זמן מכושף, זוהר אחר

פֶּסח כּבר באוויר, פֶּה סָח לנו: אַל תשכּחו את האווירה, את השִׁיר. השיר הזה הלך איתי זמן רב, לא הניח ללֵב לשכוח אותו. סיפורה של קערת פסח. לא רק אנו משתַנים, גם הקעָרה עברה שינוּי, אוּלי עברה טראומה.

השיר שאני מעלה כאן זוכר הכול, זוכר את הקעָרה משכונת הילדוּת. גדלנו בבתי סיידוף ורחשנו כּבוֹד לקערת הפסח שצָפנה בחובּה סודות, סימנים, היסטוריה.

בשיר זה אני מעלה זיכרונות משכונת בתי סיידוף, שם גדלתי בילדותי. זה וידוּוֹ של ילד שבגר, זוֹ מגילתה של אותה קערת פסח קדושה, סיפורו של בּור המים בשכונה… ועל העולם שהשתַּנה מֵאז…

כיצד נוצר השיר:

הזיכרונות מן הילדוּת נפְגשו לרֶגע, נָגעו לרֶגע בביקור מאוחר. כל הרחָשים הובילו לפֶסח בִּתקופה אחת: הכול צָרב את נשמתָה של קערה פשוטה, קערת הפּסח הקסוּמה בתקופת הילדות. בשיר זה אני מספר מפגָּש עם קערה דוֹמה בעיר העתיקה – והמֶתח בין הקערות מֵציף הכול בגעגוּעים, גם בדמָעות, כאב על עולם שהשתַּנה.

השיר נקרא 'זמן מכושף, זוהַר אחר' – ואכן משהו מתַעתֵעַ מרחֵף מעֵבר למפגש המאוחָר הזה, והזוהַר הישָׁן כמו השתַּנה, זה זוהַר אחֵר לחלוטין.

נגעתי בשיר זה לא רק בשתי קעָרות, אלא גם בשתי דְּמויות יקרות, אמא וסבתא.

יש חשמל באוויר: המֶתח בין הזמנים, המֶתח בין דמות האם לדמות הסבתא, הרהורים על חֲלוף הזמנים, על הַקֶּשר בין ימי החול שמחקו לכאורה הכול לבין חֶלקת הקודש שנותרה בלב מאז ומתמיד.

העולם נסדק, אולי נשבר, אבל נותרה משהו מאותו זמן יקר ושביר ששמר על כוחו….שיישאר לתמיד. זוהר הימים ההם יוותר בלתי נשכח.

משמעות הפסח:

 טעם האביב שב כמקדם, היופי הזה אינו פוסח עלינו, ויש קשר בין הזמנים: אותם לחשים שעברו בירושה, אותה תחושת ייחוד שנתן החג, שנתנה הקערה, כמה אנו שונים בהיותנו חלק ממורשת עתיקה.

הרצל חקק

הָאָבִיב נִרְאָה כִּמְאַחֵר, וְשָׁאַלְתִּי עַצְמִי אִם

פָּסַח עָלֵינוּ, כַּמָּה קַר לָעוֹנָה, אִם דְּבָרִים

מִשְׁתַּנִּים בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ הִרְגַּשְׁתִּי לְרֶגַע

בִּזְּמַן אַחֵר. בְּשׁוּק הַכֻּתְנָה בֵּין בָּתֵּי הַחֹשֶׁךְ

שָׁם בָּעִיר הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלִּי, בָּעִיר הָעַתִּיקָה

רָאִיתִי מוֹכְרִים קְעָרָה מִנְּחֹשֶׁת, קֹדֶשׁ עֲמֻקָּה.

שִׂפְתֵי סָבָתִי נִגְּנוּ בָּאֲוִיר, מַרְאֶה

הַקְּעָרָה שֶׁלָּנוּ בְּבָתֵּי סַיְדוֹף.

אוֹתוֹ פֶּסַח שֶׁבּוֹ הֶעֱלוּ מַיִם מִן הַבּוֹר, מַיִם

זַכִּים, טִהֲרוּ הַקְּעָרָה וְיָצְקוּ עַל רֹאשָׁהּ.

לְסַבְתָּא שֶׁלִּי הָיוּ לְחָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בִּירֻשָּׁה.

בְּשׁוּק הַכֻּתְנָה מַצִּיעִים אוֹתָהּ כִּקְעָרָה לְמִתְרַחֲצִים.

זוֹ קְעָרָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשָּׁבֵר, כָּךְ הַמּוֹכֵר

לוֹחֵשׁ וּמְלַהֲטֵט בְּמַחְרֹזֶת הָעִנְבָּר.

בְּפֶסַח שֶׁלָּנוּ בַּשְּׁכוּנָה הַיְּשָׁנָה,

יָדַעְנוּ שֶׁהַקְּעָרָה לֹא נִשְׁבֶּרֶת, חַשְׁנוּ שׁוֹנִים,

מִתְכַּבְּסִים לִקְרַאת הֶחָג, מְבַקְּשִׁים מָזוֹר:

זְרוֹעַ, וְכַרְפַּס וּבֵיצָה וּמָרוֹר

וְיוֹדְעִים שֶׁהַנְּחֹשֶׁת תִּתְמַלֵּא אוֹר.

עָזַבְתִּי אֶת שׁוּק הַכֻּתְנָה וְחִפַּשְׂתִּי לִי

פָּנָס שֶׁל פַּח, לְזֵכֶר אוֹתוֹ פֶּסַח תָּמִים.

שֶׁעָשִׂינוּ וְהִשְׁאַרְנוּ נֵר שֶׁיִּזְרַח.

אוֹתוֹ נֹגַהּ מְהַלֵּך אֱמֶת וּקְסָמִים.

פְּנֵי סָבָתִי הַטּוֹבָה מְחַכּוֹת

שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא יָבוֹא וִיחַמֵּם כָּאן יָדָיו.

וְסִפַּרְתִּי לְאִמִּי עַל קִמְטֵי הַשְּׁכוּנָה. וְעֵינֶיהָ. וְהִיא

שֶׁזָּקְנָה וְדָמְתָה לְאִמָּהּ נִרְאֲתָה זוֹרַחַת,

זוֹכֶרֶת וּמְבִינָה,

רַק שְׁאֵלָה דַּלָּה עַל פָּנֶיהָ:

מַה נִשְׁתַּנָּה?