אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האישה מול האלוהים: התיאולוגיה של לימור שריר


התמונה של אלי אשד

 

לימור שריר לשעבר מלכת יופי של ישראל וסגנית מיס תבל ולשעבר גם רופאה, עוסקת בספרה אלוהים ואלווירה בנושאובז'אנר יוצא דופן מעין כמוהו בספרות העברית. זהו ברומן תיאולוגי שדן במערכת היחסים בין האל והאדם ובמקום שיש לאישה במערכת יחסים זאת.

פעם נושא האמונות הדתיות והדת בכלל היה נושא כמעט מוקצה מחמת מיאוס בספרות העברית. הסופרים העבריים הסוציאליסטיים בחלקם הגדול התעלמו מנושא זה בהנחה שהדת היא שריד של עולם שהולם ונעלם והעדיפו לדון בתחומים אחרים "רציניים" יותר.

גם סופר גדול כמו ש"י עגנון שהדת היא נושא מרכזי ביצירתו תיאר אותה כחלק של עולם שאבד אם כי הוא נשאר אדם אדוק עד לשד עצמותיו. מאז דומה שהדת נהפכה עוד פחות רלבנטית ככל שהדורות הבאים של הסופרים היותר צעירים יודעים פחות ופחות על הדת היהודית ודתות אחרות.

או כך לפחות היה עד לשנים האחרונות, שבהן אנו רואים מעיןהתעוררות באמונה הדתית מכל הסוגים בספרות היפה, בסיפורי ניו איג' המתארים פרקטיות דתיות ומיסטיות מ-הודו ומקומות אחרים, בסיפורי אמונה יהודיים המנסים לחזור אל העולם היהודי ובראש ובראשונה אל ה-קבלה. ולאחרונה יש אפילו עניין מסוים בנצרות תחום שבו עסקו מעט מאוד בספרות העברית למרות הקשר ההדוק שלנו עם דת זאת.

הסופרתלימור שריר פרסמה לאחרונה אתאלוהים ואלווירה, ספר בז'אנר נדיר בספרות העברית, רומן הגותי ואף "תיאולוגי" שבמרכזו עומד דיון פילוסופי בשאלות אמונה והקיום האנושי. ז'אנר זה היה נפוץ פעם במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים אולם דומה שמאז נעלם לקרן זווית. ניתן להשוותו לספרים שונים שלפנחס שדה שהם קצת דומים שעסקו בדיונים בשאלות דתיות ופילוסופיות. אבל עם מעט מאוד יצירות ספרות מודרניות ישראליות אחרות ובאמת הספר הוא בגדר יוצא דופן בספרות הישראלית המודרנית בכך שהוא מתנתק לחלוטין מישראל ומשאלותיה ובעיותיה. גם לא תמצאו בספר זה ישראלי אחד לרפואה.

כל כולו הוא עיסוק יוצא דופן בשאלות אמונה נוצרית ובדיון בשאלות תיאולוגיות כבדות משקל הדבר הרחוק ביותר לפחות לכאורה מההוויה הישראלית מנקודת מבטן של שתי דמויות נוצריות בסיציליה. הרומן גם כתוב, בצורה יוצאת דופן, כיום כחליפת מכתבים בין סטודנט לרפואה נכה לבין כומר קתולי המכיר אותו משחר ילדותו ומשמש פטרונו הרוחני.גם זאת צורה ספרותית שהייתה נפוצה מאוד בעבר במאות ה18 וה-19 אבל נעלמה כמעט בימינו. דומה ש-לימור שריר נחושה בדעתה להחזיר אל הבמה הספרותית הן צורות כתיבה ישנות והן נושאים שדומה שאבד עליהם הכלח. הגיבורים, שניהם ילידי כפרים עלובים ב-סיציליה נתקלים במהלך חיי היום - יום בבעיות של קיום, בעוני ובקושי לרכוש השכלה בסביבה קתולית מובהקת כשכל הווייתו של האדם סובבת סביב הפרנסה בכפרי הדייגים, המשפחה וטקסיה (ברגעים השמחים והעצובים - חתונות ולוויות) כשבמרכז הוויית החיים ניצבת הכנסייה השולטת על הכל ולפחות כאורה נותנת טעם לחיים הקשים של התושבים.אבל מה שמעניין באמת את הגיבורים אלו שאלות תיאולוגיות.

שני הגיבורים ספקניים מאוד לגבי האמונה הדתית ובקיומו של האלוהים שאם קיים גרם או אפשר את נכותו של ג'וזפה הסטודנט. ג'וזפה הנ"ל מעלה שאלות נוקבות נגד אלוהים האחראי לאומללותו, המאמלל צדיקים ולטענתו בורא רשעים כדי להענישם. הדמויות דנות במכתביהן בשאלות מהי אמונה, האם קיים אלוהים או שבני האדם זקוקים להמציא להם אלוהים כדי להסביר את קיומו של היקום ואת בריאתו של האדם, כאשר אין די בהסברים המדעיים? והאם הוא בורא עולם או שאלוהים אינו בורא העולם מכיוון שהוא עצמו העולם) ואם הוא אכן אחראי לבריאתו של הכל הרי הוא אחראי גם לרשעותו ולצרותיו של האדם, האם אלוהים יצר רשעים כדי להענישם? ועוד שאלות נצחיות מאין אלו שפעם עמדו במרכז דיונים תיאולוגים וספרותייםעמוקים אך במאה העשרים דומה שנעלמו מהספרות היפה.

לימור שריר מתארת באופן שנראה לקוראים כאמין למדי את חייו של ג'וזפה בכפר סיציליאני קטן ונידח ואת מאבקו העיקש להגיע ללמוד רפואה באוניברסיטה גדולה ולבסוף את סיפור האהבה שלו עם אישה יפה, קיארה, שמקבלת אותו למרות נכותו.

הסיפור מתאר גם את פרשת האהבה הישנה של הכומר המשמש כדמות אב לג'וזפה עם אישה בצעירותו פרשת אהבה שבעבורה בגד בשבועת הנזירות המינית שלו. כל הספר מעלה שאלות כנגד הפרקטיקות הכנסייתיות הדורשות התנזרות ושהאדם יעסוק כל חייו רק בעבודת האל שבשמיים ואך לא גם בעבודת אותו יצור אלוהי כמעט שבאותה המידה - האישה.

דמויות הנשים שמופיעים לפני הגברים דומה שהן מביאות לשינוי דרסטי בחייהן ואמונתן שלא היו אפשריים בלעדיהן. למחברת יש גם ביקורת רבה על האמונה הנוצרית, על כך שהיא שאינה שמה מספיק מקום לחשיבותן של הנשים. שני הגברים "מתפתים" בשלב מסויים בידי דמות אישה שהופכת לחלק מרכזי בחייהן והמסר הסמוי של הספר הוא שבלי האישה אין תקומה לגבר וגם לאמונתו. כדאי לציין שרוב הנשים המתוארות בספר הן אסרטיביות, דומיננטיות וגם אלה שהן עקרות בית כנועות וחסרות השכלה, הן האחראיות בסופו של דבר למימושם של האמביציות השכלתניות החבויות עמוק במוחם של הגברים.

ראוי לציין את המקום החשוב שיש ל-סיציליה שאותה מתארת לימור שריר ביד אמונה ומשכנעת מאוד על מנהגיה, והישראלי הממוצע שקורא את הספר כמעט יכול לחשוב שאת אלוהים ואלווירה כתב בן המקום אבל כמובן הוא נכתב בידי ישראלית ששהתה שם רק כמה ימים.

בין השאר יש בספר גם דיון מעניין ביחסי יהדות נצרות.בין איש דת קתולי לבין רב יהודי. ויש מסר של פיוס בין הדתות כאשר באופן פרדוכסלי דווקא הכומר הקתולי מפליג בחשיבותה של היהדות "כאחות הבכורה של הנצרות" וקורא ליתר סובלנות ואחווה בין שתי הדתות. הרב היהודי המתעמת עם הכומר בשאלה של הפרישות הנכפית על כמרים קתוליים וביחס של שתי הדתות לאהבה הרוחנית והגשמית.

אבל לי נראה שדיון זה על יחסי היהדות ו-הנצרות אינו מהותי כלל לנושאי הספר שהם על היחס בין הגבר המאמין או האפיקורס והאישה מצד אחד והאלוהים מצד שני. הוא נראה כ"מודבק", אפשר היה להסיר אותו בשקט מהספר וזה לא היה ניזוק כלל כי אין לו חשיבות אמיתית מבחינת נושאי הספר.

ספר זה הוא שיפור גדול על ספרה הקודם של שריר "הבית על האגם", רומן היסטורי אמיתי שעסק בנושא מעניין ורחוק מאוד מהמציאות הישראלית. סיפורם של תושבי עיירה קטנה באוסטריה שלפני ובזמן מלחמת העולם השנייה. גם זה היה נושא יוצא דופן בספרות הישראלית המודרנית בניסיון לתאר את הסביבה והאנשים שהכירו את המפלצת הנאצית "מבפנים". המחברת הציגה בו סביבה זרה ורחוקה עבור הקורא הישראלי ותארה את ההתלבטויות של אנשי הכפר האוסטרי המתמודדים עם השלטון והאידיאולוגיה הנאצית. היא ראויה לציון על הניסיון להתמודד עם נושא קשה כזה. אבל הצלחתה שם הייתה פחותה. הספר היה מלא בהתפלספויות מצד אחד ובקטעי ארוטיקה מרובים מספור מצד שני. שעוררו את הרושם שהמחברת חשבה שזה מה שהקורא הישראלי רוצה. הדמויות לא היו משכנעות במיוחד וכך גם התיאור של אוסטריה ערב מלחמת העולם השנייה (הסופר גרשון שופמן שחי לפני המלחמה באוסטריה באיזורקרוב תיאר גם הוא ברשימותיו בעברית אוסטרים בסביבה כפרית דומה ומעניין להשוות אותם עם ספרה של שריר).

דומה שב-אלוהים ואלווירה היא הצליחה להתקרב יותר למטרתה ברומן אינטלקטואלי אמיתי מהסוג שהוא נדיר מאוד בימינו הגורם לקורא לחשוב על השאלות הגדולות באמת של מהות האלוהים ומהות הנשיות ותוך כדי רמז שהשניים אינם מהווים ניגוד מוחלט. דומה ש-לימור שריר מקבלת בסמוי את ההנחה שגם האלוהים עצמו זקוק למען שפיותו לבת לוויה נשית.

לימור שריר היא הרופאה היחידה שהייתה מלכת יופי ושכתבה ספרי פרוזה בשפה העברית (מלכת יופי אחרת,עליזהגור, חיברה ככל הנראה ספרים באנגלית). והיא עד כמה שידוע לי גם מלכת היופי והרופאה היחידה אי פעם שכתבה ספרים על אוסטריה של תקופת מלחמת העולם השנייה וסיפור תיאולוגי הדן בשאלות דתיות הדנים ביחסי נצרות ויהדות. בהחלט צירוף יוצא דופן. אלי אשד: לימור שריר, יום אחד את ביתו של מנהל בית ספר התעוררת בבוקר ומצאת את עצמך מלכת יופי וסגנית רביעית של מיס תבל ואחר כך לרופאה וסופרת. איך בדיוק זה קרה?

לימור שריר: אני בוגרת תיכון עירוני א' בת"א - שהיה והינו עד היום תיכון מעולה אם כי היום שינה את צביונו לבי"ס לאומנויות. אבי אליעזר שרייברמן היה מנהל בית-ספר, מרצה למשפטים ומתמטיקה ומחנך דגול. הייתיבת יחידה ומפונקת וטיפוס של תלמידה מצטיינת גם ביסודי וגם בתיכון. למדתי שם במגמה הביולוגית ובחרתי לעשות עבודת מחקר במקום בגרות בביולוגיה. עשיתי מחקר בתיכון ב-אנדוקרינולוגיה על הורמונים אצל פרופ' לוננפלד.אני זוכרת שהייתי מוותרת על חופשות ובילויים, ומבלה ימים ולילות במעבדות תל-השומר ועורכת ניסויים במסגרת העבודה, פשוט כי זה ריתק אותי. רוב הבוגרים של כיתתי דאז הם היום רופאים כמוני. הייתי ילדה יפה ומוכשרת אך מעולם לא הייתי מודעת ליופי שלי. אבל אחרים היו בהחלט מודעים וחברי לתיכון עירוני א' שהוא כיום שופט ספר לי כיצד היה מתגנב עם חבריו למסדרון הקרוב לכיתה בה למדתי כדי שיוכלו לראות אותי בהפסקות. אבל בסוף חברה המליצה עלי לתחרותללא ידיעתי ולהפתעתי הגדולה זכיתי.

א.א. היה אירוע מיוחד כלשהו שאת זוכרת מהתחרות?

לימור שריר: היה אירוע אחד שאני זוכרת עד היום ושרק תפס חשיבות מיוחדת לאורך השנים כי הוא היה אחד הראשונים מסוגו. מחבל תפס בני ערובה באתונה ודרש את סילוקי מהתחרות ואני מתוך תמימות נאיביתהצהרתי אז באומץ ש"רק על גופתי המתה אעזוב את התחרות". כלל לא הייתי מודעת אז למידת הסיכון באיומים בפיגועים החבלניים הללו. התוצאה שנבעה מכך הייתה שאת ימי החזרות וטקס ההכתרה הנוצץ ביליתי צמודה לשומרי ראש עירניים שעקבו אחרי לכל מקום וסוכני חרש שבדקו כל דבר לידי וזה היה ממש טראומטי. הוא נלכד לבסוף אבל האירוע הזה פתח עידן של פיגועים. זמן קצר לאחר מכן התנקשו מחבלים ב-חנה מרון וחשבתי לעצמישהמחבלים יכלו להתנקש גם בחיי. כמובן לא העליתי על דעתי שבכך נפתח עידן חדש של טרור ושאני רק הראשונה שחוותה את זה.

א.א.: אהבת את חיי הזוהר?

לימור שריר: קשה לי כבר לאמר היום. לאחר שנבחרתי למלכת יופי וסגנית מיס תבל עבדתי בדוגמנות שנה כשהייתי חייבת והיו עלי הרבה עמודי צבע בעיתונים. ואף הציעו לי חוזה דוגמנות"שמן" ב"קוסמופוליטן" האמריקאי לאחר שצוות שלהם הגיע במיוחד לצלם אותי על רקע נופי ארץ ישראל והצילומים הופיעו ב-7 עמודי צבע.

אבל בסופו של דבר חיי הזוהר-גרמו לי לדחייה. החלטתי שעולם הזוהר והפרסום הזה בכלל לא מתאים לי ואני לא אוהבת אותו ונטשתי את עולם הזוהר והדוגמנות לתמיד.

יש יתרונות בעולם של יופי והזוהר למישהו שמכוון את חייו לדוגמנות או משחק. אבל דוגמנות זה מקצוע שדורש אופי מיוחד במינו שנהנה מהחשיפה. אני מכבדת את אלה שעובדות במקצוע הזה אבל לי החשיפה הזאת שהיא חלק ממנו לא התאימה לאופי ולתחומי העניין שלי. עד היום אינני אוהבת במיוחד להתלבש ולהתאפר והיופי הוא לא בראש מעייניי היום. הקרירה המוחצנת של היופי לא הכתיבה את חיי ולא הפריעה בהגשמת רצוני ללמוד רפואה. המעבר מעולם היופי והזוהר ישר לתוך תקופת מלחמת יום הכיפורים היה מעבר חד אך מהר יחסית הסתגלתי למציאות הארץ ישראלית הטיפוסית. פרצה מלחמת יום הכיפורים ונשאבתי ישר לתקופה האיומה הזאת בתולדות המדינה כפקידה בלשכת אלוף פקוד דרום-אז גורודיש. נסעתי לאוניברסיטת רומא ללמוד שם רפואה התחום שבאמת עניין אותי וסיימתי את הלימודים האלו באוניברסיטת תל אביב.

א.א.: ולמה רצית ללמוד רפואה דווקא?

לימור שריר: מקצוע הרפואה הוא חלום חיי מגיל חמש. לא בחרתי ללמוד כדי להוכיח משהו למישהו או אפילו לעצמי. רפואה הוא מקצוע מרתק, הומאני ומיוחד במינו. נקודת מבטי על בני האדם: גם כשאני סוקרת סתם אנשים שעוברים ברחוב, נשאר בי קצת ממבטו של הרופא. היו לא מעט סופרים גדולים שהיו גם רופאים, כך שאני רק עוד חוליה בשרשרת. הרמב"ם, צ'כוב, שאול טשרניחובסקי ועוד רבים וטובים. כולם תיפקדו בשני המקצועות. אני חושבת שהרפואה לא רק מלמדת אדם לבדוק את הגוף אלא את היכולת לחדור לנבכי הנפש ויש להם נקודת מבט מאוד מיוחדת בעומקה לגבי האדם שאין למקצועות אחרים.

על מורי בלימודי הרפואה נמנו אנשים מדור של נפילים כמו הורי. עבודת הדוקטורט שלי נעשתה במחלקתו של פרופ' דני גור- מנהל המחלקה לניתוחי לב בביה"ח שיבא בתל- השומר. נושא העבודה היה: חסימה מסוימת שהיא מום מלידה באבי העורקים אצל ילדים ופתרונה הכירורגי. העבודה הזאת הוצגה בכנס בניו- יורק. אחר כך הייתי רופאה כללית במשך כמה שנים בבית החולים תל השומר.

א.א: אבל בסופו של דבר נטשתי גם את הרפואה והיום את סופרת פול טיים. למה במה עדיפה הכתיבה על הרפואה? איך הגעת לכתיבה?

לימור שריר: העיסוק בכתיבה הוא יצירתי כשלעצמו וגם מאפשר להקדיש יותר זמן לבני המשפחה. בספר "הבית על האגם" יש שיר של היינה שהגיבור מקדיש לאהובתו – והרעיון הזה בספרי מבוסס על שיר של שילר שנתן אבי – אליעזר שרייבמן לאמי כשהכיר אותה. שניהם היו יפי תואר ומשכילים.

אליעזר שרייבמן (עלה לארץ לפני השואה ממניעים ציוניים), ותחילה שמש מורה במושבה אבן יהודה. הוא היה כאמור איש אשכולות: מנהל בית ספר, מרצה למתימטיקה, בוגר משפטים באוניברסיטת ת"א, בוגר תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א ועל תלמידיו-ואוהביו נמנים רבים וטובים שהעריצו אותו ביניהם: פרופ' מיכאל בר זוהר, ד"ר נמרוד נוביק, פרופ' חיים הררי ממכון וייצמן, ח"כ חיים רמון, יונה אליאן, עמי גניגר, עו"ד עמוס מימון, אדריכל שרל דוראל ועוד רבים אחרים. אמא הייתה בוגרת הגימנסיה הרצליה (במיקומה הישן), בוגרת סמינר והייתה מורה. ההשכלה בבית הייתה ערך עליון. הורי נתנו לי את הכלים, הכוונה להשכלה וחינוך אך לא החליטו עבורי והשאירו תמיד בידי את ההחלטות ואת בחירת הדרך. מהחינוך הזה לדעתי נובעת השמרנות באופיי.

א.א.: למה נטשת את הרפואה?

לימור שריר: בסופו של דבר עזבתי את הרפואה כי אני חושבת שבמיוחד במקצוע המיוחד הזה, אדם צריך לתת את כל כולו ובאותה תקופה לא הייתי מסוגלת לכך. אני חושבת שתמיד יישאר הרופא שבי. אבל היום מה שבוער בעצמותי זאת הכתיבה. הכתיבה היא חוויה מסעירה ואתגר חדש שלא הכרתי מעולם. מצאתי את עצמי לומדת כיצד מוציאים ספר כמו תלמיד בכתה א' והחוויה הזו שימשה לי גם בית ספר לחיים כי כל החיים אנו ממשיכים ללמוד, להתחבט לטעות ולנסות לתקן ולשפר. האמת היא שהכתיבה לא פחות קשה מעולם הרפואה אבל זה קשי מסוג אחר.רופאים וסופרים רואים את העולם מנקודת מבט די דומה. שניהם טובים בהבנת בני אדם ויש להם נקודת מבט די חודרת וזה עוזר לכתיבה.

א.א.: כיצד הגעת לכתיבת ה"בית על האגם"?

לימור

לימור שריר / הבית על האגם

לימור שריר: בעת חופשות הקיץ, התוודעתי במקרה לאזור הזלצקמרגוט - אזור האגמים שליד זלצבורג והתאהבתי במקום. נהגתי להשתכן בפנסיון צנוע השייך להונגריה (לא יהודיה) בבית ששכן אכן על האגם וכך נולד שמו של הספר:"הבית על האגם". זהו מקום יפהפה אבל האנשים שבו הם קרים ומשעממים מעין כמותם ואין שם עם מי לדבר. מוקדם בבוקר נהגתי לשחות במים הקרים ולהתבונן בכיפות ההרים המקיפים את האגם, מקשיבה לצלצול פעמוני הכנסייה ואט אט מתבוננת בזריחה - בקרני השמש ה"מלטפות" את מי האגם, נפעמת מהיופי האדיר הזה. אט אט נולדו גם הדמויות הדמיוניות – גיבורי הספר ובמשך שנה תמימה הם חיו בליבי ולוו אותי לכל מקום. כיהודיה וישראלית התעוררה בי המחשבה כיצד בתוך הנוף הפסטורלי הזה אצל כל האנשים היבשיםהאלו אירעו מעשי האכזריות הללו בתקופת מלחמת העולם השנייה. וכך נולד הספר.

א.א.: היה לך קשר משפחתי כל שהוא לנושא?

לימור שריר: "הבית על האגם" עוסק גם בשואה. אבל אף אחד ממשפחתי לא היה בשואה. סבא וסבתא עלו מפולניה בעליה שנייה מטעמים ציוניים להקים מדינה. סבא ערק מהצבא הפולני כדי לעלות לארץ. סבתא "נסיכה פולניה" מבית עשיר ארזה שמלות מלמלה וכובעים ונאלצה להיפרד מהם ולגור באוהל ברחובות, לחלות במלריה, להלחם בפורעים ערבים. הם היו מאותו דור של חלוצים מייסדים - דור של אידיאליסטים, מלח הארץ. משפחותיהם נרצחו בשואה דווקא ב-פולניה. הספר אכן מוקדש להם.

א.א. ביצעת מחקר על התקופה?

לימור שריר: היות ולא חוויתי את התקופה עליה כתבתי, חקרתי את הנושא על ידי עיון במחקרים ובספרי היסטוריה רבים מאוד ישראלים ולא ישראלים ובין השאר ידידי וחברי מתקופת לימודי הרפואה שהוא היום פרופסור לרפואה ב-ניו-יורק שלח לי עם אחותו שהיא עצמה בוגרת הרוורד וחוקרת במכון וייצמן, ספר של פרופסור בר - באקי, שזכה בפרס יוקרתי, המהווה מחקר שעשה במשך 15 שנה על אוסטריה בתקופת היטלר. אין כאן בדיוק בריחה לעולם רחוק כפי שאתה מכנה זאת כי התקופה הזאת עניינה אותי מאז ומתמיד והיא תקופה חשובה שלא תמחה מזיכרונו של העם היהודי וצריך גם לדאוג שלא תשכח לעולם. עבור הספר קראתי מאמרים העוסקים: בתנועת האמנציפציה (ראה הפרקים על יוסף היהודי אהובה של ברטה), בפילוסופיה של המוסר וב-שפינוזה המוטמעים בספר. בנוסף קראתי ספרים על תקופת מלחמת העולם השנייה, על היטלר ואת השפה הגרמנית למדתי שנתיים במכון גתה בתל- אביב.

א.א.: מדוע התרחקת בספרייך כל כך מההוויה הישראלית ? את עוסקת באוסטריה לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה ובאיטליה של שנות החמישים עד השבעים אך לא בישראל, למה?

לימור שריר: אני מצויה וחווה את ההוויה הישראלית באופן שוטף בחיי היום יום ואינני מתרחקת מההוויה הישראלית אך אנו רגילים לראות הכל מזווית הראיה שלנו - כאילו אנחנו הוא מרכז העולם ואני חושבת שצריך להראות את הדברים ואת הביקורת על הנאציזם גם מהזווית האחרת. מה שמייחד את הספר "הבית על האגם" הוא שתקופת מלחמת העולם השנייה ב-אוסטריה והביקורת הנוקבת על השלטון הנאצי, מובאים על ידי הסופרת ילידת הארץ דווקא מזווית ראיה לא יהודית ולא ישראלית: הביקורת החמורה על אכזריות הנאצים ו"השתיקה הנוראה הזאת" הושמה על ידי הסופרת דווקא מפיהם של גויים - אזרחיה הנאמנים של אוסטריה. ב"בית על האגם" האוסטרים עצמם מגיעים למסקנה בדבר חוסר מוסריותם במהלך מלחמת העולם השנייה וייחודו של הספר שהוא בוחן את מלחמת העולם השנייה מעיניים לא יהודיות ולא ישראליות! שים לב: תמיד אנו רגילים לקרא בכל הספרים העוסקים בתקופה הזו רק מנקודת מבט יהודית וישראלית.אני ניסיתי לדמיין נקודת מבט אחרת. אולי זהו ז'אנר חדש שיצרתי באמצעות שני ספרי: לכתוב על עולמות רחוקים מנקודת מבט "שלהם" - לא יהודית ולא ישראלית. אבל סביר להניח שבספרי הבא אני כבר אתמקד בהוויה הישראלית.

א.א.: את היית רופאה, איך זה נכנס ליצירתך?

לימור שריר: כרופאה בהשכלתי, אני מתארת לקוראים חוויות מעולם הרפואה: התקופה הסטודנטיאלית בחייו של רופא, חבריו ומוריו של הגיבור "שהשפיעו על התפתחותו כרופא וכאדם ראוי", הווי החיים של סטודנט צעיר ומלחמת הקיום שלו, בחדר השכור, התאהבותו במרצה היפהפייה שגילה כפול מגילו. נשאלת גם השאלה האם רופא עוסק במקצועו מתוך תחושה של שליחות ורצון עז לעזור לזולת או שבתוך כדי העיסוק ברפואה, הרופא עוסק בחיזוק האגו ונהנה "מהכבוד והכרת התודה שמשפיעים עליו החולים ומהמבט המעריץ שהוא רואה בעיניהם בכל פעם שהוא בודק אותם".ולטר מנסה להבין כיצד "שינו הרופאים ב-אוסטריה של היטלר את עורם, התאימו עצמם לצרכי המשטר והפכו לרוצחים בלבן". והמסקנה שלו לגבי הרופאים בתקופתו של היטלר היא די עגומה: "אנחנו לא קדושים. אנחנו בסך הכל בני אנוש קטנים וקטנוניים כמו כולם, כמו גמדים!" עמ' 171 . אבל מאידך: בספר ישנה ביקורת על כפיות הטובה של בני האדם כלפי הרופאים: "בבית החולים מתעלה הרופא לדמות נשגבת, כמעט קדוש, אך ברגע שהוא פושט את החלוק הלבן ועוזב את כתליו, הופך הוא כהרף עין לעוד אחד מאלפי בני האדם האנונימיים החולפים בעיר הגדולה מבלי להשאיר רושם. לאף אחד לא איכפת מה קורה לו, האם הוא חש בטוב, האם הוא במצוקה. לאף אחד לא איכפת אם הוא חי או מת." עמ' 43. תדע: בזמן שביתת הרופאים הגדולה, מעטים מאוד מהחולים תמכו ברופאים! אני גם תיארתי חוויות מעולם הפסיכיאטריה ומזעזעת את הקורא בסצנת האונס בבית החולים הפסיכיאטרי שמדגישה את חוסר האונים של המטופלים ותלותם המוחלטת בצוות המטפל. אני מעלה תהייה אתית בדבר הטיפולים השונים שמבצעים הרופאים הפסיכיאטריים בחולים שבעצם אינם מודעים למצבם."

א.א.: איך נוצר אצלך הרעיון לאלוהים ואלווירה?

ג'וזפה. הבסיס לדמות הסטודנט בשם זה בספר אלוהים ואלווירה.

לימור: גיבור ב"אלוהים ואלווירה" הסטודנט האיטלקי הוא דמות אמיתית שהכרתי כמתמחהברפואה פנימיתוהוא היה בעצמו נכה ממחלת שיתוק ילדים.הוא היגיעמכפר נידח בסיציליה ללמוד רפואה באוניברסיטת רומא זה היה אז כמעט בלתי אפשרי באותה התקופה.מלבד נכותו הוא היה בחור פשוט מקסים ואינטלקטואל אמיתי. היום הוא צריך להיות פרופסור לרפואה. אני מקווה.

היו לנו שיחות נפשוהייתי רוצה להמשיך איתו את הקשרלצערי בלתי ניתן לאתר אותו היום על סמך שמו הפרטי בלבד. חיפשתי אותו אפילו במדור לחיפוש קרובים ב-איטליה ולא מצאתי אותו. אני מקווה מאוד שיום אחד אגלה אותו שוב.ואי לכך אני ממשיכה לשוחח איתו דרך המכתביםבספר .

א.א. :ביצעת מחקר מפורט עבור "אלוהים ואלווירה"?

לימור שריר: הייתי ב-איטליה חמש שנים רובם ברומא ועשרה ימים ב-סיציליה ושהיתי בכל המקומות שכתבתי עליהם בספר. ראשית במהלך הביקור ב-סיציליה, (במקומות שאני כותבת עליהם בספרי) ביקרתי במספר רב מאוד של כנסיות, הקשבתי למיסות שנערכו במסגרת טקסי דת וחתונות והיות ואני דוברת איטלקית, (חייתי ב-רומא מספר שנים) עניין אותי לדעת כיצד "מחנכים" כוהני הדת הקתוליים את צאן מרעיתם. (שים לב לדרשות הכמרים בחתונות המוזכרות בספר למשל חתונתה של אנה מריה). ביקרתי בכנסיית סנטה קתרינה בטאורמינה, בקתדרלה המפורסמת בצ' פאלו ובקתדרלה המפורסמת של פלרמו ועוד. קראתי ספרים אודות סיציליה, מנקודות מבט שונות: ההיסטוריה של סיציליה (ראה סיפור סבו של ג'זפה על כל העמים שכבשו את סיציליה) הגיאוגרפיה של המקום, הארכיאולוגיה המעניינת (ראה שרידי פסיפס ב-אגריג'נטו ועתיקות סירקוזה. הסופרים הסיציליאנים המפורסמים( פירנדלו, וורגה וכו', ספרים העוסקים ב-מיתוסים (ראה אי הציקלופים המוזכר בספר) ואגדות עם סיציליאניים, מחקר העוסק בצמחייה האופיינית, באיים המיוחדים וכו'. ספר שעוסק במאפיה וכו'. בנוסף קראתי ספרים המתעסקים בנצרות ביהדות ובהבדלים שבין 2 הדתות האחיות כשהיהדות היא האחות הבכורה של הנצרות. בועידה שנערכה ברומא ב-1986 ( עיי' ראשי הוותיקן) ובה הוכרז על ניצני פיוס בין שתי הדתות וכו'(שלא נתן להאשים את כל היהודים במותו של ישו, למשל)בתיאור שלבי ההתמודדות של ג'וזפה הסטודנט הנכה עם נכות מילדות: גייסתי את כל הידע הרפואי שלי כרופאה במקצועי היה לי קל להתמצא במחלת שיתוק הילדים (של ג'זפה) וכמובן נעזרתי גם בספרי רפואה המתארים בדיוק את הסימפטומים ושלבי המחלה. קראתי מאמרים מספריית אוניברסיטת תל- אביב העוסקים בפסיכולוגיה - בהתמודדות של נכה עם המחלה ועם נכותו ובאופן ספציפי על ילדים חולי שתוק ילדים.

א.א.: יש בספר שלך לא מעט ארוטיקה אחת לכמה עמודים בין כל הרעיונות הפילוסופיים והתיאולוגיים למה?

לימור שריר: אני מתייחסת בספר לאהבה הרומנטית ומדברת על כך שאין מושלמות ביחסים בין גבר לאישה אלא יש שאיפה להגיע אליה והאהבה נראית לנו קסומה ואנו כמהים אליה כל עוד היא איננה מושגת וברגע שהיא מושגת היא מאבדת מקסמה.נכון יש אצלי הרבה תיאורי ארוטיקה בספר שנכתבו בצורה מאוד מעודנת, בשפה טובה, עשירה ולא מצועצעת. אבל אצלי עדיין סקס צריך להיעשות מתוך אהבה ורגשות עמוקים.

אגב שתי מילים על השפה העברית: במסגרת הכמיהה האישית שלי לחזור לעולם הרגש הייתי רוצה להחזיר גם את השפה העברית הטובה לנוער של היום באופן שהביטוי:"10 שקל" יחזור להיות "עשרה שקלים!"בספר הזה ניסיתי לתאר כמה מחשבות שלי על דת ואמונה וגם ניסיתי לקרב בין יהדות ונצרות על ידי הדמויות בספר, זה אולי רעיון אוטופי אבל קרוב לליבי. בספר מוצגים לבטים של שאלות גדולות וסבוכות מבלי שמוצע להם פתרון. עם זאת הכיוון המרומז של ניסיון למציאת איזון, נטישת הקיצוניות וחיפוש אחר הפשרה שבאמצע אכן הזכיר לי את הלכתו של הרופא והסופר הגדול מכולם הרמב"ם: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן, ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם".

א.א.: בספר שלך יש מקום מרכזי לדמויות הנשים והשפעתן על הגיבורים את רואה את עצמך כפמיניסטית?

לימור שריר: עברתי תקופה בחיי שהנושא הזה העסיק אותי וקראתי ספרות רבה בנושא כמו: "שלוש גינאות" של וירג'יניה וולף, "המין השני" של סימון דה בובואר, "אמור ופסיכה" של אריך ניומן על התפתחות הנפשית של היסוד הנשי ועוד. הגעתי למסקנה שאני לא תואמת את הדימוי הסטריאוטיפי של הפמיניסטית הרדיקלית.אני רואה את עצמי יותר כפוסט-פמיניסטית.פוסט-פמיניזם הוא לדעתי הדבר הטוב שקורה לפמיניזם בכלל. בעידן הפוסט פמיניסטי לדעתי נשים לא צריכות לוותר על ההגשמה הנשית למען ההגשמה האישיתלא לשכוח שהפמיניזם הביא עמו לנשים הישגים יוצאים מן הכלל והפוסט פמיניזם לדעתי נותן לנשים את החופש לבחור. הפמיניזם הרדיקלי והפוסט פמיניזם שבא בעקבותיו העניקו לנו את הבחירה על דרך השלילה. הפמיניזם כאשר הוא התעמת עם המציאות ונבחן לאורך השנים הראה לנו מה טוב ומה רע. כל אחת יכולה לבחור את מה שהיא רוצה כדרך חיים לעצמה.בספרי אני מתעמתת עם יסודות של הפמיניזם הרדיקלי:

היסוד ה-1: הפמיניזם הראשוני מציג במודל הטהור והצרוף שלו את האישה החזקה הבלתי תלויה שמסגלת לעצמה התנהגות גברית אובססיבית לצורך השגת הישגים מקסימליסטים.אני דווקא מטיפה להשגיות אך לא במחיר הוויתור על נשיות. הפמיניזם הרדיקלי דוגל בשוויון בין המינים גורס שנשיות היא חולשה אבל לפי יונג יש בכל אישה מין הגבריות ובכל גבר מין הנשיות.

יסוד ה-2 : נושא הסופר-וומן: המחשבה העומדת בבסיס ההנחה שהאישה היא כל יכולה או שיש לנשים אין סוף פוטנציאל בלתי ממומש. הפוטנציאל הלא ממומש נמצא לדעתי אצל גברים כמו גם אצל נשים ואין זה כורך המציאות שכל הנשים חייבות להגשים מטרה. נשאלת השאלה הם משהי שרוצה להיות עקרת-בית תתבייש בגלל הגישה שנשים צריכות להגשים את עצמן? התשובה לכך לדעתי היא בהחלט לא! ואם היא שלמה עם כך- זה מספק.סימון דה בובאר למשל מתארת בספרה "המין השני" את עבודות הבית כמלאכתו של השטן: גרגרי האבק הם המפלצת, הכי מסוכנת בעולם שמשתלטת על האישה ועל מוחה. היא מתארת את שחרור האישה כשחרור עבד מפני אדונו, כשחרור השחורים מהלבנים, כשחרור היהודים מהאנטישמיים.

היסוד ה-3: עיקרון האנדרוגניות שלפיו גברים ונשים זהים מיסודם. הפמיניזם הרדיקלי דגל באי הולדת ילדים מכיוון שסבר שגידול ילדים מעכב את ההתפתחות האישית שלהן. אני לא חושבת שיש לכך תחליף.( לגידול ילדים).

א.א.: ומה את מתכננת לעתיד?

לימור שריר: אני עוסקת כעת בכתיבת ספר שיעסוק בנושא קרוב יותר לזמננו ולמקומנו בבדידותה של אישה בחברה הישראלית. גם הוא לא יתרחש בהווה אלא בשנות השמונים או התשעים, וזאת משום שאינני רוצה להכניס לסיפור את הפלפונים והאס אם אסים והאינטרנט וכו' שלדעתי הם פשוט הרסניים אם אתה מנסה להתמקד בתיאור של קשר ומערכות יחסים רציניות. אני מטיפה בספרי להחזיר לעולם הקר והמנוכר את הרגש ואת האהבה ובתוך כך נכללת גם הכמיהה לחזור לנשיות האותנטית, לרכות, לפגיעות ולפתיחות וכמובן לאימהות שהיא ערך ראשון במעלה.

לימור שריר בלקסיקון הספרות העברית לימור שריר בידיעות האתר של לימור שריר

טקסט של אלוהים ואלווירה אלוהים ואלווירה בסטימצקי יואב איתמר על אלוהים ואלווירה איתי שטרן על אלוהים ואלווירה מיכל מירון שקד ולימור הבית על האגם בסטימצקי הודעת פורום על הבית ליד האגם

בחזרה אל האמונה בספרות היפה

מלכות היופי היכל התהילה של מלכות היופי בישראל

רמי נוידרפר מראיין את לימור שריר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד