אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לה טרוויאטה בפילהרמונית / הגברת עם הקמליות


התמונה של דן לחמן

רוז אלפונסין פלסי שינתה את שמה למארי דיפולסי כשעברה מן הכפר לפריס. היא מוכרת לנו מהספרות בשם מרגריט גוטייה ובעצם בשם נוסף, ויולטה ולרי. ארבעתן היא אותה אישה שהייתה המאהבת הכפרית של אלכסנדר דיומא הבן.

דיפולסי הייתה חברה נכבדת בקבוצת הקורטיזאנות, הנשים המוחזקות של פאריס. לא ממש זונה אך בהחלט התפרנסה מגברים. בדרך כלל גבר אחד שהיה מחזיק אותה. זה לא היה סוד. תפקידה היה להופיע אתו בחברה, להיות מהודרת ובת לוויה נעימה, מלבד תפקידיה המיניים כמובן, היא הייתה אינטליגנטית וחושנית. התחרות בין הנשים המוחזקות הייתה גלויה והשפיעה רבות גם על הגברים המחזיקים אותן. הן היו סמלי סטאטוס. למי מהן יש בית גדול יותר, סוסים רבים יותר, שמלות ותכשיטים מרהיבים יותר. דיפולסי בניגוד לנשים האחרות הייתה נערה כפריה שזה רק הגיעה לפריס. היא לא הייתה מעודנת ומתוחכמת אלא כפריה עממית וצחקנית, מה שגרם לה להיות יוצאת דופן בין האחרות, יתכן שהייתה פחות מעודנת, אך כמסופר נראתה מאוד מינית. הייתה לה הצלחה שהביאה לה הכנסה לא רעה כלל, לפי המסופר. עם הזמן היא למדה גינוני חברה והתעדנה, אך את הארציות הכפרית שלה המשיכה לשמר. רוז אלפונסין- מארי דיפולסי מתה חסרת כול, בת 23, משחפת. בחיים לא הספיקה להזדקן. דמותה בספר ועל הבמה בשמותיה השונים הפכה להיות סמל לאישה הרומנטית המקריבה הכול למען הגבר אותו היא אוהבת אהבה אמיתית.

אלכסנדר דיומא הבן כתב רומן שובר לב על דיפולסי וקרא לו "הגברת עם הקמליות". דיפולסי הייתה מופיעה במקומות ציבוריים כשזר קמליות לבנות צמודות למחשופה שלושה שבועות בחודש. שבוע אחד ענדה קמליות אדומות. "כל פריס" עברה איתה את המחזור החודשי. ברומן הוא מספר על המלחמה שאביו, הסופר המפורסם, ניהל נגד הקשר של זוג האוהבים הזה.

בסיפור הצעיר מתאהב בקורטיזאנה בעלת לב הזהב. בהתחלה היא לא מאמינה לו אך נכבשת באהבתו הם מתאהבים, היא פורשת איתו לכפר. אביו בא לדבר על ליבה שלא תהרוס את עתידו של הצעיר, כי עוד מוקדם לו מדי להתפרסם כצורה זו, ומלבד זאת יש לו גם אחות צעירה ותמה שלא תמצא שידוך בגלל הסקנדל. הקורטיזאנה נכנעת, מקריבה את עצמה בשם האהבה דווקא בורחת ועוברת למאהב אחר. וסופו של סיפור קורע לב שהיא מתה בחוסר כול משחפת.

הסיפור הפך למחזה 'הגברת עם הקמליות'. מארי דיפולסי הפכה להיות מרגריט גוטייה. שרה ברנאר הייתה מרגריט גוטייה מפורסמת וגם כשהייתה כבר זקנה שיחקה אותה על רגל אחת ובתוך מיטה שנישאה על ידי פועלי במה. היא לא הייתה היחידה ששיחקה אותה אבל המפורסמת מכולן לאורך שנים. יש אפילו כמה דקות מצולמות שלה בתפקיד. את גרטה גארבו הכתיר התפקיד שעשתה בסרט כגדולת השחקניות הרומנטיות של הקולנוע.

אלפונסו

אלפונסו מוכה. שרה ברנאר. הגברת עם הקמליות.

ורדי היה בפאריס ב- 1852 כשהמחזה עלה על הבמה, והסקנדל הציבורי התרחש. מחזה שהיה לא מוסרי, אך כולם ידעו מי הוא מי במחזה. כי הרי כל פריז הייתה עדה לחיי האהבה ולפרידה בחיים. ורדי אהב את הרומן והחליט לכתוב לפיו אופרה. הבכורה הייתה במרץ 1853 ונחלה כישלון נוראי. יתכן שהקהל לא אהב את הזמרת השמנה ולא האמין לה שהיא מתה משחפת. יתכן שמשם מתחילה האמרה "האופרה אינה נגמרת עד שהגברת השמנה גומרת לשיר". יתכן גם משום שלקהל האיטלקי השמרני היה קשה לקבל סיפור אהבה לא מוסרי שכזה. הבכורה בפריז הייתה הצלחה כי שם הכירו את הדמויות ואת הסיפור והחלק המוסרי היה מהם והלאה.

מבחינה מוסיקאלית ורדי שבר כמה כללים באופרה הזאת. למרות שהיא אבן פינה לרומנטיקה, אין דואט אהבה ראוי לשמו באופרה. אלפרדו מצהיר על אהבתו לויאולטה במערכה הראשונה, אחרי שהוא הולך היא שרה על התעוררות אהבתה אבל דואט אין. את נושא האהבה הגדול של ויואלטה היא שרה דווקא ברגע שהיא בורחת מאלפרדו, לתחינתו של אביו. ורק לפני מותה הם שרים דואט שיכול להיחשב לדואט אהבה.

התפקיד של ויאולטה באופרה הוא אחד הקשים ביותר לביצוע. הוא כתוב לכאורה לשלוש זמרות שונות. במערכה הראשונה היא צריכה לשיר קולורטורות ברזל מבריקות. בשנייה להיות סופרן דרמטי מאוד בעימות עם האב ובשלישית לירית ועדינה כשהיא מתה משחפת.

היו הרבה זמרות ששרו את ויאולטה. אך בדור שבו חיה קאלאס, היא הטביעה חותם והציבה רף שהיה קשה להתמודד אתו. היא הייתה הזמרת הראשונה שהקולורטורות שלה לא היו רק מפגן טכני. היא הצליחה לתת מובן רגשי לכל צליל. מנהל הקובנט גארדן אמר עליה: הרבה זמרות יכולות לגרום לך לבכות במערכה השלישית, התערובת של המוסיקה הנפלאה והסיטואציה הדרמתית שוברת הלב, מגירה דמעות. אבל אצל קאלאס התחלת לבכות כבר במערכה השנייה. למעשה כבר קודם. אפילו העליזות שלה במערכה הראשונה ספוגה כבר עצב חולני ועמוק. קאלאס אכן סיגלה לעצמה שלושה קולות שונים כששרה את התפקיד. קול שונה וגוונים שונים לכל מערכה. לא לחינם התקופה הקצרה שבה שרה הפכה להיות "תקופת קאלאס"

לדור שגדל על הקלטותיה היה די קשה להתרגל לביצועים אחרים. כל תפקיד ששרה הפך להיות שלה לחלוטין, אמת מידה ואבן בוחן לאחרות. כאילו קבעה - כך צריך לשיר. היה קשה להשתחרר מההשפעה וזיכרון התופעה ששמה קאלאס. אך דבר נוסף, גם מי שלא אהב אופרה אך שמע את קאלאס נכבש. מהגברים התבקש רק קול יפה ולאופרה הלכו לשמוע אותו לא מזייף בטונים הגבוהים אצל טנורים ולהתפעל מהטונים הנמוכים אצל הבסים. מעטים מדי היו הטנורים שנראו כאילו מישהי הייתה יכולה באמת להתאהב בו. מריה קאלאס ופראנקו קורלי היו כמו זוג מלכי יופי. הוא טען שהיא לא יכולה לסבול אותו כי הוא יפה ממנה, דווקא הגברים בימינו נעשו חטובים מושכי עין ואפשר להאמין שמתאהבים בהם.

כעת מעלה הפילהרמונית את האופרה בביצוע קונצרטנטי. בביצוע כזה קל יותר להתייחס למוסיקה עצמה. אין תנועה, אורות תפאורות ותנועה על הבמה המסיטה את תשומת הלב אל ההצגה עצמה. כאן נותרת המוסיקה נטו.

אז איך הביצוע בפילהרמונית? בינוני. מאוד בינוני. מהטה שכבר ניצח בעבר על האופרה וגם הקליט אותה ניצח הפעם בעייפות מסוימת. הוא יותר ליווה את הזמרים מאשר ניצח. אפילו הפתיחה למערכה השלישית העצובה והקודרת לא ממש הצליחה להיות כזאת. ובעניין הזמרים. נתחיל בזה שלטנור מרק הרוויה יש קול קטן מאוד והוא ממש לא משכנע באהבתו כשהוא שר. למי שיש קול ענק, אך הוא לא בהכרח זמר ענק, הוא אנדז'יי דובר הבריטון השר את האב. הקהל אוהב ששרים בקול רם כנראה. יש לו קול גדול ודי נעים אך מבחינה דרמטית יש לו מעט להציע. והכי חשובה אניה הרטס. קודם כול באופן מפתיע היא נראית לרגעים כמו מריה קאלאס. יש להן מבנה פנים דומה. וזה די מדהים לרגע את מי שמכיר. אך מדובר כאן בזמרת השרה את ויאולטה. גם לה יש קול גדול מאוד. את הקולורטורות במערכה הראשונה היא עוברת בשלום. הקול שלה מלא גם בצלילים הגבוהים ביותר ואין לו גוון צווחני כמו להרבה סופרניות המתמודדות עם האריות הקשות במיוחד במערכה הזאת. את המערכה השנייה, האמורה להיות שיא דרמטי ורומנטי היא שרה. לא הרבה יותר מזה. היא שרה נכון וזהו. במערכה האחרונה על ערש דווי היא משתפרת. יש לה איכויות ליריות לא רעות בכלל.

אבל האם בכיתי? לא. ממש לא. הבעיה השנייה עם הזמרת היא שלמרות שהיא שרה נכון ולעתים יפה את האריות, אינטרפרטציה מעניינת של הדמות לא מצאתי אצלה. אבל עלי להודות, הקהל השתולל, כך שיתכן שזה אני עם הצפיות שלי מהפילהרמונית.

ובחודש הבא האופרה הישראלית הולכת להעלות את לה טראוויאטה בביצוע בימתי מלא בביומו של זפירלי

קריאה נוספת - אימגו

מאדאם בטרפליי בפילהרמונית

באך מוצרט בפילהרמונית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן