אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלכות הרייטינג : מדוד בן ישי ועד לדודו טופז


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004

הנשיא האמריקני לשעבר, רונלד רייגן, נפטר לפני מספר ימים וכלי התקשורת מלאים בהספדים אודותיו. אחד החלקים המרכזיים בכל הספד הוא, כמובן, העובדה כי רייגן היה שחקן קולנוע הוליוודי מפורסם למדי בטרם הפך לפוליטיקאי, דבר שעד לשנים האחרונות היה תופעה נדירה ביותר. אולם תופעה זו, של בדרנים, שחקנים וסתם "סלבריטאים" המצטרפים לשורות הפוליטיקאים הופכת נפוצה יותר. אצלנו, רק לפני כמה שבועות, הכריז הבדרן דודו טופז כי הוא מצטרף למפלגת שינוי, ואישר בכך למעשה את מה שהוא רומז עליו מזה שנים:  שהוא שואף לקריירה פוליטית.

רייגן ז"ל וטופז יבדל"א לא המציאו שום דבר. דוגמאות למעבר מהסוג הזה – מהבידור לפוליטיקה – אנו מוצאים עוד בימי קדם. בדרנים, מסתבר, שאפו תמיד לשלוט לא רק ברייטינג אלא גם במציאות, וההיסטוריה מלמדת שלמרות שחלקם היו טובים בתפקידם וחלקם איומים ואף גרוע מכך - הם מעולם לא היו משעממים.  

מלכים בדרנים בישראל

איש הבידור הראשון בעולם שחדר לתחום הפוליטיקה החזיק באותו השם כמו טופז, היה זה המלך הישראלי הגדול מכולם, דוד בן ישי. הנ"ל החל בקריירה שלו כנגן שהופיע בפני המלך שאול על מנת להרחיק ממנו את "הרוחות הרעות". גם כשעבר דוד לתחומים אחרים של לחימה ומלוכה לא שכח לעולם את תחום האמנות. על פי המסורת, הוא כתב את פזמוני ספר תהילים, אותם ניגן בכינורו, ואיורים רבים מאוד מציגים אותו בראש ובראשונה כאיש בידור המחזיק בכלי נגינה .

דוד המלך הוכיח, אם כך, מעבר לכל ספק, כי אנשי בידור יכולים להצליח מאוד בפוליטיקה. גם לבנו שלמה שנחשב למלך החכם ביותר של  ישראל היו כישורים יצירתיים. הוא חיבר ספרי שירה, משלים ודברי חוכמה שונים. אולם לאחר דוד ושלמה שוב אין אנו שומעים על מלכים שלהם כישורים אומנותיים בקרב מלכי ישראל ויהודה, ואין עוררין שכולם נפלו מאוד משני המלכים האמנים דוד ושלמה.  

קיסרים בדרנים ברומא

גם באימפריה הרומאית שלטו כמה קיסרים בדרנים, אולם בניגוד לממלכת ישראל, ההיסטוריה מלמדת  שהיו אלה הקיסרים הגרועים ביותר, והם הוציאו שם רע ביותר לרעיון אנשי הבידור בפוליטיקה. אלה כללו, בין השאר, את הקיסר המפורסם מהמאה הראשונה לספירה נירון קיסר, (יורשו של קלאודיוס הזכור מסדרת הטלוויזיה הבריטית הידועה "אני קלאודיוס"). נירון שנא פוליטיקה והתעניין בראש ובראשונה באמנות. הוא היה אמן שירה, ידע לנגן היטב, אהב יותר מכל להופיע על במה ובכל הופעה שלו אף זכה בפרסים. אם כי נראה כי בכל מקרה היו השופטים משוחדים. היסטוריון שכתב עליו וחי קרוב לזמנו  העיר שלדעתו היה לו כישרון אמנותי אמיתי.

אבל לא היה לו שום כישרון כזה בניהול האימפריה, שהלכה והתדרדרה בזמן שנירון היה עסוק במופעי המשחק שלו. ולאחר שהתלקחו מרידות בבריטניה וביהודה ונרון רצח רבים ממקורביו, חוסל לבסוף בעצמו, לא לפני שהעיר במרירות: "איזה אמן גדול נאלץ למות היום". עוד קיסר רומאי שהיה יותר מכל איש בידור בנשמתו היה הקיסר קומודוס (הזכור כ"איש הרע" מהסרט "גלדיאטור", של רידלי סקוט) . הנ"ל אהב יותר מכל דבר אחר להופיע בזירה בפני קהל כגלדיאטור, ובהצגות ציד אריות בקרקס. על פי המקורות היה קומודוס נוהג להתלבש כמו הגיבור הקדום הרקולס,  ולעיתים כהרקולס בבגדי אישה, ואז היה הורג אריות ואסירים כבולים באלה כפי שסופר על הרקולס. לפי הדיווחים ניצח ביותר קרבות גלדיאטורים מכל אדם אחר בהיסטוריה, אבל במשחקים אלה השניא את עצמו על בני המעמד העליון הרומאי שהתייחסו בבוז ובסלידה לשחקנים ולבדרנים. עוד קיסר רומאי בעל נטייה מיוחדת לתיאטרון היה אלגבלוס, כוהן סורי לאל השמש, צעיר שהועלה לשלטון בידי אימו במאה השלישית לספירה ונודע לשמצה בשחיתותו המינית, בחיבתו לתיאטרון ולשחקנים ובאהבתו להופיע על הבמה, גם בעירום. הוא חוסל בידי הרומאים המזועזעים לפני שמלאו 4 שנים לשלטונו.
 

שליטות בדרניות

מאז לא הגיעו יותר שחקנים לעמדות שליטה בעולם המערבי במשך כאלפיים שנה, להוציא בנות זוג ששלטו מאחורי הקלעים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הקיסרית הביזאנטית תיאודורה, שנחשבה ככוח המניע מאחורי הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית לספירה. הקריירה שלה החלה כשחקנית וכרקדנית עירום. היסטוריון של התקופה, פרוקופיוס, מספר על אחד המופעים שלה:

"היא הייתה מתפשטת ערומה כמעט לחלוטין על הבמה ואז הייתה נשכבת על הארץ ונחה פרקדן, בעוד משרתים שאומנו לכך זורעים גרגירי שעורה על ערוותה. אחר כך היו באים אווזים שהיו מלקטים מתוך הערווה גרגר  אחר גרגר. אחר כך הייתה מתרוממת ממשכבה, לא רק בלא שמץ בושה אלא כמתהדרת בתועבותיה".

 וכל זה, כמובן, לקול תשואות הקהל הנרגש. יחד עם זאת, פרוקופיוס מודה שהיא הייתה שחקנית טובה שידעה לעורר את צחוקו של הקהל, ובכלל זה גם על ידי חשפנות של "איבריה המוצנעים" בפני הקהל. מכאן קצרה הייתה הדרך לארמון הקיסר.

עוד שליטה מאחורי הקלעים כזו, שהחלה את דרכה כשחקנית, ובעיצומה של המאה העשרים, הייתה אווה פרון, שהפכה לפוליטיקאית הארגנטינאית הנערצת ביותר ולגיבורת המחזמר המצליח "אויטה". היא למדה את רזי המקצוע הפוליטי כשחקנית בתסכיתי רדיו, כשגילמה דמויות נשיות חשובות מההיסטוריה בסדרה בשם "גיבורות ההיסטוריה", נשים כגון קטרינה הגדולה, הצארית של רוסיה, המלכה אליזבת מאנגליה ורבות אחרות. במהלך תסכיתים אלה הייתה אווה ניכנסת "לעורן" של הגיבורות, משמיעה נאומים בשמן ומשחקת את דמויותיהן על כל צדדיהן. נראה שלסדרה הייתה השפעה עצומה ומעצבת על אווה, שהזדהתה מאוד עם הנשים החזקות אותן גילמה, וייתכן מאוד שהיו אלה אותם תסכיתים אשר עוררו את עניינה בפוליטיקה, שעד אז לא עניינה אותה כלל. לעתיד, בעת היותה האישה החזקה בארגנטינה, היא שכרה את שירותיו של כותב התסכיתים ככותב הנאומים שלה, ועל פי הדיווחים הוא לא שינה הרבה מהנאומים אותם כתב עבור אותם תסכיתים.

שחקנית קולנוע נוספת שהגיעה לפוליטיקה, ועם תוצאות הרסניות לאין שיעור, הייתה אשתו של מאו שליט סין, ג'אן צ'ינג, שהייתה כוכבנית קולנוע מתוסכלת בעברה. כאשר הומתו בסין עשרות מיליוני אנשים במסגרת "מהפכת התרבות"  עמדה אשתו של מאו בראש הקבוצה שכונתה אז "כנופיית הארבעה", שניהלה את הטיהורים הרצחניים בהם הומתו, בין השאר, כל מי שעמדו אי פעם למכשול בפני הקריירה הקולנועית של הגברת מאו. היא סולקה מהשלטון רק בשנות השבעים, מתה בבית הסוהר ושמה ידוע לשמצה בסין עד עצם היום הזה.

עוד אשת רודן ידועה, אימלדה מרקוס, אשתו של רודן הפיליפינים פרדיננד מארקוס, ועל פי הדיווחים יועצת ראשונה במעלה שלו, החלה את הקריירהשלה כדוגמנית והייתה "מיס מאנילה" בשנות החמישים. היא התפרסמה מאז בזכות אוסף הנעליים הענק (קצת יותר מ-3000 זוגות) שהתגלה בארמונה לאחר ההפיכה שהפילה את הזוג, אוסף שלא היה מבייש שום כוכבת הוליוודית. בשנים האחרונות, לאחר שחזרה מגלות בהוואי, ניסתה את כוחה שוב בפוליטיקה ורצה יותר מפעם אחת לנשיאות, אך ללא כל הצלחה (בפעם השנייה היא זכתה במקום התשיעי מתוך11 מועמדים). למרות זאת הצליחה להיבחר לפרלמנט בפיליפינים. אפשר גם להזכיר את גרייס קלי, הכוכבת ההוליוודית שהתפרסמה בסרטיו של בימאי הקולנוע אלפרד היצ'קוק, שהפכה לנסיכת מונאקו והייתה לה השפעה רבה על ניהול הנסיכות.  

ובינתיים בהוליווד

כידוע, כמה משחקני הוליווד ניסו את כוחם בפוליטיקה. אנשים כגון צ'רלטון הסטון (האיש שגילם את משה רבנו בסרט "עשרת הדיברות", ועוד פוליטיקאים רבים אחרים, ביניהם יוליוס קיסר), אדם בעל דעות ימניות שמרניות מאוד שהיה יושב ראש איגוד מחזיקי הנשק רב ההשפעה של ארה"ב, השחקניות ג'ין פונדה וונסה רדגרייב, ששלחו את ידן בפעילות פוליטית ליברלית "שמאלנית" ושילמו על כך מחיר כבד בקריירה שלהן, וכך עושה בימינו גם ריצ'רד גיר, המנסה את מזלו בהבאת שלום למזרח התיכון באמצעות מסרים בודהיסטיים.

אך אין ספק שהפוליטיקאי המצליח ביותר שצמח מבין שחקני הוליווד היה רונלד רייגן. הוא היה שחקן הוליוודי מצליח למדי אך בינוני בשנות הארבעים והחמישים, ורק לאחר שהקריירה שלו שקעה פנה לפוליטיקה, שם זכה להצלחה עצומה, תחילה כמושל קליפורניה ואחר כך כנשיא ארה"ב במשך 8 שנים, החל משנת 1980. לאורך כל הקריירה שלו האשימו את ריגן שהוא מתנהג כשחקן הוליוודי ולא כנשיא (אם כי נשאלת השאלה - איך צריך נשיא להתנהג?), כי הנאומים המרגשים שנשא היו לעיתים קרובות לקוחים מסרטי הקולנוע הפטריוטיים בהם השתתף, וכי הוא אינו מסוגל להבדיל בין הסרטים בהם השתתף בהם ובין המציאות המורכבת. ייתכן, אבל נראה שבכך לא היה רייגן שונה מרבים מבוחריו. הוא בהחלט ראה את העולם במונחים של שחור ולבן, כמו בסרט הוליוודי, כינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע" ופיתח נגדה את תוכנית הנשק הגרנדיוזית  "מלחמת הכוכבים", על שם סרט מדע בדיוני מפורסם. הדבר המדהים היה שהאסטרטגיה הפשטנית שלו עבדה לבסוף, כמו בסרט הוליוודי, והביאה לקריסת ברית המועצות שהייתה רגילה למדיניות מתוחכמת יותר כנגדה. גם אשתו של רייגן, ננסי, מי שנחשבה "ככוח המניע " שמאחוריו (כמו תיאודורה ואווה פרון לפניה)  הייתה שחקנית קולנוע לשעבר והירבתה להשתמש באמצעים המקובלים על אזרחי הוליווד, כגון שימוש באסטרולוגים, אך השתמשה בכך על מנת להשפיע על הפוליטיקה של בעלה.

רייגן פתח את השער. אחריו חדרו לפוליטיקה האמריקנית יותר ויותר שחקני קולנוע וסלבריטאים, ובהצלחה הולכת וגוברת. שחקן הטלוויזיה מהסדרה "ספינת האהבה" הפך לסנטור, קלינט איסטווד שחקן סרטי הפעולה המפורסם, שימש כראש עיריית כרמל בקליפורניה, ואמרו עליו שאם היה רוצה היה יכול לזכות בנשיאות ארה"ב. אבל איסטווד העדיף להישאר בהוליווד ולהפוך לבמאי מצליח ביותר.

כוכב אחר ששלח את ידו בפוליטיקה הוא ארנולד שוורצנגר, שזכה במשרת מושל קליפורניה לאחר שהתמודד עם סלבריטאים אחרים על התפקיד, ביניהם השחקן מהסדרה "על טעם ועל ריח",  ורק הלך בדרך אותה סלל כבר רייגן לפניו. כתוצאה מהזכייה נטש שוורצנגר את הקריירה הקולנועית שלו, לצערם של רבים : הוא היה אמור לככב בסרט "קונאן המלך" בתפקיד לוחם ברברי מהגר המשתלט על ארץ חזקה  ועשירה, אבל העדיף כנראה את המציאות הפוליטית על פני הקולנועית.  

סלבריטאי אחר שזכה לאחרונה בהצלחה בקריירה פוליטית , ג'ס  ונטורה, הוא מתאבק שנבחר למושל מינסוטה, ככל הנראה הלוחם הראשון בזירה שהגיע לשלטון מאז ימי הקיסר קומודוס ברומא, בניגוד לכל הציפיות, רק בזכות סלבריטאיותו. הוא עורר מאז מחלוקת עזה עקב התבטאויות שנויות במחלוקת בהן תקף את הדתות השונות כ-"מתאימות רק לאנשים חלשים".   

דוגמאות אלה ורבות כמוהן מדגימות כי הקשר בין עולם הבידור ועולם הפוליטיקה הולך ומתהדק, וכי אם מועמד לבחירות הוא גם סלבריטאי, יש לו סיכוי טוב להיבחר. בכל מקרה, גם פוליטיקאים שאינם סלבריטאים במקור, כמו הנשיא קלינטון ואישתו הילארי קלינטון, טרחו ועודם טורחים לשמור על קשרים הדוקים ביותר עם הסלבריטאים מהוליווד.

את התופעה הזו גילו גם במקומות אחרים בעולם כגון איטליה, שם היו הפוליטיקאיות המפורסמות ביותר של שנות השמונים והתשעים  שחקניות.  היו אלה אלכסנדרה מוסוליני, נכדתו של הדוצ'ה ממלחמת העולם השניה בניטו מוסוליני ושחקנית שהופיעה  בין השאר בסרט "הדרך לעין חרוד", של דורון עירן (על פי ספר מדע בדיוני של עמוס קינן) כחיילת ישראלית. היא החליטה ללכת בדרכו של סבה והפכה לאחת ממנהיגי המפלגה הפשיסטית החדשה.

פוליטיקאית איטלקית ידועה אחרת הייתה צ'יצ'ולינה, שחקנית פורנו איטלקיה ממוצא הונגרי ששמה האמיתי היה אילונה סטולר. היא נבחרה לחברה בפרלמנט האיטלקי בשנת 1987, במסגרת רשימת מפלגה רדיקלית קיצונית, וזכתה כתוצאה לפרסום עולמי, גם מאחר שלא היססה להמשיך במופעים אירוטיים עם הנחש של. היא יצאה למסעות ברחבי העולם, כולל ישראל, שם קיבלו אותה בשמחה, ובראש ובראשונה התארחה בתוכניתו של דודו טופז. צ'יצ'ולינה אפילו העזה להגיע לישראל בשיא תקופת הפיגועים, כאשר כל סלבריטאי שומר נפשו ברח מהאזור כממגיפה, והציעה להיכנס למיטה עם עראפת וסאדאם  על מנת להביא שלום. לא ידוע לי על תגובות להצעה הנ"ל. היא הראתה שבשורה התחתונה יש לה גם אומץ מסויים - צ'יצ'ולינה, אם כי כבר מבוגרת למדי, עוד לא נטשה את עולם הפוליטיקה. בשנת 2002 היא רצה לראשות העיר מונצה שבאיטליה. התופעה בולטת גם בדרום אמריקה, שם שולחים שחקני טלנובלות נערצים את ידם בפוליטיקה, וגם בהודו, שם כניסת השחקנים לפוליטיקה הפכה בזמן האחרון לתופעה ידועה ומוכרת. 

ובחזרה לישראל

לאחרונה הגיעה התופעה גם לישראל. 

בשנים האחרונות אנו עדים לחדירה של ידוענים לתחום הפוליטיקה המקומית - אנשים כמו שמואל וילוז'ני, גילה אלמגור, אורנה בנאי, שכולם ניסו את כוחם בעיריית תל אביב, וזאב רווח שהשתתף בבחירות עירית רמת גן, ספי ריבלין בעיריית ראשון לציון ויהורם גאון בעיריית ירושלים.

בפוליטיקה הארצית ניסתה את כוחה הידוענית ואשת העסקים פנינה רוזנבלום, שהשתתפה בבחירות לכנסת בראשות מפלגה עצמאית וכמעט ועברה את אחוז החסימה, ואיש הטלוויזיה לשעבר יוסף "טומי" לפיד, שהצליח להיבחר לכנסת ולממשלה כראש מפלגה גדולה.  כעת דודו טופז, האיש שכבר חולל מהפכות פוליטיות בישראל עם קריאת ה"צ'חצ'חים" הידועה שלו, שהרסה בעבר מערכת בחירת עבור מפלגת העבודה, החליט לנסות את כוחו בפוליטיקה, ואם לשפוט על  פי הדוגמאות מהעולם יש לו סיכויים לא רעים.  להלן ראיון בנושא  עם צבי רימון, יועץ תקשורת ומחבר הספר "שיווק פוליטי"  :

א.א. : האם לדעתך יש היום חדירה גוברת והולכת של ידוענים ואנשי בידור לפוליטיקה הישראלית? האם הטרנד של העתיד הקרוב יהיה חדירה של עוד ידוענים לפוליטיקה הישראלית? האם אנו צפויים לראות את אורלי וינרמן או עופר שכטר בכנסת?  

רימון : יש חדירה של יותר בדרנים לתחום הפוליטיקה והסיבה לכך (היא) שהם אנשים עתירי חשיפה תקשורתית, הם מה שמכונה ידוענים ומוכרים לכל, והציבור נוטה ליחס להם כוחות וכשרונות שספק אם יש להם. זה התחיל עם כניסתו של רונלד ריגן לפוליטיקה בה אנו מחקים את ארה"ב וכרגיל, באיחור של כמה שנים טובות.

בישראל מתרחש כרגע מה שהחל בארה"ב לפני עשר, חמש עשרה שנה - שחקנים בדרנים וזמרים עושים אהבה עם פוליטיקה, וילוז'ני ואורנה בנאי בעירית תל אביב, ספי ריבלין בעיריית ראשון לציון ,זאב רווח בעיריית רמת גן. בשלב זה מדובר בפוליטיקה עירונית, אבל מי שמצליח בתיכון עולה תמיד לאוניברסיטה.  

א.א. : האם הידוענים האלה הצליחו בקריירה הפוליטית שלהם?

רימון : כל המעורבות של אנשי בידור בפוליטיקה הייתה עד כה כישלון. וילוז'וני נאם ושיחק ולא עשה דבר, אורנה בנאי הייתה זקוקה לכך שיזכירו לה שהיא חברת המועצה כי היא כמעט ולא הופיעה בישיבות. זה נחמד להופיע בטלוויזיה וזה פופולארי, אבל מניסיוני עבודה ממלכתית מחייבת עבודה קשה, מחייבת להקדיש זמן, לא רק להופיע בפני אנשים ולהסתכל בעיניים, לעבוד עבורם. זה שינוי טוטאלי. זה אחרת להופיע בפני האנשים או לעבוד עבור האנשים ולטפל בבעיותיהם. זה לעבוד קשה בשטח ולהזיע לא מחום הזרקורים. 

א.א. : ובכל זאת, האם אתה חושב שמישהו כמו דודו טופז יוכל להצליח בפוליטיקה כמו שהוא מצליח בטלוויזיה? ומי יודע, אולי אפילו להיהפך לבסוף לראש ממשלה, כמו ריגן שהפך לנשיא בארה"ב? 

רימון : למרות כל האמור יש לי ציפיות גדולות מדודו טופז. הוא יכול לקחת את כל הקופה בתנאי שיבין ויפנים שבמפלגת "שינוי" יש כוכב על אחד שקוראים לו טומי לפיד, והוא יצטרך להמתין לפחות עוד קדנציה, יצטרך להכין שיעורי בית, ללמוד מניסיונם של וילוז'ני ובנאי ואחרים שחשבו שקפיצה לפוליטיקה משולה לקפיצה לברכת גורדון. כיום, מאחר שפוליטיקאי צריך להיות נגיש ככל האפשר לתקשורת ולהיות בעל כישורים תקשורתיים של שחקן ובדרן כאשר הוא פונה לציבור, לסלבריטאים שהם שחקנים יש יתרון לעומת פוליטיקאים רגילים, גם אם אין להם כישורים מיוחדים, בגלל מוכרותם לציבור וכישרון המשחק שכבר יש להם.  דודו טופז יכול להצליח. יש לו את הנתונים האישיים, יש לו את הכשרון. מה שהוא צריך להוכיח (הוא) שהוא יודע גם לעבוד ברצינות כפוליטיקאי. אם יעשה זאת, יש לו בהחלט סיכוי טוב לקחת את כל הקופה ולהגיע לשלטון.

אז מי יודע, לאור הניסיון מחו"ל יש לטופז סיכוי טוב לא פחות ואולי יותר מכל פוליטיקאי אחר להגיע לראשות הממשלה. נשאר רק לראות, במקרה כזה, האם יגלה את הכשרון של דוד בן ישי  או את זה של הקיסרים נירון וקומודוס. 

 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד