אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עקומים / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

כולנו יודעים מהו ליל הבדולח. אותו לילה שבין ה9-10. 38 בו התרחש הפוגרום הגדול ביהודים וברכושם, בכל תחומי גרמניה הנאצית. בתי כנסת וחנויות נשרפו. זו הייתה הפעולה הפומבית הראשונה נגד יהודים, אותה אנחנו זוכרים.

אך ארבע שנים קודם לכן ב 30.6.34 נערך טבח ממין אחר בגרמניה, גם הוא בלילה. מבצע שזכה לשם "ליל הסכינים הארוכות". אותו זוכרים פחות ורק אלו המעוניינים בהיסטוריה הנאצית מזכירים אותו. המבצע הזה נועד לחסל את הנהגת ה אס.הה. (sa) שבראשו עמד ארנסט רהם.

רהם היה ידידו הקרוב ביותר של היטלר והיה בין הבודדים שהיה מותר לו לפנות אליו בגוף שני. רהם גם היה הומוסקסואל. והיטלר ידע. כולם ידעו. בגלל הערצת הגוף הגברי, צריך לראות פרסומות מהימים ההם את שני הסרטים וצילומים של לני ריפנשטל ,כדי להבין עד כמה גוף הגבר עמד במרכז. התורה הנאצית משכה אליה הומוסקסואלים רבים. מה גם שהומוסקסואל פעיל עמד בראש אחד הגופים החזקים ביותר במדינה.מסיבות פוליטיות שונות, בשם טוהר הגזע, ובשל הטעיה מכוונת כנראה של גרינג על מרד מצדו של רהם נתן היטלר פקודה לרצוח אותו ואת חבר מרעיו. הלילה נוצל להרוג לא רק חיילים בס.ה אלא גם פוליטיקאים כמו הקאנצלר לשעבר ואחרים. אך עיקר הנרצחים היו החיילים הצעירים. נכון, הם היו חיילים רובם, נאצים, אך בעיקר הומוסקסואלים. כל הנרצחים באותו לילה היו כאלה. אך רק על הרקע הזה אפשר להבין את הימים הקצרים בהם להיות הומוסקסואל בגרמניה היה קשה יותר מלהיות יהודי.

המחזה עקומים נכתב על ידי מרטין שרמן הוא מחזה מזעזע מאוד וכבר הוצג בארץ לפני שנים רבות ואם אינני טועה יותר מפעם אחת. מרטין שרמן עשה דבר בשנות השבעים, כשהמחזה היה חדש, שהפך אותו למדהים, מרגש ומפתיע. הוא העלה את רצח ההומוסקסואלים על ידי הנאצים וציין בפני העולם את הרגע שבו היה קל יותר להיות יהודי, ולא רק קל, היה כדאי יותר להיות מזוהה כיהודי במחנה ריכוז מאשר הומו.

המחזה זכה להצלחה בכל העולם, חודש כמה פעמים בלונדון עם איאן מקאלן שהחליף תפקידים עם השנים והפך גם לסרט בו השתתף גם הוא וגם מיק ג'אגר בתפקיד קטן של דראג קווין מנהלת בר.המחזה מתחיל בסצנה ביתית שבה מתעורר מקס חסר כל זיכרון מאמש אחרי הנגאובר נוראי. בן זוגו רודי, רקדן טיפשון מדבר עם הצמחים בבית, ועסוק רק בגופו, שיעורי הריקוד שלו וקרסוליו. ונראה טיפשי לחלוטין. מהחדר הסמוך מופיע נער עירום שמקס איננו מצליח לזכור כלל מי הוא או איך הגיע לביתם כל הדקות הראשונות מצחיקות כמו בקומדיה של טעויות אלא שאז נשמעות דפיקות בדלת, נכנסים חילי אס אס והורגים את האורח.הוא היה רשום אצלם כאחד שהיה צריך להיהרג לילה קודם,בליל הסכינים הארוכות. מרגע זה מקס ורודי נמצאים במנוסה. והקורה איתם משרטט את חיי הסכנה בברלין שהאס אס החליט למחוק בה את סימני הדקדנס שלה. מקס ורודי בורחים ומתחבאים. רודי עסוק בשרירי הרקדן המתנוונים שלו בלי אימונים אוהב את מקס שאיננו אוהב אף אחד, וכולו מניפולציות. רודי לא ממש מבין את השינויים החלים בחיים.סופם שהם נתפסים ומכאן מתחיל סיפור חדש לחלוטין. מקס מגיע לדכאו. במחנה הוא פוגש בהורסט. הומוסקסואל הנושא את הטלאי הורוד בגאווה. מקס הצליח לעשות עסקה ולקבל כוכב צהוב. מסתיר את ההומוסקסואליות שלו ומעדיף להיחשב יהודי. מקס הוא סוג של מלך עכברוש, כזה היודע לעשות עסקאות כדי להשיג טובות הנאה. אך אי אפשר להעמיד זאת נגדו. כולם נלחמו על עוד שעת חיים ועוד פירור לחם. בוודאי שעל תרופה.לכל קבוצה במחנה הריכוז טלאי בעל צבע שונה. היו הירוקים - הפוליטיים. האדומים - קומוניסטים. אינני זוכר את צבע הפליליים. צהובים - יהודים, ובתחתית הסולם הוורודים. הומוסקסואלים שלהם בזו גם יתר האסירים.המחזה אינו מתאר כמעט את זוועות המחנה. אבל משפטים קטנים מוחלפים. יש שמועה שמחר יהיו סרדינים אומר אחד. לא ידעתי שגם מסרדינים אפשר לעשות שאריות, עונה אחר. ואחרי זמן שמועה על תפוחי אדמה. ולמרות הכל ההמחשה של הזוועה הולכת ותופסת תאוצה. מתוך הסיפורים הקטנים.המערכה השנייה, מתרחשת כולה במגרש או שארית מחצבה שבו ישנה ערימת אבנים אותם צריך האסיר להעביר לצדו השני של מגרש, וכשהוא מעביר את כל הערמה לצד אחד הוא מתחיל להחזיר אותה למקום הקודם. הוא איננו עובד למען מכונת המלחמה או למען המדינה. הוא נשחק עד שיגעון בשל החזרה הבלתי פוסקת על תנועה חוזרת ללא כל משמעות ותועלת.לב המערכה השנייה היא מערכת היחסים הנטווים בין מקס והורסט. מערכת ההופכת רגשית מאוד ושיאה יחסי מין שהם מקיימים מבלי לגעת האחד בשני, רק תוך כדי תיאור המעשה במלים בהפסקת עבודה בת שלוש דקות. דקות בהן אסור להם למעשה לדבר או להביט אחד בשני. המחזה הופך לטרגדיה כשהורסט נרצח ומקס ברגע האחרון מחליט להזדהות עם אהבתו ועם העובדה שהוא הומו עוטה את המשולש הורוד ומתאבד.

המחזה מצליח למתוח את הרגשות עד קצה הגבול שלהם.

עידו ריקלין כבר ביים את ההצגה הזו ב2003 וכעת ביים אותה מחדש. יש לו חוש למרחב הבמה ולקצב. במערכה הראשונה הסצנות מתחלפות במהירות ונעות ממקום למקום. את התפאורה מסדרים על הבמה חיילי אס אס, וכך הם לא רק משמשים פועלי במה אלא מסמלים את הכוח ואת סידור המציאות מחדש שהיה בידי "חיל ההגנה" הזה.המערכה השנייה קשה מאוד לתזמון. כולה תנועה בלתי פוסקת בה שני אנשים מעבירים אבנים הלוך וחזור על הבמה. התזמון, השינוי בקצב, היחס המדויק שבין התנועה לכוחם הכלה ובין כל זה למערכת היחסים הנרקמת בין שני הגברים ברגעים שהם חולפים האחד על פני השני עם האבנים בידם. ריקלין הצליח להעמיד הצגה מצוינת. בתזמון מדויק ובשיווי משקל בין שני חלקי המחזה. נכון שבמערכה השנייה הייתי מצפה לדיבור שקט ומופנם יותר כדי לעזור להדגיש את המצב, אך אולי לשני תלמידי המשחק הללו עדיין קשה לשלוט עד כדי כך לשלוט בכל המרכיבים שהתפקיד הקשה מעמיד בפניהם.מכאן הכל תלוי בכוחם של השחקנים. רובם ענו על כל הציפיות. גם אלו בתפקידים הקטנים. גיא אלון למשל בתפקיד גרטה. תפקיד קצר של דראג קווין מנהלת המועדון בו עובד רודי משחק את הדמות המוקצנת בטוב טעם. ללא ההגזמה המתבקשת מהדמות ומן הסצנה, ומצליח להעביר את הלחץ הרגשי של זה המבין מה קורה בגרמניה ומבין שצריך להעלם. לאלפרד רויטברג תפקידון בן רגע בו הוא מופיעה עירום לרגע כאותו אורח שנאסף במועדון לילה קודם. גם הוא מצליח להעביר איזו תחושת דקדנס.שלושת התפקידים המרכזיים הם מקס, רודי והורסט. יוסף אלמוג משחק את רודי הטיפשון העסוק בשיעורי הריקוד שלו ואינו מבין את המתרחש סביבו. אלמוג מצליח ליצור דמות אמינה מאוד של אוחצ'ה מהיותר משכנעות שנראו על במת בית צבי לאחרונה. הוא איננו מגזים ומהלך בדיוק רב בין הרגישויות שלו לטיפשות ומצליח לגרום לשברון לב כשהוא מת בסוף מערכה ראשונה.טל וייס מצוין בתפקיד הורסט. יש בו את מידת הסבל הכאב והגאווה במי שהוא באופן מדויק. הוא מצליח להעביר את חופש רוחו מול חולשת גופו. את אהבתו המתפתחת אל מקס.

אינני מצליח להבהיר לעצמי מה גרם לסצנת יחסי המין הורבלית להיות קצת פחות מרגשת ממה שזכרתי בהפקות ישנות. אולי מכיוון שכל כך קשה לשחקן מתחיל ליצור ארוטיקה ורבלית מורכבת במצב פיזי כזה. אולי משהו לא נתן לו ללכת עם זה עד הסוף בתוכו, אך בכל שאר הסצנות היה משכנע ויותר. ואולי מפני שיוסי פולק ודורון תבורי היו כל כך מזעזעים בהפקה הראשונה.

עומר ציון בתפקיד מקס. זה התפקיד המרכזי, זה שעובר את המחזה לכל אורכו. בתמונה הראשונה הוא מצליח להוכיח חוש קומי טוב. הוא מצחיק ברגע האחד שיש לו בכיוון. אלא שככל שהמחזה הלך התפתח ונעשה דרמטי מאוד ורגשי מאוד הוא הולך ונסגר קצת. ישנם רגעים בהם הוא הזכיר לי את הריסון פורד הצעיר. ולא הייתי מלהק את הריסון פורד לתפקיד הזה. אולי זו בעיה פרטית שלי. אני מבין את ההחלטה לשחק את הדמות החלקלקה והמניפולטיבית בעיקר כמעט ללא שום מאפיין הומוסקסואלי. זה היה יכול להיות משכנע. אך בכל זאת יש לו מקומות בהם מתגלה בו רגש ועציון לא תמיד מצליח להעביר אותו. למזלו כוחו של המחזה כל כך גדול ותפקידו כל כך ממלא את ההצגה עד שגם ביצוע בעייתי במקצת לא מצליח לפגום בהנאה.בסך הכל זה היה ערב מרגש מאוד. אולי לא מספיק מזעזע, אך מרגש בהחלט. הצגה שעומדת הרבה מעל הצגת בית ספר ולא הייתה מביישת תאטרון מקצועי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן