אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוסטרו-הונגריה והתנועה הלאומית הסרבית ערב מלחמת העולם הראשונה


היריה שזעזעה את העולם לא נורתה בחלל ריק

מ ב ו א

פרנץ-יוסף

בתחילת המאה ה20- אוסטריה-הונגריה הייתה מעצמה בעלת חשיבות כלל-אירופית, השלישית ביבשת מבחינת הגודל. לקראת מלחמת העולם הראשונה אוכלוסייתה נאמדה ביותר מ50- מיליון איש.[1] המשטר הפנימי שלה בצורתו האחרונה התעצב בשנת 1867 במהלך מה שנקרא ה"פשרה" (ausgleich), כאשר אוסטריה ספגה תבוסה גדולה מפרוסיה בקרב סאדובה והצמרת האוסטרית הבינה, כי לא תצליח לקיים את המדינה ללא שיתוף פעולה מצד הצמרת ההונגרית. אז גם ניתן למדינה השם "אוסטריה-הונגריה", שם שכביכול הדגיש את השוויון בין שתי השותפות הגדולות. המשטר הפנימי היה יציב, לכל אחת משתי השותפות הגדולות ניתנה ממשלה משלה, כאשר עניינים מקומיים אמורים היו להיפתר על-ידי ממשלה מקומית, ואילו הסוגיות המשותפות לשתיהן נדונו באופן משותף. בסך הכל, החלק ההונגרי של המדינה קיבל זכויות נרחבות לפי ה"פשרה" ומדינאים ממוצא הונגרי פעלו באופן קבוע בזירה הפוליטית. בראש. הפירמידה השלטונית עמד השליט שבאוסטריה נקרא "קיסר" ובהונגריה "מלך". כמעט עד סוף שנות קיומה של אוסטריה-הונגריה זה היה אותו האדם: פרנץ-יוסף, שהתברך באריכות ימים וכן בכהונה ארוכה ביותר. היא נמשכה משנת 1848 עד 1916, שנת מותו. אישיותו של השליט הייתה חשובה מאוד מבחינת היציבות הפוליטית הפנימית ויש לציין, כי למעשה הוא היה לאחד הדברים המעטים ביותר שהיה יכול ללכד את כל תושבי המדינה הרב-לאומית ולהיות סמל משותף לכולם. בשנים האחרונות לשלטונו, ליתר דיוק, החל משנת 1898 פרנץ-יוסף קבע את האדם שיירש אותו בבוא העת, הארכידוכס פרנץ-פרדיננד, שהלך והפך לדמות משפיעה יותר ויותר במדינה.[2] לכן לא נשקפה לאוסטריה-הונגריה סכנה רצינית כתוצאה מחילופי השלטון. בסך הכל, אוסטריה-הונגריה כמדינה נהנתה מלגיטימציה רחבה גם בזירה הפנימית וגם בזירה הבינלאומית. רבים שאפו לקיים בה רפורמות שונות, אך מעטים ביותר יחלו לחסל אותה לגמרי.

מצבה הבינלאומי של אוסטריה-הונגריה היה גם בסופו של חשבון, סביר. המדינה בעלת גודל כזה ובמיקום גיאוגרפי כמו זה של אוסטריה-הונגריה שימשה, מטבע הדברים, גשר בין מזרח למערב, בין אירופה המערבית לבין אימפריות המזרח, העות'מאנית והרוסית. הדיפלומטים שלה היו מקובלים בבירות אירופה, קשריה הבינלאומיים היו רחבים ומסועפים והשפעתה על המהלכים בעולם של תחילת המאה ה20- הייתה יחסית רבה. הסכמים דיפלומטיים וקשרים פוליטיים ומסחריים יצרו זיקה בינה לבין בעלות בריתה: גרמניה (החזקה שביניהן), רומניה ו-איטליה. עם שתי הראשונות אוסטריה-הונגריה הרכיבה את ה"ברית המשולשת" משנת 1882.[3]

אשר למצבה הכלכלי של המונרכיה ניתן לקבוע, כי הוא הלך והשתפר בתקופה שבין שנת 1900 לבין שנת 1912. אוסטריה התפתחה בקצב מהיר יותר מאשר הונגריה, אך בשתיהן ההתפתחות התעשייתית הייתה מהירה מאוד, ותהליך התיעוש נתן את אותותיו בכל. רמת החיים עלתה, כמות האנשים שהועסקו בתעשייה כמעט הכפילה את עצמה באותן השנים. אורך מסילות הברזל התארך מאוד. למרות מכשולים שונים, האשראי של המונרכיה לפני מלחמת העולם הראשונה היה טוב, והיא אפילו לא נאלצה להעלות מיסים במהלך מלחמות הבלקן.[4] סיכומו של דבר, אוסטריה-הונגריה עברה תהליך של פיתוח מואץ וצמיחה כלכלית.

מפת אירופה 1914

למרות כל הנאמר לעיל היו לה לאוסטריה-הונגריה חסרונות מובהקים שברבים מהם גלומות הסיבות לקריסתה הסופית. חולשתה הבולטת ביותר לעין של המונרכיה הייתה, כמובן, ההרכב האתני שלה. האימפריה שבחלוף מאות השנים השתלטה על מרחבים גדולים, קיבלה תחת ריבונותה אחד-עשר לאומים שונים שלא היה ביניהם הרבה משותף. העמים האלה היו שייכים לתרבויות שונות, קבוצות אתניות שונות, היו בעלי אינטרסים שונים וזהות משותפת הייתה חסרה להם. את השוני התרבותי העצום תמחיש העובדה, כי כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, פקודת הגיוס פורסמה בחמש עשרה שפות.[5] החשוב בין כל המתחים האתניים היה המתח בין אוסטרים לבין ההונגרים אשר, למרות הניסיון לשכך אותו ב"פשרה", חזר ועלה מפעם לפעם. ההונגרים הקפידו מאוד על קיום הכללים שנקבעו ב"פשרה", שמרו על נוכחות הונגרית בכל מערכות השלטון ודאגו לייצוג הולם ללאום שלהם במוסדות הנבחרים. בנוסף למתח הדדי ששרר בין הקבוצות העיקריות היו מתחים נוספים בין כל קבוצה כזאת למיעוטים שחיו בקרבה. יש לזכור, כי הגרמנים וההונגרים לא היוו ביחד רוב מוחלט באוכלוסיית אוסטריה-הונגריה, אלא רק 44% (כ22- מיליון איש). שאר האוכלוסייה היה מורכב, כאמור, מעמים אחרים שדוכאו על-ידי גרמנים או הונגרים. כך, למשל, באוסטריה הגרמנים היוו רק 35% מכלל האוכלוסייה והם הרגישו מאוימים מצד הצ'כים שהיוו 23% והיו שונים מאוד מבחינה אתנית. בנוסף הוטרדו הגרמנים מן העובדה, כי התעמולה הפאן-סלאבית מצאה לה אוהדים רבים בקרב רוטנים שכמותם הייתה שלושה חצי מיליון איש ואף מזיקתם של כמיליון איטלקים לאיטליה. הזיקות האתניות, בנוסף לפיצול הפנימי שעוררו, חצו גם גבולות בינלאומיים. בחלקה ההונגרי של המונרכיה המצב היה גרוע עוד יותר. להונגרים היה, אמנם, רוב יציב יותר באזורם (54,5%), אך המיעוטים שלהם לא זכו כמעט לכל ייצוג פוליטי. הרומנים, שחלקם באוכלוסייה היה כ16%-, נחשפו לרעיונות הלאומיים ופיתחו זיקה לרומניה שנמצאת דרומה מטרנסילבניה, אזור ישיבתם, שהיה חלק מזרחי של אוסטריה-הונגריה. התעמולה הפאן-סלאבית שמקורה היה בסרביה ופחות ברוסיה הרחוקה, גרמה בתורה, לסרבים ולקרואטים שישבו בדרום הונגריה, לפתח זהות עצמית, תרבותית ופוליטית.[6] ברור לנוכח כל העובדות הללו, כי לאליטות של המונרכיה היה קשה מאוד להציע לעשרות מיליוני התושבים מוקדי הזדהות משותפים שהיו עונים לדרישות והנטיות התרבותיות והאתניות של כל הקבוצות. הבדלנות האתנית, אף שלא תמיד איימה לקרוע את המונרכיה מבפנים, לעתים קרובות הטרידה מאוד את השלטונות והיה לה תפקיד לא-מבוטל בפתיחתה של מלחמת העולם הראשונה. התנועות הלאומיות היו, כאמור, רבות, אך כפי שהתבהר, המסוכנת בין כולן הייתה זו הסרבית. תיאור השתלשלותם של האירועים שבהם התלוותה ההתמודדות עם האתגר הסרבי דווקא יהיה לנושא של מאמר זה.

ה א י ר ו ע י ם

יציבותה של אוסטריה-הונגריה אוימה על-ידי כמה תנועות לאומיות בדלניות שביקשו להסיר מעל עמיהן את עול שלטונה. ביניהן היו התנועות הלאומיות הצ'כית והפולנית בצפון, הקבוצות הבדלניות בגבול הרומני במזרח והתנועות האיטלקית והפאן-סלאבית בדרום. זו האחרונה התבררה כמסוכנת ביותר לאוסטריה-הונגריה והיא הטרידה את השלטון יותר מכל תנועה לאומית אחרת. התעמולה הפאן-סלאבית אשר מצאה אוזן קשבת בקרב האוכלוסייה הסלאבית בתוך אוסטריה-הונגריה, באה במקור מסרביה. מדינה זו הייתה ממוקמת דרומה מאוסטריה-הונגריה, והיא זכתה בעצמאות מן השלטון העות'מאני בשנת 1878. מאז במשך 25 שנה הייתה קיימת כממלכה-גרורה של אוסטריה-הונגריה. אך הכוחות הלאומיים לא חדלו לפעול בה כל אותה התקופה ועם השנים הם צברו עוצמה. רבים בסרביה שאפו להינתק מן התלות באוסטריה-הונגריה ולהרחיב את גבולותיה של המדינה הדרום-סלאבית על כל השטחים שבהם ישבו ריכוזים של אוכלוסייה סלאבית. החזון הפוליטי הזה, חזון "סרביה הגדולה" סיכן את אוסטריה-הונגריה באופן מיידי, והיא עשתה הכל כדי לסכל את התגשמותו במשך העשור שלפני מלחמת העולם הראשונה.

המלך אלכסנדר מסרביה

אחד הגילויים הקיצוניים הראשונים של הלאומיות הסרבית התרחש בלילה שבין 10 ל11- ליוני שנת 1903. קבוצה של קצינים חדורי אידיאולוגיה לאומית רצחה את המלך אלכסנדר הבלתי-אהוד והעלתה במקומו שליט חדש, המלך פטר. זאת הייתה פעולה לאומית קיצונית מובהקת: הראשון היה נחשב למקורב לשלטון השנוא של אוסטריה-הונגריה ומבצע המדיניות שענתה לצרכיה, ואילו השני היה משכיל בעל דעות לאומיות מובהקות ובנוסף היה לקרוב משפחתו של ניקיטה, מלך מונטנגרו, שכנתה המערבית של סרביה, מדינה סלאבית גם היא. חזון "סרביה הגדולה" היה בראש מעייניו של פטר. במדיניות הפנים שלו תמך במפלגה הרדיקלית הסרבית, ובמדיניות החוץ קשר קשרים עם המדינה הסלאבית הגדולה בעולם, רוסיה הצארית.[7] עם עלייתו לשלטון הפכה סרביה למדינה עצמאית לאומית שחוגיה המשכילים גלגלו רעיונות מסוכנים לשכנתה הצפונית הגדולה. המהפך ב-סרביה גרם לתסיסה בקרב הסלאבים שישבו בתחומיה של אוסטריה-הונגריה והמונרכיה הרב-לאומית לא יכלה להישאר באדישות לנוכח התהליך הזה. נוספו לכך שיקולים פוליטיים וכלכליים. השלטון בווינה התקשה לעכל את אובדן השווקים הסרביים, כוחות הייצור של סרביה ואף לא רצה שתישמט מידיו האפשרות לפקח על הנעשה שם.

רק טבעי, אפוא, שמייד אחורי האירוע הזה אוסטריה-הונגריה פתחה במאבק נגד סרביה החופשית. היא ניסתה להפריע להתפתחותה של סרביה בכל דרך אפשרית, במיוחד בתחום הכלכלי. המשק הסרבי היה חקלאי ברובו ואחד הצעדים שננקטו על-ידי אוסטריה-הונגריה כדי למוטט את הכלכלה הסרבית, היה ניסיון למנוע ייצוא בשר חזיר מתחומי המדינה, צעד שנתכנה "מלחמת החזירים" ושנעשה בשנת 1906.[8] לסרביה לא נותר אלא לפנות בבקשת עזרה למערב אירופה והיא אכן קיבלה סיוע מבנקים צרפתיים שמיהרו לבוא ולהשתלט על המרחב הכלכלי שאוסטריה-הונגריה נדחפה ממנו זה עתה. השקעות צרפתיות אפשרו לסרביה לעמוד בפני לחץ כלכלי שבאמצעותו ניסתה יריבתה להוריד אותה על ברכיה. לכך היו השלכות חשובות: ביטחונם העצמי של סרבים גבר והתמיכה הבינלאומית במאבקם התחזקה.

אלויס אהרנטל

אך באותה שנה נעשו שינויים חשובים בצמרת השלטון של אוסטריה-הונגריה. לתפקיד שר החוץ התמנה אלויס אהרנטל (aehrenthal), דיפלומט שהקו המדיני שלו היה תקיף למדי. לתפקיד ראש המטה הכללי מונה גנרל בשם קונרד פון הוצנדורף (von hotzendorf). כדאי להקדיש כמה שורות לתיאור אישיותו של ותפיסתו האסטרטגית של זה האחרון. קונרד כמעט את כל חייו עשה בשרות צבאי, למעשה, גדל במדים. כמפקד שנא מצעדים וחשב, כי רק אמוני שדה יכולים להכשיר את הצבא כראוי למשימותיו. גילה עקשנות רבה בלשכנע את פרנץ-יוסף ואת שריו להגדיל את התקציבים שהופנו לצבא. הדברים הללו יכולים אמנם להיאמר לזכותו, אך להם התווספו תכונות אחרות, שליליות יותר. מבחינה פוליטית צידד במדיניות תקיפה כלפי שכנותיה של אוסטריה-הונגריה ותמך באופן נמרץ בסיפוחן של בוסניה והרצוגובינה בשנת 1908. דרבן את הצמרת להפעיל לחץ מאסיבי על סרביה, כולל איום במלחמה. מרגע שעלה לתפקיד, התחיל לפתח תוכניות לוחמה נגד כמעט כל המדינות מסביב, כולל איטליה, בת הברית של אוסטריה-הונגריה, ורוסיה.[9] על אמונתו העיוורת בכוח וזחיחות דעתו בעניינים פוליטיים תעיד העובדה, כי כאשר נשאל בנוגע לאפשרות המסוכנת של המלחמה בכמה חזיתות באותה עת, השיב, כי מתפקידם של הדיפלומטים למנוע זאת.[10] שני האישים, אהרנטל וקונרד, היו תקיפים בדעותיהם וניזונו זה מזה בעיצוב המדיניות של המעצמה המרכז-אירופית. המדיניות הלכה ונעשתה אנטי-סרבית יותר ויותר. בשנת 1908 נקט אהרנטל ביוזמה אנטי-סרבית חדשה. הוא החליט לספח שתי פרובינציות בעלות אוכלוסייה סלאבית מבחינה אתנית, בוסניה והרצוגובינה. האחריות האדמיניסטרטיבית על המצב של שתיהן הופקדה בידי אוסטריה-הונגריה כבר בקונגרס (1878)[11], אך עתה בוצע כיבוש צבאי אמיתי. קשה לומר שבשלושת העשורים בהם נשלטו שתי הפרובינציות מבחינה מנהלתית מצבן היה גרוע כל כך. נהפוך הוא. הן עברו את אותם התהליכים אשר פקדו את כל המונרכיה, כלומר תיעוש, עלייה הדרגתית ברמת החיים, חיסול האנאלפביתיות, התבססות התשתית הכלכלית.[12]ייתכן שאם הייתה אוסטריה-הונגריה מחזקת את השפעתה בהדרגה ללא הצהרות רמות על הסיפוח, היו הפרובינציות הופכות לחלק בלתי-נפרד מן המדינה הן מבחינה פוליטית וכלכלית והן בתודעה הציבורית. אך הסיפוח היה חולייה בשרשרת הפעולות האנטי-סרביות ולולא היה אהרנטל מכריז עליו קבל עם ועולם, לא היה משיג את יעדו, להשפיל את סרביה ולהגביר את פיקוחה של אוסטריה-הונגריה על המתרחש באזורים מאוכלסי הסלאבים. פרנץ-יוסף הזדהה במידה רבה עם התוכנית והשיג את תמיכתה של גרמניה בכך שפנה לווילהלם השני, קיסר גרמניה, והבהיר לו את הסיבות לסיפוח במכתב מפורט. ווילהלם השני השיב, כי גרמניה רואה בעין יפה את פעולתה של אוסטריה-הונגריה ומבינה, כי הפעולה היא מחויבת המציאות. מעניין מאוד הניסוח של ההבטחה הקיסרית:

…i appreciate indeed the reasons that have moved you to take this important step [annexation]. in this matter you can count on my firm personal friendship and respect as well as the close friendsip that unites our empires as allies. certainly the annexation will prove to be a blessing to the two provinces, which have progressed so admirably under your administration…[13]

קונרד פון הוצנדורף

לקיסר הגרמני, אם לשפוט לפי הטקסט, אין כל ספק, כי הכיבוש נעשה לטובת שתי הפרובינציות. לדעתו, הן התפתחו באופן מרשים תחת ניהול אוסטרו-הונגרי עד כה ולפיכך, אין פסול בסיפוח. קשה לדעת בוודאות מהי מידת כנותם של המשפטים הללו, אך ניכרת בהם המסורת הקולוניאליסטית הוותיקה אשר אירופים פעלו על-פיה בחלקים שונים של כדור הארץ ואשר מניחה, כי הכיבוש הקולוניאלי ייטיב עם האוכלוסייה הכבושה. גם הצהרת הסיפוח של פרנץ-יוסף משופעת אזכורים של השלווה והרווחה ששררו בבוסניה והרצוגובינה מאז הועברו תחת אחריותה של המונרכיה והיא אף קובעת, כי חובתו של השליט להמשיך באותה הדרך.[14]

ניתן להודות, כי אהרנטל נחל ניצחון אישי כאשר ביצע את הסיפוח. כששר החוץ הרוסי, איזבולסקי (izvolsky) נחלץ להגן על השטחים של הדרום-סלאבים, אהרנטל נפגש עמו בבכלאו (buchlau) במורביה, ותמרן אותו תוך ניצול היתרון שבתמיכה הגרמנית להסכים עם הסיפוח תמורת ההבטחה לפעול לשיפור התנאים להם זכו הרוסים במיצרי בוספורוס.[15]גורם נוסף שסייע בידי אהרנטל במשחקו הדיפלומטי נגד איזבולסקי היה העדר תמיכה של הממשלה הרוסית בזה האחרון.[16]רוסיה נחלשה מאוד כתוצאה ממלחמתה חסרת התהילה נגד יפאן (1904-1905) ויכולתה לפעול למען העמים הסלאביים בחצי האי הבלקני הייתה מוגבלת ביותר. לכן הסלאבים הרגישו בדידות מתסכלת בזירה הבינלאומית, ואילו אוסטריה-הונגריה תמיד סמכה – בצדק או לא – על העובדה, כי גרמניה עומדת מאחוריה.

עם זאת, ניצחונו של אהרנטל לא היה חד-משמעי וטמן בחובו גם מגרעות משמעותיות. הסיפוח לא הלהיב כלל את הצמרת ההונגרית שחששה באופן מסורתי מהיווספותם של מאות אלפי סלאבים למאזן הכוחות האתני העדין של הונגריה.[17]תגובתם של הגרמנים, אף שצידדו ברמת העיקרון בפעולה, הייתה מסויגת למדי, ואחד הנציגים של גרמניה באיסטנבול, מארשאל ביברשטיין, אפילו הסתייג בגלוי מן הסיפוח כדי לא להרוס את יחסיה של גרמניה עם ממשלת ה"תורכים הצעירים".[18]רוסיה הושפלה במשבר זה באופן חמור, איבתה כלפי המונרכיה וכן כלפי גרמניה גברה, ובמקביל הלכו והתהדקו קשריה עם אנגליה, מעצמה שעוצמתה הימית הייתה ידועה לכל ושתיעבה את גרמניה אף היא. כבר לפני כן, בשנת 1907, נחתם הסכם אסטרטגי חשוב בין שתי המעצמות האלה, והתקרבותן זו לזו לא יכלה שלא לעורר חששות בהנהגה הגרמנית. ולבסוף, כצפוי, התוצאה המסוכנת ביותר של סיפוח בוסניה והרצגובינה הייתה התגברות ההרגשות הפטריוטיות הסלאביות באזורים המסופחים ובסרביה. ההזדהות עם הרעיון הפאן-סלאבי באה לידי ביטוי בכמה דברים, כגון, התגבשותן של התארגנויות לאומיות חדשות. אחת מהן הוקמה יומיים לאחר הסיפוח ונקראה "נארודנה אודברנה" (“narodna odbrana”) והיא מלכתחילה הייתה לארגון יחסית מתון ששרי ממשלת סרביה נמנו עם חבריו.[19]אך ככל שהלך וחלף הזמן, הרגשות הקצינו, וכך נוצרו אירגונים נוספים, בעלי תוכניות מפחידות ממש. במאי 1911 קבוצה של לאומנים, ברובם אנשי צבא, יצרו ארגון בשם "איחוד או מוות" (“ujedinjenje (ili smrt” שהצטיין באופי טרוריסטי. חבריו של הארגון התנגדו למדיניותה ההססנית, לטעמם, של ממשלת סרביה ותיכננו שורה של פעולות קיצוניות ביותר, להן נודעה השפעה רבה על מהלך האירועים. בראש "איחוד או מוות" עמד הקצין שביצע את רצח המלך הסרבי בשנת 1903, דרגוטין דימיטרייביץ (dragutin dimitrijevic) שכינויו היה "אפיס (“apis”).[20]הממשלה הסרבית, יש לציין, פיתחה חששות כבדים כלפי הארגון הקיצוני הזה ושריה אף נמנעו מלהוקיע אותו בפומבי ולקרוא לדיכויו מחשש לחייהם שלהם. עם זאת, הממשלה פיקחה על פעולותיו של "איחוד או מוות" ואחד מן השרים היה חבר בארגון.[21]על כל פנים, הלאומיות הסלאבית הפכה בחלקה הניכר ללאומנות חסרת מעצורים. המאורע החשוב הבא בזירה הבלקנית היה מלחמת הבלקן הראשונה שנמשכה החל מאוגוסט 1912 עד מאי 1913. מדינות הבלקן נאבקו בתורכים, שבהדרגה וויתרו על מאחזיהם האחרונים בבלקן. לכאורה, לא היה קשר בין המלחמה הזאת לאוסטריה-הונגריה, אך היות שהמלחמה יכלה לבצע שינויים דרסטיים במאזן הכוחות השביר בחצי האי, המונרכיה הייתה מודאגת מאוד באשר לתוצאותיה. בשנת 1912 שר החוץ אהרנטל נפטר, ובמקומו בא דיפלומט וותיק, לאופולד ברכטולד (berchtold), שלפני כן שימש שגריר של אוסטריה-הונגריה בסנקט-פטרבורג. מדיניותו כלפי סרביה לא הייתה שונה בהרבה מזו של קודמו. הוא ניסה לטרפד כל ניסיון סרבי להתקיים כמדינה עצמאית. בעת מלחמת הבלקן הראשונה הציב לעצמו שתי מטרות ברורות: לבנות את אלבניה העצמאית ולמנוע את סרביה מלזכות בגישה חופשית לים האדריאטי, דבר שהיה מעלה את עוצמתה הכלכלית של זו האחרונה.[22]במהלך החלק הראשון של המלחמה הוא ניצל בחוכמה את השטחים השנויים במחלוקת, שטחי הסנג'ק נובי פאזאר, ואילץ את רוסיה להסתלק מתמיכתה בסרבים. כמו כן השיג הבטחה רוסית לא להתערב לטובת מדינה סלאבית אחרת, מקדוניה וכן הצליח לרסן את ניקיטה, מלך מונטנגרו השאפתני ולהניא אותו מתוכניתו לבצע כיבוש של עיר אלבנית, סקוטארי. קשריה של ווינה עם בנות הברית שלה השתפרו במהלך המלחמה, היות שגרמניה, רומניה ואיטליה לא רוו נחת מן ההתפתחויות בבלקן.[23]אך באותו הזמן התדרדרו מאוד היחסים בין אוסטריה-הונגריה לרוסיה. הרוסים, מטבע הדברים, התייצבו לצידם של הסרבים במאבק על שטח, ולהבדיל ממערך הכוחות של שנת 1908, התמיכה הגרמנית באוסטריה-הונגריה הייתה שואפת לאפס. ההנהגה הגרמנית לא תפסה את חשיבותו של העימות בין המונרכיה לבין הלאומיות הפאן-סלאבית, ולא הביעה רצון לעמוד לצד אוסטריה-הונגריה בכל מצב שייווצר. ראש המטה כללי הגרמני, פון מולטקה (von moltke) הפציר במזכיר הגרמני לענייני חוץ "לסכל את הטמטום האוסטרי" ואף קונרד קיבל מסרים גרמניים שתבעו ממנו לא להסלים את המצב ולהגיע להידברות עם סנקט-פטרבורג.[24]הפעם אוסטריה-הונגריה נכנעה, אך בתנאיים סבירים: אלבניה העצמאית הוקמה, וגישה חופשית של הסרבים לים לא התאפשרה. שתי הנקודות הללו נקבעו בהסכם לונדון אשר נחתם בתאריך 30 למאי 1913. אך כדאי רק לבחון את תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה על מנת להבחין בשורשיה של זו השנייה, שלא איחרה לבוא. קודם כל, יש להבין את רוח התקופה. התורכים נסוגו משטחיהם האחרונים באירופה (פרט לאיסטנבול עצמה), והצבא הבולגרי, למרבה התדהמה של העולם כולו, צעד לעבר בירת האימפריה העות'מאנית. חיזיון זה, שבו העמים אשר התקיימו תחת שלטון אכזרי וממושך של מעצמה מזרחית במשך מאות שנים, איימו עתה לצור על חומות בירתה של מעצמה זו, הוסיף עוד קיסם למהדורת הלאומיות הסלאבית. כל המדינות הבלקניות התרחבו, כולן רכשו שטחים חדשים, ותחושה של עוצמה מילאה את האוכלוסיות שלהן. אפשר לטעון, כי העוצמה הזאת שיכרה במידת מה את חושיהן של מדינות הבלקן, והניצחון על התורכים ואף הפגנת כוחו הממושכת של ניקיטה בסקוטארי מול כל מעצמות אירופה יצרו שאיפה להישגים נוספים. פרט לכך, הסרבים זעמו על אובדן השטח באלבניה ותבעו פיצוי בחלק אחר של חצי האי. אך הפיצוי עלול היה להיעשות על חשבון מדינה אחרת, בולגריה. היחסים בין סרביה לבולגריה הורעו מאוד על רקע זה.[25]אף צד לא היה בטוח בעצמו עד כדי כך שהרהיב עוז לפעול לבד, ולכן נוצרה מערכת מסובכת של בריתות חשאיות וגלויות. הסרבים הבטיחו לעצמם את ידידותה של יוון, לעומת זאת, הבולגרים לחמו תחת חסות יריבתה המרה והוותיקה של סרביה – אוסטריה-הונגריה. הצד שפתח בלחימה היה הצד הבולגרי, אשר תקף את סרביה בלילה שבין 29 ל30- ליוני 1913, כלומר חודש לאחר חתימת הסכם לונדון. סרבים התגלו כלוחמים מעולים וההתקפה הבולגרית נהדפה. המשך המלחמה היה קצר, ותוצאותיה היו לאסון עבור בולגריה. תוך פחות משלושה שבועות בולגריה הובסה כליל ואיבדה את כל אשר הרוויחה בסיבוב הקודם. חוזה בוקרשט שסיים את המלחמה ב10- לאוגוסט 1913 קבע תנאיים משפילים בשביל בולגריה ואוסטריה-הונגריה, בעלת בריתה הגדולה של המובסת. בנוסף להשפלה שספגה באותן נסיבות, נוכחה אוסטריה-הונגריה לחזות בהתנהגותה ההפכפכה של רומניה. הרומנים התנפלו על השטחים שהתפנו בעקבות נסיגת הבולגרים ובכלל, הרגישו בהיחלשותה של המונרכיה. בשל כך החלה רומניה הולכת ונוטשת את הברית המשולשת,[26]שלא לדבר על כך שהימצאותם של שלושה מיליוני רומנים אתניים תחת שליטתה המדכאת של הונגריה לא תרמה ליצירת חיבה בין מנהיגי שתי המדינות. כתום מלחמת הבלקן השנייה ניצבה המונרכיה מול אויבתה, סרביה, כשהיא מושפלת ובת בריתה האחת - רומניה - מפקירה אותה והשנייה – גרמניה - תומכת בה באופן הצהרתי בלבד. סרביה, בתורה, חגגה ניצחון. אמנם בהמשך, לאחר שפלשה לאלבניה בספטמבר 1913, נאלצו כוחותיה לסגת תחת לחץ מוגבר ואפילו אולטימטום של אוסטריה-הונגריה.[27]ואולם נטייתם הכללית של המהלכים הייתה התחזקות סרבית. בשל כך כבר באותו השלב, שלב של מלחמות הבלקן, נוצרה תחושת מתח חזקה מאוד בקרב הצמרת של המונרכיה. אחד הדיפלומטים שלה כתב באוקטובר 1913: "במוקדם או במאוחר המלחמה עם סרביה ואולי עם מדינות הבלקן האחרות חייבת לבוא".[28]אך המלחמה לא נראתה רצויה כלל וכלל. במקביל להצלחות המרשימות של הסלאבים במאבקם, חיזקה רוסיה את מעורבותה בנעשה בחצי האי הבלקני. היא עשתה זאת באמצעות תמיכה מחודשת בסרביה ובמונטנגרו ואף על-ידי התקרבות לרומניה. במסגרת ההתקרבות הזאת הוכרז אפילו על כך שהצאר ניקולאי השני ורעייתו יערכו ביקור בקונסטנצה, עיר רומנית ביוני 1914.

ההודעה התפרשה בווינה כקץ ליחסי קירבה עם רומניה.[29]הפקידים והשרים הרוסיים באותו הזמן נסעו לסרביה וקראו בפומבי להגשים את הרעיון הפאן-סלאבי. בדברי אחד מהם נקראה אוסטריה-הונגריה "האדם החולה של אירופה". באחד העיתונים ברוסיה הופיעה אפילו תוכנית לחלוקת שטחי המונרכיה לאחר מותו של פרנץ-יוסף וקריסתה הצפויה מייד לאחר מכן.[30]מעמדה הבינלאומי של אוסטריה-הונגריה נפגע גם כתוצאה מסכסוך נוסף, הפעם עם איטליה. המדינה הדרום-אירופית הזו גילתה פעלתנות יתרה באלבניה בתקווה לרכוש שם שטחים מסוימים. אוסטריה-הונגריה כבר הייתה מוכנה להגיב בחומרה, קונרד הטיף להתערבות צבאית, אך הגרמנים הרגיעו את הרוחות.[31]התוצאה של הסכסוך הייתה היעלמותו המוחלטת של האמון בין שתי בנות ברית לשעבר (בהמשך, כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה תצטרף איטליה ל"מדינות ההסכמה"). בידודה של אוסטריה-הונגריה בזירה האירופית גבר והלך. באותה העת עלתה המתיחות בין עמים שונים בתוך האימפריה. בחלקה האוסטרי בלטה השנאה בין הגרמנים לצ'כים, ואילו בחלק ההונגרי האיבה שבין הונגרים לרומנים.[32]אף המצב הכלכלי של אוסטריה-הונגריה לא נראה שפיר. כתוצאה מהסתבכויות במאבקים של הבלקן עלו הוצאות הצבא והועלו, בסופו של דבר, מיסים. על היציבות הפנימית השפיעה גם העובדה, כי אחוז ניכר של החיילים היו יוצאי כפרים והם הוטרדו ממצב היבול והקציר ולא מהלוחמה נגד הלאומיות הסלאבית או האיטלקית. נשמעה אף טענה, כי מכה צבאית קצרה ומוחצת בסרביה תעלה למדינה פחות מהחזקתם של עשרות אלפי חיילים במצב "היכון". האמת חייבת להיאמר, לא כל ההנהגה של אוסטריה-הונגריה ראתה לנכון לפתור את הסכסוך המעיק עם סרביה בדרך צבאית. על אף הפצרותיו התכופות של קונרד לתקוף את סרביה במטרה להקדים רפואה למכה ולנהל מלחמה מעמדת עליונות צבאית כל עוד היא קיימת, הצמרת המדינית של המונרכיה דנה באפשרויות אחרות, מפויסות יותר. כאשר שר החוץ ברכטולד נפגש עם יורש העצר הארכידוכס פרנץ-פרדיננד ב14- ליוני 1914 הם לא פיתחו תוכניות תוקפניות, אלא ניסו להעריך את מצבה הכללי של אוסטריה-הונגריה ולאור ההערכות הללו לקבוע מדיניות חוץ חדשה. בשלב זה לא היה מדובר במלחמה נגד סרביה ולא נגד כל אויב אחר, ויש לזכור, כי עם האויבים נמנו איטליה, רוסיה וכל מדינות הבלקן, פרט לבולגריה.[33]הוחלט, כי אוסטריה-הונגריה תנסה לסכל את התאחדותן המחודשת של מדינות הבלקן נגדה, והרעיון הזה הוא הוא שהתבטא בהצהרת מטשקו (matscheko), על פי שמו של הדיפלומט המחבר, אשר נוסחה לקראת 24 לאותו החודש יוני. ההצהרה בחנה את כל התנאים שהיו קיימים והציעה יוזמות חדשות שכוונתן הייתה לשקם את עמדתה של אוסטריה-הונגריה בדיפלומטיה האירופית בכלל והבלקנית בפרט. ארבעה ימים לאחר ההצהרה התרחש מאורע חשוב שטרף את קלפיהם של הדיפלומטים והוסיף לפתע משקל לעמדותיהם של הגנרלים.

הרוצח גבריאלו פרינציפ נעצר לאחר הרצח

בינתיים, הלאומנים הקיצוניים הסרביים תכננו פעולה טרוריסטית חדשה שמטרתה הייתה לזעזע את יסודות המשטר של המונרכיה השנואה. שלושה סטודנטים שהיו קשורים לארגון "איחוד או מוות" התאמנו לקראת התנקשות והיעד שנבחר היה הארכידוכס פרנץ-פרדיננד, שאמור היה לבקר בחברת רעייתו בעיר בוסנית סראייבו בתאריך ב28- ליוני. אמוניהם של השלושה נמשכו לאורך מאי ויוני של השנה וכפי שהתברר לאחר מכן, לא רק אפיס, מפקד "איחוד או מוות" אלא אף חברי הממשלה הסרבית עצמה היו קשורים בהם. למרות התכנון הכושל הרצח הצליח במידה רבה הודות לאבטחה המרושלת של הזוג רם הדרג. למעשה, הוראה מוטעית של המושל הצבאי של בוסניה והרצוגובינה, גנרל פוטיורק (potiorek), שניתנה לנהג שהבהיל את הפצועים לבית חולים היא זו שסייעה בידי המתנקשים לסיים את משימת הדמים שלהם בהצלחה.[34]

מדיו המוכתמים בדם של הארכידוכס פרנץ פרדיננד

הרצח בסראייבו גרם להלם בקרב הצמרת של המונרכיה. רוב המנהיגים, במיוחד הדרג הצבאי וחברי הממשלה האוסטרית, תבעו פעולה מיידית. השליט המזדקן פרנץ-יוסף, בן ה84- באותם הימים, התלבט ארוכות בנוגע לצעדים הבאים כלפי סרביה ושפך באוזני ברכטולד את זעמו על הרצח כאשר השניים נפגשו יומיים לאחר המעשה.[35]ברכטולד, שההרוג היה מידידיו הקרובים, גם נטש את עמדתו הפייסנית לפני כן וצידד עתה בפתרון צבאי ונקמה כואבת. כמובן, קונרד ועמיתו שר המלחמה גנרל קרובאטין (krobatin) התעקשו על התקפה מיידית. אליהם הצטרף גם פוטיורק שביקש להשכיח את הרושם שנוצר בעקבות הכשל המקצועי החמור שלו בסראייבו. פוטיורק הגזים לא מעט כאשר תיאר את מצב התסיסה בלאומית בסרביה והרצגובינה. הוא אף תבע לאסור את כל המנהיגים הלאומיים הסרביים ולסגור את כל ההתאגדויות הלאומיות הפאן-סלאביות שפעלו שם.[36]אך יש לומר שאם להיכנס לנעליהם של קובעי המדיניות של אוסטריה-הונגריה ולקחת בחשבון את כל תחושותיהם ופחדיהם, ההגזמות והקריאות המתלהמות של הדרג הצבאי עשויות להישמע כהגיוניות במידה מסוימת. עם זאת, הדעה בצמרת לא הייתה אחידה. כדי לזכות באישור לפתיחת המלחמה נגד סרביה היו חייבים המדינאים והמצביאים להשיג את הסכמת שני ראשי הממשלות, זה האוסטרי וזה ההונגרי. האחרון, איסטבן טישה (tisza), לא מיהר להיסחף עם הזרם הכללי. את עיקר תפקידו בממשלה ראה תמיד כייצוג של בני עמו ההונגרים והיה מדינאי קשוח ועקיב בהשגת מטרותיו. המלחמה המתוכננת לא יכלה להיטיב עם ההונגרים היות שבנוסף למיליוני רומנים שישבו בהונגריה ושבגלל נוכחותם טישה היה נתון במאבק בלתי-פוסק על מניעת ייצוגם במוסדות הנבחרים, היו מתווספים מאות אלפי סלאבים במקרה של ניצחון. דבר נוסף, שהיה בו כדי לערער את ביטחונם העצמי של אלה שביקשו פיתרון צבאי לסכסוך, היה העדר הערבויות הברורות של גרמניה להתייצב לצד אוסטריה-הונגריה, אם תידרש לעשות זאת. כאשר ברכטולד שיגר איגרת לקיסר הגרמני ווילהלם השני על מנת להבטיח, כי תתמוך באוסטריה-הונגריה בעת מלחמה, התשובה שהתקבלה מן המזכיר המדיני של הקיסר, בטמן-הוולבג (bethmann-hollweig), כללה, בין השאר, את השורות הבאות:

…as far as concerns serbia, his majesty, of course, cannot interfere in the dispute now going on between austria-hungary and that country, as it is a matter not within his competence. the emperor francis joseph may, however, rest assured that his majesty will faithfully stand by austria-hungary, as it required by the obligations of his alliance and of his ancient friendship.

הקטע המצוטט עלול להשתמע לשתי פנים. מצד אחד, הקיסר הגרמני יקיים את חובותיו כבעל ברית, ומאידך מוצהר כאן, כי כל הסכסוך הוא מחוץ לתחום השליטה של השליט הגרמני. זו הייתה להם, לגרמנים, פעם ראשונה שהם וויתרו על השתתפות בפעילות פוליטית או צבאית באזור הבלקן מרצונם החופשי, וזה נראה מוזר על רקע העובדה שהיו שקועים בפעילות זו שנים רבות. ככל הנראה, לא רצתה הצמרת הגרמנית בלוחמה בראותה, לפחות במידה חלקית, את תוצאותיה הסופיות של פריצת הלוחמה בין סרביה לאוסטריה-הונגריה. על כן לא עודדה את זו האחרונה למעשים בלתי-זהירים ובכלל לא ששה להיגרר אחורי אוסטריה-הונגריה למלחמה, לפחות ברגע ההוא. אך בעיניי ההנהגה האוסטרית וראשי המטה הכללי נתפרשה התגובה הגרמנית כהבטחה לבצע את המצופה ממנה, בעיקר למנוע את התערבותם של הרוסים לטובת הסרבים. כך או אחרת, יום לאחר קבלת התשובה הגרמנית התכנסו בכירי שתי הממשלות וראשי המטה הכללי להתייעץ בנושא של דרכי ההתמודדות והתגובה על הרצח בסראייבו. כולם, פרט לטישה, צידדו בצעד מלחמתי. קונרד לא יחס חשיבות רבה לסכנת ההתערבות הרוסית ולא היסס לדבר על כך שהעוצמה הגרמנית תרתיע את המעצמה המזרחית.[37]ברכטולד עבר מפנה אישי קשה כשמצא שלא נותרה לו דרך אלא להסכים עם קונרד. היו לכך כמה סיבות: גם ידידותו העמוקה בינו לבין פרנץ-פרדיננד, גם התחושה, כי המלחמה נגד סרביה תתחיל ממילא בקרוב ועל כן מוטב לא להתמהמה יותר, דהיינו השיקול של מלחמת מנע. נימוק נוסף בעד הפתרון הצבאי היה היוקרה, "הפרסטיז'ה", של המונרכיה, שברכטולד הרבה לדבר עליה במהלך ההתייעצות. את שאר הנוכחים לא היה צורך לשכנע. אך טישה עמד על שלו. הוא המשיך עם הצעות פשרה, כגון צירופה של בולגריה ל"ברית המשולשת" וטען, כי הפלישה לסרביה ועימות עם רוסיה עלולים להתלוות במהומות של הרומנים שיכוונו נגד ההונגרים וזה יצריך להחזיק כוחות נוספים בטרנסילבניה למען הרגעתם של הרומנים. את שבוע הבא לאחר ההתייעצות הקדיש ברכטולד למסע שכנוע של המנהיג ההונגרי העיקש בצורך לתת את הסכמתו לתגובה צבאית. עקביותו של טישה בשירותו את הונגריה ראויה לציון. הוא התנגד למלחמה ברצותו לפעול למען בני עמו וכאשר הסכים לבסוף, עשה זאת מאותו הטעם: אחד ממקורביו הודיע לו, כי אם אוסטריה-הונגריה לא תגיב על הרצח בסראייבו באופן תוקפני ביותר, הבעיה הרומנית בטרנסילבניה תחריף. רק אחורי שהבין שנשקפת סכנה להונגריה כתוצאה מחוסר פעילות של המונרכיה ביחס לסרביה, הסיר טישה את התנגדותו.[38]התוצאה הישירה של המגעים וההתייעצויות של הצמרת הייתה שיגורו של אולטימאטום חמור ביותר לסרביה. האולטימאטום לא נשלח מייד, כי אוסטריה-הונגריה הבחינה בכך שמנהיגים אירופיים רבים נמצאים בביקור בסנקט-פטרבורג, והיה חשש מתיאום עמדות צבאיות בין בנות ברית, כמו רוסיה, אנגליה וצרפת להגנתם של הסרבים המותקפים. האולטימאטום שוגר רק ב23- לחודש יולי, שבוע לאחר שטישה השלים עם הצורך להילחם. התשובה הסרבית הייתה מתונה להפתיע, וניכר, כי הצד הסרבי היה מוכן להרחיק לכת בוויתוריו כלפי אוסטריה-הונגריה. אך לדבר על דבר אחד לא יכלו להתפשר: החקירה המשותפת של הירצחו של ארכידוכס. היות שאוסטריה-הונגריה רק חיפשה תירוץ הולם לפתיחת המלחמה, אי-הסכמה לסעיף זה נראתה בעיניי הציר שלה בבלגרד סיבה מספקת כדי לעזוב את העיר ולעבור לשטח ההונגרי הקרוב. היחסים בין שתי היריבות נותקו יומיים לאחר שסרבים השיבו לאולטימטום.[39]עתה נפסקו פעולותיהם של המדינאים. בפקודתו של פרנץ-יוסף גויסו ארבעים אחוז מכלל הצבא ב28- ליולי, הוכרזה מלחמה על סרביה. בניגוד לחישוביו של קונרד, רוסיה הצטרפה למלחמה תוך שלושה ימים מרגע פריצתה ואף מדינה אירופית לא נשארה בצד[40]. את מלחמת העולם הראשונה אוסטריה-הונגריה לא שרדה, ואירופה כולה כבר נראתה אחרת.

ס י כ ו ם

הסכסוך הממושך בין אוסטריה-הונגריה לסרביה היה לאחד הסיבות לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה שנמשכה כארבע שנים וגבתה מאוכלוסיית אירופה מחיר איום בנפש ובחומר. הסכסוך הנדון אופייני מאוד לסכסוכים שהתעוררו במקומות רבים בעולם בעת החדשה, היות שיש לו מרכיבים רבים של כל מאבק בין העם הכובש החזק, אך המתנוון לאיטו לבין העם הכבוש, החלש, אך הצובר כוח והמותח שרירים. הלאומיות הסלאבית הלכה ונעשתה חזקה יותר בחלוף השנים ופעולותיהם השונות של הארגונים הלאומיים והלאומניים, כמובהר לעיל, שיקפו את תהליך ההתחזקות של הלאומיות הזאת. אף על פי שלא יהיה נכון לחלק את כל ההיסטוריה האירופית לתקופות מוגדרות באופן חד-משמעי, יש להבין, כי בתחילת המאה ה20- אוסטריה-הונגריה כבר הייתה לאנכרוניזם מבחינות רבות. עיקרון הלאומיות, על פיו גבולותיהן של מדינות אמורים להתאים לגבולות ישיבתם של הלאומים, כבר שלט בכל המערכות וההסדרים הפוליטיים שעוצבו בעולם המערבי. הניסיון להמשיך ולשלוט בכל העמים שנמצאו תחת שליטתה של המונרכיה האוסטרו-הונגרית לא יכול היה לעלות יפה בעידן הלאומיות, אלא בכוח הזרוע החזקה ביותר. הימצאותם של מוקדי משיכה לאומיים מחוץ לגבולותיה של אוסטריה-הונגריה הוסיפה לתסיסה הפטריוטית בתוכה, כפי שהיה במקרה של בוסניה והרצגובינה שקלטו תעמולה לאומית מסרביה שכנתן. המונרכיה רחבת השטח ורבת העמים התקשתה יותר ויותר להתקיים באירופה החדשה ויש יסוד להערכה, כי לולא הייתה מתפרקת בדרך ובנסיבות שהתפרקה, הייתה בכל זאת נמחקת ממפת היבשת בבוא הזמן. אך הצמרת של המונרכיה לא ראתה את הנולד בזמן. היא התרגלה במידה רבה למצב הקיים, התעלמה מאיומים רציניים רבים ולעתים נטתה להשלות את עצמה בנוגע למצבם האמיתי של יחסי הכוחות באירופה, כפי שקרה עם קונרד, אשר בנה את תפיסותיו האסטרטגיות ללא תשומת לב ראויה לעוצמתה הצבאית הגוברת של רוסיה וללא התייחסות לסיכון שבהתערבות הרוסית לטובת הסלאבים הדרומיים. מנהיגי המונרכיה גילו רצון לפטור את האיומים כלא-רציניים ולסמוך על כוחה הצבאי של אוסטריה-הונגריה אפילו בשעה שהוא הלך ונשחק בהשוואה עם כוחן של היריבות. גם השאיפה עתיקת היומין של ההנהגה להיזקק לתמיכה גרמנית לא תרמה לשיפור עמדתה של המונרכיה היות שלא תמיד הגרמנים היו מוכנים להעמיד את מלוא עוצמתם לרשות שכנתם הדרומית. פרט לכך, המאורעות של סוף המלחמה הראו, כי גם הגרמנים יכולים להיות בצד המובס. ישנם, כאמור, קווים משותפים רבים בין העימות המנותח לבין מאבקים אחרים בעולם. בכל חלקי כדור הארץ ניסו בתקופות שונות עמים שונים לעצב זהות עצמאית ויישות פוליטית שתהיה "טהורה" מבחינה אתנית, ובה לא תתקיים שליטת המעטים על רבים כשההבדל ביניהם הוא, בראש ובראשונה, תרבותי ומנטלי. השחרורים מן המשטרים הקולוניאליסטיים התרחשו במקומות רבים, ויש לציין שלפעמים התלוו במעשים מחרידים לא פחות מאשר מעשי השלטון הקולוניאליסטי עצמו. אך גם חצי האי הבלקני לא נרגע לחלוטין מאותם הימים של תחילת המאה ה20-. המצב בבלקן יעסיק את האליטות של מדינות רבות עד עצם ימינו אלה.

קריאה נוספת אימגו - מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה / הפסקת האש של חג המולד

אלווין יורק: האיש מעמק מזלגות הזאב

ארמניה, ארמנים והשואה

עלילותיו של אספן הציפורים בארץ ישראל

הבריחה מהולצמינדן

למי צלצלו הפעמונים / ארנסט המינגווי

רשימה ביבליוגרפית והערות

אנדרסון, מתיו סמית, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, הוצאת "מערכות" צבא הגנה לישראל, רמת-גן, 1972. קנדי, פול, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, "דביר", הוצאה לאור, תל-אביב, 1992. williamson, samuel r., austria-hungary and the origins of the first world war, london, 1991. snyder, louis l., historic documents of world war i, published by d. van nostrand company (canada), 1958. [1] פ. קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, עמ' 210. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.p. 20-21. [2] ibid., p.p. 82-99. [3] [4] פ. קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, עמ' 210. [5] שם, עמ' 211. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.p. 22-26. [6] s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p. 104. [7] [8] מ. ס. אנדרסון, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, עמ' 281. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.p. 49-50. [9] [10] פ. קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, עמ' 213. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p. 58. [11] ibid., p.64.[12] l. l. snyder, historic documents of world war i, p. p. 38-39. [13] ibid., p.p. 39-40. [14] s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.p. 68-69. [15] [16] מ. ס. אנדרסון, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, עמ' 281-282. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.63. [17] [18] מ. ס. אנדרסון, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, עמ' 284. [19] שם, עמ' 307. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p.p. 105-106. [20] [21] מ. ס. אנדרסון, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, עמ' 307-308. s. r. williamson, austria-hungary and the origins of the first world war, p. 124.[22] ibid., p. 121-128.[23] ibid., p. 134.[24] ibid., p. 143-144. [25] ibid., p.p. 149-150. [26] ibid., p. 153-154. [27] ibid., p.p. 154. [28] ibid., p. 171. [29] ibid., p. 175. [30] ibid., p. 177-178. [31] ibid., p. 185-186. [32] ibid., p.p. 164-165. [33] ibid., p.p. 188-189. [34] ibid., p. 192. [35] ibid., p. 193. [36] ibid., p.p. 198-200. [37] ibid., p. 200.[38] ibid., p. 204.[39] ibid., p. 205-206.[40]

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכאל קוגן