אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משפט סוקרטס


התמונה של תומר ריבל

by courtesy of famous trials

תרגום: תומר ריבל

משפטו והוצאתו להורג של סוקרטס באתונה ב-399 לפני הספירה עדיין מעוררת את פליאתם של היסטוריונים. מדוע, בחברה שנהנתה משלל חירויות ודמוקרטיה בשיעורים גבוהים הרבה יותר ממה העולם ראה עד כה, פילוסוף בן שבעים יוצא להורג על מה שהוא לימד? החידה גדולה אף יותר מכיוון שסוקרטס לימד כל חייו – בהגינות וללא משוא פנים – כל ימי חייו הבוגרים. מה עשה או אמר סוקרטס שגרם לחבר מושבעים המונה חמש מאות אתונאים לשלוח אותו אל מותו ולהקדים את מלאכת הטבע רק במספר שנים.

תשובה לשאלה זאת הולכת ומסתבכת לאור העובדה ששתי הרשימות היחידות ששרדו מההגנה(apology ) על סוקרטס במשפט שייכות לשני תלמידיו, אפלטון וקסנופון. היסטוריונים חושדים ששני אלו נטו יתר על המידה להציג את מורם באור חיובי ונכשלו בלהציג ראיות שהיו מציגים את סוקרטס באור שלילי.

בכל מקרה, מה שנראה וודאי הוא שההחלטות להעמיד לדין ולהרשיע את סוקרטס היו קשורות קשר הדוק לתקופה הסוערת שאפיינה את אתונה בשנים המיידיות שקדמו למשפט. בחינתה של ההיסטוריה האתונאית קרוב למשפט אולי לא תספק תשובות סופיות אך תספק רמזים חשובים.

רקע

סוקרטס, בנו של פסל (או של סתת) ומיילדת, היה רק נער צעיר כשפריקלס עלה לשלטון בשחר "תור הזהב של יוון". כאדם צעיר סוקרטס היה עד לחילופי שלטון מרחיקי לכת, כשפריקלס – כל הנראה אחד מהפוליטיקאים הליברלים הראשונים בהיסטוריה – פעל על פי אמונתו לפיה לא רק בעלי הרכוש האריסטוקרטים זכאים לחירות אלא גם ההמונים. פריקלס ייסד בתי משפט עממיים והקדיש חלק ניכר מהקופה הציבורית לקידום האומניות. הוא יזם במלוא המרץ תוכניות בנייה חסרות תקדים שמטרתן היתה לא רק להדגיש את תהילתה של יוון אלא גם להבטיח מקורות תעסוקה ולספק אפשרויות לצבירת ממון למעמדות חסרות רכוש. שיפוץ האקרופוליס ובניית הפרתנון מהווים דוגמא בולטת לתוכניות הבנייה השאפתניות של פריקלס.

התבגרות בעידן של ליברליזם ודמוקרטיה גרמה לסוקרטס לפתח מערכת של ערכים ואמונות שפעמים רבות הבדילה אותו מהדעה הרווחת שאפיינה את מחשבתם של מרבית אזרחי אתונה. סוקרטס לא היה דמוקרט ולא היה מאמין גדול בשוויון. על פי תפיסתו ההמונים אינם ראויים לשלטון עצמי, ההמונים אינם אלא עדר של כבשים שזקוק להכוונה של רועה נבון. הוא סירב לקבל את ההנחה שהאזרחים אינם בעלי סגולה בסיסית החיונית לקיומה של חברה טובה. במקום זאת סוקרטס השווה סגולה לידע בלתי נגיש לאדם הפשוט. הוא יצא בריש גלי נגד זכותו של כל אזרח לשאת דברים באסיפה האתונאית ובכך תקע טריז בליבה של הדמוקרטיה האתונאית.

במאה השלישית לספירה, דיוגנס לארטיוס בספרו "חיי פילוסופים בולטים" מספר כי סוקרטס נוהג היה לדון בסוגיות מוסריות בפרהסיה, בבתי מלאכה ובשווקים. פעמים רבות, דעותיו הבלתי פופולאריות עוררו כעס ומרמור בקרב קהל מאזיניו. לעיתים אף, לארטיוס כותב: "עוברי אורח התנפלו על סוקרטס באגרופים קמוצים ומרטו את שערותיו" אולם סוקרטס "ספג עלבונות אלו בסבלנות".

אריסטופנס, מחזאי בן התקופה, מספק לנו הצצה על סוקרטס במחזה שלו "עננים" מ – 423 לפני הספירה. אריסטופנס מציג סוקרטס כטיפוס אקסצנטרי וכדמות קומית. הוא מתואר "כאדם המשוטט" ברחובות אתונה יחף "מגלגל את עיניו כל אימת שהוא שמע הערות חסרות מעוף" ו "מתבונן אל על" לעבר העננים. סוקרטס בתקופת המחזה עננים, סביר להניח שנתפס כדמות עירונית בלתי מזיקה ולא כאיום ממשי על הדמוקרטיה האתונאית. סוקרטס ככל הנראה לא נעלב מתיאורו ב"עננים". פלוטרכוס ב – moralia מצטט את סוקרטס כאומר "כשמגחכים עלי בתיאטרון, אני חש כאילו הייתי במסיבה של חברים טובים". אפלטון ב"סימפזיון" מתאר את סוקרטס ואת אריסטופנס המנהלים שיחה ידידותית.

מחזות נוספים מהתקופה מספקים רמזים נוספים על המוניטין שצבר לו סוקרטס באתונה. המשורר הקומי איופוליס גורם לאחד מדמויותיו במחזותיו להגיד: " כן, אני מתעב אותו סוקרטס עלוב הנפש הנוהג לערער על כל דבר בעולם אך אינו יודע מהיכן ישיג את ארוחתו הבאה". "ציפורים", מחזה מאת אריסטופנס שנכתב שש שנים לאחר "עננים" מכיל התייחסות מאירת עיניים. אריסטופנס מדביק תווית של "סוקרטייני" על כנופיה של צעירים אריסטוקרטים פרו-ספרטנים. ספרטה – המודל של חברה סגורה – ואתונה היו אויבות. הערה זאת מרמזת שב – 417 לפני הספירה סוקרטס החל נתפס כגורם חתרני. מעמדו של סוקרטס בקרב האזרחים של עירו נפגע קשות במהלכן של שתי תקופות שבהן הדמוקרטיה האתונאית הודחה, שנים 411-410 ו 404 – 403. הקושרים העיקריים בתנועה האנטי דמוקרטית נמנו מקרב תלמידיו לשעבר של סוקרטס, אלקבידיאס וקריטיאס. אתונה ללא ספק, החשיבה את משנתו של סוקרטס – בייחוד ביטויי הבוז שלו לחוקה – כאחראית חלקית לתהפוכות הפוליטיות שעברה העיר. אלקיבדיאס, כנראה הפוליטיקאי המועדף על ידי סוקרטס עמד בראש ההפיכה הראשונה (אלקיבדיאס נשא גם בהאשמות נוספות נגדו: ארבע שנים קודם לכן הוא נאלץ לברוח לספרטה כדי להימנע ממשפט בעוון השחתת מבנים דתיים – פסלים של הרמס. בעודו בספרטה הוא הציע את עזרתו בהבסת אתונה). קריטיאס, הראשון מקרב האוליגרכיה שנודעה כ"שלושים הטירנים" הוביל את ההפיכה העקובה מדם השנייה נגד הדמוקרטיה האתונאית המשוקמת בשנת 404. המרד שלח רבים מהאליטה הדמוקרטית של אתונה (בכללם אניטוס, מאוחר יותר הכוח המניע מאחורי משפטו של סוקרטס) לגלות, היכן שהם ארגנו תנועת התנגדות.

קריטיאס, ללא ספק, היה מהדמויות היותר מטילות אימה מקרב תלמידיו הקודמים של סוקרטס. סטון (i.f. stone) בספרו "משפט סוקרטס" מתאר את קריטיאס (בן דוד של אפלטון) כ"רובספייר הראשון", אדם אכזרי, "שנחוש היה בכל מחיר לעצב את אתונה מחדש באופן אנטי דמוקרטי". האוליגרכיה החרימה את האחוזות של האריסטוקרטיה האתונאית, גירשה 5000 נשים, ילדים ועבדים והוציאה להורג כ – 1500 מהאישים הדמוקרטים הבולטים ביותר. תקרית אחת מסוימת שכללה את סוקרטס ושלושים העריצים הפכה מאוחר יותר לסוגיה מרכזית במשפט. למרות שהאוליגרכים השתמשו ברוב המקרים בחבורות בריונים לבצע את החלטותיהם, הם ביקשו מסוקרטס להביא למעצר את ליאון מסאלמיס (leon of salamis) על מנת שהאחרון יוצא להורג ורכושו יוחרם. סוקרטס סירב לעשות זאת. יותר מאוחר סוקרטס יעיד שהתנגדותו היוותה אינדיקציה להתנהגותו הטובה. מצד שני, לא מחה נגד ההחלטה ולא נקט בצעדים על מנת להזהיר את ליאון מסאלמיס לגבי הכוונה לעוצרו – הוא פשוט (סוקרטס) התנער מכל העניין והלך לביתו. בעוד שאזרחים אתונאים מהשורה חוסלו על שמאל ועל ימין, סוקרטס – ככל הידוע לנו, לא עשה מאומה ולא אמר מאומה נגד האלימות.

האימה שהוטלה על אתונה על ידי שלושים הטירנים גרמה לעיר להתבונן על סוקרטס באור חדש. משנתו לא נחשבה יותר לבלתי מזיקה. הוא כבר לא היה יותר הטיפוס האהוב והאקסצנטרי. סוקרטס – וההיגיון הקר של דבריו – החל להיתפס כדמות מסוכנת בעלת השפעה מזיקה, המולידה טירנים ואויבת של האדם הפשוט.

המשפט

צו החנינה הכללי שהונפק בשנת 403 לפני הספירה העניק לסוקרטס חסינות על תביעה נגד פעולות שנקט לפני או במשך שלטון 30 הטירנים. ניתן היה להאשימו רק על מעשים שביצע במשך ארבע השנים שקדמו למשפטו בשנת 399 לפני הספירה. למעשה סוקרטס, שלא נרתע מהמרידות האנטי דמוקרטיות והתוצאות שבאו בעקבותיהם, החל מחדש את הטפותיו במלוא המרץ כשהוא מושך אליו קבוצת תומכים צעירים כבעבר. הקש האחרון היה כנראה הפיכת נפל אנטי דמוקרטית נוספת בשנת 401 לפני הספירה. לבסוף קצה נפשה של אתונה בתומכיו הצעירים של סוקרטס.

באתונה כל אזרח רשאי היה ליזום תהליך שיפוט פלילי. במקרה של סוקרטס התהליכים המשפטיים החלו כאשר מלטוס (meletus ), משורר, יזם בנוכחות עדים זימון לסוקרטס להישפט. הזימון דרש מסוקרטס להופיע בפני שופט מוסמך או בפני הארכון בהיכל "הרויאל סטואה" (royal stoa) במרכז אתונה על מנת להשיב להאשמות על פגיעה במוסר ועל השחתת הנוער. הארכון – לאחר שהקשיב לטיעוניו של סוקרטס ומלטוס ( וככל הנראה שני מאשימים נוספים אניטוס (anytus) וליאקון (lycon) – קבע שיש עילה לתביעה נגד סוקרטס תחת החוק האתונאי, הסדיר תאריך לשימוע מוקדם (anakrisis) ופרסם הודעה פומבית בדבר החלטתו.השימוע המוקדם לפני השופט בהיכל הרויאל סטואה החל בהקראת האישומים נגד סוקרטס על ידי מלטוס. סוקרטס השיב לטיעונים. השופט תשאל את מלטוס ואת סוקרטס ואז אפשר בפני המאשים והמואשם לתחקר אחד את השני. כשהוא מוצא בסיס של ממש באישומים נגד סוקרטס ניסח השופט אישומים רשמיים. המסמך שהכיל אישומים אלה שרד עד לפחות המאה השנייה לספירה. דיוגנס לארטיוס שוטח את האישומים כפי שהופיעו במסמך שאבד במשך הזמן:

האישום הנוכחי והעדויות כפי שנמסרו תחת שבועה על ידי מלטוס מפיתוס נגד סוקרטס, בנו של סופרוניס מאלופיס (sophronis of alopece) הן כדלקמן: סוקרטס אשם בסירוב להכיר באלים הרשמיים של המדינה ובהצגתם של אלים חדשים. בנוסף הוא מואשם בהשחתת הנוער. העונש על כך הינו מוות. משפטו של סוקרטס נמשך על פני תשע עד עשר שעות בבית המשפט הממלכתי הממוקם באגורה, במרכז העירוני של אתונה. חבר המושבעים הורכב מ- 500 גברים אזרחים בגילאים מעל לשלושים שנבחרו על ידי הגרלה. מרבית המושבעים היו ככל הנראה איכרים. המושבעים ישבו על ספסלי עץ מופרדים מקהל הצופים הרחב (שביניהם היה תלמידו בן העשרים ושבע של סוקרטס העונה לשם אפלטון) באמצעות מעקה מסוג שהוא.

שלב הטחת ההאשמות

המשפט החל בשעות הבוקר בהקראת ההאשמות הרשמיות כנגד סוקרטס על ידי מקריא מטעם בית המשפט. התביעה הציגה את טיעוניה ראשונה. לרשות שלושת המאשימים, מלטוס, אניטוס וליאקון, עמדו שלוש שעות, שנמדדו על ידי שעון מים, להציג את דבריהם מעל פלטפורמה. רישומם של דברים אלו לא שרדו.

מבין שלושת המאשימים, המוכר והמשפיע ביותר וכמו כן הכוח המניע מאחורי התביעה נגד סוקרטס, היה אניטוס. אפלטון ב"מנו" (meno) מספק רמזים אפשריים לעוינות בין אניטוס, פוליטיקאי שבא ממשפחת בורסקאים, לבין סוקרטס. הראשון מספר ב"מנו" שטיעוניו של סוקרטס לפיהם למדינאים הגדולים בהיסטוריה האתונאית אין מה להציע במונחים של סגולה עוררו את חמתו של אניטוס. אפלטון מצטט אזהרתו של אניטוס לסוקרטס: " סוקרטס, סבור אני שאתה נכון ללמד דברי קטגוריה על בני האדם בקלות רבה מדי ואם תקשיב לעצתי, אמליץ לך להיות זהיר בדבריך". אניטוס נטר בליבו טינה לסוקרטס בכל הנוגע ליחסים שניהל המואשם עם בנו. אפלטון מצטט את דבריו של סוקרטס: "הייתה לי היכרות קצרה עם בנו של אניטוס ומצאתי אותו מלא רוח ותעוזה". אין זה ידוע האם יחסים אלו כללו סקס אולם סוקרטס – בדומה לאתונאים רבים בני זמנו – היה ביסקסואל וקיים יחסי מין עם חלק מתלמידיו הצעירים. אניטוס, סביר מאוד להניח, התנגד ליחסי בנו עם סוקרטס. נוספה לחוסר שביעות רצונו של אניטוס העצה שסוקרטס נתן לבנו. על פי קסנופון, סוקרטס דרבן את בנו של אניטוס "לזנוח את מקצוע עיבוד העורות שירש מאביו". "ללא מנחה ראוי", סוקרטס גרס, הבן "יתדרדר לחיים של שחיתות ורוע".

היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי האם הקטגורים במשפט התרגזו הדתיים שסוקרטס לכאורה ביצע או בפשעים הפוליטיים. סטון מייחס חשיבות רבה יותר לפשעים הפוליטיים בעוד שג'יימס א. קוליאקו (james a. colaiaco), מחבר הספר "סוקרטס נגד אתונה", נותן משקל רב יותר לפשעים כנגד הדת.

סטון טוען ש"בני אתונה היו מורגלים לשמוע יחס של זלזול כלפי האלים בהצגות קומיות או טרגיות". הוא מציין שאריסטופנס במחזהו "עננים" כתב על דמות שייחסה את הגשם לזאוס המטיל את מימיו מבעד למסננת כשהוא מתבלבל בין מסננת לסיר לילה. אף אחד מעולם לא טרח להאשים את אריסטופנס בחילול קודש. סטון מסכם: " אדם יכול היה באותה התקופה לסגוד לזאוס כטרחן זקן ומופקר, כקרקרן הרוטן ללא הרף וכבעל בוגדני ליונו או כקורא תיגר על עקרונות של צדק. היו אלו דעותיו הפוליטיות ולא הפילוסופיות או התיאולוגיות שגרמו לסוקרטס להסתבך עם רשויות החוק".

תימוכין למסקנתו של סטון ניתן למצוא לאזכור למשפט סוקרטס המוקדם ביותר של נמסר על ידי אחד מתלמידיו. בשנת 345 לפני הספירה, הנואם המפורסם אכינס (aechines), טען בפני חבר מושבעים: " אנשי אתונה, הוצאתם להורג את הסופיסט סוקרטס היות שהוא אחראי באופן ברור לחינוכו של קריטיאס – אחד משלושים המנהיגים הלא דמוקרטים".

קביעתו של ג'יימס קוליאקו שאי מתן כבוד ראוי לערכים דתיים זכתה לתשומת לב רבה יותר מפשעיו הפוליטיים של סוקרטס מתבססת על ספרו של אפלטון "אפולוגיה". קוליאקו רואה בתיאורו המפורסם של אפלטון את ההגנה של סוקרטס – למרות שקיים פער מילולי לדברים שאמר סוקרטס בעצמו – כמייצג נאמנה את הנקודות העיקריות של דברי הסנגוריה במשפט. הוא מוסיף שאפלטון כתב את ה"אפולוגיה" מספר שנים לאחר המשפט ולפיכך הוא ציפה שחלק גדול מקוראיו יחזיקו בידע על המשפט ממקור ראשון. מדוע, קוליאקו שואל, סילף אפלטון את טיעוניו של סוקרטס או לחילופין בחר להסתיר אלמנטים מרכזיים מטענות הקטגוריה כאשר אי דיוקים אלו יכלו להיחשף על נקל? היות שהאפולוגיה מייחסת משקל רב להאשמות הכפירה הדתית – ומשקל מועט יחסית לקשר בין סוקרטס לשלושים הטירנים – קוליאקו מניח שהסוגיה הדתית משקפת נאמנה את הלך הרוח במשפט. באותה הנשימה, קוליאקו מכיר בעובדה שעקב קשריו של סוקרטס עם קריטיאס "התביעה יכלה לצפות מחבר מכל חבר מושבעים אתונאי לעוינות כלפי המטריד הקבוע של העיר".

עבור האתונאים, כפירה דתית היתה בעלת שלל של משמעויות. היא כללה לא רק יראה כלפי האלים אלא גם כבוד לאבות ולמתים. האינדיבידואל שהואשם בכפירה דתית נתפש כעשב שוטה שבמידה ולא ינוכש עלול לעורר את זעם האלים – אתנה, זאוס או אפולו – על העיר בצורה של מגיפה או עקרות. בדת הריטואלית של האתונאים לא ניתן למצוא כתבי קודש, כנסייה או כמורה. במקום זאת, בנוסף לאמונה באלים, ניתן למצוא שורה של טקסים, תפילות והעלות קורבן.

כל מה שסוקרטס עשה או הוציא מפיו עלול היה להוסיף לכובד משקל ההאשמות נגדו. עיסוק מרובה בסוגיות מוסריות כנראה מנע מסוקרטס נוכחות בפסטיבלים דתיים. סביר להניח שהוא עורר התנגדות רבה באמצעות טיעוניו כנגד השקפת החיים הדתית, הקולקטיבית והריטואלית של בני אתונה או בטענותיו לפיהם האלים אינם מסוגלים לנהוג באופן בלתי מוסרי או מתוך קפריזה כפי שהאמינו בני עירו. קסנופון מעיד שההאשמות בכפירה נגד סוקרטס נבעו מעיקרן מדבריו של האחרון על פי הם זכה הוא למסר אלוהי ("קול" או "סימן") שכיוון אותו להימנע מפעילות פוליטית ולהתרכז בשליחותו הפילוסופית. האשמה שאינה חד משמעית כגון האשמה בכפירה עוררה את המושבעים להכיל את הטינה וההתנגדות שהיו להם כלפי דמותו הבעייתית של סוקרטס.

עשרות רבים של תיאורים על נאום ההגנה (אפולוגיה) בן שלוש השעות של סוקרטס קיימים היו באותו הזמן. רק התיאורים של אפלטון וקסנופון נשתמרו. שני תיאורים אלו יוצאים מתוך נקודת הנחה זהה. סוקרטס נתן נאום מתריס – לא מצטדק – נראה היה שהוא מזמין הרשעה וגזר דין מוות.

האפולוגיה של אפלטון מתארת את סוקרטס כמתחקר את מאשימו, מלטוס, לגבי האשמת הכפירה. מלטוס מאשים את סוקרטס כמאמין בכך שהשמש והירח אינם אלים אלא בסך הכל גופים מאסיביים העשויים אבן. סוקרטס מגיב לא על ידי שלילה ישירה של האשמה באתאיזם אלא על ידי תקיפה והאשמת מלטוס בחוסר עקביות: סוקרטס טוען שההאשמה נגדו מתבססת על היותו מאמין באלים אחרים ולא באי אמונה בכלל. אם התיאור של אפלטון מדויק אזי סוקרטס יכול היה להיתפש על ידי חבר המושבעים כיוצר מסכי עשן במקום להתמודד ישירות ולשלול את ההאשמה נגדו בדבר כפירה דתית.

סוקרטס של אפלטון מוצג כפרובקטור המציג את עצמו בעיניי המושבעים כגיבור ומזכיר להם את שירותו הצבאי ללא רבב כנושא חנית בשלושה קרבות. יתרה מכך, סוקרטס מתאר כיצד לחם במשך עשורים שלמים למען הצלת נפשותיהם של בני אתונה כשהוא מכוון אותם לעבר חיים מוסריים. אפלטון מדווח שהוא מטעים בפני שופטיו שאם משנתו האתית "משחיתה את הנוער אזי אני יכול להיחשב כאדם רע". על פי אפלטון הוא מצהיר חד משמעית בפני שופטיו שהוא מעדיף גזר דין מוות על פני ויתור על האידיאלים היקרים לו: "אנשי אתונה, מכבד אני ואוהב אתכם, עם זאת אציית לאל ולא לכם. כל עוד רוח חיים נושבת באפי וכוחי לא יעזבני אמשיך לעסוק וללמד פילוסופיה". שוב, במידה והתיאור של אפלטון מדויק המושבעים הבינו שהדרך היחידה למנוע מסוקרטס להטיף כנגד חולשותיהן המוסריות של בני אתונה היא להמיתו.

במידה וסטון צודק, ההאשמה החמורה ביותר נגד סוקרטס נגעה בקשריו עם קריטיאס – מנהיגם האכזרי של שלושים הטיראנים. סוקרטס, על פי תיאורו של אפלטון, מציין את סירובו לציית לפקודת הטיראנים להביא את ליאון מסלאמיס להוצאה להורג חפוזה. הוא טוען שמעשה זה של חוסר ציות – שעלול היה להוביל להוצאתו להורג במידה והטירנים נשארים היו בשלטון – מדגים את שירותו לטובתה של העיר כאזרח אתונאי טוב. סטון מעיר, עם זאת, שאזרח טוב באמת יכול היה לעשות יותר מאשר להתעלם מההוראה שניתנה לסוקרטס – הוא יכול היה להזהיר מראש את ליאון מסלאמיס. על פי גישתו הביקורתית של סטון העובדה המרכזית נשארת בעינה עומדת. בשעתה האפלה ביותר, סוקרטס "מעולם לא הזיל דמעה על אתונה". באשר להאשמה שמשנתו המוסרית של סוקרטס סיפקה כיסוי אינטלקטואלי למרד האנטי דמוקרטי של קריטיאס ועמיתיו, סוקרטס מכחיש כל אחריות. הוא טוען שהוא מעולם לא התיימר להיות מורה אלא רק דמות ששוטטה ברחובות אתונה וענתה לשאלות שהועלו בפניה. הוא מצביע לעבר תלמידיו בקהל ומבחין שאף אחד מהם לא האשים אותו במאומה. בנוסף, סוקרטס מטעים בפני שופטיו שאם קריטיאס הבין את דבריו לאמיתה אזי הוא לא היה פונה לעבר ההפיכה האלימה של 403 – 404. חנה ארנדט (hanna arendt) מעירה שקריטיאס ככל הנראה הסיק מדבריו של סוקרטס שאדיקות דתית אינה ניתנת להגדרה ושמותר להיות כופר – "ההיפך הגמור של מה שסוקרטס ניסה להשיג כאשר הוא דיבר על אדיקות דתית".

מה שבאופן בולט היה חסר בכתב ההגנה של סוקרטס, במידה ואנו מקבלים את תיאוריהם של אפלטון וקסנופון כאמינים, הוא בקשה למידה של רחמים כפי שנהוג היה להעלות בפני שופטים אתונאים. היה זה מקובל לעורר רגשות אהדה בקרב שופטים על ידי הצגתם של נשים וילדים. סוקרטס, עם זאת, לא עשה יותר מלהזכיר כבדרך אגב לשופטים את היותו בעל משפחה. לא אשתו, קסנטיפי (xanthippe), ולא אף אחד מבין שלושת ילדיו של הנאשם הופיעו למשפט. ההיפך הוא הנכון, סוקרטס – על פי אפלטון – טוען שהפרקטיקה הפחדנית והפתטית של תחינה לחסדים מטילה דופי במערכת הצדק האתונאית.

כשנאום ההגנה בן שלוש השעות של סוקרטס הגיע לסיומו, פקיד בית המשפט ביקש מהמושבעים להגיע להחלטה על ידי הטמנת דיסקיות ההצבעה בתוך קערת האשמים או בתוך קערת הזיכוי. ללא אב בית דין שיציג בפניהם הנחיות ברורות כיצד לפרש את ההאשמות או את החוק, כל אחד מהמושבעים נאלץ להתמודד בעצמו עם הבנת המקרה ועם שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. כשהדסקיות נספרו, 280 מושבעים מצאו את סוקרטס אשם ואילו 220 הצביעו בעד זיכוי.

שלב העונש של המשפט

לאחר הרשעתו של סוקרטס ברוב קטן יחסית, נכנס המשפט לשלב העונש. לכל צד, המאשימים והמתגונן, ניתנה ההזדמנות להציע עונש. לאחר האזנה לטיעונים המושבעים אמורים היו לאמץ אחת משתי ההצעות.

המאשימים הציעו עונש מוות. בהצעתם את עונש המוות היו הם מוכנים גם להתפשר על הגליית הנאשם. עונש שכנראה היה מספק אותם ואת חבר המושבעים. במקום זאת, סוקרטס טען בעזות מצח להיותו ראוי לתגמול ולא לעונש. על פ אפלטון, סוקרטס ביקש מהמושבעים שלוש ארוחות חינם ב"פריטנאום" (prytaneum), חדר אוכל ציבורי במרכז העיר אתונה. סוקרטס בוודאי היה מודע לכך הצעתו ל"עונש" תעורר את חמתם של המושבעים. סטון מעיר ש"סוקרטס נהג כמו מטאדור שמנסה לעורר את זעמו של שור יותר מאשר נאשם המנסה לרכך את ליבם של המושבעים". מדוע, אם כן, להציע עונש שלבטח יידחה? התשובה היחידה, על פי סטון ואחרים, היא שסוקרטס היה מוכן למות.

מותו

מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)

על מנת לעמוד בדרישה לפיה עונש מקורי יוצע, בחוסר התלהבות בולט העלה סוקרטס את הרעיון לפיו ישלם הוא קנס של מינה אחת של כסף* - כחמישית מהערך הנקי, על פי קסנופון. אפלטון ותומכים אחרים בסוקרטס הגדילו את סכום הצעתו של סוקרטס לשלושים מינה והתנדבו לשלם חלק מהסכום בעצמם. מרבית המושבעים נטו להאמין שאפילו ההצעה הכספית היותר גדולה עדיין נחשבה לעונש קל מדי עבור נאשם שלא הסכים להביע חרטה.

בהצבעה הסופית חלק ניכר יותר מהמושבעים תמכו בעונש מוות ביחס להצבעה הראשונה על ההרשעה. על פי דיוגנס לארטיוס, 360 מושבעים הצביעו עבור עונש מוות ו – 140 עבור קנס. על פי החוק האתונאי הוצאה להורג התבצעה על ידי שתיית כוס רעל.

ב"אפולוגיה" של אפלטון, המשפט הסתיים כשסוקרטס נושא דברים הראויים להיזכר בעוד שפקידי המשפט סיימו את חובות תפקידם ההכרחיות. סוקרטס מספר לקהל שהרשעתו נבעה מחוסר רצונו "לפנות אליכם כפי שהייתם רוצים שאעשה". הוא חוזה שההיסטוריה שתשפוט את הרשעתו "כדיראון עולם לאתונה", למרות שהוא מצהיר כי אינו שומר טינה כלפי המושבעים איתו. לבסוף, כשהוא מובא לכותלי בית הסוהר, סוקרטס ממלמל את השורה הבא שתיזכר לעולמי עד: "שעת עזיבתי הגיעה ואנו הולכים כל אחד לדרכו – אני למוות ואת לחיים. הגורל הטוב מבין השתיים ידוע אך ורק לאל". אין זה בלתי סביר שפרץ זה של רהיטות הוא הוספה של אפלטון. אין עדות לכך שהפרקטיקה המשפטית האתונאית התירה לנאשמים לשאת דברים לאחר גזר הדין.

סוקרטס בילה את שעותיו האחרונות בתא בכלא האתונאי. חורבות הכלא השתמרו עד עצם היום הזה. הרעל שסיים את חייו לא עשה את מלאכתו במהירות וללא כאבים. סוקרטס מצא את מותו בשיתוק הדרגתי של מערכת העצבים המרכזית.

מרבית המלומדים רואים בהרשעתו והוצאתו להורג של סוקרטס כבחירה מכוונת שנעשתה על ידי הפילוסוף המפורסם עצמו. אם תיאוריהם של אפלטון וקסנופון אכן מדויקים, סוקרטס לא ניסה לשכנע את המושבעים אלא העדיף להטיף לעורר פרובוקציה.

משפט סוקרטס, מקרה ההתאבדות מעורר העניין הגדול ביותר שהעולם ידע, יצר את הקדוש המעונה הראשון למען חופש הביטוי. כפי שסטון נוכח לדעת, כשם שישו זקוק היה לצלב בכדי להגשים את שליחותו, סוקרטס נזקק היה לרעל.

*מינה(mina) הוערך כשישית מטלנט (talent) שנמדד בששת אלפים דרכמות. הערת המתרגם.

זכויות היוצרים שייכות לאתר famous trialsוזכויות התרגום לאתר אימגו

תגובות

מרגש אני עושה על זה עבודה...

סיפור ממש יפה וגם עצוב אני לא חושבת שהגיע לו למות...

מעניין

סיפור מעניין מאוד. אני בספק לגבי הדבר האחרון שאמר סוקרטס אבל לא הבנתי אם סוקרטס סגד לאלים ולא לאדם או להפך?

אהבתי

סיפור מעניין ויוצא מן הכלל. אני מתה על המיתולוגיה היוונית ואני בעצמי רבע יוונית. אני בספק אם זאוס לא היה בעל בוגני להרה, אבל לא הבנתי כמה דברים. דבר ראשון; למה אמר סטון שזאוס היה בעלה של יונו? יונו אומנם ההתחלות הרומית של הרה, אך שמו הרומי של זאוס הוא יופיטר....
דבר שני: הם אמרו שסוקרטס אשם בסירוב להכיר באלים הרשמיים של המדינה ובהצגתם של אלים חדשים. האלים הרשמיים של המדינה מוחלפים אבל נשארים? מה? והאלים היוונים לא הוחלפו. הרומים פשוט למדו מהיוונים, לקחו את האלים, שינו את שמם וקצת את אופיים (וכמובן את מראם) אבל פחות או יותר הם אותו הדבר....

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל