אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הברון רוטשילד ושפני הניסיונות של זיכרון יעקב


התמונה של אלי אשד

על הספר" פעמון סדוק", מאת איתי בחורההיסטוריון החובב והיינן איתי בחור יצר את אחד הספרים המקיפים ביותר וללא ספק גם הקריא ביותר עד כה העוסק בתולדות המתיישבים הראשונים במושבה זיכרון יעקב. הוא מספק את התיאור השלם של פרויקט ההנדסה האנושית אולי הראשון מסוגו שבוצע שם בידי הברון אדמונד רוטשילד, שמטרתו הייתה להפוך את "עכברי" העיר והעיירה היהודיים לאיכרים גאים ועצמאיים בתקופה שמשכה מספר שנים בודדות. את הספר הזה לא ניתן למצוא בשום חנות. הוא ראה אור בהוצאה פרטית של המחבר וניתן להשיג אותו רק ברשת. עדיין, ואולי בגלל זה, מאחר ומדובר בעבודת אהבה, זהו אחד הספרים המרשימים והיפים ביותר שיצאו בשנה האחרונה. ספר שמדהים בעבודת המחקר שהושקעה בו. ספר יוצא מן הכלל, שמועטים כמותו כיום, שמחברו אינו קשור במוסדות אקדמיים או הוצאות עשירות. ספר שנושאו תקופת העלייה הראשונה, העוסק בתולדות המתיישבים הראשונים של זיכרון יעקב בתקופה שבין 1881 ועד שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, אינו נושא הנחשב כמושך "רייטינג". נושא שעליו בדרך כלל ניתן למצוא חומר רק במחקרים אקדמאיים יבשים, בכתבי עת המועדים לכמה מאות או עשרות חוקרים יודעי ח"ן, המבוסס על מחקר בן לא פחות מחמש עשרה שנים שכללו נבירה בארכיונים ישנים וספרים מאובקים. הספר מדהים עוד יותר בכך שמחברו ידע, מן הסתם, כי בראש כל ספר שיכתוב בנושא כזה, ועוד לאחר השקעה עצומה כל כך בזמן ובמאמץ, ספק אם יזכה להצלחה חומרית או אף לפרסום אקדמאי. בכל זאת עשה זאת בניגוד למקובל בתקופתנו, מבלי שאף קרן ציבורית או אוניברסיטאית תממן אותו, והכול על חשבונו, ללא תקווה לקבל על כך תואר או תמורה אקדמאית כל שהיא. רק מתוך רצון עיקש לדעת וליידע, לזכור ולשמר את סיפורם של אנשי העלייה הראשונה ואת סיפור יסודה של זיכרון יעקב תוך מאבקים אינסופיים ומייאשים. איש אשכולותאיתי, שתחום הכשרתו הוא ביולוגיה מולקולארית עם התמחות בהנדסת צמחים, פרסם בעבר שלושה ספרים בתחומים שונים לחלוטין. ספרו הראשון, "מאקס", (1996) הוא ספר זיכרונותיו של מתאבד הכותב בשעותיו האחרונות, טרם מותו, לאחר שכבר בלע כמות קטלנית של גלולות שינה. הוא מבוסס על סיפור חייו אדם אמיתי אותו פגש באקראי בבר תל אביבי שבועיים לפני שנטל את חייו. ספרו הבא, "אפס אחוז", (1998), הוא ספר ביקורתי ביותר העוסק בצה"ל, המבוסס על סיפור פציעתו של המחבר כתוצאה מתאונת אימונים קשה בסיירת גולני, ב-1984. ספרו השלישי, "שיחות יין",(2001) מבוסס על שיחותיו עם הצלם ראובן רזניק, אודות היין ומקומו בתרבות, תחום בו הוא מתמחה, בהיותו דור רביעי למשפחת כורמים. סבו היה ממייסדי היקב של זיכרון ומראשי אגודת הכורמים שם. בהמשך לספר, הגיש גם סדרת תוכניות טלוויזיה בנושא היינות, בנוסף, תרגם את הספר "כשאני הייתי פאטי באלריני", העוסק בפרשת אלימות משפחתית קשה. אולם ספרו החדש הוא מרחיק הלכת שבספריו בעומק המחקר והמאמץ שהושקע בו, ובתחום בו דומה כי אין למחבר כל הכשרה, חקר ההיסטוריה. הנדסה אנושית במושבותהספר עוסק בתקופה שלמרות חשיבותה העצומה אינה ידועה ורק סופרים מעטים עסקו בה משום מה, בדומה לשולמית לפיד בספרה "גיא אוני" העוסק במושבה ראש פינה. מאחר ואנשי העלייה השנייה ושלישית הפכו המשפיעים ביותר פוליטית בישוב, בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל, הפכו אלה גם מושא עיקרי לכותבי ההיסטוריה והשכיחו כמעט לחלוטין את העלייה הראשונה שבאה לפניהם. איתי, כצאצא של אותם האנשים, דור רביעי לכורמי העלייה הראשונה, בא לתקן את המעוות. זהו תיאור מרתק, ובמקומות שונים מדהים, של העלייה הראשונה לארץ ישראל. אותה קבוצת אנשים שעלו ממזרח אירופה בכוונה לפתוח בחיים חדשים, כמותם לא היו מוכרים להם כלל בגולה, חיי איכרים. שנת המפתח היא 1881. בחור מתאר את האנשים הללו, שעד כה תוארו כקבוצה אחת, חסרת פנים, אחד לאחד והופך אותם בפני הקורא כמעט לדמויות חיות ונושמות. הוא שוטח גם את מערכת יחסיהם עם אנשים שונים, כגון הדיפלומט והמיסטיקן הבריטי, לורנס אוליפנט ואשתו המוזרה עם המשורר נפתלי הרץ אימבר, כמו גם את אנשי הישוב הישן בירושלים, העוינים, החוששים בצדק מהיהודים הלא חרדים האלה, שיביאו לשינויים לא רצויים מבחינתם בארץ. ומעל לכל את מערכת היחסים עם האיש שתמך בהם ומימן אותם לאורך כל הדרך, אבל גם היווה מכשול חמור ביותר בדרכם ובחייהם, המיליונר והיזם אדמונד רוטשילד, שזכה לכינוי "הנדיב הידוע". הברון רוטשילד עצמו מצטייר מהספר כמעין יזם היי טק של זמננו, ששאף להטיב עם הקהילה היהודית העולמית בפרויקט מהפכני, מרחיק ראות וארוך טווח. אדמונד רוטשילד החליט להקים ישוב יהודי וליצור איכרים יהודיים, מסוג חדש שמעולם לא היה קיים כמותו בארץ ישראל או בכל מקום אחר בעולם. מהדרך בה מציג בחור לפינו את הסיפור מתברר כי רוטשילד התייחס לאנשי העלייה הראשונה שבמושבותיו כמעט כאל שפני ניסיונות במאמציו העקשניים ליצור "יהודי חדש", איכר חקלאי חסון, ארצישראלי. היום היינו קוראים למה שרוטשילד ניסה ליצור בזיכרון יעקב ובמספר מושבות נוספות בסוף המאה ה-19 סוג של "הנדסה אנושית". אבל לא תמיד הצליחו תוכניותיו הגדולות מן החיים, נהפוך הוא, לרוב נכשלו. בחור משחזר בפנינו את סיפור המאבק בין המתיישבים העקשנים והברון, שעם כל תמיכתו העיקשת בהם, הצליח תמיד לבחור את האנשים הגרועים ביותר לניהול ענייניו במושבה. פקידים שהתגלו שוב ושוב כסוג של עריצים קטנים מן הסוג שהיה נפוץ אז (והיום) במושבות אימפריאליות. אלא שהאיכרים התגלו שוב ושוב כמי שסירבו לקבל מרות רודנית ומרדו שוב ושוב, גם כשהדבר הביא לחמת זעמו של המממן העיקרי שלהם. במושבות היו אנשים שונים שנאבקו בפקידיו הרודניים של הברון. כמה מהם, כגון אביו של איש ארגון ני"לי לעתיד, אבשלום פיינברג, נאלצו כתוצאה ממרדנותם לעזוב את זיכרון יעקב. מלבד זאת, הפרויקט הענק, כטבעם של פרויקטים, התגלה כקשה ומסובך יותר ממה שכולם ציפו. תוכניותיהם של כל הצדדים, הברון והאיכרים כאחד, השתבשו שוב ושוב. מגפות ואירועי טבע שונים הביאו לחיסול היבולים. הקהל היהודי בחו"ל התגלה כמי שבניגוד לציפיות לא התלהב לקנות את תוצרת המושבות. האיכרים מצאו עצמם שוב ושוב על סף רעב ואכזבה קשה וצורבת, אבל המשיכו משך עשרות שנים. בסופו של עניין, לאחר שנים רבות של ניסוי וכישלון, הצליח פרויקט המושבות, כנגד תנאים קשים ביותר, אם כי רוב המתיישבים בני הדור הראשון כבר לא היו שם כדי ליהנות מן הפירות. אבל רוטשילד עצמו, בניגוד לכל הציפיות, זכה לראות בהצלחת המושבה שהקים וביקר בה, עוד בשנות העשרים, עם רעייתו. בחור מסיים את הספר בתיאור הפרשה המפורסמת ביותר בתולדות זיכרון יעקב, פרשת רשת הריגול השנויה במחלוקת, ניל"י, האירוע הידוע ביותר מתולדות זיכרון, שיהיה אולי מוכר לאדם הממוצע, אם זה בכלל ידע משהו על תולדות הישוב בתקופה זו, בעיקר תודות לספרה של דבורה עומר, "שרה גיבורת ניל"י". בחור מציג בפנינו את הסיפור עם שפע מדהים של תמונות ופרטים המראים על מחקר מעמיק ביותר. בחור, מן הסתם, סקר את כל הספרות הקשורה בנושא והוסיף לה עוד הרבה משלו. הוא הבין כי אין להסתפק בהצגת האירועים במילים יבשות, אלא מקפיד לשלב בכל עמוד תמונות ותצלומים בני התקופה. כתוצאה, הקורא כמעט ומרגיש כאילו יצא למסע בזמן לאותה התקופה. יש תמונה אחת ולפעמים יותר בכל עמוד, מה שמראה על הבנת חשיבות הצד החזותי, תובנה שרוב החוקרים האקדמאיים אינם מודעים לה. משיחה שניהלתי עם בחור במהלך שבוע הספר טען כי המציאות המדויקת היא תמיד החומר המעניין ביותר. טענה שאינני מסכים איתה, (המציאות לעולם לא תוכל להשתוות לדמיון), אבל הוא בהחלט מוכיח אותה בספרו. מובן שספר כזה לא ניתן לשווק כיום בחנויות, שמן הסתם יסלקו אותו מן המדפים בתוך כמה שבועות, וההוצאה במקרה רגיל הייתה גורסת אותו לאחר מספר חודשים או שנים. דבר שעשוי לשבור את ליבו של סופר שהשקיע בספר חמש עשרה שנים מחייו.

אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות שינו את המצב הזה. בחור התחכם לשיטות השיווק המקובלות וכעת מוכר את הספר באתרו שבאינטרנט. באופן תיאורטי, הפרויקט שמאחוריו יקבל סוג של חיי נצח שספרים רגילים, הנמכרים רק בחנויות סטימצקי, אינם יכולים לקבל. הוא טען שהוא מתפרנס ממכירת ספרו. אם זה נכון, אם אין מדובר בהגזמה פראית, הרי שיש כאן מעין פריצת דרך בתחום שיווק הספרים בידי הסופר, שיש בה משום בשורה על אשר צפוי לנו בעתיד. ספרו החדש מרחיב אופקים ולמדתי ממנו רבות. אבל חבל שבחור לא טרח להכניס ביבליוגרפיה של מקורות בהם השתמש ושבהם יוכל הקורא המעוניין למצוא חומר נוסף בתחומים אלה. ביבליוגרפיה כזו היא בגדר חובה במחקרים אקדמאיים, ומבחינת החוקר האקדמאי היעדרה הופך את הספר כמעט חסר ערך. חבל מאוד שגם אין אינדקס של שמות, על פיו אפשר לחפש בספר שמות ונושאים שונים. למרות החסרונות הללו, יישר כוח לאיתי בחור על פרויקט אדיר ועל ההשקעה.הספר מומלץ מאוד לקוראים ואף למורים התרים אחר חומרים לעניין באמצעותם את התלמידים בתולדות ארץ ישראל. זהו גם סיפור מרתק על המאמץ האדיר להגשים חזון, על שברו, ולבסוף על לידתו המחודשת והצלחתו.

אימגו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד