אנה טיכו: אמנית הדור הראשון

אנה טיכו-רקע 

אנה טיכו

אנה טיכו נולדה בשנת 1894 בעיר בארנו בחבל מורביה- אותם ימים חלק מן הממלכה האוסטרו-הונגרית. היא הייתה אחת מתוך שבעה ילדים. אנה הייתה עדין תלמידת בית ספר כאשר הוריה עברו לווינה-מרכז תוסס ומלהיב של חיי תרבות בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.

האווירה המשלהבת של וינה עוררה באנה את נטיותיה  האומנותיות- מוזיקה ותיאטרון, מוזיאונים ומופעי אמנות חיזקו בה את התשוקה להיות אמן.

השנים הקצרות בווינה, די היה בהן להעניק לאומנית את הבסיס התרבותי שיעצב את כל חיה.  היא בילתה שעות וימים במוזיאון אלברטינה- אחד מאוספי הרישומים העשירים בעולם, על מנת ללמוד את רישומיהם של אמני מופת.  אולם, האמנית הצעירה קיבלה את השראתה גם מהאומנות בת זמנה של וינה, גוסטאב קלימט- אחת הדמויות הבולטות באסכולה הוינאית החדשה שהתמרדה כנגד אגודת האמנית והיווה מודל לדוגמא לאנה טיכו דרך טיפול בדמות האדם ברישום. בגיל 14 נרשמה לביה"ס לאמנות ונטלה חלק בשיעורים במשך ארבע שנים.

אומנות שנות ה-30  והשפעת זרמי הציור מאירופה 

אנה טיכו עלתה לארץ ב-1912  בגיל 18 כאשתו של ד"ר אלברט אברהם טיכו-רופא עיניים ומאז 1919 היא מתגוררת בירושלים. האמנים הישראלים בארץ בשנים אלו הושפעו מזרמים חדשים באומנות המודרנית- זרמים שהגיעו מאירופה. האמנים התחלקו לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת, התרכזה בעיקר בתל אביב והושפעה מזרמי האמנות שהגיעו מפריס וכללו זרמים כמו האימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם והאסכולה היהודית האקספרסיוניסטית. 

הקבוצה השנייה התרכזה בירושלים והושפעה בעיקר מזרם הציור האקספרסיוניסטי הגרמני, נושאי הציור התרכזו בתפקידה החברתי והפוליטי של האומנות. המאפיין את אומנותם של ציירי אסכולת גרמניה בירושלים, הוא האומנות למען החיים, אומנות המגיבה למה שקורה בחיים, לגורל העם היהודי, סימבוליזם תנכי המתבטא בתיאורים מהתנ"ך, ציורי נופים מירושלים וההרים סביבה, שכונותיה וסמטאותיה, ציור דיוקנאות וטיפוסים ירושלמים. 

עם עליית הנאצים לשלטון, בראשית שנות ה-30, החלו יהודים יוצאי גרמניה- אינטלקטואלים יהודים, מדענים ואומנים, להגיע בהמוניהם לירושלים והביאו איתם את תרבות אירופה. אולם, שפתם, השכלתם, עליונותם התרבותית, לבושם וגינוניהם היו זרים לרוח הישוב העובד, למנהיגותו המזרח-אירופאית ולצברים, (ילדי החלום), כינו אותם "ינקים" ובסופו של דבר היו נבדלים- היו להם עיתונים משלהם ובתי קפה משלהם, חברות סגורות שהתקיימו על טהרת השפה הגרמנית. 

השוני התבטא בעיקר במעורבות בצבע של הציירים הצרפתים מול מגמת הציור האידיאי והגרפיקה בשחור לבן של עולי גרמניה. תל אביב הייתה מרכז לאסכולה ה"צרפתית" של הציור הארץ-ישראלי, בעוד שירושלים הייתה מרכז האסכולה ה"גרמנית". בניגוד לחוסר הפורמאליות שבתל – אביב, שלטו מנהגים גרמנים בעולם האומנות הירושלמי והאחווה שבניהם הייתה ניגוד מודע לאווירת "אמן לאמן זאב" של תל אביב. 

הציירים עולי גרמניה לא נקלטו בעולם האומנות הארץ-ישראלי של שנות השלושים, שמרכזו היה בתל אביב. חלקם מצאו מפלט בירושלים וחלקם לא נקלט כלל בעולם האמנות הארץ-ישראלי. הטראומה של האקלים הים תיכוני, בעיות של הסתגלות לשפה העברית, כל אלה הביאו להסגר היחסי של האמנים עולי גרמניה, וכתוצאה מכך, התפתחו בריתות מעניינות בין יוצאי גרמניה ובירושלים נקלטה תרבות וינאית-גרמנית, גם אם הקווים האומנותיים היו רחוקים, הם התקרבו זה לזה מבחינה חברתית. 

המפגש עם הנוף הירושלמי:

היווה גם עבור אנה חוויה טראומטית- הנוף הדל והעקר, בניגוד לשדות הירוקים והיערות העבותים של ארץ הולדתה, הצבעים הרכים תחת אור מסנוור, עליבות אנושית המוצגת לראווה ברחוב.

"באתי לארץ ישראל כאשר הארץ הייתה בבתוליה, עם מרחבים עצומים ויופי עוצר נשימה" סיפרה אנה טיכו על מפגשה הראשון עם הארץ."כאשר אני מדברת על ישראל, כוונתי האמיתית היא ירושלים", ועוד אמרה: "בבואי לישראל, התרשמתי מגדולת הנוף, הגבעות החשופות, עצי הזית העתיקים והגדולים והמדרונות החרוצים, הרגשת הבדידות והנצח..הייתי המומה ונרגשת ולא יכולתי לעבוד". 

ואכן, בארבע השנים הראשונות לשהייתה בירושלים, לא הצליחה אנה טיכו להעלות על הנייר את התרשמותה, היה זה מעבר חד מנופי ילדותה הירוקים והשלווים באירופה אל נופי המזרח ואל אור השמש החזק, המעמעם את ניגודי הצבעים ואת קווי המתאר של פרטי הנוף, אל מראה האנשים קשיי היום, העוני וההזנחה ברחובות והמחזות השוממים הרבים.

ירושלים העתיקה

אנה טיכו נאלצה לעזוב בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הד"ר טיכו, קצין מילואים בצבא האוסטרי, גויס ונשלח לדמשק וגייס את אשתו לעזרתו. רק בבואה ב-1915 לדמשק עם בעלה התחילה לרשום, התהליך לא היה קל מפני שמסורת בצלאל וזרמי האומנות המקומית היו זרים לה ומעולם לא ניסתה להשתלב בהם. בחזרתם של הזוג ארצה, קיבל על עצמו הד"ר טיכו לנהל את מחלקת עיניים בבית החולים הדסה וזמן מה לאחר מכן, הקים את הקליניקה שלו סמוך לבית מנדלבאום.   

יצירות מוקדמות:

גגות בירושלים

רישומיה המוקדמים של אנה טיכו החלו בשנות ה-30 לחייה. התחלה מאוחרת יחסית בשל ניתוקה של הנערה בת ה-18 מסביבתה הטבעית.  רק לאחר  שובה לירושלים אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, כבר הייתה אנה טיכו אומנית בוגרת העומדת ברשות עצמה. (שנים של ניסיון ושל צבירת רשמים נתנו את אותותיהם). 

רישומיה הראשונים בירושלים מראים את הסמטאות הצרות ואת בתיה הקטנים והמרובעים של העיר העתיקה על גגותיה השטוחים או דמוי הכיפה, רישומים אשר מבוצעים בדיוק מרבי. היו אלה רישומי עיפרון נטורליסטים, אקדמיים ופרטניים של סמטאות ובתים בירושלים, המתעכבים על פרטים אקזוטיים (דקל, צמחיה שרבית, מדרגות, הר הבית, סמטה צרה..), והעבירו ברגישות את אווירת המקומות.

 יש מעט העזה ביצירותיה המוקדמות , בדרך קונבנציונאלית היא מנסה להיות נאמנה למציאות. רישומים אלה מעבירים את האווירה המיוחדת של העיר, את תחושת הבדידות על אף הרחובות הבנויים בצפיפות. 

כבר בשנים מוקדמות אלה, נתגבשה אצל אנה טיכו טכניקת עבודה בסיסית אשר נותרה עמה כל ימי חיה. אנה טיכו אינה מרשה לעצמה להתעלם מדברים או לשנות עובדות. היא נשמרת מאוד להניח כל אבן במקומה, לציין חלונות. התהליך האיטי אינו מפריע לה והמושא שלה הוא להגיע אל לבה של העיר. שנים רבות נותר העיפרון המדיום המועדף שלה אלא שתמיד שמחה להתנסות והשתמשה גם בגיר חום ואדום, בפחם ולעיתים דחופות גם בצבעי מים.

אנה החלה להסתובב ברחובותיה של העיר העתיקה עד אשר מצאה את המראה שברצונה לרשום, בנוסף נהגה לשוטט לבדה בהרי יהודה ואף בעיר יריחו, שם חכרה לה בית קטן.                                                                                          

בשנים שבין שתי מלחמות העולם, העיפרון היה עדיין המדיום העיקרי של אנה. ב-1933 הייתה ממייסדי בצלאל החדש והפעילות האומנותית באותם ימים הייתה מרוכזת סביב ביה"ס ברשותו של הפרופסור  בוריס שץ. אך למרות זאת,אנה טיכו לא הייתה מעורבת אומנותית בפעולתו.

האומנות שנוצרה על ידי המורים והתלמידים של "בצלאל" הייתה זרה לטעמה הווינאי ולעינה המנוסה. טיכו לא העריכה את ניסיונותיהם ליצור סגנון חדש, מקומי, מעין תערובת מרכיבים של המזרח והמערב. 

הרצון ללמוד ולהתקדם דחף אותה לחפש מורה, אלה שעד מהרה נוכחה לדעת שהמורים האירופאים, אין לאל ידם לתת מענה לשאלותיה הבוערות ושעליה למצוא את דרכה בכוחות עצמה. מעולם לא הייתה חלק של תנועה ולא נטלה חלק בפעילויות של קבוצת אומנים, אף על פי שעשתה את רוב ימיה בירושלים, הרי ששורשיה היו ונותרו באירופה. 

אנה טיכו חשה מוקדם מאוד שהרישום הוא המדיום האמיתי שלה, ובכל זאת ניסתה ידה כפעם בפעם בציורי שמן, תקופה מסוימת גילתה עניין בחריטה- האמן החרט הרמן שטרוך לימד אותה את הטכניקות הבסיסיות. מדי שבוע נסעה לחיפה, וחלק מהדפסיה המוקדמים נוצר בסטודיו החיפאי של שטורק ובמחיצתו. 

בשנת 1924 רכש ד"ר טיכו את הבית העתיק והיפה, הקומה התחתונה שימשה כבית חולים הפרטי של הד"ר טיכו ואילו העליונה הייתה משכנה של אנה טיכו.

אגף קטן נוסף לבית, הסטודיו של אנה טיכו.  הבית של משפחת טיכו נהפך חיש מהר למרכז ולמקום מפגש לחברה הקוסמופוליטית של ירושלים ומשך אליו את המבקרים מחוץ לארץ.  

בתחילת שנות ה-50 שקמה משפחת טיכו בית ישן במוצא- כפר בסביבות ירושלים בין הרי יהודה, כאן הייתה אנה טיכו קרובה ביותר אל הנושא העיקרי של יצירותיה ההרים החשופים, הצמחייה והעצים הפזורים עליהם ובואדיות שבתחתיתם.

"במשך שנים רבות התבוננתי בטבע ורשמתי בנאמנות כל הזמן, ניסיתי לחדור למעמקי הטבע כדי לתאר אותו בקומפוזיציות שונות, בדרך כלל ברישומי עיפרון או גיר, השתדלתי לבנות קומפוזיציות מלוכדות קשורות קשר אינטימי לטבע, הממדים היו על הרוב קטנים, הרישומים מעובדים היטב ומאורגנים בהדגשה כדי להשיג אחדות".

ככל שעלה בידה, הייתה אנה יוצאת למוצא לעבוד שם בבדידות, מוצא הפכה למקור השראה ויותר מ-אלפיים רישומים וציורים שנשארו בסטודיו לאחר מותה, נושאים את השם מוצא. (אנה טיכו לא אהבה לתת תאריכים לרישומיה, להוציא מקרים נדירים. כדי לסדרם בסדר כרונולוגי, יש להסתמך בעיקר על נתונים סגנוניים). 

סלעים במוצא

רישומי דמויות:

ציוריה של אנה טיכו לא היו מוגבלים אך ורק לתחום הנופים, בתקופות מסוימות, בעיקר בין 1950-1930 הופיע המרכיב האנושי, אלה שהיא לעולם לא ערבבה בין שני הנושאים.

נוף ביהודה

בנוסף על העיפרון והפחם, ניסתה עט ודיו, צבעי מים ואף משיכות מכחול. אנה שהייתה מעריצה נלהבת של יופי, הייתה בוחרת את המודלים שלה בעיקר מבין הזקנים והמכוערים, הדמות האקספרסיבית של גבר או אישה שהחיים חרשו על גבם,קסמו לה, היא הייתה בוחרת את המודלים באורח מקרי, מוליכה אותם הביתה ומאכילה אותם לפני שהתיישבו לפנייה וסיפרו לה את סיפור חייהם.

הדגשת הבעות הפנים החזקות ותנוחות הידיים המעוותות הן עדות לעניין שהיה לאנה טיכו בפסיכולוגיה וב-פסיכואנליזה ולהשפעת הסגנון האקספרסיוניסטי בדיוקנאות שציירו קלימט ושילה. 

צד אחר של רישומי דמות מיוצג ע"י עבודותיה בתחום העירום. היא עסקה בכך בכל תקופות חיה, לא כמטרה לעצמה, היא ראתה באותם רישומים מהירים אמצעי יעיל להשגת זריזות.

אישה מזרחית

בשנות ה-50 התרכזה בנושא העיקרי של יצירותיה- הרי יהודה החשופים, צמחייתם והואדיות סביבם.ב-1978 הצביע יגאל צלמונה (אוצר אומנות ישראלית) במאמר בעקבות תערוכתה, על סמלים נקביים של סדקים,פתחים ונקבים בתיאורי הנוף שלה, או לטיפול המיוחד שלה בעצים (הנחשבים סמלי זכרות).

עץ זית עתיק

באמצע שנות ה-50 כאשר חלה בעלה ד"ר טיכו, הפסיקה לצאת לטבע. את מקום התיאור הדקדקני של מראה העין ושל הרישומים המעובדים היטב, תפס רישום חופשי יותר, יריעות נוף רחבות על גבי ניירות גדולים יותר, לעיתיים נטלה קטעי נוף ופרטים בטבע, כסלעים וחריצים באבן, בודדה אותם מהקשרם המרחבי, הגדילה אותם בדמיונה ורשמה בהשראתם רישומים מופשטים כמעט לחלוטין.

"לאט לאט ניסיתי לפנות עורף לטבע הנראה ולמצוא מקורות השראה גם בנפשי שלי.." 

ניתוק התלות הישירה בהתבוננות בנוף הוביל לכיוונים של הפשטה, רישום חופשי לעיתיים פנטסטי והגדלת פרטי נוף לרישומים מופשטים כמעט לחלוטין. עד לאותה נקודה, חיפשה אנה טיכו את נושאיה בטבע.   המראה שלפניה היה מקיף אותה, ועתה היא מצאה שהעבודה בחוץ מעייפת והיא נסוגה אל הסטודיו.

נופים שנבנו מהמוני פרטים, ייבנו עתה מהכלל אל הפרט. התלות הריאליסטית בנוף תלך ותפחת, עד כי "הטבע משקף נאמנה את דמות דיוקנו של האומן". 

בעזרת פחם, המדיום החדש המועדף על האחרים, היא יצרה נופים רבי עוצמה, לא פחות אמיתיים בשל היותם מופקים מן הדמיון.  הניירות שנהגה להשתמש בהם היו קטנים מדי למראות רחבי הידיים והחלו לגדול שלב אחר שלב. 

לקראת שנות ה-60, הצורך בהרפיה הביא עמו סדרת אקוורלים של פרחים בצבעי מים. אף על פי שמאז שנות ה-30 השתמשה בצבע לעיתים נדירות והצבע מצא את ביטויו בנופים רעננים ומלאי תנועה, היה זה השחור לבן שבו מצאה סיפוק מלא בכוח הביטוי. 

עד מותו של בעלה, עבדה לצידו כאסיסטנטית בחדר הניתוח, לאחר מותו התמסרה ליצירה, ועבודותיה המאוחרות מהוות שיא נוסף ביצירתה, בוגרת ואישית, הפותחת פתח לרגישות ואנושיות בתיאורי הנוף המופנם לעומת הקפדנות האקדמית של השנים המוקדמות. 

1960 שנת  מותו של הד"ר טיכו לאחר מחלה ממושכת, הביא לידי שינויים בחייה של אנה טיכו. בגיל 66 יכלה להביט לאחור לעבר חיים פעילים ומלאי הצלחה, אך למעשה עבורה הייתה זו רק התחלה חדשה, אנה טיכו יצאה מהסטודיו וביקרה במקומות חדשים לה- עכו, הנגב,ערד וים המלח. היא רשמה מנופיהם, ניסתה את ידיה בחומרים שונים- כמו עט לבד ומכחול ונייר על סוגיו וגווניו.

הרי יהודה

במקביל המשיכה לרשום נופים של הרי ירושלים בפחם. למרות שהיו אלה שנים של נסיעות הקשורות בתערוכותיה, נהגה אנה לרשום בפריס את היובש של הרי יהודה. 

רישומי פרחים: 

בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 שבה לצייר פרחים בצבעי מים, בתקופות הקודמות שרשמה פרחים וקוצים, השתמשה בעט שחור ורישומיה אלה הזכירו לא מעט את רישומי הדמויות חרושות הקמטים, ואילו הפרחים הצבעוניים שציירה בשנים שבין 1967עד 1973 ניחנים ברעננות רבה, בתנועה חופשית של המכחול על פני הנייר ומשרים על הצופה אווירה אופטימית. הסיבה לכך היא הלך רוח כללי של אופטימיות שהציף את ישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

אנה טיכו הכניסה צבע גם לתוך נופי יהודה החשופים והעצובים. ירושלים והרי יהודה תמיד נקלטו על ידה בגווני שחור לבן, בהיותה בעיקר אמן הרישום, הרי שהשחור-לבן על מרחבי גווניו, נראה בעיניה תמיד כהולם ביותר לתת ביטוי למראות הרחבים ומלאי האצילות.

התקופה המאוחרת: 

לקראת שנתה ה-80 אנה טיכו הוסיפה לחפש זוויות אחרות וטכניקות חדשות עד לגיל מופלג. בת שבעיים ויותר התחילה לנצל את האפשרויות הגלומות הציור פסטלי, נקודות של עפרונות פסטל רכים, בחום אדמה ובירוק זית, החלו להופיע על פני נופיה המוכרים- נופי הפחם.

אומנם ההתחלה הייתה צנועה, לא יותר מאשר מגע של צבע – יותר סמלית מאשר ממשית. בהדרגה התרחבה קשת הצבעים עד שהכילה רמז של כחול שמיים או צהוב של שדה קמה.  מעולם לא הרחיקה אל מעבר לשימוש בצבעים האופייניים, אך היכרותה הגוברת והולכת עם המדיום הזה הולידה גוונים חזקים יותר וקומפוזיציות נועזות יותר.

בשנים האחרונות התחילה אנה טיכו לרשום ביתר ספונטאניות מתמיד, כשהיא משתמשת בניירות צהבהבים ומוסיפה לעיפרון ולפחם נגיעות של פסטל. בשנותיה האחרונות לא יכלה עוד לצאת אל הנופים והסתגרה בסטודיו, שם רשמה נופים מרהיבים שמקורם בפירוש האישי ובתגובה הרגשית שלה לנופים שבחוץ.

כשהיא חולה ובודדה, שימשו לה אותם פנקסי רישום זעירים, לא גדולים מגלויות דואר, מקלט אחרון ומכובד, וכשהם בידיה והיא רושמת בהם, עברו עליה השעות המאושרות האחרונות של חייה. אף שאנה טיכו היא אסכולת יחיד בציור הישראלי ואף לא העמידה תלמידים, היא תישאר בזיכרון התרבותי של אומנות הרישום הישראלי כבעלת סגנון ייחודי שבאמצעותו הצליחה למסור את מבוקשה:

 "אופי הנצח שבה בולט בעירנו ירושלים, משהו מן המסתורין של עירנו, מסתורין של עולם אחר"

מספיק הרקע הגרמני (האוסטרי) כדי לקשרה עם המיקרו קוסמוס הגרמני של ירושלים משנות העשרים. על פי רצונה של אנה טיכו, יישארו בירושלים כל היצירות הגדולות שנותרו בראשותה ויוחזקו במוזיאון ישראל. חלקן יוצגו דרך קבע בבית טיכו, שנועד על ידי אנה טיכו לשמש כמרכז רוחני לאנשי ירושלים.

נוף בחורף

• תמונה (הרי יהודה) באדיבות גלריות אנגל - Engel Galleries

• בית אנה טיכו - תערוכות