורי ללמוד ממנו. היכן וממי למדו איך לעשות זאת? בתקופה הסובייטית הם מצאו את המפתחות לספריות הנעולות וקראו ספרים "מוגבלים" על כלכלה וניהול כספים במערב. הם למדו בארצות הגוש המזרחי כהונגריה ויוגוסלביה, שבהן נערכו ניסויים בסוגים נוקשים פחות של סוציאליזם, והם ביקרו בארצות המערב. הם התפעלו מהגיבורים הנועזים בסרטים ההוליוודיים, שהוברחו למוסקבה בקלטות וידיאו פיראטיות. מאוחר יותרלמדו ישירות מאילי הון גלובליים כרופרט מרדוק, ג'ורג' סורוס ורבים אחרים, מוול סטריט, מלונדון וממרכזי הבנקאות הפרטית, מז'נבה ועד גיברלטר. שליחי בנקים להשקעות ועורכי-דין אירופים ואמריקנים הציפו את רוסיה אחרי 1992 וסייעו בהתווית תוכנית ההפרטה הגדולה של רוסיה, ניסחו חוקים חשובים להקמת חברות וניהולן והקימו שוקי כספים. ארגונים פיננסיים בינלאומיים – הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, הבנק האירופי לשיקום ופיתוח ואחרים – סיפקו גם הם תבניות ורעיונות לקפיטליזם הרוסי הצעיר של שנות התשעים.

אילי ההון הרוסים החדשים נטלו בשפע גם מההיסטוריה הארוכה של הפלוטוקרטיה באירופה ובארצות הברית. אף שמצבורי העושר שבידי הרוסים היו קטנים יחסית – ארבעת הבנקים המסחריים הראשיים ב-1995 היו מדורגים קצת מעל המקום השלושים באיטליה – בכל זאת הם אימצו לעצמם סגנון ושיטות של הברונים השודדים הגדולים, חיקו את העסקות החצופות שלהם, את הביטחון העצמי הנחוש, את המהלכים הנועזים ואת הפנטזיות של גבירים ונגידים. הדמיון לקפיטליסטים האמריקנים בראשית המאה העשרים לא היה מקרי. הרומנים המרשימים של תיאודור דרייזר, "איש הכספים" ו"טרגדיה אמריקנית", תורגמו לרוסית והיו פופולריים מאוד בעידן הסובייטי בשל הביקורת החריפה על הצד האפל של הקפיטליזם האמריקני. אפשר למצוא רבות מהטכניקות שבהן השתמשו אנשי הכספים הרוסים הראשונים בעסקות שעשה פרנק קופּרווּד, גיבור הרומן "איש הכספים", שניצל את הבנקים, את המדינה ואת המשקיעים, תמרן את שוק המניות כולו ובלע בחיפזון חברות. הרומן, שיצא לאור ב-1912, התבסס על חייו של איל הון אמריקני אמיתי, צ'רלס ט. יֶרְקֶס.

אך גם אם עמדו בפניהם דגמים מערביים, היה לרוסים האלה ייחוד משלהם. הם ירשו ארץ עם תרבות כלכלית ופוליטית שהיתה מושתתת על מאות שנים של צייתנות רוסית לסמכות מוגדרת באופן שרירותי, מהצארים ועד הקומיסרים. הם ירשו חברה שבה האינסטינקטים האנושיים הפשוטים ביותר של יוזמה אישית ויזמוּת דוכאו במשך שבעה עשורים ושרדו רק בין הצללים. הלך הרוח הסובייטי הוסיף להתקיים ולא ניתן היה למחותו בשנים הראשונות של כלכלת השוק.

רוסיה היתה ייחודית גם בשל הבחירה המכרעת שנעשתה מיד אחרי התמוטטות ברית המועצות. ילצין מינה חבורת צעירים רדיקליים, וביניהם צ'ובּאיס, לחולל את הרפורמות, ואלה סברו שלא עומד לרשותם זמן רב וגמרו אומר להרוס את השיטה הישנה בכל מחיר. הם בחרו להסיר תחילה את הפיקוח על המחירים ועל הרכוש ורק לאחר מכן לכונן מערכת חוקים ומוסדות מותאמים לכלכלת השוק. כתוצאה מכך נולד הקפיטליזם הרוסי לתוך ואקום בלי חוקים אפקטיביים, ולתוך מדינה שנחלשה במידה כזאת, שלא היה ביכולתה לאכוף אפילו את החוקים הקיימים. שוב ושוב התעוררו שאלות בדבר העסקות שעשו השישה: האם הן חוקיות? האם הן פליליות? אך לשאלות האלה לא נמצא מענה קל, משום שהשחקנים במשחק הזה פעלו בעולם חסר מגבלות חוקיות ומצפן מוסרי, שקיימים בחברה מערבית בוגרת. באותן שנים ראשונות היתה רוסיה מדינה ללא שלטון חוק. שקר, גנבה והונאה היו מעשה של יומיום, ואלימות, אכזריות וכפייה היו לעתים קרובות כלים מקובלים. גם אם נאמר שהניסיון הזה כולו התרחש בנפילה חופשית, באזור הלא-נודע, אין בכך להצדיק את מעשי הרצח המוזמנים, את מעשי הגנבה הבוטים או את השאיפות החמדניות של מי שניהלו את המהפכה הקפיטליסטית הרוסית. אחד מאילי ההון הרוסים סיפר לי בעצב בקיץ של שנת 2000 שהתקוות שטיפח פעם, בתקופה הסובייטית, על הקסם שבשוק חופשי, רכוש פרטי ושלטון החוק, התבררו כולן כלוקות בפשטנות יתר.

"זה לקח לנו הרבה יותר זמן משחשבנו," אמר, "ויותר מדי אנשים נהרגו."

על-פי הניסיון המערבי, אילי הון ניזונו לעתים קרובות גם מהון ממשלתי, נוסף על ההון הפרטי. בני משפחת רוטשילד היו בנקאים של נסיכים; ג'. פ. מורגן שימש כגשר בין המַלווים הבריטים לבין מסילות הברזל האמריקניות. ואולם אילי ההון הראשונים של רוסיה ניזונו בתחילה כמעט ממקור אחד בלבד: המדינה. מתוך ראייה חדה הבחינו בחולשותיה הרבות וניצלו אותן. הם ניצלו את חוסר האיזון העצום בתחומי המחירים, הרכוש והמסחר, מורשת השיטה הסובייטית – וצברו הון. מלבד כמה יוצאים מן הכלל, באותן שנים ראשונות הם לא בנו כמעט שום דבר חדש. להפך, בראש ובראשונה למדו איך להרוויח כסף בקלות, כסף שהגיע לידיהם בלי כל מאמץ, עד כי דומה היה שקטפו אותו מן האוויר.

באותן שנים ראשונות של קדם-קפיטליזם למדו השישה המתוארים בספר להכיר זה את זה באמצעות בריתות עסקיות וקשרי ידידות, וגם לשנוא זה את זה. יחסיהם ההפכפכים היו למופע בידור פומבי בלתי פוסק. בספטמבר 1994, במועדון פרטי על גבעה המשקיפה על העיר מוסקבה, חתמו אחדים מהם על הסכם סודי והתחייבו שלא יתקפו זה את זה, אך עד מהרה חזרו בהם מהתחייבותם. הם כרתו בריתות ואחרי-כן הרסו אותן. הם בנו אימפריות וניסו למוטט את האימפריות של מתחריהם. כל השישה הסכימו שהשיטה הישנה כשלה, אך החזיקו בעמדות שונות זו מזו בדבר השיטה החדשה.

כדי להבין עד היכן הגיעו האוליגרכים, יש להתחיל מהמקום שבו התחילו, בשנות השפל של הסובייטים, כלכלת המחסור ושוקי הצללים. כל השישה עוצבו בידי התקופה הזאת של הסוציאליזם המתנוון, תקופה שבה החל כל אחד מהם לחשוב – ולפעול – לקראת סדר חדש. הפרק הראשון בספר נטוע בשנות הניוון, מבט מן הרחוב ומתוך המערכת הגוססת. ששת הפרקים שאחריו מנתחים לעומק את הדרך שבה הלך כל אחד מהשישה בתקופת הפרסטרויקה של גורבצ'וב ובשנים הראשונות של רוסיה החדשה. שאר תשעת הפרקים, בחלק השני של הספר, בוחנים את שנות התשעים הסוערות באמצעות מפעליהם וכישלונותיהם של האוליגרכים. זהו סיפור על האופן שבו נולד קפיטליזם טורפני, פרוע, על חורבות הקומוניזם הסובייטי.

*שכבת בעלי הזכויות המיוחדות, בפרט עסקני המפלגה, בברית-המועצות לשעבר. (המתרגמת)

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הוצאת ספרית מעריב