אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה באמת קרה במבצע ברברוסה


מה באמת קרה במבצע ברברוסה

מה באמת קרה במבצע ברברוסה. פנצרים בבלרוסיה 1941

אחת התעלומות הגדולות של מלחמת העולם השניה היא מבצע "ברברוסה". כביכול מתחת לאפם של הרוסים כונס הצבא הגדול ביותר מאז ומעולם, תקף את ברית המועצות בהפתעה גמורה, התקדם בשלשה צירים, וכבש את אוקראינה בדרום, הגיע עד לנינגרד בצפון ושם אותה במצור, והגיע עד שערי מוסקבה. שם חל המהפך. המתקפה נעצרה, הצבא הרוסי עבר למתקפת נגד, הדף את הצבא הנאצי, ומוסקווה לא נכבשה.

עד כאן העובדות.

מכאן ואילך ניתן פתח להשערות שונות, כיצד התאפשרה הפתעה כה מושלמת, מדוע הצבא הרוסי בלם את הוורמאכט רק בשערי מוסקבה, וכמובן מה היה אילו לא היה נבלם הוורמאכט, ומוסקבה הייתה נכבשת.

ויכוח זה קיים לא רק בין ההסטוריונים, אלא גם בין מפקדים בצבאות הלוחמים. גנרל גודריאן, מפקד עוצבות השריון של קבוצת הגייסות מרכז בפיקודו של גנרל פון בוק, טוען בזיכרונותיו שאילו לא הופנו כוחותיו לפתע לכיוון אוקראינה, להשלים את כיבוש קייב, היה הוא משלים את כיבושה של מוסקווה, ולמעשה מחסל את ברית המועצות.

לעומתו טוען בזיכרונותיו המרשל גיאורגי ז'וקוב, שצבאה של ברית המועצות היה רחוק מהתמוטטות, ולא היה זקוק לסתיו ואחריו לחורף הרוסי הכבד כדי לעצור את הוורמאכט.

ננסה לבדוק את הדברים עד כמה שידנו מגעת, ואת היתר ננסה לשער בתקווה שנגיע קרוב ככל היותר לאמת.

לומר שסטאלין לא הוזהר על המתקפה הממשמשת ובאה, לא ניתן לומר בשום אופן. הוא ידע באופן כללי שהסכם מולוטוב-ריבנטרופ הוא אך פסק זמן עד שברית המועצות תותקף על ידי גרמניה. למעשה הוא החל להכין את הצבא לקראת מתקפה כזו. לברית המועצות היו טנקים במספר יותר גדול מאשר לכל צבאות אירופה ביחד (כ-24000). הצבא הוגדל כל העת. בארצות שנכבשו בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ ובעקבותיה הוחל בבנין מערכת ביצורים. ההשתלטות על הארצות הבלטיות והמתקפה על פינלנד היו כולם מתוך מטרה אחת: ליצור איזור חייץ בין ברית המועצות לבין גרמניה.

מלבד זאת הגיעו אזהרות מודיעיניות כל העת על מתקפה שאמורה לפרוץ בזמן שאכן היא אירעה.[1]

הדבר האחרון שניתן לייחס לסטאלין היא תמימות. סטאלין ידע בוודאות שברית המועצות אכן תותקף. מדוע אם כן לא שעה לקול אזהרות אלו?

ישנם מספר הסברים:

*סטאלין החשדן פחד שזו פרובוקציה של בריטניה, המעוניינת לגרום לברית המועצות להיגרר למלחמה נגד רצונה. קשה לקבל הנחה זו, כי סטאלין היה אמור להכניס את צבאו לכל הפחות לכוננות מסויימת, ולא לאפשר למתקפה כה מאסיבית לפרוץ בלי אזהרה מינימלית.

*סטאלין עצמו תיכנן לפתוח במתקפה נגד גרמניה, אבל גרמניה הקדימה אותו בשבועיים. כך טוען ההסטוריון האוקראיני הגולה ויקטור סובורוב (ולדימיר רזון), בסדרת ספריו, שהראשון שבהם נקרא "בוקע הקרח". זו תיאוריה שנויה מאד במחלוקת, והסטוריונים רבים אינם מוכנים לקבלה.

הסיבות לכך הינן:

*החולשה המופגנת שהראה הצבא הסובייטי במתקפה בפינלנד, בה צבא קטן ומצויד בציוד מועט ומיושן, הצליח לעצור את המתקפה הראשונה של הסובייטים. רק המתקפה השניה, שבוצעה בוצעה חזקה בהרבה, הצליחה להכניע את הפינים.  

 *הטיהור הגדול שביצע סטאלין אך שלש וחצי שנים לפני כן בצבא האדום, שחיסל למעשה את כל הפיקוד הבכיר. הדבר גרם לא רק לכך שלא היה לצבא פיקוד, אלא שהפיקוד שכן נשאר היה מורכב מקצינים נאמנים פוליטית אך חלשים מבחינה צבאית. ויקטור סובורוב עונה למבקריו תשובות שונות, אך גישתו כפי שנאמר שנוייה במחלוקת.

*דעה שלישית, שהושמעה כבר בעיצומה של המלחמה, בעוד מערכת סטלינגרד בעיצומה, ומשום מה אינה מופיעה בספריהם של ההסטוריונים, למרות שמערכת ההסברה של הצבא האמריקני השתמש בה בסרט שהוציא, היא גישתו של המומחה הצבאי היהודי ממוצא רוסי ששהה אחר כך בגרמניה שנים רבות, ואימץ לעצמו את השם מקס וורנר[2], המובעת בספרו "האופנסיבה הגדולה".

וורנר טוען שסטאלין ציפה לכתחילה לכך שגרמניה תתקוף תחילה. הוא רצה לספוג את מכת הזתיחה, לתת לוורמאכט להכנס לתוך עומק רוסיה, ואז לנצל את תוואי הקרקע המוכרים, ולהכות את הגרמנים בתנאיו שלו.

הגישה מזכירה את גישתו של קרומוול, שאיפשר לצבא הסקוטי לפלוש לתוך אנגליה. מסופר שכאשר ראה את הסקוטים מתקדמים בהמוניהם לתוך השטח האנגלי, אמר: "עתה אנצחם". ואכן, הוא היכה את הסקוטים מכה ניצחת.

וורנר מזכיר את הקרב בסמולנסק, שעיכב את ההתקדמות למוסקווה, אשר איפשרה להציב הגנה יעילה על הבירה, ששברה למעשה את המתקפה הגרמנית, ואף איפשרה לצאת למתקפת נגד.

לדעתי, תיאוריה זו היא הנכונה, בתוספת נתון אחד: הכרתו של סטאלין את המנטאליות של העם הרוסי.

הוא בחן שתי מערכות שאירעו בסמוך אחת לשנייה: המערכה בחלקין גול, והמערכה בפינלנד.

בחלקין גול אשר במונגוליה, שהייתה מדינת חסות רוסית, תקפו היפנים שהיו אז בתוך סין הסמוכה, בעיצומה של מלחמה נגד סין, את המונגולים. הצבא הסובייטי, בפיקודו של הגנרל ז'וקוב, את היפנים, והיכה אותם שוק על ירך.

המערכה בפינלנד לעומת זאת התנהלה בעצלתיים. בתחילה הפסידו הסובייטים, למרות עדיפותם בציוד ובאנשים. רק אחר כך במאמץ גדול הצליחו להבקיע את ההגנה הפינית.

ההבדל בין שתי המערכות ברור: במערכה בחלקין גול חש הצבא שיפן פולשת לשטח סובייטי. במערכה בפינלנד חש הצבא שהוא פולש לשטח פיני. ההבדל במוטיבציה גלוי לעין.

סטאלין הבין שאם הוא לא יגרום לרוסים לצאת משאננותם, הם לא יילחמו כדבעי.

ואכן, לאחר הפתעה קצרה, מציינים ההסטוריונים את המאבק העז של הצבא הסובייטי בפולש הנאצי. אי אפשר לשייך זאת רק לפלוגות עצירת הנסיגה. הרוסים נלחמו באמת ובתמים על אדמתם. גם מעשי הנאצים בשטחים הכבושים רק הוסיפו לעוז הלחימה הרוסי. הייתה זו מלחמה לא רק מתוך יאוש, הקרבה, ופטריוטיות, אלא גם מתוך שנאה, שלובתה כל העת על ידי התעמולה הסובייטית, ובמיוחד על ידי הסופר היהודי אלייה ארנברג.

סטאלין צדק בהשערתו. הצבא הגן על רוסיה בחירוף נפש, ויצא למתקפת נגד, לחסל את "הפאשיזם האימפריאליסטי".

סטאלין גם הוציא לקרב את כלי הנשק המובחרים שלו רק לקראת הקרב על מוסקווה. הטי.34 וה-ק.וו. הופיעו ממש בתחילת התקפתו של גודריאן לכיוון מוסקווה. גם ה"שטורמוביק" האגדי החל להופיע רק אז. כך חוסל הנשק המיושן על ידי הגרמנים, שציפו למתקפה קלה ובטוחה, ונתקלו בהפתעה שלא ציפו לה.

גם הפיקוד ניתן לז'וקוב רק בקרב על מוסקווה. עד אז פיקדו על הצבא מפקדים כוורושילוב, בודיוני, וטימושנקו. גם בסטלינגרד חזר הדבר על עצמו, וגם בקורסק, ובקרב על ברלין, אלא שעד אז נתגלה דור צעיר וחדש של מפקדים חדשים כקונייב, רוקוסובסקי, מלינובסקי, ואטוטין, ועוד.

אובדן שטח ואנשים מעולם לא הבהיל את סטאלין ואת מפקדי צבאו. בקרב על קורסק נהרגו יותר רוסים מגרמנים, אבל הרוסים ניצחו. כך בכל יתר הקרבות שניהל ז'וקוב.[3]

כך שעל אף אובדן השטח, הציוד, וכח האדם, הרויח סטאלין מסירות, רוח לחימה, דבקות במטרה.

רווח נוסף, שולי אבל משמעותי, נוצר בעקבות פיתוחו של איזור האורל ומרכז ברית המועצות. עד אז התרכזו התעשייה וכוח האדם הסובייטי ברוסיה הישנה. כעת ניתן היה לפתח גם את חלקיה הפנימיים של ברית המועצות. ייתכן שדבר זה היה מתבצע גם אחר כך, אך המלחמה בהחלט שימשה כקטליזאטור לכך.[4]


--------------------------------------------------------------------------------


[1] עיין בספר: "מילת הקוד: ברברוסה", המונה למעלה ממאה אזהרות כאלה.
[2] הוא מוזכר רק באקראי בספרו של גנרל פון מלנתין "קרבות שריון", כהערה בנוגע לכוחו האמיתי של הצבא הסובייטי.
[3] זאת בניגוד למקובל בדרך כלל בהסטוריה, שהמנצחים נפגעים פחות.
[4] מומלץ לקרוא את הספר "העומדים לצידנו", שם מתוארת התפתחות התעשייה באסיה הסובייטית על ידי עיתונאי אמריקני.

תגובות

מאמר מרתק

עדינו אני מאד נהנה לקרוא את המאמרים שלך. אני נכנס לאתר אימגו מידי פעם כדי להתעדכן בדבר פרסומים חדשים שלך.
אני מסכים איתך בכל מילה. לא הגיוני שסטאלין לא ידע על המתקפה ההולכת וקרבה. היו לו המון התרעות (התזמורת האדומה ביפן). לכן ההסבר ההגיוני היחידי הוא שההנהגה הסוביטית היתה מעוניינת במלחמה בחזקת הרע במיעוטו. כלומר אם ההתקפה על רוסיה היא בילתי נמנעת אז עדיף שהיא תתרחש עכשיו ולא עוד כמה שנים לאחר שתסתיים המלחמה במערב וגרמניה תעמוד מול חזית אחת. סטאלין לא יכל לחזות שארה"ב תכנס למלחמה. מבחינתו המלחמה הגרמנית באפריקה עומדת היתה להסתיים. בריטניה לא תחזיק מעמד ואם כן אז היא תהיה נצורה באי שלה. לכן עדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר

לא יכול להסכים עם המאמר

זה פשוט לא הגיוני שמנהיג של מדינה יהמר ככה על הביטחון של המדינה שלו. זה הימור שהמחיר שלו גבוה מידי. גם ככה ברית המועצות כמעט ונכבשה ולא היה חסר הרבה שזה יקרה. למעשה מה שהציל את רוסיה היו יותר טעויות אופרטיביות של ניהול המלחמה הגרמני מאשר כושר הלחימה הרוסי שבא לידי ביטוי רק בשלבים האחרונים של המערכה- מקרב סטלינגרד ואילך.
צריך גם לקחת בחשבון שהניצחון הרוסי חייב היה הרבה הסיוע האמריקאי גם במסגרת החכר והשאל וגם בחזית השנייה. אם לא היתה פורצת חזית שניה והיטלר היה מפנה את כל הכוחות שלו מהמערב לחזית הרוסית, מאד סביר להניח שהמתקפה הרוסית היתה נבלמת ואולי אף היתה מתחדשת המתקפה הגרמנית. את כל זה לא יכל סטלין לחזות שהחל מבצע ברברוסה. הוא לא יכל בכלל להיות בטוח שארה"ב תכנס למלחמה ואם כן לא היתה שום ערובה שארה"ב הקפיטליסטית היתה מוכנה לעזור לרוסיה המרקסיסטית.

במילים אחרות, החישוב הקר של סטלין הוא תקף רק בדיעבד. אתה יודע מה אומרים על מלחמות: תמיד יודעים איך נכנסים למלחמה, אף פעם לא יודעים איך יוצאים ממנה.

נקודה נוספת, ממדי ההרס של מבצע ברברוסה ברוסיה היו עצומים וקשה להניח שמנהיג רציונאלי בר דעת (וסטלין היה רציונאלי) יהיה מוכן לעמוד בזה.

אז מדוע הופתעו הרוסים?
מאותה סיבה שהאמריקאים הופתעו בפרל הרבור והישראלים בסיני של 1973. הפתעות יש בהיסטוריה ובלימודי המודיעין יש מושגים שמנסים להסביר מדוע מדינאים מופתעים - קוראים למושגים האלה "קונספציה" (מושג שנכנס לז'רגון הישראלי אחרי 73) ודיסוננס קוגניטיבי

נכונות התיאוריה על מבצע ברברוסה

בס"ד
מולי, תודה רבה על התגובה, וגם על ההתנגדות.
לא נביא אנוכי, שאדע מה היה בדעתו של סטלין. התיאוריה שלך טובה בדיוק כמו שלי. רציתי לנסות להציע פתרון.
רציתי רק לברר מספר נקודות במאמרך:
* מה שנקרא שקול אצל סטלין - לא בהכרח שייחשב שקול אצל אדם רגיל. רוב האנשים מחשיבים את סטלין כרב טבחים. דווקא יצחק דויטשר, חוקרו הגדול של סטלין, וכן פרופסור קאר, החוקר הגדול של הקומוניזם בברית המועצות, רואים בו מנהיג דגול לפי המושגים הרוסיים, מישהו כמו איון האיום או פטר הגדול (זוג רוצחים לא קטנים). הם טוענים שסטלין ניהל בעצם מלחמה בתוך רוסיה נגד מתנגדי תכנית החומש והתכנון הכלכלי בכללו. כך גם משפטי הראווה, וכך גם טיהור הצבא - הכל במטרה לבער יסודות חתרניים.
* ברית המועצות לעולם (לדעתי) לא הייתה נכבשת. רוסיה אינה ברית המועצות, ומוסקווה אינה רוסיה.
התקדים מימי נפוליאון צריך ללמדנו שאף כניסתו של "הצבא הגדול" למוסקווה, לא הייתה משמעותו כיבושה של רוסיה, אלא סופו של נפוליאון. גם כאן, למרות זעקות השבר וההספדים שהושמעו על ברית המועצות, היא הייתה רחוקה מליפול.
סטלין כפוליטיקאי ערמומי נהנה לנצל את ארה"ב, למרות שכלל לא בטוח שאכן היה זקוק לכך. גם דיבורים על חזית שניה היו יותר תעמולה מאשר מציאות. הצבא הגרמני הגיע עד מוסקווה, וזהו.
הוא למעשה נתקע בתוך ברית המועצות, מלקק את פצעיו, בשעה שברית המועצות הלכה והשתקמה, בנתה מחדש את כלכלתה דווקא בגלל המלחמה, חידשה את הציוד הצבאי שלה, החזיקה היטב מעמד בלנינגרד, ובעיקר איבדה את אוקראינה, שם שאף סטלין לעשות סדר חדש, והיטלר אך סייע לו במלאכתו.
* ברית המועצות הייתה מנצחת את רוסיה בכל מקרה. כאשר נפתחה החזית השניה, היה זה בקרב קורסק, אחרי סטלינגרד ומוסקווה, כאשר בנות הברית פלשו לסיציליה! אף לא בתוך מבצר אירופה של היטלר.
"אוברלורד" החל אך שנה לאחר מכן.
אפשר לומר שסטלין פתח חזית שניה למען המערב, ולא ההיפך.
* מנהיגים דיקטטוריים הינם קוביוסטוסים, כאשר הכסף שבו הם משחקים הוא הדם של אנשי מדינותיהם. בנושא זה היה סטלין לא פחות קוביוסטוס מהיטלר. דווקא מוסוליני בעל הפה הגדול, עשה הכי פחות, ונלחם רק כאשר היה בטוח בנצחונו. זה לא אומר ששיקוליו היו צודקים.
* אחד המאמרים הבאים שלי הוא ההפתעה (או אי ההפתעה) של ארה"ב בפרל הרבור. גם לרוזוולט היה את משחק הקלפים שלו, והוא הפסיד את האס (פרל הרבור), כדי לזכות בג'וקר (המזרח הרחוק). ההימור שלו היה הרבה יותר מיפן. הוא רצה את סין. טרומן קילקל את המשחיק אחרי מותו של רוזוולט. הוא היה טיפוס שונה לגמרי.
זו לא הייתה הקונספירציה האמריקנית הראשונה, ולא האחרונה. פורט סאמטר הוקרבה כדי לפתוח במלחמת האזרחים, קאסטר הוקרב כדי לחסל את האינדיאנים, ומגדלי התאומים הוקרבו כדי לחסל את אפגניסטן ועירק, ולמעשה לקבוע יתד במזרח התיכון.
* במלחמת יום הכיפורים לא הייתה הפתעה, ואף לא מחדל. ממשלת ישראל איפשרה ביודעין מתקפה מצרית-סורית. משה דיין אמר זאת בעצמו בטלויזיה יומיים אחרי פרוץ המלחמה. פה רצו להרויח ג'וקר, אבל הפסידו כמעט את כל הקופה. זה נושא ארוך, שאקווה לדון בו בהזדמנות.
ניתן לדון הלאה בנושא, וחשוב להביע דעות ודעות שכנגד, כי כך מתלבנים דברים. אנא הגב אם יש לך תוספת.

שאלה להעצני

מדבריך משתמע כאילו הפתעות לא היו קיימות בהיסטוריה והמדינאים תמיד ידעו עליהם. כלומר את המילה הפתעה יש להחליף במילה קונספיקציה

תשובה מהעצני

בס"ד
ההסטוריה מלאה הפתעות, כמו למשל עלייתו של פידל קסטרו, והצלחתו לשרוד כל כך הרבה שנים.
מאידך ישנם דברים שבהם לא רק שלא הייתה הפתעה, אלא ידוע שאנשים הנוגעים בדבר חזו את הדברים וציפו להם מראש. אז נשאלת השאלה מה קרה?
לפי כל הנתונים שבידינו, סטאלין ידע מראש על המתקפה הממשמשת ובאה. השאלה המסקרנת היא: למה נהג כמו שנהג. כאן אנו נכנסים לתחום ההשערות, שבהן כל השערה, ולו הפרועה ביותר, אם יש לה סימוכין ותימוכין, יכולה להתקבל.
מותר לנו לנסות להבין מה היה אילו, או מה באמת קרה. זה אמנם ספקולטיבי, אך זה היתרון של חקר ההסטוריה, שבה אנו יכולים להציע פתרונות מבלי להסתכן בכך שאנו טועים, היות ואנו מניחים מראש שזו תיאוריה סבירה בלבד.
הדוגמאות האחרות שהבאתי הינן דוגמאות ידועות מההסטוריה, ולא צריך דמיון פרוע או נטייה לקונספירציות כדי לטעון אותם.
הטענה שרוזוולט ידע על ההתקפה הממשמשת ובאה על פרל הרבור היא טענה ישנה. דרך אגב: היה ברור לכולם שהיפנים יתקפו. הם פשוט נלחצו אל הקיר בכח כדי לעשות זאת. הדשאלה הייתה מתי ואיפה. כאן הטענה שרוזוולט ידע שזה אמור להיות בשעה המיועדת, ולא הזהיר את המפקדים במקום.
אין זה אומר שלא נעשו מחדלים נוספים בנושא, ועל כך אני מקווה בע"ה לכתוב בקרוב מאמר.
כנ"ל במלחמת יום הכיפורים. הייתה ידיעה ברורה על כל הנעשה בצד המצרי והסורי. השאלה הייתה אם לתקוף מתקפת מנע או לא.
כל הנושא זקוק לסידרת מאמרים נפרדת, ולכן אני מזכיר אותו רק כבדרך אגב, כתגובה על תגובה שנשלחה אלי.
גם הנושא של מגדלי התאומים הוא נושא נפרד, ואיני רוצה להשמע חובב סנסציות או קונספירציות אם אטען שהוא מעשה ידי ארה"ב עצמה, אבל כל הרואה את הסרט על מגדלי התאומים, שצולם על ידי צלמי המדיה למיניהם, אינו יכול שלא לשאול שאלות כבדות משקל: כיצד מתמוטט בנין על עצמו ולא לצד, מפגיעה בגגו ולא בתחתיתו, מאש ולא מפיצוץ. איני רוצה גם כאן להכנס לנושא, כי כפי שאמרתי אני מתעסק בתחום ספציפי.

דעתי האישית - מוקדש להעצני

אני מעדיף להאמין באפשרות של קונספציות שבהם שרויים מנהיגים מאשר בחשיבה קונספרטיבית.
אני אתן דוגמה, לדעתי מלחמת יום כיפור הייתה הפתעה, אולי לא הפתעה אסטרטגית אבל בהחלט הפתעה.
ההפתעה לא היתה קשורה להעדר מידע.מידע היה. הבעיה היתה בניתוח של המידע וכאן נכנס לפעולה עקרון הקונספציה: הפרדיגמה השולטת באגף המודיעין היתה שהמצרים לא יפתחו במלחמה על השבת סיני אם לא תהיה להם יכולת אווירית משמעותית לתקוף במרכז הארץ את התשתית של חיל האוויר והסורים לא יכנסו למלחמה בלי המצרים. במציאות, אף אחד לא העלה על דעתו שהמצרים תכננו מראש מערכה מוגבלת של השתלטות מוגבלת על החזית המזרחית של התעלה - מערכה שתאפשר להם הישגים למרות העליונות האווירית של צה"ל.
אבל זאת בדיוק הבעיה בהפתעות - המידע המודיעיני קיים בדרך כלל בצורה די מקיפה ודי אמינה. המכשול הוא בפרשנות של המידע ובנטיה האנושית לדיסוננס קוגנטיבי (התאמת העובדות לקו המחשבה שלנו ולא ההפך).
בנקודה זאת ההיסטוריון הוא חסר אונים. מי שיכול לספק מזור לבעיה הזאת הוא לא חוקר ההיסטוריה אלא דווקא הפסיכולוג בהבנת תהליכי החשיבה של בני האדם (במקרה שלנו חוקרי המודיעין) והפילוסוף בגיבוש מתודולוגיה שתצמצם טעויות בניתוח מידע.

אני מבין את הנטייה לחשוב בקונספירציות. זה מאד נוח ואפילו מנחם מפרספקטיבה של עשרות או מאות שנים אחרי התרחשות אירוע ההפתעה. השכל האנושי לא תופס כיצד הם לא יכלו לראות, כיצד הם לא יכלו לדעת שהם הולכים להיות מופתעים. ואז נולדות הקונספירציות. אבל אם ניכנס למוחם של האנשים שלקחו חלק באירועים וננסה להבין את הקונספציות שהינחו אותם בניתוח המידע, אולי אז נוכל להבין את התרחיש הבילתי אפשרי במונחים של ראיה רטרוספקטיבית

תגובה למולי

בס"ד
מולי היקר!
אני מודה לך על התגובה, ואני שמח שדברי גורמים לסיעור מוחות.
הנושא של מלחמת יום הכיפורים הוא נושא כאוב, ואפילו כיום יכול לעורר אמוציות קשות, לכן אסתפק בהסבר כללי:
במלחמת יום הכיפורים היה צה"ל (וההנהגה המדינית) שבוי בקונספציה ממספר כיוונים:
* הערבים לא נתפסו כאיום רציני, בעקבות מפלותיהם במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.
* צה"ל השליך יהבו על חיל האויר כארטילריה מתנייעת, שתבלום את כוחות האויב בכל מקרה
* צה"ל שם את כל הקופה הקרקעית על השריון, בעקבות ההצלחה במלחמת ששת הימים, ולא החשיב מספיק את החי"ר, ואת שיתוף הפעולה שלו עם השריון.
* מבחינה מדינית העדיפה ההנהגה הישראלית להיות מותקפת מאשר מתקיפה. כך למעשה אירע במלחמת ששת הימים, כאשר המצרים נתפסו כאיום על ישראל בעיני העולם.
אם ננתח את שתי גזרות המערכה, הרי שבצפון, בו הפעילו הסורים שריון, הם הוכו קשה, כי לצה"ל היה יתרון עצום במלחמת שב"ש. הסורים איבדו כ-1500 טנקים בימים הראשונים של המערכה.
למרות זאת, הארטילריה האוירית של צה"ל הוכתה קשות על ידי נשק הנ"מ הערבי, שכלל מערכת שלמה של טילים ותותחי נ"מ שלצה"ל לא הייתה תשובה עבורם.
צה"ל הפנים את הלקח, ובמלחמת לבנון הראשונה בוצעה מתקפה אוירית על בסיסי הטילים הסוריים בלי אובדן מטוסים.
לעומת זאת בחזית המצרית בוצעה מתקפת חי"ר, המצוייד בטילי נ"ט (סאגרים), שלא היו אמורים להוות עבור צה"ל הפתעה, היות וכבר השתמשו בהם במלחמת ההתשה. כאן היה זלזול בוטה בכוחו של החי"ר המצרי, ובמוטיבציה המצרית להלחם, כתוצאה מהלחימה במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.
ההבדל היה, שכאן הותקף קו ברלב שכמעט לא היה מאוייש, ולא היה אמור לשמש כ"קו מז'ינו" על שפת התעלה. למעשה, לא ננקטו אמצעים ברורים למקרה של צליחת התעלה.
האוגדה הסדירה הגיעה לרמפות שהוכנו מראש למניעת חדירת שריון, אך לא הייתה מצויידת למניעת חדירת רגלים. הטנקים לא היו מזוודים במקלעים, אלא בתותחים בלבד. ההמשך ידוע.
אותה טעות חזרה על עצמה במתקפה על גשר פירדן. שריון נגד חי"ר מצוייד בנ"ט. התוצאה ידועה.
כאשר נכנס השריון המצרי לסיני, הוא חוסל על ידי כוחות השריון הישראלי בקרב שב"ש מהגדולים בהסטוריה.
שוב נכשל חיל האויר כארטילריה.
החי"ר נאלץ לפנות דרך לחיל האויר, בפשיטה לצד המצרי, שאיפשרה אחר כך את צליחת התעלה בתפר שבין הארמיה השניה והשלישית.
כל צבא הנתפס בהפתעה, טבעי שהוא נכנס לפאניקה מסויימת. אבל המציאות הייתה שצה"ל היה זה שהגיע ל-100 ק"מ מקהיר, ולטווח ארטילריה מדמשק.
הטעות כאן בפירוש לא הייתה מודיעינית, ואף לא הערכתית, אלא אי הכנה מספיקה של הצבא למציאות המשתנה בצבא האויב, ושימוש לא נכון בכוחות שנועדו לשימושים אחרים.
דברים אלו קורים כל העת בצבאות שונים ובמלחמות שונות. הצבא צריך תמיד להכין את עצמו לתרחישים שעשוי האויב לבצע. כבר כתבתי כתבה בנושא זה לגבי נפילת צרפת במלחמת העולם השניה.
לברית המועצות במלחמת העולם השניה היה את המידע המודיעיני, אך לא את המוטיבציה להלחם, וזאת רצה סטאלין להשיג. המציאות הוכיחה את עצמה מעבר למצופה.
אצפה לשמוע ממך בהמשך.

ובכן...

העצני
תודה על תגובה מעניינת
לא ברור לי המשפט שלך:
"הטעות כאן בפירוש לא הייתה מודיעינית, ואף לא הערכתית, אלא אי הכנה מספיקה של הצבא למציאות המשתנה בצבא האויב, ושימוש לא נכון בכוחות שנועדו לשימושים אחרים."

אי הכנה של הצבא נובעת מאי הערכת מודיעין נכונה של סוג האתגרים שהצבא אמור להתמודד איתם. אחד מתפקידי הניתוח המודיעיני הוא להכין את הצבא לתרחישים על סמך בניין הכוח של האוייב.
לדעתי היה כאן כשל בסיסי בהבנת כוונות האויב. בצה"ל התכוננו למלחמה בה הצבא המיצרי ינסה לכבוש את כל סיני באמצעות תמרון קרקעי של שיריון. בסוג מלחמה כזה לצה"ל יש עליונות ברורה ביכולת תמרון ובכוח אווירי.
מה שבצה"ל לא הבינו זה שהצבא המצרי מתכונן למערכה מסוג אחר לגמרי שתבטל את היתרון ממנו צה"ל נהנה: כיבוש רצועה צרה בגדה המזרחית של התעלה והגנה עליה באמצעות נ.ט וסוללות נ.מ. סוג כעזה של אסטרטגיה מוציא את העוקץ ביתרון הישראלי היות שקשה להסתער בשריון על עמדות טילי נ.ט מונחים ובלי חיפוי אווירי כתוצאה מרצועת סוללות טילי הס.א 2 ו 3
עובדה שזמן קצר לאחר צליחת התעלה, המצרים התפתו לצאת מהרצועה הצרה שלהם לקרב שיריון שבו נחלו מפלה.
צה"ל התכונן למערכה מסוג אחד וקיבל מערכה מסוג אחר ופה הכשל המודיעיני בניתוח האסטרטגיה של האויב.

לגבי היוזמה במלחמה. מזל גדול שחיל האוויר לא התפתה לתקוף ראשון כמו במלחמת ששת הימים. הפעם המצרים למדו את הלקח וכל המטוסים שלהם היו במחפרות ממוגנות. אם הייתה מתרחשת התקפה כזאת היא הייתה נוחלת כשלון צורב ומסתיימת באסון

אתה אמרת :
"דברים אלו קורים כל העת בצבאות שונים ובמלחמות שונות. הצבא צריך תמיד להכין את עצמו לתרחישים שעשוי האויב לבצע. כבר כתבתי כתבה בנושא זה לגבי נפילת צרפת במלחמת העולם השניה."

זאת הסיבה שבהיסטוריה הצבאית נצחון והפסד הם כמו תנועה של מטוטלת. הצד המנצח קופא על שמריו ולא מבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה מקודמת. מה שהיה אינו בחזקת מה שיהיה אם נאמץ את אימרתו המפורסמת של הפילוסוף היווני הרקליטוס על הנהר. לעומת זאת הצד המפסיד מטבע הדברים עושה הערכה מחודשת ולומד לקחים. וחוזר חלילה

"לברית המועצות במלחמת העולם השניה היה את המידע המודיעיני, אך לא את המוטיבציה להלחם, וזאת רצה סטאלין להשיג. המציאות הוכיחה את עצמה מעבר למצופה."
קשה לי להאמין שלצבא לא תהיה מוטיבציה להילחם כאשר הוא עומד מול סכנת פלישה קיומית. הטענה לפיה החייל הרוסי לא רצה להילחם דורשת ביסוס ומחקר מעמיק שכיום הוא בילתי אפשרי. הרי לא תחזור אחורהבזמן ותבצע סקר דעת קהל בקרב חיילי הצבא האדום

תגובה למולי

בס"ד
מולי היקר!
תודה על תגובותיך המחכימות.
מה שרציתי לומר הוא שצה"ל בודאי ידע שמצרים אמורה לתקוף בדיוק של יום ואפילו שעה. לא היה חוסר במודיעין אסטרטגי או טקטי. החיסרון היה בהערכות הצבא למציאות המתחדשת בשטח (שהייתה ידועה, אך ללא התייחסות מתאימה).
תקיפה אוירית מוקדמת, או אפילו צליחת התעלה היו אפשריות, כי כאן המטרה לא הייתה להשמיד את חיל האויר המצרי, אלא את הצבא המצרי, או לפחות לפגוע בהכנותיו לצליחה. השיקול המדיני הוא שהכריע שלא לעשות כן.
מספיק היה איתות כלשהו למצרים שכוונותיהן ידועות, למשל הגברת סיורי מטוסים, או אף עריכה בקו של חטיבת חי"ר, כדי למנוע או לפחות להקשות על התקיפה.
מבחינת צה"ל לא משנה היה אם האיום הוא קיומי (כמו שיכול היה להתפתח בצפון), אלא מבחינת הפרסטיז'ה, שלקחה מצה"ל את ההילה של מלחמת ששת הימים (למרות שמבחינה צבאית הניצחון היה גדול בהרבה). לצה"ל היה אסור להרשות זאת, שכן הוא היה בנוי בהרבה על כח ההרתעה שלו. המורל הישראלי הוא שהיה בשפל המדרגה, בשעה שבמצרים דיברו על ניצחון, למרות שבשטח היו הדברים הפוכים.
הטעות לא הייתה מודיעינית אלא קיבעון מחשבתי. זה בעיקר מה שרציתי לומר בהתייחסות למלחמת יום הכיפורים.
כל מי שלומד את מלחמת העולם בברית המועצות, חייב להבין את הרקע ההסטורי של התקופה מ-1918 עד פרוץ המלחמה. ברוסיה למעשה התנהלה מלחמת אזרחים קרוב לעשרים שנה. המפלגה הקומוניסטית נלחמה נגד אוקראינים לאומניים, רוסים לבנים, סוציאליסטים רגילים (לא קומוניסטים), מנשביקים, וקומוניסטים שמאלניים (טרוצקיסטים וכדומה), ואפילו מלוכנים. עד לפני עשרים שנה שלט ברוסיה צאר. רוב העם לא רצה בהדחתו. הקומוניסטים השתלטו על רוסיה בכח, ובעצם נגד תוצאות הבחירות, בהן היו מיעוט קטן. בעלי האחוזות רצו להשאר כאלה, והאיכרים העשירים (קולאקים) אף הם לא חפצו לוותר על רכושם שרכשו בדי עמל. המוז'יק (איכר עני) לא ידע קרוא וכתוב. הוא יכול היה להשאר כל ימיו בכפרו מבלי לצאת ממנו. אנשים שיקיריהם נחטפו ונרצחו רק אתמול על ידי הנ.קוו.ד., האם ירצו להלחם?
סופר ישראלי ממוצא רוסי בשם ויקטור סולונין, כתב ספר בשם "החבית וחישוקיה" (איני יודע אם הוא יצא בעברית, אך מצאתי קטע מתורגם מהעיתונות הרוסית המתייחס אליו). והרי סיכום קצר מדבריו, כפי שהופיע בעיתון רוסי:
לא מזמן הופיע ספרו המעניין של מארק סולונין הנקרא "22 ליוני" [בשם זה יצא "חבית וחישוקיה" במוסקבה - מ"ש]. סולונין, היסטוריון-חובב שאינו כבול ב-OMERTA [שבועת השתיקה במאפיה הסיציליאנית - מ"ש] של גילדת ההיסטוריונים המקצוענים, העז לצעוד בדרך קשה מאוד של השוואה מדוקדקת בין הצבא האדום לוורמאכט. חייבים להודות שהוא ביצע עבודה עצומה ודייקנית של השוואה בין האפיונים הטכניים של חימוש סובייטי וגרמני, בדק מנגנונים של טנקים, מטוסים, תותחים, רובים וכו', מנה אחד לאחד את סוגי החימוש בגייסות הממוכנים הסובייטיים ובקבוצות הטנקים הגרמניות, וכך גם באוגדות ובחטיבות.
סולונין קובע, בעזרת ראיות מוצקות: ב-22.6.41 היה לברה"מ יתרון עצום על הפולש הגרמני. היו לה פי-ארבעה טנקים (13,000 הסובייטיים מול 3,300 הגרמניים). לא היו לגרמנים טנקים דומים באיכותם ל-KV ו-T-34 הסובייטיים. סה"כ היו לסובייטים יותר מ-3,000 טנקים חדישים ביותר. מצב דומה היה בחייל האוויר (במטוסי-יירוט חדישים עלתה ברה"מ על גרמניה פי אחת וחצי), בנשק קל, בתותחים וכן הלאה (רק במשאיות היה שוויון – 500,000 לכל צד)...
ערב ה-22 ליוני הצבא האדום "השלים בפועל את הגיוס הסמוי. אוגדות חי"ר היו, למעשה, מלאות, והזמן שנדרש להן כדי להיכנס לקרב נמדד בשעות, לא בימים. הדרג השני של הגיוס יכול היה להיכנס למוכנות מלאה תוך יום-יומיים".
אז כיצד להסביר את מפלתו חסרת התקדים של הצבא האדום? האם בניסיון הקרבי של הגרמנים? אכן, "באוגדות טנקים ובאוגדות ממוכנות היוו הקצינים המקצועיים רק 50% מהמפקדים, באוגדות חי"ר – רק בין 10% ל-35%. כל היתר היו אנשי מילואים שרמתם המקצועית הייתה נמוכה בהרבה". הכול נכון, רק שזה נאמר אודות הצבא הגרמני הפולש!
על מה, אם כן, ביססו הגרמנים את פלישתם לברה"מ? הרי המודיעין שלהם לא יכול היה שלא להעריך (ולוּ בקירוב) את עוצמתו האדירה של הצבא האדום. אז מדוע הציפיות הגרמניים התממשו? והרי התממשו באופן מזהיר! "בשבועיים הראשונים של הקרבות איבדה חזית דרום-מערב 4,000 טנקים (יותר מכל טנקי ורמאכט בכל החזית המזרחית)". הסובייטיים איבדו טנקים בקרבות עם הגרמנים. אז כמה טנקים איבדו הגרמנים בקרבות אלה?
קבוצת הטנקים של קלייסט איבדה תוך חודשיים וחצי של לחימה סך 186 טנקים – פי-עשרים פחות ממה שחזית דרום-מערב הסובייטית, זו שלחמה נגד קלייסט, איבדה תוך שבועיים! ושוב: מבחינה טכנית עלו הטנקים הסובייטיים, כפי שמוכיח סולונין, על אלה הגרמניים.
כיצד התאפשר 'קטל-טנקים' המוני זה? הנה המספרים הטיפוסיים לגבי אחת מאוגדות הטנקים: "כבר ב-8.7 מתוך 211 הטנקים נותרו 2 טנקי T-34 ו-12 טנקי BT – וזה כאשר בקרב היחידי של האוגדה, ב-28.6, היא איבדה לכל היותר 20 טנקים".
הוא הדין לגבי הרובים. סולונין חישב ומצא ש"ב-1944 מיליון חיילים סובייטיים 'איבדו' תוך חודש 36,000 יחידות נשק קל. לפי קצב זה , תוך ששה חודשי הלחימה של 1941 לא היו אבידות נשק זה צריכות לעלות על 700-650,000 יחידות. בפועל 'איבד' הצבא האדום בתקופה זו 6,300,000 יחידות נשק קל"! מכאן השאלה המתבקשת: "האם הנשק אבד בקרב או שננטש על-ידי החיילים והמפקדים של הצבא האדום שהתפזרו לכל הרוחות"?
לעומת זאת "סך כל המשאיות שאבדו או נשברו לא עלה על 10% ממספרן הכולל". איזה מין פלא טכני זה? התברר כי משאית 'טון וחצי' העלובה, זו שבקולחו"זים מתקלקלת חמש פעמים ביום, נתגלתה כאמינה בהרבה מהטנק (גם לא נתקעת בביצות, גם חסינה מפני תקיפות אוויריות!). גם הדלק למשאיות תמיד היה בנמצא – ואילו הדלק לטנקים תמיד "אזל".
התשובה ברורה לכול, גם אם היא מביכה מאוד: עבור אספסוף מבוהל מהווים הטנקים, התותחים, המקלעים והמרגמות נטל. לא די שטנקים זוחלים לאט, עצם קיומם מאלץ להילחם". כן, בעזרת טנק אפשר להילחם, בעזרת משאית – לברוח. הוורמאכט דאג לטנקים, הצבא האדום ב-1941 – למשאיות.
סולונין הנוברני מצא בסטטיסטיקה הצבאית הסודית, זו שפורסמה לאחרונה, את "המספר הכולל בכל קבוצות האבדות בשנות המלחמה: ההרוגים, המתים, הנעדרים, השבויים, המשוחררים, הנידונים שנשלחו לגולא"ג וכן הלאה". התברר כי המספר הכולל נמוך ב-2,343,000 מאלה ש"מסיבות שונות נגרעו ממצבת הכוחות המזוינים". הייתכן שסיבה כלשהי ל'גריעה' זו לא צוינה? אכן כך, הסיבה לא צוינה כיוון ש-2,343,000 אלה היו, בעיקר, עריקים. אך גם זה לא הכול. אחרי צו הגיוס הכללי (22 ליוני) לא התייצבו ללשכות הגיוס באוקראינה ובבלארוס– לפי הנתונים הרשמיים – 5,631,000 איש! לא ניתן לייחס זאת לכך שהגרמנים כבשו את השטח בטרם הספיקו האנשים להתייצב בלשכות הגיוס: את בלארוס כבשו הגרמנים רק לקראת סוף יולי, ואת אוקראינה - בספטמבר. "בפיקוד חארקוב עד 23.10.41 התייצבו רק 43% חייבי גיוס"! ומקרב אלה שזומנו ללשכת הגיוס בחבל סטאלינסקי (היום דונֶצקי) ברחו (לפי דו"ח מפקד לשכת הגיוס) 35%!
לגבי השבויים התמונה מפחידה עוד יותר... ב-1941 שבו הגרמנים כ-3,800,000 חיילים וקצינים סובייטיים (בתוכם 63 גנרלים). האם אלה נשבו או הלכו לשבי מרצונם? אין אפשרות לדעת במדויק – כיצד להבחין בתנאים ההם? "אצלנו אין שבויי מלחמה. אצלנו יש בוגדים" (סטאלין). אבל ידוע שב-1941 עברו מרצונם לפחות 40,000 לצד הגרמני (כאשר תוך שלוש שנים, 1944-1941, עברו אלינו 29 גרמנים. לא 29 אלף אלא בדיוק 29).
"למשל, ב-22.8.41 עבר לאויב רב-סרן אי. קונונוב, חבר המפלגה מ-1929, חתן אות "הדגל האדום", בוגר האקדמיה הצבאית על שם פרונזהֶ. הוא עבר עם רוב חיילי חטיבת חי"ר 436 שלו (אוגדת חי"ר 155, ארמיה 13, חזית בריאנסק), עם דגל הקרב של החטיבה ועם קומיסאר החטיבה ד. פאנצֶ'נקו... עשרות טייסים עברו אל האויב במטוסי הקרב שלהם. מאוחר יותר הם הפכו ליחידת האוויר "הרוסית" של לופטוואפה תחת פיקודו של אלוף-משנה מאלצֶב. היו ביניהם שני בעלי אות "גיבור ברה"מ" [אות הגבורה העליון בברה"מ - מ"ש]: סרן ביצ'קוב וסגן אנטילֶבסקי"...
להלן התמונה הכללית של אבדות שנת 1941. בחצי השנה הראשונה של המלחמה איבד הצבא האדום לפחות 8,500,000 איש. מתוכם:
• נפלו בשדה הקרב ומתו בבתי-חולים מפצעיהם 567,000 (פחות מ-7% מכלל האבדות);
• עוד 235,000 מתו ב"ארועים" שלא פורטו וממחלות;
• פצועים וחולים – 1,314,000;
• סך הכול: מתים ופצועים – 2,100,000 איש (25% מכל האבדות).
• 3,800,000, כפי שנאמר לעיל – שבויים (45% מכלל האבדות);
• 1,500,000-1,000,000 – עריקים שהתחמקו הן מהחזית והן מהשבי;
• העריקים יחד עם השבויים – 62-56% מכלל האבדות.
ולבסוף, כפי שאומר מרק סולונין, "הפצועים שננטשו במהלך המנוסה המבוהלת, והרוגים שלא נרשמו בדיווחים מהחזיתות".
גם היום כואב לקרוא את המספרים האלה. טוב אולי שהסתירו אותם משך 60 שנה. ואולי נכון עושים שעד היום מסתירים אותם מהקהל הרחב. אך זו האמת.
...
אפשר להתווכח על סיבות המפלה. נוצר מדרג שלם של סיבות אפשריות – מהמפחידות ומעליבות רק במקצת ועד לאיומות יותר.
סולונין מוכיח ש"העליונות הטכנית" הגרמנית, זו שתמיד נחשבה לסיבה הראשונה למפלת הצבא האדום – שקר היא, בדיה תעמולתית. אגב, גם בדיה זו מסוכנת – הרי החל מ-1917 עבד כל המשק הסובייטי רק למען המלחמה העתידית. אם כן, המשק עבד לחינם? מתוך שתי הרעות בחרה התעמולה הסובייטית בפחותה: עדיף להודות ב"יעילות נמוכה יחסית של הכלכלה" מאשר לדבר על הסיבות הרציניות בהרבה – פוליטיות ומוסריות. אבל דווקא התעשייה הצבאית הסובייטית הניבה תוצאה מצוינת – תוך הוצאות אדירות, (אבל מי התחשב בהוצאות?) הצבא האדום חומש טוב מהצבא הגרמני. אך להילחם הוא לא היה מסוגל (או לא רצה?).
הסיבה השנייה שבה מכירים באופן חלקי היא ה"ברדק". הכאוס הכללי החל בקרמלין שחבר סטאלין ברח ממנו [עשרה ימים אחרי הפלישה הגרמנית - מ"ש], כמו כלב מוכה, לבית הקיט (ורק ב-3.7 הכריח את עצמו לפנות ברדיו אל אזרחיו בנאום "האחים והאחיות" המפורסם), ירד לדרג של מפקדי החזיתות (סולונין מביא דוגמות כיצד הפיקוד היה מוציא תוך יום 4 פקודות סותרות) והלאה כלפי מטה, עד למפקדי מחלקות וחיילים פשוטים.
במקום של כאוס יש גם חמדנות. כשהדג נרקב מהראש במהירות עצומה – הראשונים שברחו (במקום הפצועים העמיסו על המשאיות את מיטלטליהם) היו מנהיגי המפלגה ומפקדי נ.ק.ו.ד. המקומיים שנטשו לכוחות הגורל את האזורים "שלהם". והם עשו זאת – בימי סטאלין! – ללא עונש, בדרך כלל... ב"ברדק" זה נעלמו רכבות שלמות ושיירות של ציוד. בכלל, "אצל סטאלין היה סדר"...
...
אבל מעבר ל"ברדק" הרוסי-הסובייטי הכללי, חמדנות ההנהגה, התקוממות עממית בארצות הבאלטיות ובמערב אוקראינה ביוני 1941, למפלה הייתה גם סיבה חשובה יותר. סיבה זו קשורה לכל יתר הסיבות, אבל היא גם נבעה ממקור משלה, ומודים בה רק בסוף ובחוסר רצון:
העם, כלומר חברי הקולחוזים במדי צבא (הרי בצבא האדום, כמו ברוסיה כולה, היוו האיכרים שלושה-רבעים) לא רצו להילחם למען השלטון הסובייטי. קריאת הקרב "למען המולדת, למען סטאלין!" – הייתה אבסורדית עבור מיליוני בני האיכרים, סתירה שאין ליישבה. הם לא היו מומחים למדעי מדינה, אך ידעו היטב, מהי הצמיתות של הקולחו"זים, ורצו להשתחרר מעולה.
...
הגרמנים גברו לא בעזרת חימושם, אפילו לא בעזרת ארגונם, אפילו לא בניסיונם הקרבי, אלא ברוח הלחימה שלהם. עבורם קריאת הקרב "למען המולדת, למען היטלר!" הכילה משמעות של ממש. שלא כמו רבבת האינטלקטואלים אשר שנאו את הנאציזם, עשרות מיליוני פועלים, זעיר-בורגנים ואיכרים ראו בעצמם ובגרמניה של היטלר - גוף אחד. לעומתם העם הרוסי כן הבדיל בין עצמו לבין המדינה שנקראה ברה"מ.
ב-1941 רצו הגרמנים לחזור על ניסיונם מ-1917. אז לא הובס הצבא הרוסי , אלא התפרק מבפנים, טבע בביצה של עריקות המוניות...
ב-1941 לא היה לכך שום סיכוי. ראשית, בעורפה של ברה"מ הטוטליטרית אי אפשר היה להקים מפלגה אנטי-בולשביקית - כפי שהקימו לנין, טרוצקי וסטאלין מפלגה אנטי-דמוקרטית ב-1917, תפסו את השלטון במחיר של בגידה בארצם והפכו את המלחמה ("האימפריאליסטית") נגד האויב החיצוני למלחמת אזרחים בארצם שלהם. כל אפשרות ל"גיס חמישי" מאורגן בתוך רוסיה הסובייטית חוסלה במהלך הטרור האדום של 1941-1917. אבל נותר גם הצד השני של מטבע זה – השנאה כלפי השלטון מצד עשרות מיליוני אנשים בודדים.
שנית, במקום אלכסנדר קֶרֶנסקי [ליברל, ראש הממשלה הזמנית שקדמה לשלטון הבולשביקי - מ"ש] "המפציר" היו סטאלין-בֶּריה-ז'וקוב. הם הקימו לא "ועדי החטיבות" שנבחרו על-ידי החיילים, אלא יחידות מקלענים חוסמות-נסיגה והוציאו להורג המונים - הן חפים והן אשמים. ואז, כשהפחד מהכוחות הסובייטיים גבר על הפחד מפני האויב הגרמני, הצליחה המדינה להתאושש ולשקם את המשמעת בחזית. כך היא ניצחה, ולכן ניצחה במחיר כזה.
שלישית, הגרמנים של 1941 היו שונים מאלה של 1917! כמו נפוליאון [שלא השכיל לשחרר את איכרי רוסיה הצמיתים מכבלי בעליהם, בני האצולה – מ"ש], כך גם היטלר לא שיחרר את איכרים [הסובייטיים מהצמיתות של הקולחוזים – מ"ש]. כדי לעורר ברוסיה מלחמת-אזרחים, כדי "לנצח את רוסיה בעזרת רוסיה", הציעו הקצינים הגרמניים להיטלר למתן את עמדתו: להקים "ממשלה רוסית", נניח, בעיר סמולנסק, לרכך את משטר הכיבוש. אך תורת הגזע, שהניעה את מלחמתו למען "שטח המחייה", ... אסרה כל דו-שיח עם ה"אוּנטֶרמֶנץ'" [אנשים נחותים - מ"ש] הרוסים. ... השמועות על מעשי הזוועה הנאציים עברו את קו החזית והבעירו בקרב העם (דהיינו בקרב החיילים הסובייטיים) את השנאה כלפי הגרמנים.
"המדיניות הטיפשית (! – ל.ר.) של היטלר הפכה את עמי ברה"מ לאויביה המושבעים של גרמניה" (סטאלין, נאום בנובמבר 1941).
כן, זו הנוסחה: המדיניות ה"טיפשית" של היטלר + העוצמה חסרת הרחמים של מדינת העונשין של סטאלין = שיקום רוח הקרב ויכולת הלחימה של הצבא האדום.
...
זו דעתו של עיתונאי ליברל, פטריוט של רוסיה הכואב את מפלתה ומבכה את מיליוני קורבנותיה - אלה שנפלו מידי אויביה ומידי שליטיה. לא הצלחתי למצוא ברשת הרוסית מאמרי ביקורת אחרים על "חבית וחישוקיה", ואת גידופי הלאומנים והקומוניסטים החלטתי לא לתרגם, כי אין בהם כל ניתוח רציני או ערך היסטורי.
להשלמת התמונה, הכנתי את תמצית עיקרי ספרו של סולונין:
1. הוא ניתח, כנראה לראשונה בפרסומים גלויים, את מהלכי הקרבות של השבוע הראשון של מלחמת ברה"מ-גרמניה ומצא שמרבית האבידות היו לא קרביות. הוא גילה את הסיבה האמיתית לאובדן אדיר של נשק, תחמושת ודלק: אמצעי לחימה ננטשו כלא נחוצים, אבל אמצעי הבריחה (משאיות) נשמרו היטב.
2. המכה הגרמנית לא הייתה מהממת ומשתקת. למשל, מרביתו של חיל האוויר הסובייטי לא הושמד ב-22.6 ואף לא ניזוק במיוחד. הסיבות לאובדן צי מטוסיו היו אחרות (והרבה יותר מבישות): בריחה המונית של הטייסים ושל צוותי הקרקע ונטישת המטוסים.
3. חידלון הצבא האדום מחד, ואהדת האוכלוסייה כלפי הכובש הגרמני מאידך, באו אחרי שנעלם הפחד מפני הפיקוד ואפילו מפני NKVD. לא הייתה זו, לדעת סולונין, התקוממות עממית נגד השלטון הסובייטי, אלא שלטון שנוא זה פשוט התמוטט בדומה לחבית-עץ שחישוקיה נופצו.
4. קריסת מערכות זו לא הייתה גזירה משמיים. במקרים שהסובייטים לחמו, הגרמנים לא הפגינו עליונות איכותית, לעיתים נסוגו ואף נפלו בשבי.
5. סולונין מוכיח, על סמך ניתוח האבידות של הצבא האדום, כי העם הסובייטי החל להילחם כראוי רק בסוף 1942 – תחילת 1943, כשהבין כי הכיבוש הגרמני גרוע אף מהעבדות הקומוניסטית.
6. רבים, כולל ויקטור סובורוב, טוענים: לוּ תקף הצבא האדום ראשון, היה מביס את הגרמנים. לדעת סולונין, בקיץ 1941 היה הצבא האדום נכשל גם בהתקפה. כך נתגלה בפעולתו בצפון פינלנד שהחלה בחשאי עוד ב-17.6.41. התקפה יזומה זו, שבוצעה לפי התוכניות שהוכנו מראש, נכשלה.
אני חושב שהמילים מדברות בעד עצמן.

תוספת למולי

בס"ד
אני ממליץ לקרוא את הספרים: "מלחמתה של רוסיה", "הקרב על מוסקווה", "מלחמתו של איון". כולם ספרים מודרניים, המבוססים בהרבה על ראיונות עם ותיקי מלחמת העולם. למטבע היו שני צדדים: עריקות מחד, והקרבה מאידך. תלוי מי היה האדם. היו כאלה שהאמינו בקומוניזם אמונת אומן. בכל זאת עשרים שנה של קומסומול אינן עוברות ריקם. הייתה גם את התחושה הלאומנית הרוסית שהתעוררה.
כל זה אינו מספיק לגרום לאנשים לצאת למלחמת כיבוש קשה ואכזרית, כמו במלחמת העולם הראשונה. וסטאלין ידע זאת.
הכינוי של מלחמת העולם השניה הייתה: "מלחמת המולדת הגדולה". דמויות כמו אלכסנדר נייבסקי הלוחם באבירים הטבטונים הוצאו מתהום הנשייה. הדת ניתנה במוסקווה, והארכימנדריט התפלל למען הצלחת רוסיה הקומוניסטית, שחרתה על דגלה את הסיסמה: "הדת היא אופיום להמונים". סטאלין ידע מה בנפשו של העם, וידע מה יניא אותו למלחמה.

בתגובתך הסגרת את חובבנותך

אני מציץ מדי פעם באימגו כי היה נדמה לי שהכותבים, גם אם אינם הסטוריונים, הם ידענים הכותבים דברי טעם. מדי פעם צצו ספקות אבל הערתך זו שממנה משתמע כאילו האמריקאים עצמם פוצצו את מגדלי התאומים מבהירה סופית כי כולכם הסטוריונים כמו שאורן זריף הוא רופא. נו, מילא.

תגובה ליוסי לגבי מגדלי התאומים

בס"ד
ליוסי היקר!
לא בדיוק הבנתי את הקשר בין הכתבה הזאת לבין הנושא של מגדלי התאומים. אני חושב שצריך להתייחס לכל ענין בפרטות, ולא לצאת ממסקנה כוללת שאם בנושא מסויים דעתו של הכתוב אינה מוצאת חן בעיני, אז אני פוסל לחלוטין את כל דבריו. זו לדעתי גישה לא נכונה, היות וכל אדם יכול להיות צודק בנושאים מסויימים, וטועה בנושאים אחרים.
ולגבי הנושא של מגדלי התאומים. במאמרה המצויין של מירב גולן על התנגשות הציויליזציות כתבתי בפרוטרוט מדוע אני חושב שהפיגוע במגדלי התאומים הינו קונספירציה.
מאז נודע לי שינה בארה"ב תנועה שלמה המנסה לחשוף את הטיוח של הממשל על אירועי ה-11 בספטמבר. הם מעבירים הרצאות, שניתן לראותם ביוטיוב. אני ממליץ לך לבדוק את הנושא. באם אתה עדיין משוכנע שזה אכן פיגוע של "אל קעידה", אשמח לשמוע את טענותיך, בבחינת: "והווי לומד מכל אדם".

תוספת לתגובה ליוסי

בס"ד
הלשון הכוללנית שאתה משתמש בה, כלפי כל הכותבים במגזין "אימגו" המכובד, הינה הכללה מוזרה מאד. האם בגלל מגיב אחד שלדעתך טועה, אתה מטיל כתם על כל יתר הכותבים?
גם ההשוואה לאורן זריף אינה מובנת. זו בפירוש במה לחובבי הסטוריה, ומותר להם לטעות. אין הם מתיימרים לומר שדעתם הינה מוחלטת, כמו שגם מרצה להסטוריה בכל מוסד אקדמי אינו יכול להתיימר לעשות זאת.
אני באמת חושב שאם המגזין לא מוצא חן בעיניך אז לא כדאי שתמשיך לקרוא אותו, ובודאי שלא להגיב תגובות לא עניניות.

תגובה לעמי גיז

בס"ד
סבג מונטיפיורי הוא סופר חשוב, וספריו טובים מאד. אבל גם הוא לא נביא, כמוני. הוא יכול רק לצטט את דברי סטאלין, אבל לא להיכנס למחשבותיו. גם אני לא. לכן לשנינו יש את האפשרות לחשוב מה היה במוחו של סטאלין.

לסטלין לא היתה אסטרטגיה לפני הפלישה

סטלין קיבל אינפורמציה מפורטת על המתקפה, אך לא האמין כי אכן תבוא (ואף נקט בצעדי עונשין כנגד מי שהציגו בפניו אינפורמציה זאת). סטלין הוציא הוראה מפורשת שלא לפתוח באש כנגד הגרמנים, ממש ערב הפלישה.
נראה כי ההתמוטטות הנפשית של סטלין בזמן המתקפה על מוסקבה, עד כדי הסתגרות בדאצ'ה שלו והמתנה להדחה ע"י הפולטביורו (שלא באה), אינן מצביעות על אסטרטגיה מודעת כזאת.
יותר מכך: הוא הדיח, ואף הוציא להורג, חלק ניכר מן הגנרלים שניהלו את החזית המרכזית, עד לבלימת הגרמנים בשערי מוסקבה, על שלא הצליחו לבלום את הגרמנים מייד על הגבול.

אני סבור, כי המנעותו ממגננה פעילה, כפי שהציעו לו גנרלים רבים, נבעה מחשדנות ומחשש להפרת ההסכם עם גרמניה, ולא מאסטרטגיה מודעת.

יש מספר אי דיוקים במאמר:
1. מלחמת פינלנד לא קשורה ליצירת אזור חייץ מול הגרמנים. היא התחילה הרבה לפני הפלישה הגרמנית, ואף לפני הפלישה הגרמנית לנורבגיה, כך שהחזית הפינית לא חצצה בין כוחות גרמניים לרוסיה.
2. אכן, הרוסים הובסו ע"י הפינים במתקפה הראשונה ו"ניצחו" במתקפה המאסיבית השנייה, אך הפינים תקפו שוב וכבשו שטחים ניכרים של רוסיה (כולל האזור שממערב ללנינגרד). רק מתקפה רוסית נוספת, במקביל ללחימה נגד הגרמנים, הביאה להסכם שלום מול הפינים, תוך שהפינים מאבדים את השטחים שכבשו ברוסיה וכן שטחים פיניים מצומצמים.
3. ה-T34 היה בשלבי פיתוח בלבד בעת הפלישה הגרמנית. במצעד ה ה1 במאי 1941, השתתפו מספר טנקים מדגם מוקדם של ה-T34, אך הוא הופיע בחזית רק חודשים אחדים לאחר מכן (והכריע את מערכת קורסק). זו לא הייתה אסטרטגיה - פשוט הטנק עדיין לא יוצר בכמויות גדולות ולא היה זמין לקליטה ביחידות הרוסיות.
4. רקוסובסקי לא היה מן הגנרלים ה"צעירים" שהופיעו לקראת כיבוש ברלין. הוא השתתף בקרבות הבלימה מול הצבא הגרמני מתחילת הלחימה, נאסר למשך למעלה משנה והיה מועמד להוצאה להורג, אשתו נאסרה ומתה בכלא. רק לאחר בלימת הגרמנים בשערי מוסקבה, הוא הוצא מן הכלא, הוחזר לצבא ואף זכה מסטאלין ב"פרס ניחומים" דרגת מרשל.

האסטרטגיה של סטאלין

בס"ד
תודה לך שמעון, על התגובה המקיפה.
כפי שכבר ציינתי, אני רק מעלה השערות, כך שבהחלט ייתכן שהתיאוריה שלך צודקת
עם זאת, סטאלין היה אדם מסתורי מאד, ויש הטוענים שכל הסתגרותו ב"דאצ'ה" הייתה לבדוק מי נאמן לו.
ייתכן בהחלט שהיה לו יחס אמביוולנטי למתקפה הגרמנית, שכן הוא ראה את צבאו מוכן למלחמה לא לפני 1944. הוא הגיב באכזבה מרה כששמע על מפלתה המהירה של צרפת, כי ציפה שהיא תעכב את גרמניה במשך זמן רב, כמו במלחמת העולם הראשונה, כך שיתאפשר לו לבנות את צבאו מחדש.
הוא החל בהכנות לקידום פלישה, ברגע שהשתלט על הארצות הבלטיות, ותבע שטחים מפינלנד במטרה להגן על לנינגרד. המטרה המוצהרת בתביעה זו הייתה הגנה על צפון רוסיה. הוא כנראה חשש לפלישה דרך פינלנד. הפינים השתתפו במבצע ברברוסה, אך רק החזירו לעצמם את השטח שאיבדו ב"מלחמת ההמשך", ויותר לא התקדמו, למרות הפצרות גרמניות לעזור בכיבוש לננינגרד.
הטי. 34 השתתף כבר בקרבות ההגנה על מוסקבה (עיין ספר "הטנקים עולים" בהוצאת מערכות, בפרק על השריון הרוסי), ביחד עם הטנק הכבד יותר הק.ו. למעשה הם היוו את חוט השדרה של השריון הגרמני. איני זוכר כעת מספרים מדוייקים, אבל ניתן לבדוק זאת, והיו כבר מאות טי. 34 בשימוש בקרב על מוסקווה.
גנרל רוקוסובסקי לא שימש בתפקידים בכירים לפני המלחמה, נאסר ועונה קשות ב1937, והוחזר לשירות ב1940, כאשר סטאלין כבר הריח את ריח המלחמה, וחיפש מפקדים בעלי נסיון. הוא פיקד על עוצבות במהלך הקרבות על מוסקווה, אך רק מקורסק ואילך קיבל עמדה בכירה באופנסיבה הסובייטית.
אני שוב מודה על ההערות המחכימות, ואשמח לקבל עוד.

תגובה למירי גילר

בס"ד
לגברת גילר!
תודה על ההתעניינות.
הסטוריה אינה עבר. היא הווה. במיוחד הסטוריה צבאית. כאשר אנו לומדים היום על סטאלין, אנו לומדים על אירוע שעדיין משפיע על חיינו עד היום. מלבד זאת, סטאלין הינו לא רק דמות ספציפית. הוא מהווה מדגם לצורת שלטון שהעבירה את רוסיה מימי הביניים למאה העשרים תוך שלשה עשורים. גם היטלר עשה זאת במובן מסויים, שכן ארצות שחיו עדיין במושגים של מאות שנים אחורה, כמו גרמניה למשל, תפסו זינוק אדיר קדימה. גם יפן של אחרי המלחמה הינה יפן שונה, וכן סין, דרום מזרח אסיה, וכו'.
בהסטוריה צבאית אנו עדיין לומדים מלחמות שאירעו לפני אלפי שנים, כבסיס לטקטיקה ואסטרטגיה צבאית היום. קרב קאנה של חניבעל נגד הרומאים הוא הבסיס לשיטתו של פון שליפן, יוצרה של "תכנית שליפן" המפורסמת לכיבוש צרפת במלחמת העולם הראשונה.
עד היום מתבצעות השוואות בין הגותו פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בעת החדשה, שחי בתקופת נפוליאון, לבין הגותו של סון טסו, מצביא סיני שחי לפני אלפי שנים.
הסטוריה היא דבר דינמי, חי בתוכנו, וזו טעות פאטאלית לא ללמוד אותה בעיון, כדי לדעת כיצד לכלכל את מעשינו בהווה.

האסטרטגיה של סטלין

קראתי בעניין מאמר זה ואני מסכים עם דעתו של העצני סטאלין היה מנהיג מפוכח בקי במציאות של תקופתו. הוא ידע מהי האידיאולוגיה הנאצית של מרחב המחייה במזרח ומכאן שמתקפה גרמנית בלתי נמנעת הוא ידע שדעת הקהל בארצות הברית שוללת כל התערבות במלחמות באירופה
הוא הפנים את לקחי כשלון המלחמה בפינים הצבא האדוםהיה במצב אי כשירות וציודו היה עלוב. כך למשל רק 1940 הוחל בייצור מצומצם של מטוסים חדשים-מיג 3 יאק 1 שטרומביק ורק ב1941 הוגבר קצב הייצור כך גם בנושא הטנקים שרובם היו מיושנים. רק ב1941 הוחל בייצור
סדרתי של הטי-34. לאור נתונים אלה התרכז סטלין בשני דברים 13 באפריל 41 נחתם חוזה אי התקפה סובייטי -יפני הפגנת הידידות של סטלין כלפי שר החוץ היפני מטסואקה שהגיע במיוחד למוסקבה הייתה חסרת תקדים בלבביותה סטלין ליווה בכבודו ובעצמו את היפני לתחנת הרכבת בצאתו ממוסקבה . בכך הבטיח סטלין את הנייטרליות של יפן 2.סטלין ידע שההתקפה הגרמנית קרובה לא הייתה שום הפתעה סיר סטפורד קריפס מסר לו תזכיר מפורט על הכנות הגרמנים צ'רצ'יל שיגר מברק מפורסם המודיעין הסובייטי עידכן הכל היה ברור.אלא שסטלין החליט החלטה אסטרטגית עמי ברית המועצות יילחמו וינצחו רק אם הם יותקפו על ידי פולש זר ורק עם זאת תהייה מלחמה לאומית על הבית
בשולי הדברים כדאי להזכיר שהיסטוריונים מתווכחים עד היום באם עקרונית הייתה לרוזוולט אותה גישה והוא בעצם" המתין" למתקפה יפנית כדי
להפוך על פיה את דעת הקהל האמריקאית ששללה עד אז כל מעורבות במלחמה
ף

תגובה לגיורא

בס"ד
גיורא יקירי!
ציפיתי זמן רב לתגובתך המחכימה. שוב, גם אני טוען שזו תיאוריה, אבל היא נראית לי ההגיונית ביותר.

תודה לכותב המאמר ולמגיבים

היה תענוג לקרוא.את...המאמר והתגובות המפורטות... בעד ונגד.....

אישית לי ,תאוריות הקונספירציה....בניתוח הסטורה לאחור. לא מתאימות....אפשר ליחס קונספירציה לכל אירוע בעבר... כולל הפירוש....למה שקרה...ברור שחלק ממה שקרה תוכנן....אבל קשה לחשוב שעם גורמים משתנים רבים כל כך ....הקונספירציות..יכולות להתקיים...ולהשיג את המטרה הרצויה....או חלק גדול מתוכה..
דוגמא ממאמר אחר באתר על פון שליפן (תומר ריבל)...הוא לא לקח בחשבון שהמלחמה נגד צרפת תיקח יותר מ 7 שבועות והוסיף עוד יריבים על ידי המתקפה דרך בלגיה ולוקסמבורג...

ממתין למאמרים הבאים...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני