אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חייה ויצירתה של לאה גולדברג - חלק א


התמונה של רמה זוטא
לאה גולדברג (1911-1970) בשנת 1946

לאה גולדברג (1911-1970) בשנת 1946

הרצאה ב'חוג לספרות', 4.2.2012

 

'לתמונת אמא'

תמונתך כה שלווה, את אחרת: /קצת גאה ונבוכה על שאת – אמי. /מלַווה בדמעה ובחיוך מוותרת / ומעולם אינך שואלת: 'מי?' /  לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אליך / מדי יום ביומו ואמרתי: 'תני!' / את הכול הבאת לי במו ידיך / רק מפני שאני – אני./  ויותר ממני היום את זוכרת / את יגון-ילדותי, ונפשך כבר פתרה: / עת תבוא אליך הבת הבוגרת, / היא תביא את ייאוש תוגתה שבגרה. /   כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך. / לא אבכה בחיקך, לא אלחש: 'אמי!' / את תדעי: זה שעזבני היה יקר לי ממך /ולא תשאליני: 'מי?'

זהו אחד השירים הראשונים של לאה גולדברג, שכתבה עוד כנערה בקובנה, והוא כולל כמה יסודות שיחזרו ויופיעו, בגרסאות שונות, בשירתה הנפלאה של אחת המשוררות הגדולות שקמו לשירתנו: יגונה וייאושה, אהבותיה הנכזבות, הדימוי העצמי החיצוני הנמוך שלה, השליטה המצוינת בחרוז ובמשקל שרק תעמיק עם השנים, המבט הכפול של 'אני' רגשי עם פיכחון מבחוץ. לאלה יצטרפו כמובן יסודות נוספים, שירחיבו את נושאיה ואת הסגנון השירי שלה.

פענוח אישיותה ויצירתה של לאה גולדברג זכה לתנופה מחודשת לאחרונה, במלאת מאה שנה להולדתה. במהלך השנים פגשתי בה בצמתים שונים, כילדה וכסטודנטית, כידידה של אימא שלי וכקוראת נאמנה. מתמונת אמה נטלתי רשות לחזור לתמונת אימא שלי עם לאה, שכנתה לכתיבה כבר בשנת 1936 בכרך א' של 'דבר לילדים', והיא 'דודה לאה / מתחפשת לצפרדע: / ירוקה היא כמו ברוש / מכף רגל ועד ראש/ [..] איזה גוף! והפרצוף!/ רק אל תתחפשו לזבוב: / כי יודעת דודה לאה/ גם לבלוע כצפרדע!'. כך עולה בי זיכרון ילדות ואני בת ארבע, יושבת עם אמה ועם דודה לאה בבית קפה ליד מוגרבי בתל אביב; השתיים עובדות על ההצגה 'פינוקיו', שתעלה בהצלחה מרובה על בימת 'התיאטרון לילדים ולנוער של מרכז הגננות', ושרות לי: 'בוא בול עץ, בוא בול עץ,/ אעשה ממך לץ [...]. פינוקיו, פינוקיו, שמח ונלבב, / מכל הילדים אותך בלבד אוהב'. סביב לאה מתאבכות טבעות עשן, כשם ספרה הראשון שהופיע זמן קצר קודם לכן. לאה מוציאה מקופסת הסיגריות את נייר הכסף ומלמדת אותי, הילדה, להכין מהנייר מנצח ותזמורת ורקדניות, ואני מנסה לחקות את ידי האמן שלה ללא הצלחה. לא ידעתי אז כי לאישה זו, שחרזה ושוררה מאות שירים ופזמונים, היה מגיל צעיר גם כישרון גדול לציור ולעיצוב, שיוכר לימים בתערוכות ובספרים. היא מעשנת, רוכנת אלי ומספרת לי כי גם היא, כמו ג'פטו, רוצה להיות נגר, אבל בינתיים היא אוחזת רק בעט. עשן הסיגריות, זה שהביא למותה מסרטן בגיל 59, מעט לאחר שכתבה את השיר 'על הנזק שבעישון', הסתלסל לו ברוח שבאה מן הים.   

לאה גולדברג נולדה ב-29 במאי 1911 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (גרמניה), שאליה הגיעה אמה ציפה-צילה מקובנה ללדת. לא בכדי ציינה לאה את שתי הערים כמקום הולדתה: קניגסברג הייתה אז מרכז חשוב של ההשכלה הגרמנית, וקובנה (קאונאס בליטאית) הייתה זיכרון הילדות הראשון שלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לברוח מקובנה לעומק שטחה של רוסיה, ולאה לא זכתה להשכלה מסודרת: רוסית הייתה שפת הדיבור היחידה שלה בילדותה המוקדמת, ובה גם החלה לקרוא החל בגיל חמש ואף לכתוב שירים. בשנת 1918, כשהייתה לאה בת שבע, חזרה המשפחה לקובנה, בירת ליטא שזכתה זה עתה לעצמאות.  היא חזרה אל החצר הגדולה, אל 'הקיסוס שטיפס על כתליו הכהים של הצריף,/ ומרזב, וחבית עמוקה כמו סוד/ [אל...] החצר השותקת קסומת ארחות'./ (שירים, ריבנר, א, שיבולת ירוקת העין, עמ' 104). כשביקרנו שם לפני מספר שנים, עדיין נצרה החצר השותקת את סודותיה של לאה והחבית עוד ניצבה בה.

בין המלחמות ניסתה ליטא העצמאית ליצור אומה חדשה, חשפה את התרבות העממית ושדרגה את הליטאית, משפת איכרים קדם-נוצרית - ללשון שנכתבת בה ספרות. לשירי העם והפולקלור הייתה עדנה. אך התרבות הלאומית שהכתיב הממסד לא יכלה כמובן להתחרות עם הגרמנית, הרוסית והפולנית, לשונות ותרבויות שעליהן התחנכו המשכילים היהודים; הלאומיות הליטאית, הגם שנתנה אוטונומיה תרבותית ליהודים, עמדה בסתירה לזהות העברית, ובמיוחד לציונות. בת 17 תרגמה לאה לעברית כמה משירי העם מליטאית; רבים מהם הם שירי קינה של נערה על הרס חייה בשל נישואים אומללים, על האישה הנטושה או הנבגדת - נושאים שיופיעו שוב ושוב בשירתה הבשלה. על התרגום חתמה בשם 'לאה משורר' - ולא 'משוררת', ויוזכר כי כשנה לפני מותה התבטאה שוב כי 'האישה היא סופר או לא סופר', והתקוממה נגד הכינוי 'שירה נשית'. ב-1942 יופיע הקובץ שלה 'שיר בכפרים', הכולל עשרה שירים המבוססים על שירי עם ליטאיים וסלאביים. השפעת שירי העם ניכרה כבר בשלב מוקדם של סגנון שירתה, שנטה לפשטות ולנוסח עממי.

קובנה של בין המלחמות הייתה למרכז הפעילות של תרבות וספרות עברית, בעיקר עקב חיסול התרבות העברית בברית המועצות. נדפסו בה 110 ספרים בעברית, כמה עיתונים יומיים, עשרות כתבי עת ביידיש ובעברית - ובהם 'נתיבות' ו'פתח'. הנערה לאה תפרסם מיצירותיה בכתבי עת אלה לצד ביאליק וטשרניחובסקי, עגנון ושלונסקי ואלתרמן. הרשת החינוכית 'תרבות' בליטא הייתה הענפה ביותר במזרח אירופה; בעיר פעלה סטודיה דרמטית; 'הבימה' ביקרה בה ולאה חזתה בהצגותיה – כבר כנערה הייתה לה נטייה לתאטרון; אנשי רוח מארץ-ישראל כביאליק וראשי החבורה הספרותית 'כתובים' ביקרו אצל עמיתיהם בקובנה וניסו למושכם לארץ. ליטא כונתה אז 'ארץ ישראל השנייה'.

אבל הקדמנו את המאוחר. בדרכה של משפחת גולדברג חזרה מרוסיה לליטא נתפס האב אברהם, כלכלן ידוע בארצו, בידי חיילים ליטאים מ'הצבא הלבן', שהאשימוהו בקומוניזם. הוא עונה במשך כעשרה ימים ומאז סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, שהפכה למחלת נפש. כל חייה חרדה לאה בתו שמא המחלה היא תורשתית; ביומניה, שהוציאו לאור רחל ואריה אהרוני בשנת 2005, היא ביטאה חרדות אלה עוד בהיותה בת 17. בנובמבר 1927 היא כותבת:"זהו שיגעון לפחוד מפני השיגעון. אני יודעת זאת, ובכל זאת יראה. אומרים שמחלת הרוח עוברת בירושה. וזוהי אמת. אך צריך לדעת לעוז עליה. [...] אני אעוז. מפני שאני רוצה בכך". (יומנים, עמ' 119). חרדה  זו מהדהדת בעוצמה רבה ברומן שלה בעל היסודות האוטוביוגרפיים, 'והוא האור', שהחלה לכותבו בתחילת שנות הארבעים ושהופיע ב-1946: אבי הגיבורה נורה חולה במחלת נפש ומאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, נורה מנסה ללא הצלחה להתנתק מהעבר, מתביישת באביה וכמו ממיתה אותו בזעקה: 'אבי מת!', וטוענת כי "כל העולם כולו חולה רוח' (עמ' 211). היא מתאהבת בארין, חברו ובן גילו של אביה - אהבה מדומיינת אבודה ובלתי אפשרית בגבר מבוגר - יסוד שיחזור הרבה אצל הסופרת. כל חייה חרדה לאה גולדברג שמא תצלול כאביה לתהום של אי-רציונליות, שמא תיפול לייאוש ושיגעון. רקע זה עשוי להסביר את הכיוון הספרותי והשירי שלה: אמונה בצלילות, יחס אופטימי ומאוזן למציאות, ביטוי מדויק ומאוזן של רגשות, ובעיקר – הישענות על תרבות אירופה המשכילה.

בקובנה הצליחה לאה להיכנס לבית הספר הרוסי למסחר, שמרבית תלמידיו היו יהודים. בית הספר הפך ב-1920, בן-ליל, ביוזמת הורים ציוניים וההסתדרות הציונית, לגימנסיון עברי, מוסד מודרני בגישתו החינוכית-הומנית וההשכלתית. נוסף על עברית, למדו בו חמש שפות: לטינית, גרמנית, אנגלית, רוסית וליטאית; לאה רכשה לה שליטה בכל הלשונות הללו, ובשנים הבאות תוסיף עליהן גם צרפתית, אנגלית ואיטלקית – ותתרגם מכולן. מנהל המוסד, ד"ר משה שוואבה, היה מומחה ללימודים קלסיים ולימים פרופסור ורקטור באוניברסיטה העברית; אחד מתלמידיו היה הפילוסוף הצרפתי הנודע עמנואל לווינאס. מורי בית הספר שעלו ארצה, אליהו בייליס ואהרון ברמן, הקימו ברוחו בתל אביב את בית החינוך בצפון ע"ש א"ד גורדון ואת 'תיכון חדש', שבו ביליתי ארבע שנים. רוח עברית-ציונית נשבה בגימנסיון ולאה, שהתקשתה תחילה להשתלב בקרב הילדים דוברי היידיש, התעקשה לתקשר עם חברתה מינה לנדוי בעברית, כשפת דיבור וכתיבה, לאור 'העקרונות הציוניים', כלשונה. לפני כשנתיים יצאה לאור ההתכתבות ביניהן כספר ושמו 'נערות עבריות', בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, והוא עדות מופלאה למעבר של גולדברג מכתיבה מהוססת ומלאת שגיאות לשליטה עצומה במכמני השפה העברית.

כבר בגיל 11, כך עולה מיומניה, החלה לאה לכתוב שירים וסיפורים בעברית, אולם זו הפכה לה לשפת תרבות רק בכיתה י', כשהצטרפה למגמה ('סקציה') לספרות עברית; היא החלה בה כיוצרת דו-לשונית, ברוסית ובעברית, וגיבשה בה את הבחירה בעברית כשפת היצירה. את המגמה ריכז מי שהכשיר למעשה את דרכה בכתיבה: נתן גרינבלאט (גורן), משורר, סופר ומסאי, מקורב לחוג היוצרים העברים באודסה ועורך כתבי עת עבריים בקובנה. לזכותו נזקף פרסומה הראשון של גולדברג בכתובים – מחזור השירים 'מזמור לאור' בכתב העת 'נתיבות' שבעריכתו, בפברואר 1927, טרם מלאו לה 16. תוך זמן קצר התפרסמו שירים שלה בבמות ספרותיות נוספות, בקובנה ובהמשך גם בארץ. מהקריאה ביומניה מצטיירת נערה צעירה הספוגה באהבה בלתי נלאית לספרים ולכתבי עת, שכללו קודם לכול ספרות ושירה רוסית של משוררים נערצים עליה (כמו אנה אחמטובה ואלכסנדר בלוק), משוררים גרמנים כרילקה, ספרות כללית אופנתית דאז כאיבסן (והרי נורה היא גיבורת 'בית הבובות') וטאגור – וזאת בצד ספרים עבריים בני הזמן. היא הושפעה עמוקות מברנר ומגנסין ('חווית היסוד בחיי', 'אני ציטטה מיצירתו של גנסין'). מאוחר יותר הגיעו למגמה הספרותית בגימנסיון גם חוברות 'הדים' מהארץ עם שירי שלונסקי, וכפי שכתבה לימים, 'עמדנו בתוך עולמה של השירה העברית החדשה'. על מקומו של שלונסקי כמנטור ואב-חסות ללאה גולדברג נרחיב בהמשך.

את דרכה לקריאה הענפה סלל המורה שלה לתנ"ך ולהיסטוריה עברית, משה פרנק. היא התאהבה בו וכדי לשאת חן בעיניו, מעידה מינה לנדוי, למדה לאה בעל פה את קהלת ושיר השירים; אולם פרנק המבוגר ממנה לא ראה בלאה אלא תלמידה מצוינת, והפך לראשון בשלשלת האהבות הנכזבות שלה – בגברים שכולם היו מבוגרים ממנה, עובדה שחוקרים רבים הסיקו ממנה כמובן את הכמיהה לתחליף אב. יומנה מעיד על ניסיונותיה לצוד את תשומת לבו של פרנק ולאה תולה את חוסר הצלחתה בצורתה החיצונית, דימוי עצמי שאינו עולה בקנה אחד עם תמונותיה מתקופה זו; כמובן, יאמרו הפסיכולוגים, אין כל קשר בין התחושה הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית. באחד משיריה הראשונים כתבה:

'את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים / נר כבוי על שולחן שבת. / כירח חוור-שקוף בין אורות שמים / את תמיד – בין תכלת תהומות ואחת .../ בצחוקך הכמה ושר תוגתך רודמת, / לבבך כיד פשוטה אל ברכת-מטר / מצפה למילה מלהיבה וקוסמת, / זו שלא תיאמר מחר./   יש והוא מתדפק בלילות על הדלת, / ולבוקר  - הנה עקבותיו שקפאו על רגבי חלום.../ את נושקת אותם בשפתיים פצועות ואינך מתפללת / שישוב הלום' (שירים, ריבנר, א, טבעות עשן, עמ' 28).

עוד עולה מיומניה בתחילת דרכה חוסר ביטחון באינטלקט שלה וחשש מכישלון. תבנית זו, של תחושת בדידות וכישלון, התאהבות חד-צדדית בגברים מבוגרים, תחזור כאמור בשלבים שונים בחייה ותגיע לשיאה באהבה הבלתי ממומשת למשורר אברהם בן-יצחק.

בשנה האחרונה ללימודיה בגימנסיון הייתה כבר גולדברג ידועה כמשוררת מבטיחה. בסתיו 1929 התקבלה לחוג לפילולוגיה באוניברסיטת קובנה ולמדה שפות שמיות, גרמניסטיקה, היסטוריה כללית, ספרות רוסית ופילוסופיה. היא ראתה בכך הכנה ללימודים במערב, בווינה או בברלין, והמתינה למלגה שתאפשר לה ללמוד מחוץ ל'ביצה', ל'אורוות חזירים', כפי שכינתה את קובנה הלא-יהודית הפרובינציאלית. משיכה כפולה זו, אל תרבות מערב אירופה מזה ואל התרבות העברית-ציונית מזה, קבעה את אופי לימודיה הגבוהים, משום שחשה שהשכלתה היהודית לוקה בחסר. כבר כסטודנטית בליטא חיברה לאה, בהשראת ביקור בכנסיית בארוק, צמד שירים במבנה של סונטות איטלקיות בנוסח פטררקה, משורר אהוב עליה, שבעתיד תלמד איטלקית לשם תרגומו ותפרסם עליו מחקר מעמיק. סונטות ראשונות אלה נדפסו בכתב העת 'נתיבות' והיו למעשה שיריה הבשלים הראשונים. מבנה הסונטה (14 שורות, המסודרות בשני בתים בעלי 4 שורות כל אחד, ושני בתים אחרונים בני שלוש שורות - שהם המפנה או פתרון הבעיה שבבתים הראשונים) מחייב הקפדה עצומה על החריזה, על המשקל והצליל ועל המעברים בין בית לבית; נרחיב בכך כשנעסוק במחזור הסונטות הידוע ביותר שלה, 'אהבתה של תרזה די מון'. בנשף ספרותי אחד של חוג היוצרים העבריים והיידיים בקובנה, 'פתח', קראה לאה אגדה שכתבה ובקהל מאזיניה נכח המשורר אברהם בן-יצחק, שיהפוך כאמור לימים לדמות משמעותית בחייה.

חרף כל הפעילות הספרותית, המשיכה לאה לחוש בקובנה מחנק תרבותי וכתבה ביומנה: 'מאה ושישים יום יורד גשם בליטא וסערות גדולות אין כאן', ובעתיד תשורר: 'ושבעה ימים אביב בשנה/ וסגריר ומטר כל היתר'. בשנת 1930 קיבלה גולדברג את המלגה המיוחלת לאוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין. היא המשיכה שם בלימודי פילולוגיה והתמחתה בשפות שמיות; בה בעת נחשפה למכמני התרבות האירופית, מהציור של הרנסנס ועד לאדריכלות המודרנית. בתקופה זו הושפעה מאוד מן המשוררים הסימבוליסטיים הגרמנים כרילקה והוגו פון הופמנסטל. מקריאת יומניה ומכתביה מאותה עת לא ניתן כמעט לגלות את עליית כוחו של הנאציזם; דומה שהחבורה העברית-ציונית בברלין לא הייתה ערה דייה לאשר מתחולל בחוץ. באביב 1932 החלה לאה להתמחות בבון אצל גדול המזרחנים דאז, פרופ' פאול ארנסט קאהלה, וכתבה אצלו את עבודת הדוקטור שלה על 'התרגום הארמי לתורת השומרונים: בחינת מקורותיו בכתבי יד'. הייתה זו תקופה פורייה מאוד ביצירתה הספרותית, ושירים וסיפורים משלה התפרסמו בעיתונות העברית בליטא; כתבי העת בארץ-ישראל פרסמו 45 משיריה וכן רשימות. בין השאר כתבה בשנת 1932 בבון את השיר 'ימים לבנים', שהתפרסם לראשונה בכתב העת 'פּתח'  בקובנה:

'ימים לבנים, ארוכים כמו בקיץ קרני-החמה. / שלוות-בדידות גדולה על מרחב הנהר. / חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת-דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. /  לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. / ולמתק הקצב הרך נרגע, מתפייס, מוותר, / כתינוק מזמר שיר-ערשו טרם סגור את עיניו, / עת האם הלאה נרדמה ופסקה מזמר'. (טבעות עשן, שירים ריבנר, א, עמ' 53).

כבר בשיר זה מופיעים היסודות האופייניים לליריקה שלה: מצד אחד - שירה המסתגרת בתוך עצמה ('לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו'), בדידות ודממה, ויתור ופיוס, שתיקה והשלמה, ומצד שני - סגנון מוקפד וחסר פעלולים לשוניים ומליצות.

חברי החוג הספרותי 'פתח' בליטא, שלאה נמנתה עמם, היו בני החסות של חבורות 'כתובים' ו'יחדיו' בארץ, בראשות שלונסקי, ואפיין אותם קו מהפכני, שהשתקף בתקופה זו בנטייה ברורה לאקספרסיוניזם הרוסי ולפוטוריזם. שלונסקי הכיר בכישרונותיה של לאה עוד בשלב מוקדם של יצירתה; בהשתדלותו היא קיבלה סרטיפיקט עם 'בעלה' הפיקטיבי לעלייה שמעון גנס, מחברי 'פתח' אף הוא. שלונסקי הוציא לאור, מיד עם עלייתה של לאה ב-1935, את ספר השירים הראשון שלה, 'טבעות עשן', שכלל כשבעים שירים, בהם בין השאר 'לתמונת אמי' ו'ימים לבנים'. רוב השירים בקובץ זה אפופים אווירה של עיר מערב אירופית, בחלקם מופיעים נופי ליטא, ונעדר מהם כמעט לגמרי הממד היהודי. חרף ניסיונות בני דורה להדביק לה תו של 'משוררת נשית', רגשנית ומתייסרת בבדידותה, היא התייחדה כבר ב'טבעות עשן' גם כמשוררת אינטלקטואלית. לימים היא תתנער כליל מן הקו של שלונסקי בשירה. שלונסקי היה בתקופה זו דמות דומיננטית ביותר - כמשורר, עורך ומתרגם, ויחסיה של לאה עמו התאפיינו בחיבה ודחייה גם יחד. עוד ב-1927 מרד שלונסקי בפואטיקה של דור התחייה בראשות ביאליק ולחם בעד הכתיבה המודרניסטית, והדבר גרם לפילוג באגודת הסופרים ולהשתלטות חבורתו על כתב העת שלה, 'כתובים', שהפך לכתב עת מודרניסטי. בדצמבר 1932 פרש שלונסקי מ'כתובים' עם אלכסנדר פן ואלתרמן, רפאל אליעז וחלפי, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ, והקים עמם את חבורת 'יחדיו', שבכתב העת שלה, 'טורים', השתתפה לאה גולדברג בשיריה עוד מליטא. לימים היא העידה שבסתר לבה דווקא אהבה את ביאליק, את לשונו הנשגבת, את האגדות, את שירי העם והילדות שלו ואת שיריו הליריים האחרונים. 

בארץ היא נרתמה למאבק הספרותי של 'יחדיו' ופרסמה ב'טורים' מאמרים, שתמכו בפתיחת אופקי הספרות העברית לתרגומים מספרות העולם, נוסף על ספרות לאומית וארץ-ישראלית. לאורך כל דרכה נטתה גולדברג לשירה בעלת צורות וטונים יותר שמרניים מהמהפכנות המודרניסטית, לאינדיבידואליות וצניעות, לפשטות ואינטימיות, ושירתה המודרניסטית מובנת. חיי חבורת 'יחדיו' בשנים 1933—1939 התרכזו בבתי הקפה 'שלג לבנון', 'אררט' ולימים 'כסית' בתל אביב; מספר בתי הקפה לנפש בעיר העברית בשנות השלושים דמה לזה של וינה! ערבי קריאה ונשפים ספרותיים היו נחלת המשוררים, ולאה בת העשרים וחמש נקלטה להווי זה. אמה עלתה שנה אחריה ומאז התגוררו השתיים יחדיו, רוב הזמן ברחוב ארנון 15 בת"א. במכתבה למינה לנדוי בברלין עם בואה כתבה: 'תל אביב עיר אירופית מאוד [...] מצאתי אנשים שהם קרובים לי. בעיקר אני אוהבת את שלונסקי [...]. מצאתי פה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי מאשר יכולתי לשער' (נערות עבריות, עמ' 203). אפילו בני החוג הוותיק של ביאליק קיבלוה בחום. בשנת 1937 פרסמה בהוצאת 'דבר' את ספר הפרוזה הראשון שלה, 'מכתבים מנסיעה מדומה', ולאחר שנה הוצג המחזה הראשון שלה, 'ים בחלון'.

גולדברג התמנתה כמזכירת חבורת 'יחדיו' אולם פרנסתה העיקרית באה מהעיתון 'דבר', כמתרגמת ידיעות ומבקרת תיאטרון, והיא פרסמה בו גם שירים, סיפורים ורשימות. תוך זמן קצר התמנתה לסגניתו של עורך 'דבר לילדים' יצחק יציב, שבועון ילדים שהשפיע על דור ושניים בארץ-ישראל, על טעמו הספרותי ועל הקו הרעיוני שלו. בשנת 1936 הפך 'המוסף לילדים' של 'דבר' לשבועון נפרד; לאידיאולוגיה המודגשת בשבועון, פרי עטם של יציב וברכה חבס בעיקר, נוספה תרומתם של גולדברג ונחום גוטמן, וריבוי הקולות החדיר לילד, לצד הערכים הציוניים-סוציאליסטיים, גם ערכים אסתטיים, הומניים ואוניברסליים, פנייה אל נפשו (כמו בשירה של ילן-שטקליס 'פרח נתתי לנורית'), שירי נון-סנס וקריקטורות, וירטואוזיות מילולית מעטם של אלתרמן ושלונסקי והרבה הרבה הומור. כך למשל התפרסם כבר בכרך א' שיר הזמר הראשון שלה לילדים בכותרת 'השובב', המוכר בלחן של ורדינה שלונסקי:

'מי הוא זה אשר שכח / את השכל במטבח / ובמקום ההגדה / את כרסו מילא גלידה. / זה הדב, הצהוב / בן הפיל, אחי הקוף. /ואולי זה לא הדב /, כי הדב הוא ילד טוב. / ואולי זה אך ורק / בן דודי ששמו יצחק./ כמובן, כמובן, / שיצחק שובב קטן!'

אך הזמר שהוציא לה מוניטין באותה עת, שנדפס אף הוא ב'דבר לילדים' בנובמבר 1936 והיה לזמר המוכר והמושר ביותר לרגל חנוכת הנמל, שהלחינה הגננת הירושלמית רבקה לוינסון, הוא כמובן 'למרחקים מפליגות הספינות'.

לחלק ב של המאמר

תגובות

התמונה של יהודית מליק שירן

האמנם, עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?

רמה יקרה, נהניתי ללכת אתך בשבילי ילדותה ובגרותה של המשוררת האהובה עלי לאה גולדברג. השיר הפותח את רשימתך "לתמונת אמא", אותו לימדתי פעמים רבות בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה של בית הספר, כשיר הנכלל בבחינה לבגרות בספרות. התלמידים מכנים אותו שיר "בגובה העיניים." שיר המתאר יחסים בין בת לאמה. עורר לא פעם וויכוחים תרבותיים בכיתות אותן לימדתי,אביא לכאן מקצתם של הדברים "למה להשאיר דברים בבטן? כדי לדבר נדרש אומץ. קל לדבר לפני תמונה. למה לא לדבר ככה ,להיישיר מבט אל האמא ולדבר איתה ישירות, להניח את הקלפים על השולחן." והשיר "אהבתה של תרזה דימון", אני זוכרת את מבטי הנערים המאוהבים בתיכון כאשר לימדתי אותם את השיר. נכון מרבית שיריה מולחנים, והד הצלילים לוקח אותי להלך איתה יחפה בשבילי האספסת. שיריה שיש בהם נופים של עיר ונופים של כפר ומשמעות עמוקה על החיים. תודה לך על מאמר מעמיק ומאיר את חייה ואת כתיבתה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמה זוטא