אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמנון דנקנר / ימיו ולילותיו של הדודה אווה


התמונה של דן לחמן

אמנון

אמנון דנקנר / ימיו ולילותיו של הדודה אווה. הוצאת אחוזת בית.

אני חייב להודות שהייתי נכון שלא לקרוא את הספר החדש של אמנון דנקנר - ימיו ולילותיו של הדודה אווה. האמת שלא קראתי שום דבר שלו שנים רבות, אפילו לא מאמר. הדבר האחרון שקראתי משלו הייתה הביוגרפיה של דן בן אמוץ. וזה היה לפני שנים. דנקנר הכעיס אותי הרבה יותר מבן אמוץ. כי מלבד האפיזודה האמיתית או לא על גילוי העריות עם אמו של בן אמוץ, כל מערכת הסיפורים על הצעירות שהיה מביא לביתו לא היו בלתי מוכרים או סודיים. כל יושבי דיזנגוף היו עדים לציד המתמיד שלו אחרי נערות קטינות. מושג שעוד לא היה מוכר אז.ולא רק שהוא צד. שמו כצייד יצא לפניו ונערות צעירות היו עומדות מול קפה קליפורניה או כסית כדי להיות ניצודות. ולא רק בנות, לעתים גם בנים צעירים אתם היה עורך אורגיות מרובות משתתפים. זה היה סוד גלוי. הכעיסה אותי נימת הצדקנות של דנקנר. כאילו בא לחשוף לעולם סוד נוראי. אך השנים חלפו, לא חשבתי עליו יותר. עכשיו כשיצא לאור ספרו החדש הייתי מוכן להמשיך בהתעלמותי מדנקנר אלא ששני דברים משכו את תשומת לבי. שניהם מהכיתוב על גב הספר. האחד הכיתוב המספר שהדודה אווה הייתה גבר מחופש. ואותי דברים כאלה מעניינים קצת. והשני שאנשים שאני מכבד את דעתם המליצו על הספר. אני יודע שהוצאת הספרים מבקשת מסופריה להמליץ האחד על השני, אך לא אונסים אותם, והם יודעים שבכל זאת הם מנדבים את שמם הטוב. נכון שכולם סופרים שדנקנר כתב עליהם טובות כנראה, אך הם לא היו מסכנים את שמם הטוב רק לצרכי ההוצאה לאור. אני מקווה.הספר מתחיל עם ילד קטן בירושלים של שנות החמישים. אפשר היה להגיד מיד, עוד סיפור על ילד בשכונת מצוקה. אבל מיד מסתבר שלא תמיד ה"מה" שמסופר הוא הקובע. האיך חשוב הרבה יותר. ודנקנר מתגלה מיד כסופר היודע לטוות אווירה מדויקת עד שגם מי שלא חי אז נכבש בתיאורים. האווירה. הזמן, קצת לפני מבצע סואץ. ירושלים הענייה.מרכז העיר, לא אחת משכונות העוני, שתי משפחות חיות בבית, משפחת לוריא אב ובן, משפחה בת שתי נפשות. האימא נהרגה. למשפחת ברגר דווקא יש אימא. אישה הונגריה סוערת הנעלמת בלילות להרפתקאות אהבה סוערות שבעלה לא יכול לתת לה.הילד היתום חסר שם. הוא קולו המספר של הספר. כילד המספר בזמן ההתרחשות אין לו כמובן זיכרונות נוסטלגיים אם כי הוא משתמש בהרבה פרטי טריוויה של הימים ההם שעשויים לגרום לנוסטלגיה אצל הקוראים.הילד חושב על אמו אך למעשה חי את חייו ככל הילדים בשכונה. במשחקים ובסודות משלו. עד שערב אחד מביא הפקיד הממונה על דירות הנפקדים את דודה אווה, אישה שהגשם מרח את האיפור שלה על פניה. דודה אווה תקבל את אחד החדרים ותגור בין שתי המשפחות.תוך כדי מריבה בין המשפחות והפקיד מורידה האישה את בגדיה ומתחתם מתגלה גבר צעיר. מיהו דודה אווה ולמה הוא לובש בגדי נשים זה סוד. סוד המרחף לאורך זמן בספר. סוד שהילדים מקבלים כמובן מאליו והמבוגרים בימים ההם הבינו שיש שאלות שאסור לשאול.אם אנושקה ההונגרייה היא אם המשפחה המורחבת הרי שאווה הופכת להיות ידית הנפש של הילד. ואווה מלמדת אותו את סוד התזמון שבעשייה הנכונה. לכל דבר יש את הרגע שלו. רגע קודם זה מוקדם מדי. רגע מאוחר יותר כבר לא תהיינה תוצאות, רק הרגע שדל הרגע, הוא הזמן הנכון לעשות.אווה כותב רומנים זולים. בעומק לבו היה רוצה לכתוב ספרות של ממש. אחוז אחד מ-פלובר, מ-מדאם בובארי. אך אווה כותב על צבריות חסרות אהבה, מחפשות אהבה וסובלות מאהבה. חוברות הנמכרות בפרוטה בקיוסק.דנקנר מצליח להעלות מזכרות מבלי להיכנס לזיכרונות סנטימנטליים של חיים עתיקים או של יומן נעורים. נכון של שדנקנר מתאר את ירושלים אבל הארץ הייתה קטנה ואחת, וכך אותם דברים באותם שמות התגלגלו גם לתל אביב. כל דבר מסופר בתוך הווה. לי הוא מזכיר נשכחות. את הימים שעוד לא יצאנו למילואים אלא היינו " עתודות" את שרשראות מחטי עץ האורן שהיינו עושים לעצמנו. את גלילי המשמש המיובש שקראו לו "לעדער" סיגריות אל על השטוחות וכך הוא מזכיר נשכחות מבלי להתרפק עליהן מתוך געגוע אלא כחלק מהוויית חיים שוטפת. הוא איננו הראשון ולא הממציא של צורת הכתיבה הזאת. די אם נזכיר את דוד גרוסמן, חיים באר, או עמוס עוז, שאספו פריטי זיכרונות, מלים שנעלמו, סיגריות שהיו ואינן ועוד פרטי יום יום ושילבו אותם בסיפור. השאלה היא צורת השימוש בזיכרונות הללו. ומכיוון שגם אני אינני נוסטלגי הזיכרונות שהוא מעלה חוזרים אלי אך לא גורמים לי להתגעגע בהכרח. אני יכול לאהוב את דרך הסיפור. לא הזיכרונות הם מה שעושה את הספר למעניין כל כך. כבר מן הדף הראשון, מהשורות הראשונות הספר דורש שקיעה בתוכו.אווה מנחם את הילד, הגיבור חסר השם, מיתמותו. כולם יתומים, גם אלו שיש להם אב ואם, לכולם חסר משהו בפנים והכאב הזה אף פעם לא נמוג, ולא תחושת הבדידות. זה עולם של יתמות, כל אחד רוצה משהו שאין לו. הספר איננו מתרכז בתקופה אחת אלא נמשך לאורך שנים, הילד הקטן הופך לנער המחפש את דרכו בחיים עם כל האנשים הסובבים אותו.כמה ספרי התבגרות ילדים נכתבו כבר, רבים מהם קראנו, ואנחנו יודעים כבר שהחשוב הוא לא המה שקורה, כי מה שקרה לאחד קרה לרבים, אך בכל זאת אין דין ילד אחד ככל הילדים האחרים. דרך הסיפור, דרך ההבחנה והחניכה הפרטית של כל ילד מתבגר הוא זה הקובע את העניין בספר .ובזה נלחם ומצליח דנקנר לכתוב ספר שנראה כאילו לא קראנו כזה. הסיפור שוטף ומעורר עניין. עד שלב מסוים מי שאינו ירושלמי איננו יכול לדעת אם השמות המוזכרים בספר אמיתיים, אך ברגע מסוים מגיע דנקנר לדבר על הומוסקסואלים, והכול בגלל דודה אווה כמובן, ואת מי הא מביא כדוגמה, בשמו? את הצייר יוסי שטרן. לא ששטרן היה בארון והוא ממילא מת כבר לפני עידנים, אך להוסיף לשמו שורה האומרת ששטרן היה ידוע בזה שניסה לפתות את תלמידי בצלאל היפים, זו כבר אמירה מכוערת. גם אם הייתה שמועה כזאת.מקרה דן בן אמוץ לא לימד את דנקנר מתי לשמור את עטו ומפני מה. מתי רכילות הופכת לזדון אישי.לאטו מסתבר שהספר איננו יותר מסיפור. נעים לקריאה אך חסר איזה עומק שיהפוך אותו גם למשמעותי יותר. גם הסוד של דודה אווה איננו אלא מתלה לא מספיק חזק לתלות עליו סיפור. אם כי, כן, פה ושם די נוגע ללב.החלק האחרון של הספר הופך להיות מעניין יותר, אלא שזה לוקח כארבע מאות עמודים עד שמגיעים לנקודת המשבר ביחסים בין הילד ודודה אווה והתסבוכות בהו סיבך הילד את אווה. ששם נולדת דרמה קצת יותר מעוררת.יש כמובן מקומות שבהם הספר מתרומם מעט מרמה של סיפור ומצליח לרגש את הקורא, לעזור לו בהבחנה והבנה עמוקה יותר של הילד, של אווה, אך רק מקומות, לעיתים.החלק האחרון כתוב מנקודת מבט שונה במקצת. הילד הפך לנער, הנער לצעיר, לחיל לסטודנט. ואז בא הפרק האחרון שבו הוא כבר מספר מנקודת ראות של זיכרון עבר. והקו משתנה והחלק הזה הופך למעניין יותר וספרותי יותר. חלק בו הגבר לומד איך ראו אותו האחים כשהיה ילד. הפער בין הסיפור שסיפר לעצמו ומה פירשו האחרים. אפשר לחשוב שדנקנר מפזר איזה רמז או שניים שזה סיפור בעל פרטים ביוגראפיים, אבל זה באמת לא חשוב. הדפים האחרונים חוזרים לדודה אווה שנעלמה בנסיבות קשות שנים קודם לכן ולפתרון החידה שלה. פתרון שבעקרון קצת צפוי מדי, אם כי לא בפרטי הסיפור.דנקנר איננו גרוסמן. לא נולד לנו ספר דקדוק פנימי חדש וגם לא סיפור על אהבה וחושך. דנקנר כותב פשוט יותר, אין בספר עומק מטלטל אם כי הוא קריא מאוד, כי דבר אחד אי אפשר לקחת מדנקנר וזו העובדה שהוא יודע לכתוב סיפור, ואם מתבקשת עוד איזו תובנה מהספר היא זו שלא צריכים לקבל כמובן מאליו המלצות של סופרים שהוצאת ספרים משותפת מבקשת מהם לכתוב משפטי המלצה על ספר של סופר אחר, ובעיקר כנראה גם ידיד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן