למי צלצלו הפעמונים / ארנסט המינגווי

אני חושב שהאישה הראשונה שהתאהבתי בה בחשכת אולם בקולנוע הייתה ספרדייה בלונדית עם שיער קצוץ ועיניים כחולות. בסרט קראו לה מריה, בחיים אינגריד ברגמן. הייתי בן חמש –שש. בסצנה האחרונה בה אהובה האמריקאי רוברט יוצא לפעולה ממנה ידוע מראש שלא יחזור היא קוראת אחריו רוברטו רוברטו ועיניה דומעות, ועיני נשטפו דמעות גם. מאז התקבע טעמי לזמן ממושך על דרמות רומנטיות דביקות. אינני יודע אם זה היה סרט טוב. לא ראיתי אותו עשרות שנים. כמובן שהרקע האמיתי לא היה ידוע לי. לא מלחמת האזרחים בספרד ולא ארנסט המינגווי. בעיני זה היה סרט פעולה רומנטי סוחף, ולא שהבנתי את ההגדרה הזאת. ראיתי את הסרט שלוש או ארבע פעמים. את קזבלנקה ראיתי מאוחר יותר.

שנים אחר כך הקרינו את הסרט בבית הספר שלי. להפתעתי נוספה לו סצנה שלא נכללה בעותק שהוקרן בבתי הקולנוע. סצנה מצולמת בשחור לבן שעניינה היה הוצאה להורג של ראשי כפר ספרדי. אינני יודע בשם מה החליטה הצנזורה לחתוך את הסצנה. ייתכן שמבחינה פוליטית. היו נוהגים לעשות כך פעם, למעשה עד תקופה די מאוחרת. אפילו בסרטו של פליני "החיים המתוקים" מחקו לא רק סצנה אלא קטע ארוך של ממש בו מתגלה מריה הקדושה לנערות בכפר קטן. רשמית טענו שהסרט ארוך מדי גם כך, אך האמת שמנעו אז מהקהל מפגש עם תכנים נוצריים גלויים מדי.

ברבות השנים נזדמן לי לראות בלונדון ראיון טלוויזיוני עם אינגריד ברגמן שבאה לשחק שם על הבמה. המראיין שאל אותה איך פתרו את בעיית הבדלי הגובה בינה ובין הגברים. היא הייתה אישה גבוהה מאוד. והיא אמרה שלא עשו שום דבר וסיפרה סיפור איך הלכה לפגוש את יול ברינר לפני צילומי הסרט "אנסטסיה" בו שיחקו שניהם. יול ברינר היה נמוך במיוחד והיא גבוהה במיוחד. וכששאלה אותו בעדינות מה נעשה בעניין הגובה שלנו הוא אמר לה, לא נעשה כלום, שהעולם ידע סוף סוף שאת אישה ג'ירפה. לרגע נדהמה ואז פרצו שניהם בצחוק. היא אמרה: מאז, אני לא מסכימה יותר להתכופף מול גברים עם רגשי נחיתות.

בנעורי לא ידעתי מי זו קטינה פאקסינו ששיחקה את הספרדייה הזקנה. פאקסינו שחקנית צוענייה שנולדה ברומניה הגיעה ליוון והפכה להיות שם אם התיאטרון היווני. שחקנית טרגיקונית ענקית, לפי תקליט שהיה לי פעם (ויניל) ונעלם מזה עידנים. בקולנוע עשתה רק עוד תפקיד מופלא אחד בסרטו של לוקינו ויסקונטי "רוקו ואחיו" בו שיחקה את האם שהיא חוט השדרה המחזיק את חמשת ילדי במשפחה.

מהעותקים של המחלקה לקולנוע שנדדו בין הקיבוצים ובתי הספר לא הורידו את הקטעים וכך אלו ראו סרטים בשלמותם. כמובן שקראתי את הספר בנעורי, אך כעת הוצאת ידיעות אחרונות עושה מבצע יפה ומחזירה למדפים כמה מספריו האלמותיים של ארנסט המינגווי בתרגום חדש.

הספר מתחיל עם רוברט ג'ורדן. מתנדב אמריקאי שנשלח למשימת פיצוץ גשר. וכבר מתחילת הספר, בשיחה הראשונה המינגווי נותן בעקיפין הסבר לכישלון כוחות הרפובליקה בשיחה בין רוברט לגנרל גולץ.

"צריך לפוצץ את הגשר בשעה מסוימת, לפי השעה שנקבעה להתקפה, כך צריך לעשות את זה…. אבל זה לא יקרה. כמה התקפות ראית שאתה שואל אותי למה? מי יערוב לי שהפקודות שלי לא ישונו? מי יערוב לי שההתקפה לא תבוטל? מי יערוב לי שההתקפה לא תידחה? מי יערוב לי שהיא תתחיל בתוך שש שעות מהרגע שהייתה צריכה להתחיל? האם הייתה פעם התקפה שהתנהלה כמו שצריך?"

רוברט ג'ורדן ומריה

פיסת המידע החשוב הבאה שנקבל היא שהגנרל שרוברט מדבר אתו הוא גנרל סובייטי. החלק הפוליטי של המלחמה הזו הפך להיות חלק חשוב ממה שקרה שם. מחוסר יכולת התיאום בין המתנדבים השונים. מה חיבר בחור אמריקאי "רפובליקני" ל"מתנדבים" רוסיים קומוניסטים. איך התחברו בכלל המתנדבים מכל רחבי היבשת שבאו לעזור לרפובליקנים, אך לא היה הזמן להכין מהם צבא של ממש. לא לחינם נוצרה האמירה "לרפובליקנים היו את השירים היפים ולפשיסטים את הנשק ויכולת הלחימה" גם בתוך המחנה הספרדי המקומי לא הייתה אחידות בין הרפובליקנים לקומוניסטים והאנרכיסטים שבלחץ הרגע עבדו במשותף.

רוברט מגיע למחנה פרטיזנים בהרים שהוא מגייס לעזור לו בפיצוץ הגשר. וכדרכם של גברים במלחמה הם מדברים על מה שקורה. הם אינם אינטלקטואלים, הם מדברים בשפה הפשוטה שלהם על תחושת הרצח וההרג. ההבדל בין להרוג חיה לאדם ואלוהים, באיזה צד נמצא אלוהים. גברים במלחמה. שם במחנה הוא גם פוגש את מריה קצוצת השיער והבלונדינית. כן, היא בהירה בספר, והיא מתגרה ונשמעת כמו כרמן הררית. אך לא מזמן הייתה אחרת. הפשיסטים גזזו את שערה, אנסו אותה, והיא הייתה חיה מפוחדת כשפילאר מצאה אותה. הם נדלקים אחת על השני ממבט ראשון.

ישנם הגברים, וישנה פילאר, אשתו של ראש הקבוצה, שהיא המנהיגה בפועל. בעלה הלך ונשחק ואיבד את יעילותו ואת האש שבערה בו. אנסלמו, אחד המלווים אומר לרוברטו

"אפילו בישוף לא הייתי הורג. לא הייתי הורג בעלי נכסים, איזה שיהיו. הייתי מכריח אותם לעבוד יום יום כמו שעבדנו בשדות וכמו שאנחנו עובדים עכשיו בהרים בכריתת עצים, במשך כל השנים שנותרו להם לחיות. כדי שידעו למה נולד אדם. שיישנו איפה שאנחנו ישנים. שיאכלו איך שאנחנו אוכלים. אבל יותר מכל דבר אחר הם צריכים לעבוד. כך הם ילמדו"

מחשבות קטנות של אנשים פשוטים ו-ארנסט המינגווי לא מנסה להעלות את רמת השיחה והשפה. תיאור נוסף הוא מערכת היחסים בתוך קבוצת הגרילה ההררית הרפובליקנית. כבר מן ההתחלה כולם מצפים מהאינגלז (למרות שהוא אמריקאי) לרצוח את פאבלו מנהיגם שמגלה סימני עייפות.

את המנהיגות תופסת פילאר, אשתו של פאבלו, והיא זאת הדוחפת את רוברט ומריה האחד לזרועות השנייה, וכל הגברים האחרים מקבלים את מרותה.

בפרק ארוך מתארת פילאר לפרטי פרטים הוצאה להורג של הנהגה פשיסטית בעיר קטנה. בשפתה הציורית היא מתארת את התלהטות ההמון ומה שהתחיל כפעולה שאותה יכלו להצדיק הופך לאיטו יחד עם כמויות היין האין סופיות ששותים הרפובליקנים, עם חום השמש ומול הפחד של הפשיסטים לאירוע אכזריות שטוף דמים. ארנסט המינגווי, מפיה של פילאר אינו מצדיק את הרצח האכזרי גם אם עשו אותו אנשי הצד "הטוב". בדרכו, הוא מתאר את התלהטות היצרים שהמון נסער גורם ומשפיע אחד על השני עד לאבדן צלם אנוש אכזרי.

והזוועה גדולה יותר מכיוון שזו מלחמת אחים. אנשים הורגים את אלו שהכירו, שכן הורג שכן. זה איננו אויב אנונימי אלא רציחות שבזמנים אחרים היו הופכות פליליות.

רוברט הוא מרצה זוטר לספרות ספרדית באיזו אוניברסיטה קטנה באמריקה. הוא מנסה לעשות חשבון נפש, להבין איך הגיע להיות מפוצץ גשרים. איך הגיע להיות "אדום", מה המשמעות של כל זה. האם צודקים הקומוניסטים המטיפים להתנזרות מנשים. התנזרות היא אויב הכפירה. לא לחינם ירדו הקומוניסטים על הבוהמיינים, הוא חושב. אם אתה עסוק בניאוף אתה מכיר באפשרות לעבור צד. זה היה חטאו של מאיאקובסקי. הבוהמייניות, אבל אחר כך הפך קדוש. ותהליך החשיבה קשה לו. קשה לרוברט להקיף את כל התהליך. ההתאהבות שלו מבלבלת אותו. לגלות שכבר אין לו דעות פוליטיות, מבלבל אותו. מה שנשאר לו זה לכתוב ספר טוב על הזמן הזה בספרד.

יותר ויותר, ככל שהקריאה מתקדמת מסתבר שזה איננו ספר על פיצוץ גשר, על רומנטיקה או חיים בהרים של קבוצת פרטיזנים. הספר הוא על אנשים, בעיקר גברים שעולמם השתנה בבת אחת והם הוצרכו לעמוד בפני בחירות קשות ועשייה שלא היו מורגלים אליה. מלחמה, הרג. שינויים עמוקים בחשיבה ובהתנהגות. ישנם הגברים וישנה פילאר. מריה היא ילדה בת תשע עשרה והיא קודקוד רומנטי אך פילאר היא אישה מבוגרת, שראתה חיים. לקחה את המנהיגות על הקבוצה מבעלה שנשחק. אישה שהיא כל מה שהדמיון מייצר כששומעים על אישה ספרדייה. רעשנית כמו מחול פלמנקו. ארצית, חכמה, שהגסויות שתגיד באות ממקום נסתר של טוב ואהבה. אישה שאוהבים לאהוב וזוכרים הרבה אחרי שגומרים לקרוא את הספר.

במדריד, לפני שנסע להרים, הסתובב רוברטו במפקדה. כולם דיברו שם רוסית. גם הספרדים שנסעו ללמוד ברוסיה וחזרו למלחמה. המטה והגנרלים התמקמו במלון הכי טוב ופינקו את עצמם במותרות. הם היו גנרלים רוסים ובבית לא היה להם פינוק כזה. רוברט לומד שם את הפוליטיקה של הפוליטיקה.

רוברט שבתחילת הסיפור הוא גיבור פעולה וגיבור רומנטי הופך להיות דמות מורכבת ומעניינת של אמריקאי צעיר הנסחף אל תוך אידיאולוגיה ואהבת ארץ שאינה שלו. המעקב אחריו והשינוי שהוא עובר הם החלק היותר מעניין שבספר. צריך לזכור שהספר נכתב לפני מלחמת העולם והקומוניזם היה די פופולארי באירופה. ספרד הייתה מקום שבה נערכה החזרה הגנראלית, במודע או לא, לקראת המלחמה הגדולה. מלבד האמריקאים שלא היו שם בפועל, כל המשתתפים האחרים נכחו בשטח המלחמה.

אינני יודע אם נכתב עוד ספר על דוקטרינות מרקסיסטיות קומוניסטיות ברמה כזאת של שיחה בין ידידים כמו הספר הזה. השיחות שרוברט מנהל עם ידידיו "האדומים" המלמדים אותו פרק פוליטי, ו-ארנסט המינגווי משתדל שלא לנקוט עמדה ולהעביר דברים כפשוטם, הם יפים ומרתקים ויותר מכך בגלל שאנו יודעים מה שאולי לא ממש ידעו אז במערב, לאן הוליכה הדוקטרינה ומה זו שטיפת המוח המכוונת או לא. ולמרות שהמהפכה היא בספרד והמלחמה היא נגד הפשיסטים, הדי המלחמה בין הטרוצקיסטים ללניניסטים מגיעה ומבעבעת גם שם. ו-ארנסט המינגווי מסכם את ענינו של רוברט:

"הוא יכתוב ספר כשהוא יגמור עם זה. אבל רק על הדברים שהוא באמת מכיר, ועל מה שהוא יודע. אצטרך להיות סופר הרבה יותר טוב ממה שאני כיום כדי שאוכל לכתוב את, חשב לעצמו. מה שהוא למד במלחמה הזאת לא היה כל כך פשוט"

רוברט שבתחילת הסיפור הוא גיבור פעולה וגיבור רומנטי הופך להיות דמות מורכבת ומעניינת של אמריקאי צעיר הנסחף אל תוך אידיאולוגיה ואהבת ארץ שאינה שלו. המעקב אחריו והשינוי שהוא עובר הם החלק היותר מעניין שבספר

וכמובן שלרגע עולה השאלה האם רוברט הוא בן דמותו של המינגווי. הדמות המשקפת של הסופר. אבל האמת שזה ממש לא חשוב לסיפור. בארוחת בוקר הם אוכלים כריך עם בצל, זה לא היה חשוב אם ארנסט המינגווי לא היה מצטט שיחה על בצל ומישהו מהצוענים משוה בצל לורד. זה לא היה שווה ציון אלמלא לא הוסיף המינגווי את המשפט " ורד הוא ורד הוא בצל" ובהמשך "בצל הוא בצל הוא בצל" שזה כמובן משפט מפורסם שאמרה בשנות העשרים גרטרוד שטיין, בסלון שלה בפריז ש-ארנסט המינגווי היה ממבקריו, והיא זו שנתנה לכל הדור ההוא את השם "הדור האבוד" והפך להיות סמל לאמירות שלה.

כשקראתי את הספר לראשונה בנעורי מה שמשך אותי הוא סיפור המתח הנוגע בפיצוץ הגשר וכמובן שהרומן בין רוברטו למריה. בקריאה חוזרת היום אני מגלה כמה הספר הזה עמוק הרבה יותר מסיפור מתח רומנטי.

ארנסט המינגווי בדרכו הפשוטה מתאר את השינויים האיומים שעוברים אנשים במלחמה. גם אם הם שייכים לקבוצה "הנכונה". המינגווי בכישרונו הגדול לא כתב ספר דידקטי נגד מלחמות. הוא מתאר את מה שראו עיניו. את השינוי שעוברים אנשים במעבר מחיי היום יום ללוחמי גרילה "גם כשהם לוחמי "חרות". הוא איננו מנתח בעצמו את דמותו של רוברטו הגיבור הכה נחמד אך השאלה שעולה בעת הקריאה היא מה יש לבחור האמריקאי הזה ולתאוות הפיצוץ שלו. גם כשהיא מוסתרת במניע אידיאולוגי. וצריך לזכור ש-המינגווי היה עיתונאי מלחמה עוד במלחמת העולם הראשונה. הוא ידע לסקר מלחמות. מעניין לראות את ההבדל שחל בכתיבת מלים שהיו אסורות בשנות הארבעים. המינגווי מצטט את השפה ה"אמיתית" של גיבוריו ולכן בכל מקום שבו רצה לכתוב "אני מחרבן ( או משתין או זין) עליך מופיעים בכיתוב סמנים- – – – כי אסור היה לכתוב אז מלים מפורשות כאלה ואם אנחנו צריכים היום הוכחה שלא המלה המפורשת היא הבוטה הרי שהסימן — המוסכם מהווה את הכתיב הברור מעצמו למילה שכאילו נכתבה.

אבל המינגווי הגברי מאוד, הישיר, כשהוא משמש כמעט עדשת מצלמה ומכונת הקלטה, כאילו עשה סרט דוקומנטרי יכול לתאר רגע בו מריה ורוברטו מחזיקים זה בידה של זו ולתאר את התחושה בצורה הכי לירית רומנטית:

"ממפרק ידה הלחוץ אל מפרק ידו הגיע משהו, רענן כמו האור הראשון הנע לקראתך על פני הים שכמעט אינו מעלה קמטוטים בפניו הזגוגיים של הרוגע, משהו קליל כנוצה נוגעת לא נוגעת בשפתיו של אדם, כעלה נופל ארצה בהעדר כל רוח. אבל הוא היה כה מועצם, כה אינטנסיבי וכה דחוף, המכאיב וכה חזק בשל הלחץ העז של אצבעותיהם ופנים כפות ידיהם"

כבר מן ההתחלה הספר נע בין כמה מישורים. אחד מהם הוא תיאור פיצוץ הגשר שלמענו הגיע רוברט להרים. השני הוא החלק הרומנטי. השלישי הוא הווי החיים של הפרטיזנים בהרים ואחרון הפוליטיקה בתוך מלחמת האזרחים. כל החלקים משתלבים במארג אחד היוצרים ספר מרתק מאוד. היום ממרחק זמן ובקריאה חוזרת הוא נוגע ללב מסיבות שונות. הרבה יותר עמוקות מרומן לזמן נתון של יומיים. תיאור החיים בספרד של ימי המהפכה בצורה פשוטה ונגישה כל כך הוא יותר ממרתק. הוא נוגע ומזעזע. תענוג צרוף של קריאה.