אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דת, כפירה וציונות – חיי סמולנסקין


התמונה של קובי דנה

סמולנסקין פרץ

"אהבת הארץ חרותה על לוח לבו בחרט רגשת האהבה הנאמנה – אהבת ארץ מולדת..." ~פרץ סמולנסקין~

חלק ראשון[1]

דת, כפירה וציונות – חיי סמולנסקין

אם נפתח את מאמר העיונים אודות משנתו הציונית של פרץ סמולנסקין במשחק אסוציאציות קצר, ואבקש מהקוראים לציין מיד שם אחד העולה בדמיונם למשמע המושג "מהפכה ציונית", הרי שסביר להניח שרובם יאמרו מיד את השם בנימין זאב הרצל. חלק, אלו הבקיאים קצת יותר בכתבי הציונות, יעלו על שפתותיהם את השם אחד העם, אולי שמות כמו ז'בוטינסקי, בן גוריון, ברל כצנלסון ואף טרומפלדור. והרי שנכון הוא, אלו היו הוגי ומגשימי הציונות מהלכה למעשה. אולם סבור אני כי מרביתם של הקוראים לא העלו על דעתם לציין את שמו של פרץ סמולנסקין, אם כלל מכירים הם את שמו ויודעים מי היה. זאת אני מציין לא מתוך זילות כלפי קוראיי חס ושלום, הרי כותב המזלזל בקוראיו משול בעיני לנבחר ציבור המועל בכספי הציבור שבשמו נבחר לייצגו, ואילו אני טוען זאת מתוך העובדה כי רובנו שכחנו, או שכלל לא הכרנו מלכתחילה, את אנשי הבראשית, את אבות המפעל הציוני בארץ ישראל. וכאן דומני שפטור אני מלהסביר מדוע הכלל "דע את עצמך" הינו כלל חשוב לחיי אדם פרטי ולחיי עם ואומה (כדבר המימרה המפורסמת של יגאל אלון כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל...").

משום מה ישנם שמות ודמויות בהיסטוריה האנושית, שלמרות השפעתם הכבירה על מהלך ההתפתחות ההיסטורית ותרומתם הגדולה, אם בדורם ואם לדורות שבעתיד, נשכחו מלב הציבור. אינני מדבר על השכחה שמדעת של דמויות מסוימות בגין אינטרסים פוליטיים או אחרים, אני מדבר על דמויות משמעותיות שפשוט נשכחו. כן, יש כאלו שלאו דווקא 'הושכחו' אלא פשוט נשכחו. גם בהיסטוריה הציונית ישנן דמויות שנשכחו מלב הציבור, אם כי כשלו אנשי החינוך ואנשי הרוח במשימתם, אם זה מתוך בורות ההמון, אם מתוך חוסר עניין ואם מתוך תעמולה מכוונת המסיתה את הזרם לכיוון הרצוי של בעלי אינטרסים פוליטיים ואחרים. זאת אין אני יודע לומר בבירור, מה שברור לנו הוא כי דמותם של סופרים גדולים בישראל כדוגמת פרץ סמולנסקין, וכן כדוגמת אברהם מאפו שעסקנו בו במאמר הקודם, נשכחו מלבנו וזאת היא תעודת עניות גדולה וכפיות טובה של ציבור שלם כלפי אושיות נשגבות כמו סמולנסקין שאילולא קיומם ועשייתם באותה העת אין אנו יכולים לומר אם היו הדברים מתפתחים כפי שהתפתחו, ועל כן אין אנו יודעים אם חיינו היו כפי שמתגלים לנו רק בדיעבד, אך יש להניח שהיו מתגלים אחרת.

"את פרץ סמולנסקין קוראים עכשיו מעט..." כתב כבר לפני 62 שנה יעקב פיכמן[2], וכך הוא הדבר לגבי סמולנסקין, שהיה על פי רוב הדעות "אבי הלאומיות העברית" בעת החדשה. אם כי ייתכן וחלק יאמרו שזהו תואר מוגזם, אולי לאחר שיקראו את כתביו, לכל הפחות לאחר שיקראו מאמר עיונים זה על שני חלקיו, מקווה אני, יבינו לאשורו את התואר הנכבד שאינו לשווא.

המחשבה הציונית, על כל גווניה, הייתה פילוסופיית חיים, לא רק תיאוריה כי אם מחשבה מעמיקה שנולדה מתוך מציאות החיים, שבחנה את ההוויה היהודית באזמל חד של הוגים, סופרים ומשוררים, שנולדה מתוך הווייתם של יהודים בתקופות שונות בעת החדשה, על שלל התפתחויותיה ההיסטוריות (תהליכי חילון, המודרניזציה ותפישות אזרחיות ואידיאולוגיות שונות), ואשר באה להציג מגוון אפשרויות של מענה לליקויים ולאתגרים שמולם ניצבו יהודים, יחידים כעם.

חלק גדול של הוגי וסופרי הציונות לדורותיה חיו את משנתם הציונית, היא הייתה חלק מעשייתם וחייהם, וגם סמולנסקין היה כזה, כפי שכתב י.ח. ברנר, "סמולנסקין חי כולו בעבדותו בעד עמו; את כל נפשו שפך בתוכחתו לרבים. הוא השפיע בכוח אהבתו החזקה אל אידיאליו. הוא היה עקבי עד לקיצוניות."[3] לכן, על מנת שנוכל להבין את הגותו הציונית של סמולנסקין, עלינו להכיר את הביוגרפיה האישית שלו, את התקופה בה חי והמקומות שבהם עבר, את דרך מהלך חייו שהובילה אותו להתוות את המחשבה הציונית המקורית שנולדה מתוך מציאות חייו כיהודי בן דור המחצית השנייה של המאה ה-19.

מהלך חייו: קווים ביוגרפים לדמותו

מתלמיד ישיבה למשכיל אירופאי

פרץ בן משה סמולנסקין נולד בשושן פורים בשנת ת"ר (1840) בעיירה קטנה שבפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה. ילדותו עוברת עליו בתקופת ניקולאי הראשון. בהיותו בגיל עשר נפטר אביו משה ואמו נותרה לבדה כשהיא נאצלת לפרנס ולחנך ששה ילדים קטנים בעבודה קשה ושכר זעום. כבר מגיל קטן מאוד דאג אביו כי ילמד תנ"ך ודקדוק עברי, ובגיל 11 הוא עובר מלימודים ב'חדר' ללימודים בישיבת שקלוב. שם עתיד להתרחש המהפך הראשון בחייו של סמולנסקין.

בישיבת שקלוב הוא מתחיל להתעניין בספרות ההשכלה, וגם לומד לקרוא רוסית. עוד בשבתו על ספסל הישיבה התחיל, בהשפעת אחיו הגדול יהודה לייב, לקרוא את משוררי וסופרי התקופה ההיא, יהודה לייב גורדון[4] (יל"ג) ואברהם מאפו[5], אנשי רוח עבריים שהיוו עבורו השראה כל חייו.[6] הם אשר זרעו בקרב הנער את "זרע הפורענות". כשנתגלה על ידי מוריו כי הוא קורא את ספרות ההשכלה, שנחשבה בעולם החרדי כמוקצית ואפיקורוסית, נאלץ לעזוב את הישיבה. כך הוא מתגלגל ומגיע יום אחד לעיר לובביץ[7], ומתקרב לעולמה של תנועת החסידות.[8]

אולם לא עובר זמן רב, והוא מוצא תהום פעורה בינו לבין החסידים שסביבו, והוא נאלץ שוב לעזוב. בשנת 1862 הוא עובר את המהפך השני בחייו כאשר הוא מגיע לראשונה לעיר אודסה. בעיר הזו, עיר אירופאית קלאסית הניחנת בקוסמופוליטיות וחירות, הוא נתקל לראשונה ביהודים משכילים וחופשיים, כאן בעיר החופשית הזו הוא זוכה לטעום טעמה של חירות אמיתית.

בשנת 1819 הפכה אודסה לעיר נמל חופשית, כעיר סחר חיו בה אוכלוסיות מגוונות של רוסים, אוקראינים, יהודים, יוונים וסוחרים שייצגו לאומים אירופיים רבים. האופי הקוסמופוליטי שלה תועד במכתביו של המשורר הרוסי הגדול פושקין, בהם הוא מספר כי אודסה היא עיר שבה "אפשר להריח את אירופה. מדברים צרפתית ויש עיתונים ומגזינים אירופאים לקריאה." גם זאב ז'בוטינסקי, יליד אודסה בשנת 1880, כתב בספרו האוטוביוגרפי על שנות ילדותו באודסה בשנות השמונים של המאה ה-19, "השלישי מהגורמים שחותמם חרות על ילדותי היא אודיסה. הוא כותב וממשיך כי "לא ראיתי עיר קלת-מזג כמוה... את מיטב ימי נעורי בליתי ברומא, גם בוינה גרתי בהיותי צעיר, ויכלתי להשוות את ה"אקלים" הרוחני בקנה-מדה שוה:  אין כאודיסה – כלומר אודיסה של הדור ההוא – לרוך-העליזות ולשכרון הקליל המרחפים באויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראַגיקה מוסרית... מאין ומאפס נוצרה העיר כמאה שנים לפני יום הולדתי, בתריסר לשונות פטפטו תושביה ואף אחת מהן לא ידעו על בוריה."[9]

אם כך, כאן באודסה החופשית והמודרנית חיים חדשים מתגלים לפני סמולנסקין, חיים של חוסר מחויבות. הוא נהנה מחיי חופש, מתפרנס מהוראה עברית ברווחה יחסית ומוצא די זמן ללמוד מדעים ושפות נוספות כמו גרמנית וצרפתית, קורא את כתביהם של שילר, גטה ולסינג ואף את שקספיר. כאן בעיר הזו נעשה סמולנסקין לאיש ההשכלה, כאן הוא נעשה סופר ופובליציסט. הוא מפרסם ב'המליץ'[10] של צדרבוים את מאמרו הראשון העוסק בביקורת ספרות. באודסה הוא גם כותב את הרומן הראשון שלו 'שמחת חנף' ומתחיל בכתיבת הרומן הגדול שלו 'התועה בדרכי החיים'.

באודסה אפוא עוברים עליו ימים טובים, הוא מרגיש עצמו איש ההשכלה והחירות. אך גם בעיר החופשית הזו לא עוברים ימים רבים והוא חש נימה מסוימת של ריחוק, של זרות, של חוסר שלמות וניכור, משהו בכל זאת חסר. הוא נתקל בפער בין שני עולמות קיצוניים שהספיק לחוות בחייו הצעירים. מצד אחד נזכר בשקלוב, וראה בדמיונו קנאות דתית, צניעות ופרישות, אהבה עזה לתורה ולחכמה, ועם זאת גם דלות ובערות, ניוון ונחשלות. ואילו מצד שני, כעת הוא יושב באודסה החופשית, ומה הוא רואה? פריקת עול הדת, העדר אידיאלים ועניינים רוחניים, גסות רוח ובורות במקצועות היהדות, ובמקביל השכלה שטחית, חופש ועשירות, יופו וגינונים חיצוניים גרידא.[11] מצד אחד אדיקות וקנאות דתית, מצד שני הפקרות וחוסר אידיאליזם. במקום חרדים מנותקים מהמציאות וקנאים לתורה, הוא נתקל במשכילים חופשיים מנותקים מכל הוויה אידיאלית מקורית. בין קנאות לבין ניהיליזם, סמולנסקין חש אי נוחות, עד מהרה הוא חש – מקיצוניות אחת לשנייה, זו נבלה וזו טרפה. אז מבליחה בדמיונו המחשבה – חייבים דרך אחרת. דרך שתיצור שילוב בין היהדות העתיקה לבין הקדמה האנושית בעת החדשה. כפי שכתב פיכמן, "לעמוד בין שתי המחנות – לגלות למשכילים את המאור שביהדות, ולעורר את האדוקים מן הקיפאון של חיים ודעות שעבר זמנם."[12]

כאמור, תוך כדי שהותו באודסה, הוא מפרסם מאמרים ראשונים, ואת הרומן הראשון שלו 'שמחת חנף' ובו את המסר שמצביע על הכיוון אליו חותר סמולנסקין ואשר לו יקדיש את חייו – ההשכלה הינה מכשיר עבור אהבת ישראל ואינה תכלית ההוויה כולה, כפי שעשו המשכילים שנתקל בהם ברוסיה ועתיד להיתקל עוד במערב אירופה.

עת לטעת ציונות – תקופת 'השחר' של סמולנסקין

לאחר שהוא מתגורר חמש שנים באודסה, ומתחיל לבסס עצמו כמשכיל וסופר, הוא שוב נאלץ לנדוד ובשנת 1867 הוא עוזב את רוסיה, ככל הנראה בגלל בעיות רפואיות של אחיו שאותו ליווה. הוא מחליט להתגורר בווינה. אולם, אם חשב סמולנסקין שימצא כאן נחת, הרי שכאן טלטלה נוספת מכה בתודעתו של סמולנסקין. הכרת הדלדול של ההשכלה שפגעה בו קשה ברוסיה גברה בו באופן משמעותי כאשר הוא נתקל ביהדות מערב אירופה המתבוללת ואת מנהיגיה ורבניה.[13] הוא עד להשלכות תנועת ההשכלה של יהודי המערב, אותם "גרמנים בני דת משה". כאן הוא גם עד, לשיטתו, לאחד האיומים הגדולים ביותר על קיומו הלאומי של עם ישראל. לכן הוא שוב עוזב, הפעם את ווינה וגר זמן מה בפראג.

סמולנסקין מרגיש מבולבל. מצד אחד, ראה הוא בעיר הולדתו אדיקות דתית מנותקת מהמציאות, לאחר מכן כשעזב לאודסה נתקל בניהיליזם גמור של משכילי מזרח אירופה, ואילו כשהוא מגיע למערב אירופה הוא נתקל בתופעה נוספת שלדידו מהווה עוד עיוות של המציאות הגלותית. כאן הוא נתקל ביהודי גרמניה, צרפת ואנגליה, אותם יהודים שקיבלו שווי זכויות אזרחי, ואלו מסתבר כה הוקסמו מהחופש שניחת עליהם עד כי הפסיקו לראות בעצמם כבני עם אחד אלא אך ורק כקבוצה דתית. תהליך זה הוביל את יהודי המערב לעבר התבוללות וטמיאה בעמים שבקרבם ישבו, ואלו שנטשו את החיים הדתיים עד מהרה לא נותרה בהם טיפה של שייכות ליהדות.

סמולנסקין עובר בעצם התפתחותו האישית ורעיונותיו את תהליכי השינוי שעברה שכבת המשכילים בני הדור הראשון ברוסיה.[14] במחצית השנייה של המאה ה19, משכילים יהודים מתחילים לחוש אכזבה מרעיונות ההשכלה. הדור הצעיר שהתחנך ברוח רעיונות ההשכלה רואה כי "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך"[15] היא סיסמא אולי נאה אך לא יישומית. חלקם הגדול מגיעים למצב של התבוללות וטמיעה ומתנתקים מעמם. משכילים כדוגמת משה הס, מהסוציאליסטים הבולטים בגרמניה באותה עת, רואים צורך דחוף בפעולה והוא מפרסם בשנת 1862 את ספרו 'רומי וירושלים' שרעיונו העיקרי – תחיה לאומית מדינית של היהודים בארץ ישראל.[16] גם סמולנסקין כמשכיל יהודי מרגיש צורך עז ודחף לפעולה. לכן הוא שב לווינה ומייסד את ירחון 'השחר', שהופיע במשך חמש עשרה שנה בהפסקות מעטות, למעשה משנת 1867 ועד 1884, רגע לפני מותו. הוא היה עורכו, סופרו הקבוע, ומוציאו לאור עד יום מותו. 'השחר' שימש במה ספרותית לסופרים עבריים ופתח למעשה את תקופת המעבר המהפכנית מההשכלה ללאומיות, לתנועת 'חיבת ציון'. על עבודתו הקשה על 'השחר' כתב סמולנסקין דברים המעידים על מסירותו ותחושת השליחות שחש בפעילותו הספרותית:

"בשלוש שנות 'השחר' הראשונות עבדתי עבודת פרך למען מצוא שכר להחיות נפשי ונפש 'השחר' אשר ההוצאות עליו רבו על ההכנסות, וכאם רחמניה אשר לא תסוג אחור פני כל עמל ועבודה למען פרי בטנה, כן טיפחתי ורביתי אותו, גדלתיו והחייתיו. שינה מעיני גזלתי למען הקימו ולהחיותו... אני הייתי הכותב והסופר, המגיה ורואה החשבונות והשולח אותו במועדו וכותב המכתבים וקורא המכתבים... ורק בלילה כתבתי למען 'השחר', ולפעמים סבב עלי ראשי כגלגל עד שכמט לא ראיתי את הנייר בכתבי, ותמיד שמחתי בתתי את העלה לדפוס גם מבלי קרוא אותו ולדעת אם לא נפלו בו שגיאות."[17]

בימים ההם של 'השחר' הוא מפרסם מאמרים פובליציסטיים שמצטרפים יחד לחיבורים ביקורתיים ורעיוניים מעמיקים על הווית יהודי מזרח ומערב אירופה הנעים בין שני הקצוות, בין אדיקות להתבוללות, בין בערות לבין ניהיליזם ותלישות. הוא תוקף את משה מנדלסון[18] וההשכלה המערבית וכל הרואים ביהדות כת דתית בלבד ושללו את מהותה הלאומית. מנדלסון קיבל את הגדרתו של שפינוזה[19], על פיה דת ישראל היא חוקתם המדינית של העברים, אלא שבניגוד לשפינוזה הוא לא ראה בכך צמצום ופגם, אלא ביקש להדגיש שחוקה קבוצתית זו יש לה משמעות כלל אנושית ואוניברסלית. המצוות של דת ישראל לא יכולות להפוך לסמלים אליליים בגלל אופיין המיוחד ומשמעותן היא סמלית בעיקרה. בכך הובטח כי היהודים לא יתרחקו במשך הדורות מהדת הטבעית ומצד שני שלא יצטרכו לקבוע מערכת אמונות דוגמאטית המחייבת את כל בני אותה דת, כפי שקיים בנצרות.[20] לדידו של סמולנסקין היהודים הם עם, וסימני ההיכר הלאומיים מתבטאים בתחום הרוח בלשון העברית והתקוות המשיחיות, מי שמתכחש למהות הלאומית של היהדות מתכחש לעמו. בכך פתח סמולנסקין מלחמה בשתי חזיתות – נגד 'מורדי האור' השמרנים ונגד אלה מבין המשכילים המתכחשים למורשת האבות.[21]

בשנת 1881 ביקר סמולנסקין ברוסיה, בעיר פטרבורג, בעקבות היוזמה לפרסום כתביו באסופה מיוחדת של 22 חלקים. הימים היו ערב ימי הפרעות ביהודים. חוקי איגנטייב[22] גרמו לסערה גדולה בקרב הצעירים המשכילים. בעקבות ההתקפה נגד יהודי רוסיה, התעוררה גם התודעה הלאומית, והסטודנטים היהודים קיבלו את סמולנסקין שהגיע לביקור בכבוד רב. רבים מהם התחילו להפנים את העובדה כי "יותר השכלה בקרב עם הארץ אין פירושו בהכרח יותר סובלנות, וקורבנות הפרעות לא היו בהכרח אך ורק יהודים חרדים ומסורתיים. גלי הפרעות לא הבחינו בין יהודי חרדי לאפיקורוס."[23] ברנר כתב כי סמולנסקין הבין כבר לפני כן ולימד כי "שנאת העמים לנו היא שנאת אזרחים לגרים – והיא לא תעבור בגלל אשר נלמד לדבר צחות ולגלח זקן. צריכים אנו להשכיל, לעשות כמתוקנים שבהם, אבל לא בשבילם, כי אם בשבילנו בעצמנו."[24]

לשיטתו של סמולנסקין ל'השחר' היו שני תפקידים עיקריים: השכלה וחינוך ללאומיות עברית. וזאת ביקש לעשות גם בקרב בחורי הישיבות ועל פי עדותו גם נראה שהצליח בכך, שכן "הבחורים בישיבות ובני היראים והחרדים התחבאו בחדדי חדרים, חורבות, בתי מרחץ ריקים ובעליות הגג וקראו את 'השחר' בהעלם ובהסתר. ככה קרע לו 'השחר' בחזקה חלונות בבתי אופל והבקיע דרך לקוי אורו בממלכת החושך." ויחד עם זאת גם הגביר את ההכרה הלאומית בקרב חוגי האינטליגנציה היהודית הנטמעת והמתבוללת.

מטרתו של סמולנסקין בעשייתו הספרותית לא הייתה רק לשם פרסום ספרים, אלא מטרתו הייתה חינוכית מובהקת, הוא רצה להשפיע על פני הספרות כדי להשפיע על פני החיים. "היה זה גל שנשא על כתפו דור אובד, היה זה קול מוכיח ומבטיח, שאליו הקשיבו ובו האמינו לבבות נבוכים."[25] בין כותביו של כתב העת פורץ הדרך של סמולנסקין נמנו גדולי המשוררים והפובליציסטים של התקופה, יהודה לייב גורדון, משה לייב ליליינבלום, וגם אליעזר בן יהודה הושפע ממנו ואף השפיע עליו. בירחון הזה הוא למעשה ליכד סביבו את המחנה הציוני המתעורר. נחמן סירקין, מאבות הציונות הסוציאליסטית, כתב כי סמולנסקין "מצד אחד הרים את ההשכלה על נס, את הקולטורה האירופית, וילחם נגד היהדות המסורתית, האדוקה, נגד הרבנים והצדיקים, מורדי ומלאכי החושך, הכוחות הרעים והחטאים מימי הבינים, ומהצד השני ראה את מהלך ההשכלה, את סופה ההיסטורי בהתבוללות, את ריח הפחד והעבדות הנודף ממנה, את נפילת הרוח ואפיסת העצמיות הכרוכות בעקבותיה."[26]

ימים אחרונים

לאחר שחזר סמולנסקין לווינה, קיבל את החדשות על הפרעות בדרום רוסיה, אותן 'פרעות בנגב' הידועות לשמצה. סמולנסקין לא נח לרגע, הוא התחיל מפרסם מאמרים הקוראים לפעול באופן מעשי למען שיבת ציון. אחד הגופים שנלחם בהם סמולנסקין במאמריו היה ארגון 'כל ישראל חברים'. בתחילה דווקא תמך בארגון זה, אולם לאחר זמן מה כשראה שהארגון מכוון את המהגרים, ניצולי הרדיפות, לכיוון אמריקה ולא ארץ ישראל, טען בחריפות כי "גם עליכם תעבור הכוס, גם אתם תחושו את אשר יחושו שני מיליון נפש מאחינו, ואז תנחמו ותכו כף אל כף, ותראו כי מידכם באה זאת לכם, ונקוטותם בפניכם ותשועה תרחק מכם, כי דם החללים האלה ירדפכם!"[27] דברים אלו, במבט שבדיעבד, 70 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה הקשה של עמנו, נשמעים כמו נבואה קשה ומרה של סמולנסקין, אותם כתב 60 שנה לפני הטרגדיה הגדולה.

בעקבות הפרעות, מחליט סמולנסקין להעלות הילוך, לעבור למעשים של ממש, הוא מייסד יחד עם שותפיו את אגודת הסטודנטים 'קדימה'[28] ופועל לעודד צעירים לחלוציות ציונית ולעלייה לארץ ישראל.[29] כדאי לציין כי היו כאלו שטענו כי אותן פרעות שכונו "סופות בנגב" שפרצו בעקבות החוקים וההגבלות על היהודים, לא הם שהולידו את תנועת חיבת ציון. ישראל בלקינד, ממייסדי תנועת ביל"ו ומחלוצי העלייה הראשונה כתב בפתח ספרו "בנתיב הביל"ויים" כי "לעתים קרובות אפשר לשמע את הדעת כי הרעיון של ישוב ארץ-ישראל ויחד אתו חיבת-ציון והציונות נולדו מתוך הפרעות של שנת התרמ"א. הדעה הזאת איננה נכונה כלל וכלל. אמת, לפרעות האלה היה תפקיד גדול בהתעוררותם הלאומית, אבל הן נתנו לה רק את הדחיפה החיצונית. אבל הקרקע היתה מוכנה מקודם, ומי שאמר כי הפרעות הולידו את תנועתנו הלאומית הוא כאילו אומר שבן-אדם בן שמונים מת מהצטננות, ולולא ההצטננות היה חי לנצח. לא ולא! בן-אדם אשר הגיע לגבורות, כבר כך וכך קרוב קצו. ואם לא מת מסיבה זו -- ימות מסיבה אחרת."[30]

אומנם בחייו הציבוריים הצליח סמולנסקין לפרוץ והיה הרוח החיה במפעל ההתחדשות הלאומי של עם ישראל, אך בחייו האישיים הלך ודעך. בשנת 1884 הפצירו בו הרופאים לנסוע כדי לקבל טיפול רפואי למחלת השחפת שבה חלה, והוא כתב לידידו כי "במשך השנה הזאת, זקנתי ושבתי, כוחי עזבני, בשרי כחש ועצמותי שופו ולחי נס והנני כגל של עצמות." [31] הרופאים הפצירו בו שוב ושוב לחדול מכל עיסוק, אף מכתיבה, כדי להקדיש את כל כוחותיו לבריאותו, אולם הוא לא הקשיב להם והמשיך בעבדותו במקביל לניסיונות הטיפולים הקשים. לפני מותו כתב "חלש הנני כ"כ עד כי גם לכתוב שתים שלש שורות יכבד ממני. וזה רגעים אחדים הניחו לי מכאובי – ועל כן אמהר, כתינוק המתגנב לצאת מבית הספר, לכתוב לך בטרם אתפש בכף ועוני אשא... הנני שוכב על ערש דוי, גרוני נחר, קולי נחבא וסמפונות ריאתי כחלילים יהמו."

ביום ט"ז בשבט נכנסה אחות אל חדרו ומצאה אותו מוטל על הקרקע כשהוא ללא רוח חיים. בביוגרפיה שכתב עליו ראובן בריינין, משנת 1914, כתב דברים מצמררים על יום הלווייתו:

"ביום סגריר הורד אל קברו הצר, ואף איש לא נשא עליו קינה ולא הספידו. אחי המת והפרופסור הלר עמדו עצובים ושוממים, ומרוב צער ויגון נעתקו מלים מפיהם. ואילו גם חפצו להספיק את המת הגדול לא היה שומע בינותם, כי גם עשרה מלוים לא היו בבית הקברות."[32]

כמה מכמיר לב כי אדם, כל אדם ועל אחת כמה וכמה סופר כסמולנסקין, חולף מן העולם בבדידות כה גדולה וביתמות.

לקראת החלק השני של עיונינו

פרץ סמולנסקין היה סופר ופובליציסט. הוא פרסם 7 רומנים ומאמרים רבים, רובם בכתב העת 'השחר' שהוציא לאור ביוזמתו ועבודתו הקשה. במאמר עיונים זה ברצוני להתמקד בכתביו הפובליציסטיים של סמולנסקין וזאת לאור חשיבותם בבניית התודעה הציונית בתקופתו ומשמעויותיה אף לתקופותינו. לאלו הרוצים לקרוא וללמוד אודות יצירתו הספרותית והרומנים שפרסם, ממליץ אני על ספרו של יעקב פיכמן 'אלופי ההשכלה' וכרך א' של 'תולדות הספרות העברית החדשה' (כרך א': תקופת ההשכלה בישראל) מאת אהרון בן אור. שם יוכלו למצוא הקוראים קווים המגדירים את מאפייני יצירתו הספרותית.

שני חיבורים מרכזיים אפוא יש לסמולנסקין שראוי לדון בהם במאמרנו על מנת להבין את השקפת עולמו הציונית היטב. ראשית הספר 'עם עולם' שפורסם בשנת 1872, אשר הוא סוג של היסטוריוסופיה עברית אותה הוא מקדיש למאבק בתיקונים בדת בזמנו, כלומר נגד הרפורמציה בדת, "החפץ נטוע בל האדם לחדש חדשות, לפעול פעולות חדשות לבקרים...[33] אולם מנגד תומך בתיקונים על פי רוח הזמן אך מזהיר מפני זניחת עקרונות יסוד שאין להזניח, כמו "תקוות ישראל" שהיא התקווה לשוב לארץ ישראל ולכונן בה תרבות יהודית לאומית וריבונות מדינית, "רוח החדשות לא זר לי, הוא מדגיש, "רק דרך המחדשים לא מצא חן בעיני."[34]

שנית, הספר 'עת לטעת', שנכתב מאוחר יותר בשנת 1876 והתפרסם בחלקים לאורך מספר גיליונות 'השחר', ואפשר לומר שבו הוא ממשיך את הדיון בנושא הזהות היהודית ובו הוא שואל רטורית, "מה אנו בית ישראל, אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?"[35] ומפנה את החיצים נגד משה מנדלסון ו'השכלת ברלין', אשר ראו בעצמם "גרמנים בני דת משה", שאמרו כי "ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת, צרפתים אנחנו, אשכנזים, הולאנדים, ודומיהם רק אמונתנו שונה מאמונתכם ועל כן הניחו לנו כי גם אנחנו עם הארץ אשר בתוכה אנחנו יושבים הננו."[36] כלומר השילו מעליהם כל זהות לאומית יהודית ואילו הותירו רק את המאפיינים הדתיים, ראו ביהדות כתה דתית גרידא ולא חטיבה לאומית אחת. ומאידך מבחינה לאומית ותרבותית ראו עצמם משתייכים לקבוצה המקומית, דהיינו גרמניה והתרבות הגרמנית במקרה של מנדלסון וחוגו. סמולנסקין נלחם מלחמת חורמה בנטיית ההתבוללות הזו של יהודי מערב אירופה.

בחלק השני של המאמר נדון אפוא בשני ספריו המכוננים של סמולנסקין המעצבים ומציירים באופן מובהק את השקפת עולמו הציונית ואשר השאירו את חותמם גם על המחשבה הציונית לשנים שיבואו, כמו למשל אוטואמנציפציה של פינסקר שפורסם מיד לאחר הפרעות בנגב, וגם בכתבי אחד העם וכתבים ציוניים מאוחרים יותר.




[1] הבהרה בראשית המאמר: על מנת להקל על הקוראים את מלאכת הקריאה, חילקתי את מאמר העיונים על סמולנסקין לשני חלקים, כאשר החלק הראשון יתמקד ברקע הביוגרפי ואילו החלק השני בתפישה הרעיונית-ציונית של כתביו. תודה לחברי ושותפי ניר רייזלר על העצה החכמה.

[2] יעקב פיכמן, 'אלופי ההשכלה' (1953), עמ' 217. (להלן: פיכמן).

[3] יוסף חיים ברנר, 'סמולנסקין', בתוך: ספר סמולנסקין (עורך: ש. ברימן.  1952). (להלן: ברנר).

[4] יהודה לֶיְיבּ גורדון (1830 – 1892) היה מגדולי המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה.

[5] קראו על אברהם מאפו במאמר הראשון של סדרת העיונים ביסודות הציונית החלוצית, לחצו כאן

[6] פיכמן, עמ' 209.

[7] העיירה לוּבַּבִיץ' היא עיירה קטנה ברוסיה במחוז סמולנסק סמוך לגבול עם בלארוס. הכפר ידוע כמקום הולדתה של חסידות חב"ד, שהיוותה בשנים ההן כמרכז החסידות.

[8] יוסף קלוזנר, 'פרץ בן משה סמולנסקין – אבי הרעיון הלאומי העברי', בתוך: ספר סמולנסקין (עורך: ש. ברימן.  1952). (להלן: קלוזנר).

[9] ז.ז'בוטינסקי מתוך 'אבטוביוגרפיה – סיפור ימי', לקריאה בפרויקט בן יהודה לחצו כאן

[10] 'המליץ' היה כתב עת עברי שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1860–1904, תחילה במתכונת של שבועון, ומ-1886 כעיתון יומי. העיתון נכתב בשנתו הראשונה בעברית ובגרמנית באותיות עבריות. המוציא לאור הראשון היה אלכסנדר צֶדֶרבוים, שהיה עורכו של העיתון עד יום מותו בשנת 1893. המליץ היה הביטאון הראשון בתולדות העיתונות העברית שיצא לאור באירופה מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.

[11] אהרון בן אור, 'תולדות הספרות העברית החדשה', כרך א': תקופת ההשכלה בישראל. (1962), עמ' 290. (להלן: בן אור).

[12] פיכמן, עמ' 211.

[13] שם, עמ' 212.

[14] שלמה אבינרי, 'פרץ סמולנסקין: מהשכלה ללאומיות', בתוך: הרעיון הציוני לגווניו. (להלן: אבינרי). 

[15] אימרה שהייתה סיסמת המשכילים היהודים במאה ה19, והמיוחסת למשורר היהודי יהודה לייב גורדון.

[16] שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 129. (להלן: אטינגר).

[17] בן אור, עמ' 291.

[18] משה מנדלסון (1729 – 1786) היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. על מנדלסון ותפישתו נדון בהרחבה בחלק השני של המאמר כאשר נעסוק בתפישתו הלאומית של סמולנסקין.

[19] ברוך שְׂפִּינוֹזָה (1632 – 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו, ויש הרואים בו את היהודי החילוני הראשון. שפינוזה נחשב לאבי ביקורת המקרא, אותו תפש כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית.

[20] אטינגר, עמ' 69.

[21] שם, עמ' 129.

[22] 'חוקי איגנטייב' נקראו גם חוקי מאי: במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. החוקים כללו איסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות. הפסקת קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נדל"ן הנמצאים מחוץ לערים ולעיירות. איסור על יהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים. החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון – היום שבו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים, אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.

[23] אבינרי, עמ' 72.

[24] ברנר, עמ' 43.

[25] פיכמן, עמ' 213.

[26] נחמן סירקין, 'על השחר', בתוך: ספר סמולנסקין (עורך: ש. ברימן.  1952). (להלן: סירקין).

[27] פרץ סמולנסקין, 'אבותינו חטאו ואינם', מתוך: מאמרים כרך שלישי, בהוצאת קרן סמולנסקין, ירושלים: תרפ"ו (1926), עמ' 148. (להלן: סמולנסקין, ג').

[28] "קדימה" הייתה אגודת סטודנטים ציוניים שנוסדה , בשנת 1883, בהובלת סמולנסקין בווינה. ההחלטה על הקמת האגודה התקבלה, לאחר הפרעות האנטישמיות ברוסיה, על ידי ד"ר ראובן בירר , ד"ר נתן בירנבוים ומרדכי שנירר. הקבוצה היוזמת הדביקה בלוח המודעות של האוניברסיטה בווינה כרוז ובו בקשה לסטודנטים היהודים להצטרף לתנועה הלאומית "קדימה". לקריאה נענו כשלושים איש, מרביתם יוצאי מזרח אירופה. מנהיגיה של אגודה זו היו סמולנסקין וד"ר נתן בירנבוים. עם מותו של פרץ סמולנסקין היה זה ד"ר נתן בירנבוים שטבע את המונח 'ציונות' לתנועה הלאומית היהודית. אנשי התנועה היו בין תומכיו הנלהבים של בנימין זאב הרצל.

[29] בן אור, עמ' 292.

[30] לקריאת ספרו של בלקינד באתר 'פרויקט בן יהודה' לחצו כאן.

בהערת השוליים אציין כי אני בהחלט תומך בעמדה כי האנטישמיות והרדיפות שמחוץ הן רק גורם מזרז ומאחד ולא הגורם העיקרי ומהות הציונות. וכן הציונות החלוצית בנויה על הגורמים החיוביים של הלאומיות היהודית, שהן אחדות מתוך פנימיות עצמותית של העם וערכיו המקוריים ולא מתוך אחדות נגד אויב משותף או שנאה שמנגד. בקצרה נוהגים לקרוא לכך כפי שכינה זאת פרופ' אליעזר שביד, "לאומיות של בעד" או אפשר לכנות זאת גם "ציונות חיובית", המבוססת על רצון ושאיפה ליצירה לאומית היונקת מתוך ערכיו המקוריים של העם, להבדיל מ"ציונות שלילית" המבוססת על הכרח הרדיפות מחוץ המאחדים את השורות בימי מצוקה וחירום.

[31] פיכמן עמ' 215.

[32] שם, עמ' 216.

[33] סמולנסקין, 'התקונים והחדשות בכלל', עם עולם, מאמרים א', עמ' 5. 

[34] סמולנסקין, 'פתח דבר', עם עולם, מאמרים א', עמ' 4.

[35] סמולנסקין, 'מה אנו', עת לטעת, מאמרים ב', עמ' 8.

[36] מתוך דברי מנדלסון בספרו 'ירושלים' (1783) , זאת על פי סמולנסקין, שם, עמ' 9. 

תגובות

להזכיר את סמולנסקין: נכון וראוי לכתור לו כתרים לא לו :לא

נכון : כי סמולנסקין הוא מיוצרי התפיסה שעל יהדות אירופה להפסיק להסתגר בקונכייה הדתית- תרבותית שלה. סמולנסקין היה אדם חושב שניסה למקם מחדש את תפיסת הזהות היהודית בזמנים של השתנות תפיסות וערכים. כך למשל
בתקופה מסויימת התרכז ביהדות מול ההשכלה והנאורות. הוא חשב למשל שההלכה קופאת על שמריה ולכן מוטב להפקיע מהרבנים את הסמכות הבלעדית לשינויים ולהאציל סמכות זאת על המוני העם שיעשו את העידכונים הנחוצים. בתקופה מאוחרת יותר- לאחר רצח הצאר בשנת 1881 ושרשרת האירועים האלימים כנגד היהודים ברוסיה- חשב וכתב על ארץ ישראל כחלופה מועדפת להגירה על פני הגירה לארצות הברית.

לא נכון:אמנם יש חוקרים הסבורים שלציונות קדמו" מבשר הציונות" ועליהם נמנה סמולנסקין. אחרים - למשל נחום סוקולוב בספרו על "חיבת ציון" 1914- טענו שכל יהודי השואף לעלות לארץ ישראל הוא ציוני.
אני כותב בזכות הגישה האחרת: נקודת האפס של התנועה הציונית היא הופעתו של בנימין זאב הרצל הרצל באבחנה חדה ומבריקה קלט את כל גודל התןפעה של הופעת מדינות הלאום המודרני ואת המשמעיות שלה. מניתוח זה הרכיב הרצל את הנוסחה המנצחת שפתחה את עידן הציונות:חזון מדינת היהודים טרנספורמאציה של ערכים ואורח חיים לעומת אורח החיים וההתנהלות בגולה ראיית הציונות כפרוייקט לביצוע הכולל מוסדות (פיננסיים) ועם משימות מוגדרות(ארגון יחסים ביינלאומיים וכו). הציונות היא מהרצל ויורשיו(ויצמן ז'בוטינסקי טרומפלדור בן גוריון ועוד). עד הרצל היו דיבורים מחשבות הכל היה אמורפי לא ממוקד . ואז הופיע הרצל

התמונה של קובי דנה

שלום גיורא-מס' דברים לגבי תגובתך

גיורא, ראשית תודה על הקריאה ועל התגובה. שמע, כל מה שאתה כותב הוא הרי נכון. ואני לא חושב שיש כאן 'טעות' כלשהי. כלומר, יש פרשנויות שונות ודעות שונות לגבי הגדרת התקופה שנחשבת כנקודת התחילה של הציונות. והרי בשביל זה צריכים להתחיל לברר לנו מה זו ציונות בדיוק?
בכל מקרה, בהסתכלות שלי אני כן מאמץ את תפישתם של היסטוריונים והוגים מהעבר, דוגמת קלוזנר, פיכמן וגם אבינרי, שכן רואים בסמולנסקין את אחד ממבשרי הציונות.

בוא אגיד לך יותר מכך, אתה צודק בכך שכתבת כי "עד הרצל היו דיבורים מחשבות הכל היה אמורפי לא ממוקד", ואפילו לפני יותר ממאה שנה כתב בעצמו נחמן סירקין, מאבות הציונות הסוציאליסטית כי "מפני שלא היה לו על מה להיווסד בחיים, מפני שחסרו התנאים הריאליים אצל ישראל, שיכלו להוליד תנועה לאומית וספרות לאומית והתנגדות ממשית נגד ההתבוללות, לכן היתה מלחמתו של סמולנסקין רק מלחמה ספרותית, התנועה הציונית, שנולדה באחרית ימי פעולת סמולנסקין, אף כי מצאה בו את נביאה הספרותי." וגם ברנר כתב "הנה האיש אשר עליו יאמר לנו: כזה ראה וקדש. ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת ציון."

לתנועה הציונית, לפני שנהייתה 'התנועה הציונית', קדמו הלכי רוח, קדמו סופרים ומשוררים שהחיו ביצירתם את הלכי הרוח לשיבת ציון, והרי שהם לא היו מנותקים מסביבתם, לא סתם מבשרי הציונות האלו היו אנשי ההשכלה ולאחר מכן הגיעו הרצל וכל השאר, כיוון שהם חיו וספגו את הלכי הרוח המודרניסטים של התקופה, של המאה 19 יש לציין.

אני מסכים בהחלט כי קו פרשת המים, נקרא לזה כך, בהתעוררות הרעיון הציוני הוא הרצל. הרצל עשה מהפכה שלמה. אבל לבוא ולומר שהציונות התחילה עם הרצל, זה בעייתי בכל זאת, כיוון שבכך עלולים אנו לפסול את תנועת ביל"ו שקדמה בכמעט 15 שנה להופעתו של הרצל על בימת היהדות העולמית, עלולים אנו לפסול את מפעלי ההתיישבות הראשונים לפני העלייה הראשונה ולאחריה, עד בואו של הרצל. וגם את תנועת חיבת ציון וסופרי ההשכלה דוגמת סמולנסקין, שהם ש"היכו על נפש הדור בפטישים גדולים", כפי שטען ברל כצנלסון. חלק לא קטן מחלוצי העלייה השנייה גדלו על הסיפורים והכתבים הפובליציסטים של סופרים וכותבים אלו, הם שהוציאו אותם מהישיבות "אל חללו ואווירו של עולם", אילולא הם לא היו לנו הרצל ולא היו לנו בן גוריונים ולא ברל כצנלסון וטרומפלדורים.

בנוסף, יש כאלו שיגידו שעם כל הכבוד להרצל, ויש מלא כבוד, הרי שהוא בסופו של דבר גם כן לא נחל הצלחה מי יודע מה. אבל אם אני אבוא ואטען שבגלל זה נניח שהציונות התחילה דווקא אחרי הרצל, עם חלוצי העלייה השנייה, זאת תהיה טעות מוחלטת, וזאת על אף הדברים הבאים שכתב ברל כצנלסון איש העלייה השנייה, שהעריץ את הרצל והעריך את גדולתו ובכל זאת ידע לומר:
"אם במשך השנים הראשונות של התנועה הציונית – הרצל הוא שנתן את התנופה הגדולה ועשה את הציונות בפעם הראשונה לתנועה עממית, - הרי לאחר כמה שנים נתקל בקיר. באותו זמן בערך כבר הוברר שהרצל לא הצליח הצלחה מדינית, שלא ניתן לו מה שהוא ביקש אין מה לומר להמונים. הציונות עומדת חדלת ישע. זאת היתה הפגישה הראשונה של הציונות עם שאלת היהודים, מתוך חוסר כל יכולת של ההויה הציונית לתת משהו לעם היהודי. רבים עזבו את המערכה לגמרי. רבים התיאשו. רבים הסתפקו בלא כלום, היתה מין נאמנות לציונות, אשר הסתפקה בלא כלום. רבים חיפשו דרכים חדשות. משבר עבר בנפשו של כל אחד באותו דור, אשר צריך היה לשאול את עצמו: מה עושה הציונות ועל מה היא עונה.. להיות חבר ההסתדרות הציונית באותה תקופה היה דבר קטן מאוד, לא נתבע מאדם ציוני שום דבר, התנועה הציונית היתה רכה מאד, לא דרשה שום פרוגרמות, ועל ידי השקל בלבד להכריז שהוא שותף לחלום הציונות. הציונות הרגילה, הבעל ביתית, המסתפקת בשקל, המקווה לנסים ממשא ומתן דיפלומטי של הרצל, התורמת פעם איזו פרוטה לחיבת ציון, לא היתה מסוגלת להוציא מקרבה מחנה חלוצי. במובן הציוני לא היה כמעט שום מעשה לעשותו, לא היתה כמעט שום דרך מעשית מחייבת לצעיר היהודי לשם קיום מצות הציונות, הרצל לא הראה לפועל היהודי שום דרך פעולה בשביל הציונות; הוא רק אמר לו: תקווה, תהיה נאמן לחלום, אני מנהל בשבילך משא ומתן מדיני, מחר מחרתים אשיג את הצ'ארטר – אז תתחיל ההגירה, אז יהיה צורך בך; היום אתה צריך לשמור אמונים לרעיון. מחוץ לויכוח לא היה שום אקט ציוני, לא היתה שום פעולה ציונית ארץ ישראלית ממשית."

לכן למרות שאין אנו חלוקים בדבר, ואני בהחלט מסכים עם כך שהרצל הוא נקודת ציון קריטית ומשמעותית ביותר בהתעוררות הרעיון הציוני (בדיוק כמו שתקופת העלייה השנייה היא נקודת ציון משמעותית ביותר), אני כן עומד על הגדרת סמולנסקין כאחד מאבות הציונות, כאחד ממבשריה, אם כי כפי שאתה כתבת וכפי שכתב סירקין, בימים ההם הכל היה עוד מעורפל, עדיין לא היה בשל. דבר שזור בדבר, והלך רוח אחד מביא לשני. סמולנסקין הוא אחד מעמודי התווך וחלק חשוב בשרשרת ההתהוות של הרעיון הציוני בשלהי המאה ה19.

שלום לקובי דנה : באשר לתגובתך

ראשית כל תודה רבה על תגובתך המפורטת והמעניינת . אתה צודק בהחלט שלצורך דיון בנושא עלינו להגדיר מהי בדיוק הציונות. זאת סוגייה השווה דיון נפרד. אבל בקשר לנושא המאמר:הנקודה העיקרית שעליה אני חולק עליך היא נקודת המוצא של הדיון:גםאני מכיר בערכם של חיבורי סמולנסקין אלא שלדעתי חלקם של" מבשרי הציונות" הטרום הרצליינים
אותם מכשירי הלבבות(אותם מזכיר המגיב עובר אורח) הוא קטן וזניח ביחס לגורמים אחרים שהם הם שהביאו בסופו של דבר את המהפככה הציונית למשל:השינויים הדמוגרפיים באירופה התנועות הלאומיות החדשות(למשל האיטלקית היוונית) התופעה הייחודית של התפתחות תודעה לאומית חילונית ביהדות מזרח אירופה וכו.
אני מצפה למאמריך הבאים ואקרא אותם בעיון

התמונה של קובי דנה

תודה גיורא

שוב כתבת דברים עניינים. אני חש קצת דיכוטומיה בדברים שאתה כותב, שכן כפי שכתבתי לפני כן אין אני חושב שיש הפרדה בין כל הגורמים שאני וגם אתה מעלים. הם שזורים זה בזה.
תודה על הקריאה ועל התגובות, בימים אלו אני ממשיך את המאמר על סמולנסקין ואפרסם חלק שני בעוד כחודש. אשמח כמובן לשמוע את דעתך ותובנותיך גם בהמשך.

רשימה זו קושרת בצדק זר תהילה לפרץ סמולנסקין

"שיבת ציון" מתחילתה ניזונה מיוצרם והוגים בני התרבות העברית במזרח אירופה, בעיקר. בלעדי סמולנסקין, מאפו ושורה ארוכה בעקבותיהם שהכשירו ביצירותיהם את הלבבות, לא יכול היה הרצל לההתגלות כ"בעל החזון". בל נשכח גם את בני דורו של הרצל (כמעט!) ככיאליק, אחד העם, טשרניחובסקי ואחרים שגם זכו לעלות ולחיות בארץ. כל אלה ראויים לכתרים ונכון עושה כותב הרשימה הברוכה הזאת, אף ראוי להוקרה.

התמונה של קובי דנה

לעובר אורח

תודה על הקריאה והתגובה, כמובן שאתך אני מסכים במאה אחוז.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה