אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוריס שימל / תיאטרון הבימה


התמונה של דן לחמן

מוריסתיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון חיפה מעלים את מוריס שימל, מחזה נוסף מן העיזבון של חנוך לוין. מחזה שכתב סמוך למותו ולא הספיק לביים בעצמו. מחזה השייך לקבוצת הקומדיות המשפחתיות שלו, הקומדיות העצובות מאוד. קומדיה שהיא עצובה עד טרגיות. כמו אצל לוין, הדמויות יכולות להיות עלובות ונוגעות ללב אך המשפטים המכילים תמיד איזו אמירה מצחיקה מאוד. הקומדיה איננה במצבים אלא במלים.יעל רונן שביימה את ההצגה ויתרה על הקומדיה והעלתה מחזה מלנכולי מאוד. נוגה, עם כי לא ממש עצוב. זה בכל זאת מחזה של לוין ואי אפשר לברוח לחלוטין מהטקסט המצחיק. מכיוון שהיא ביטלה את ה"צחוקים" היא מכריחה את הקהל להאזין ביתר תשומת לה לטקסט, להבין את הסב טקסט בעת התרחשותו.מה קורה במחזה? לא הרבה. אנשים מפנטזים, מתים, בורחים וחוזרים והכול מתקיים במלים בטקסט ובדמויות.מוריס שימל הוא סוג של גיבור שאיננו. כמו כל כך הרבה מהגברים במחזותיו של לוין. הוא רוצה. רוצה דבר מה ולא יודע להגיד מה. הוא רוצה את טיפת הדבש הקטנה של חייו. אבל מי נותן דבש לנבעך שכזה. הוא מנסה להצחיק ולא מצליח, תוקע לעצמו נעץ באצבע כדי שייהפך לכאב טראגי, גם זה לא ממש עובד. כמו שהוא אומר על עצמו אני אפילו לא טרגדיה אני קומדיה עם אבק זלזול. עליבות ופנטזיה שלובים יד ביד.לוין במכוון אולי לא עשה סוג ששל פרודיה על הסרט ארבע חתונות ולוויה אחת, אך כאן יש לנו שלוש לוויות וחתונה. אביו של מוריס מת, אביה של חולודנקה מת ולבסוף גם אמו של מוריס.מוריס בן ארבעים, חי עם הוריו. אמו תולבריינה שכמו כל האמהות הפולניות שולטות בצורה זו או אחרת בחיי סביבתה. שתי נשים נוספות בחייו הן חולודנקה העכברית, האישה היכולה להיות מושגת ושיבולת נרד היפה העושה ג'וגינג להנאתה מול עיניו היא הבלתי מושגת. יחסי הגברים נשים אצל לוין משתנים בפרטים קטנים.הוא נוסע לשוודיה לחפש טיפת אושר, חיים אחרים. המושגת תחכה לו. עשרים שנה תחכה, כשהוא נוסע לשוודיה. כשיחזור יגיד לחבריו שהכול אותו דבר בשוודיה. רק השמות שונים. אולפסון ויוזפסון. החיים אותם חיים.מסביבו שלושת ידידיו שהם לא פחות מחוקים ממנו. עמוס פופ ( אורי הוכמן) המסתובב כל הזמן עם איזו שקית קניות. גורדון בלו, ( עמי סמולרצ'יק )שלפני שנים שינה את תסרוקתו והעביר את השביל משמאל לימין, ומאז קוראים לו גורדון המחודש. ואלכסנדר דוך (תומר שרון) שרצה להיות שליאפין אך הבין שכבר לא יהיה אפילו שמוקלר. שלושה שיהיו מתים לא חשובים בעצמם, למרות הפנטזיות. שלושה שיכולים להזכיר לתל אביבים ישנים את קולנוע גורדון המחודש אחרי שריפה) לחובבי הרדיו את שמוקלר (חידון מוסיקאלי ברדיו) שלושה שחקנים שבאו מהקומדיה והסטנדאפ ועושים כאן תפקידים עצורים ומרומזים.גומפרץ אביו של מוריס מת באמצע משפט. כשהוא מספר לאשתו משהו על כוסמת. כשהיא כבר מתחילה להספיד אותו הוא מתעורר לרגע מחדש וחוזר לסיפור, והפעם מת לתמיד כשהמלה אחרונה שאמר היא כוסמת. לא כולם אומרים מלים אחרונות אלמותיות, גם כשניתנת להם הזדמנות אחרונה חוזרת. הרוב לא. שום הזדמנות נוספת לא תשנה את המלים האחרונות. את המוות המלווה בכינור. ההצגה עירונית במפגיע. על הבמה כמה כסאות ועשרות מלבנים קטנים, מוארים בתוכם, מאין חלונות. חלונות שבהם חיים אנחנו המביטים על מוריס שימל. חלונות שבתוכם חיים אנשים שאינם שונים משימל. ולעתים אותם חלונות הם גם המצבות של כולם. כי הרי שתי סצינות מתרחשות בבית קברות בלוויה. השחקנים מזיזים את העמודים עליהם נמצאים החלונות ומשנים את מראה הבמה, את נקודת המבט. לילי בן נחשון יצרה את התפאורה שמשנה את הבמה בנגיעה אחת בחלונות. נזכרתי שגם בהרטיטי את לבי עשתה במה דומה עם דלתות נעות המשנות את מקומות ההתרחשות. מינימליזם במיטבו.הדיאלוגים הם בדרך כלל סוג של משפטים ארוכים המוחלפים בין הדמויות. מונולוגים קטנים. ומכיוון שרונן החליטה לביים את ההצגה הלווינית אחרת, כאילו חשבה מה חנוך היה עושה, ועושה להפך, הרי שהמשחק כולו נתון בצבת הבימוי. אבי קושניר מצליח להפטר מכל מניירות הקומיקאי שלו ומגלם דמות נוגעת ללב. מלנכולית, עלובה אם כי בצורה מלאכותית משהו.

מוריסכשאומרים אימא פולניה וליאה קניג עולה מיד בדמיון משהו מצחיק, מוגזם. כאן קניג עצורה. איננה משתמשת ביכולת הקומית שלה. כשבעלה גומפרץ מת היא מספידה מבכה אותו במונולוג , איזה אסון. אסון טבע. אסון כזה עוד לא קרה, גומפרץ מת.... מילא, יש איזה פרסי או אינדיאני שקוראים לו גומפרץ, היום ישנו, מחר איננו, למי אכפת. אבל גומפרץ בעלי, איזה אסון, איזה משהו שאין לו מלים. קניג משחקת אותה במופנמות. בלי התפרצויות. כל מלה חוצבת אבן בשקט. בבימוי אחר המונולוג (שרק את עיקרו הבאתי) היה הופך לאריית קולורטורה של תנועה וקולות, מצחיקה עד דמעות. כאן קניג המאופקת מאוד כאילו ממלמלת את הדברים לעצמה. היא שוברת לב למרות הטקסט שהיה עשוי לקחת אותה למקומות אחרים. כשפומפה, אביה של חולדונקה מת היא יושבת שוב בבית הקברות וממלמלת. פומפה היה פומפה. פומפה איננו, מה זה חשוב. פומפה. וגם כאן היא מדברת כלאחר יד, כאילו איננה מנצלת את הרגע. שחקנית נפלאה שכשמוליכים אותה לכיוון הנכון היא מתמסרת ועושה תפקיד נפלא.יוסי סגל בעלה המת משחק גם את פומפה, המת הבא בתור. דמויות שהתפקיד היחידי שלהן בחיים הוא למות. להשאיר אחריו אלמנות פולניות.דבורה קידר משחקת שני תפקידים, את גברת פומפה, הקטנה והעכברית. דמות בתה בעתיד, ואת ברבובה. לפני כחמישים שנה יצרה לה דבורה קידר רגע בלתי נשכח בהצגה " מלאך האבן" בקאמרי, בו שיחקה מאדאם הבאה לקנות פסל כבשה בשביל אחת הזונות שלה שמתה. וכאן שוב, לרגע כשהיא משחקת את ברבובה זונה זקנה ברחוב היא יוצרת לה רגע גונב סצנה. ברבובה פה כבר חמישים שנה, גשם, קיץ, מתנפחים, מתכווצים. בניינים קמים, ממשלות נופלות. רק ברבובה לא זזה. זונה אנדרטה. קידר זכתה במחיאות כפיים סוערות על רגעי הברבובה.הרגילו אותנו ללוין צבעוני ושובב. לוקח זמן להתרגל לקצב האחר. לשקט. לבמה עם מעט מאוד תנועה עליה. ההצגה איטית. איטית מדי. אך מי שמוכן להתאמץ ולהתעמק בעולמו ובטקסט של לוין יבוא על סיפוקו.תמונות באדיבות תיאטרון הבימה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן