כתבות, דעות, מאמרים קצרים

בשיר זה אני מעלה זיכרונות משכונת בתי סיידוף, שם גדלתי בילדותי. זה וידוּוֹ של ילד שבגר, זוֹ מגילתה של אותה קערת פסח קדושה, סיפורו של בּור המים בשכונה... ועל העולם שהשתַּנה מֵאז...

בקובץ השירים המרגש של טליה גרתי מתנגשים עולם הבריאה ועולם התוהו, אור וחושך, שלווה ועכירות, טל וטלטלה (2). הספר אמנם אישי מאוד אך ספוג בהשפעות ובדימויים תנ"כיים

ספרו החדש של מישקה בן דוד (מחברם של: אהבה אסורה בפטרבורג ותחנה סופית אלג'יר) אינו רק ספר מתח של אירועים הרי גורל המתחילים כשבעצם מימוש ההסכם המדיני פורצים אנשי יחידת המנהרות של החמאס בלב ישוב ישראלי ושיירת אדם אדירה יוצאת מגבולות עזה ועולה על אשקלון

את רציונל ספרה מסבירה ד"ר נעמה כרמי בשאיפה לשלב "בין ההיסטורי לרעיוני" בנקטה גישה עיונית "לנסות להבין מהי משמעות המושג "זכויות אדם", מהו הקשרו ההיסטורי והפילוסופי, כיצד הזכויות מאופיינות, במה מהן מאובחנות מזכויות אחרות וכן הלאה"

מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ"הסידור" היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציו

הספר "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" מתרכז בהצטרפותה של משמרת הסופרים החמישית, משמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21), אל ארבע המשמרות של "דור המדינה" שכבר פעלו בסיפורת הישראלית משנת ייסוד המדינה ב-1948 ועד סיום המאה הקודמת

ההקלות שניתנו ברוסיה הצארית לסוחרים היהודים מבוכרה סייעו להתפשטות הדעה כי מצב היהודים בממלכה הרוסית טוב יותר ממצבם באמירות הבוכרית. כאשר כבש הצאר את מרכז אסיה בשנים 1884-1864 קידמו היהודים בברכה את בואם של הרוסים ואפילו סייעו להם

בהקדמת הספר כותב בועז ארד (מנהל מרכז איין ראנד ישראל) שבו מציגה איין ראנד, הסופרת והפילוסופית האמריקנית הידועה, יחד עם שלושה כותבים נוספים, תפיסה הפוכה לגישות הרווחות ביחס לקפיטליזם, תפיסה המנתצת רבים מן המיתוסים הקשורים בו.

הספר "חיבוק גדול" הוא הספר הראשון שפורסם תחת השם אמיל אז'אר בשנת 1974, ומבוטאים בו כל חרדותיו: הבדידות, הניכור, האיבוד העצמי ובעיקר הביקורת כנגד החברה הצרפתית ועל יחסה לספריו.

"מסביב לשולחן", ספרו התשיעי של עו"ד בני דון-יחיא שיצא עתה לאור, כולל פנינים על חמישים וארבע פרשות השבוע, מעוררי תיאבון ומאתגרי מחשבה. ייחודו של הספר: הוא גדוש רעיונות קולעים, רובם מנוסחים בקצרה, ורבים מהם שנונים ומעלים חיוך.

פיליפ בסון הוא סופר, תסריטאי, קולנוען ידוע בצרפת ובעולם. ספריו זכו לפרסים רבים ועיבודים לסרטים. ספרו "להחליט להיפרד" תורגם בישראל בשנת 2010 ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן. בשנת 2017 מתפרסם ספרו האחרון "די כבר עם השקרים שלך", ספרו האישי והאוטוביוגרפי.

כתיבתה של הדר מרחב-נאמן רגישה ומרגישה, חודרת לבבות ובוחנת את היכולת של הלב להירפא מהכאב. האם אבי הקרדיולוג, בוחן הלבבות בעצמו, מצליח במשרת החוקר שלו על היכולת של התאים להירפא? האם אבי מצליח לשכוח ולהיאחז בהווה?

הקורא הישראלי כבר מכיר היטב את הסופרת היפנית ואת הנושאים שבהם יושימוטו משתמשת בעקביות: העצב האנושי, הניכור, החרדה והייאוש של צעירים יפנים מהחיים המודרניים והדרך שבה ניסיון מר משפיע על דרך חיים

"ארוחת ערב עם אדוארד" הוא ספר גסטרונומי לחובבי בישול משולב בספר הדרכה הכולל מתכונים לחיים. אדוארד הזין את איזבל לא רק באוכל אלא גם בשיחות מנפש אל נפש:

אפשר לסלוד מתפיסת העולם של שקד וחבריה, אבל זה עדין לא הופך את ישראל מאז הקמתה למדינת לאום אזרחי בעלת תרבות פוליטית ליברלית דמוקרטית.

לא בכדי השוו את ספרו של יוסוף אטילגן ליוליסס של ג'יימס ג'ויס או לזר של אלבר קאמי, ובכתיבה לפוקנר. כמו אצל אלבר קאמי גם יוסוף אטילגן מייחס לגיבור שלו רצח, ובכך מטשטש הגבול המוסרי ומתמקם האבסורד. זברג'ט מעיד על עצמו שהוא "לא חי ולא מת", הוא פשוט "קיים" ומתקיים.

הספר ארבעה אבות איננו שגרתי לא במבנהו ולא בתכנו. יש בו יסודות של מלודרמה, של מותחן, של רומן פסיכולוגי, ריאליסטי, דמיוני ושל משלי חיות. אהבות, בגידות, נסיונות רצח ואולי גם רצח, התאבדות, הכול אמין ולא אמין, מעורר עניין ונקרא במהירות

בנדיקט וולס הוא סופר ממוצא גרמני-שוויצרי, יליד 1984, שנולד בשם Benedict von Schirach. על ספרו "על סוף הבדידות" זכה בפרס האיחוד האירופי לספרות בשנת 2016.

לילה סלימאני היא סופרת ועיתונאית צרפתייה ממוצא מרוקני, היא נולדה ברבאט והיגרה לצרפת בגיל 17. היא למדה מדעי המדינה בצרפת, ועד כה פרסמה ארבעה ספרים. זכתה בפרס גונקורד על ספרה "שיר ענוג", ספרה השלישי שיצא לאור ב 2016, שמו בצרפתית: Chanson douce, ובאנגלית Sweet Song..

היום תשעה באב ואנו יודעים כמה נדדנו, כמה זמנים היו לנו שהחמצנו – וגם ברגעים שירושלים מביטה אלינו שמֵחה, אנו יודעים לנצור הכול: נשבענו לא לשכוח את הכאב, את הצער.

בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים מאז מותו של הפסל יוסף תגר. בעוד ימים אחדים תפתח בתל-אביב בגלריה "חלל" תערוכה מיוחדת לציון מועד זה שהוא בעל משמעות הן מבחינת האמנות הישראלית והן מבחינת מאבקו החברתי וחתירתו הבלתי נלאית לשלום.

המנורה השבויה של בית המקדש, מראה מרעיד לבבות. תמונה זו נותרה חקוקה בזיכרון, ולאורך דורות רדפה את היהודים בכל מקום. להנחיל מדור לדור את הימים המרים של חורבן הבית, של היום שבו נלקחה המנורה בשבי.

אני מסדרת בתים של אנשים מתים. עוזרת ליקיריהם להיפטר ממצבורים מיותרים. אני נכנסת לתוך החדרים האישיים של אנשים זרים, נוברת בגיבוב של חפצים, מחלצת סודות משפחתיים ומזקקת מתוכם תמצית של זכרונות. זו העבודה שלי.

אני מצטרפת להמלצות במקורות שונים לא לגגל את שמה של לורטה יאנג לפני שאתם מתחילים לקרוא את הספר. וגם אם הסיפור נשמע לכם כרומן רומנטי – אולי, אבל הוא מבוסס על עובדות אמיתיות ולא גולש לקיטשיות.

הסיפור המרכזי הוא של סיסי, מותה מאפשר לבנות שחיות יחדיו כבר כמה שנים, להיפתח ולספר כל אחת את סיפורה הכואב, סיפורים שאף אחת לא ידעה על השנייה. הן בוכות אחת עבור השנייה ולא מבינות של מי הסיפור גרוע יותר, והן אף מתנחמות באמצעות השוואה זו

הספר לא כתוב כספר שניתן ללמוד ממנו היסטוריה, או על מצבים היסטוריים, מלחמות או אירועים חשובים בהיסטוריה, הוא כתוב כסיפורים קצרים, כשכל דמות הוא אחד מצאצאיה של אפייה או אסי, סיפורים אישיים שדרכם אנו למדים על תלאותיהם של העבדים

מדינת השלום היא תכנית חדשה מקורית ומפורטת לשלום בין ישראל ובין הפלסטינים, שזכתה לביקורות מעולות של פרופסור אסא כשר ופרופסור מנחם פרי. עיקר התכנית מבוסס על רעיון של שלוש מדינות לשני העמים

בין דפי הספר נפגוש גם את עולם התהיות - הנע בין 'החלום למציאות', ובין 'המודע לתת-המודע'. הציטטות הנפלאות שאותן בחרתי לחשוף לעיני הקורא הן ייחודיות במינן.

אולי הטקס מורכב מידי, לא תמיד קל וערב לאוזן, אך מירב גרובר עושה זאת בקלילות ובהמון הומור. היא בהחלט מחזיקה הצגה עם אמירות לא קלות יש כאן אפילו ביקורת חברתית שמצפה מאישה נבגדת לסלוח, להישאר בתוך המסגרת כדי להחזיק את המשפחה, לשמוע קלישאות בלי סוף על סליחה, שיקום, משפחה ובדרך לאבד את עצמה. והיא עושה זאת באופן מושלם!

גל גדות היא אלה. זהו ללא ספק אחד הסרטים ש"שחקן מחזיק". בלעדיה אין לסרט מה להציע. היא יותר מיפה, היא ללא רבב. מושלמת. כל רגע שלה על המסך הוא רגע ששווה את ייסורי החיים ונשיאת עול הקיום

הספרון הצנוע הזה שמתבסס על הרצאות וכתובים של הסופר מתחברים לפריטה על מיתרי קשיבות מוחלטת לדבריו הברורים של יוצר שמתחילת ביטוי עולמו הספרותי העשיר נחשף כסופר שבערוצו הוא מופיע כרועה מראה-דרך. אומנם איננו יחיד במאבק הנטוש לשפיות והתאוששות מאסון העולה עלינו כחשרת סופה מאיימת, אך הוא בולט בנאמנותו לתפישת עולמו העברי בן זמננו במלוא שיעור קומתו – ועל-כך אין לחלוק

במשך עשר שנים, קיימנו באגודת הסופרים העברים תחרויות כתיבה לילדים. היה חשוב לנו לטפח דור של כותבים, כותבי המחר. יצאנו לדרך כשאנו משיקים תחרויות כתיבה לילדים בבתי הספר היסודיים ביוזמתה של ריקה ברקוביץ, ובמשך הזמן הוספנו פס ייצור נוסף: תחרויות כתיבה לתלמידים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה – ביוזמתה של יהודית מליק שירן.

איש מאתנו אינו יכול להיות יותר ישראלי ממך לוסי. את מופת לדרך המוסר של נביאי ישראל שתורתם מושכחת ברשעות, עד שספק אם העם הזה הוא באמת עמנו.

איימי טאן טווה את הנרטיב בעידון, רקמה סינית מחושבת של יופי, צבע, ריחות וטעמים, רגשות שמציפים את הקורא – רגשות של נקמה, תאווה, מיניות, תשוקה, אהבה, כעס, הדחקה ונאמנות. שוב, היא חוזרת לנושא האהוב עליה – יחסי אימהות ובנות, והקורא נסחף אחר הסיפור המרגש. אפשר להבין למה הספר הפך לרב מכר מייד עם צאתו לאור.

שני ימי זיכרון ועוד יום העצמאות כמעט ברצף, זה גובל בעומס יתר וזה מזמין התבוננות והשוואה של המציאות אל מול השאיפות. כשיש פער בין השאיפות ובין המציאות זה מצב טבעי, המבחן האמיתי הוא עד כמה דבקים ביעדים השאפתניים

התהליך האבולוציוני האנושי על הפלנטה מוביל ליצירת אחידות גוברת של התרבות האנושית. במקביל יש לשמר את בסיסי וליבות התרבויות הלוקליות במוסדות שימור הידע, המידע ומורשות התרבויות המקומיות. מדובר בארכיונים לאומיים, ספריות לאומיות, מוזיאונים לאומיים ואקדמיות לאומיות לשפות ו/או למדעים, שהם גופים של ידע שנוצר ונצבר

הספר הקטן הזה, 116 עמודים של קריאה רציפה ומהנה, נפתחים באידיליה: שכונת פלרמו בארגנטינה, יום שישי בערב, לא חם לא קר והעננים מציירים משהו בשמיים. הממשלה, כמו בכל אידיליה, או אוטופיה, מעניקה מידי פעם שבעה ימי שבתא לאזרחיה, סתם כך כיוון שהיא מרוצה מהם

בעוד ימים ספורים יצוין יום שנה למותו של אריה אבנרי. דברים רבים נאמרו בשבחו של הלוחם המובהק בשחיתות שלטונית ל מיד לאחר שנפטר

ארכיון המדינה הוא מאגר הידע והזיכרון ההיסטורי והאירגוני הרשמי של המדינה. יש לשדרגו בממלכתיות ובמקצועיות כדי להנגישו באופן תהליכי לציבור על-ידי דיגיטציה מודרגת של תכניו בסייבר

כתיבתו של פול אוסטר מענגת מתמיד, סוחפת, קריאה ומעוררת עניין, קצת דיקנסית-קפקאית במובן החיפוש התמידי המלנכולי, בעיר אמריקאית אך אפרורית ומסתורית כמו עיר אירופאית ברומנים הקלאסיים. גם רוחו של היינריך פון קלייסט שורה על הרומן, בעיקר למי שהתוודע לחיבתו הגדולה של אוסטר לפון קלייסט באחד ממכתביו ל ג'.מ. קוטזי.

חוששני, ושוב אני אומר זאת על דעתי ולא על סמך ידיעתי, כי גם אני מאמין באמונה שלמה שיגאל סרנה היטה אוזן למקור שלו בתום-לב מקצועי (ויש דבר כזה!) שכנראה נבחן על-ידו כאמין כבר בעבר.

גוף זה, שהוקם ב- 1963 אינו איגוד מקצועי של שכירים ולא התאגדות פרילנסרים ועצמאים. זה גוף שנוסד על ידי מו"לים, עיתונאים ואנשי ציבור כדי להגן על חופש העיתונות במדינת ישראל הדמוקרטית. צריך להדגיש שחופש העיתונות ומעמדה העצמאי כרשות מיידעת אינו מוגן בחוקה

מזה ימים אזרחי ישראל מתמקדים באשר נכתב בדו"ח מבקר המדינה, השופט המחוזי לשעבר מר שפירא בנוגע למבצע "צוק איתן". עוד בטרם הוצג הדו"ח כבר נחפזו אישי ציבור שונים, מחוץ לחוג המבוקרים, להשמיע דעתם על הצפוי להתפרסם.

בעבר נכתב רבות על "הפַרְהוּד", זה היה השם שניתן לפרעות ביהודי עירק ביוני 1941 (חג שבועות תש"א). פרהוּד פירושו: סוּפה, נחשוֹל. היום עולה הצורך להגדיר בשם את המעשה הנפשע של הלאמת הרכוש היהודי בעירק (בעיקר בבגדד), לצורך מחיקת הנוכחות ארוכת השנים של היהודים בארץ זו

כל תכונה המוטבעת בנו אנחנו יכולים לנתב לכיוון החיובי, כרצון ה' האמור בתורת משה, או חלילה להיפך. והשבוע ראינו את זה, את קשיות העורף לשני הכיוונים, בשידור חי

לכולנו יש חברים, מכרים, בני זוג ועמיתים לעבודה שאיתם אנחנו מתקשרים טוב יותר וכאלו שתמיד "מעלים לנו את הסעיף" איתם אנחנו לא מצליחים ליצור קשר טוב.

את תומס ה' אוגדן רוב הקוראים מכירים מספרי הפסיכואנליזה שכתב והפכו רבי מכר, כמו מצע הנפש, הקצה הפרימיטיבי של החוויה ועוד. הוא פסיכיאטר ידוע ו"הפרטים שהושמטו" הוא רומן הביכורים שלו.

נתניהו נחשף בימים אלה שוב ושוב כבעל מערכת עצבים שבוגדים בו. מתוך עמדת חולשה זו הוא מתכחש להצהרותיו בעבר כשתקף את העיתונות בהיותו באופוזיציה ודרש אז מהעיתונאים למלא תפקידם החשוב במיגור מנהיגים מושחתים.

לוק מצטרף לרשימת הסרטים שמבוססים על שחקן אחד, כמו קבור (ראיין רנולדס) , הכל אבוד (רוברט רדפורד) ועוד. טום הארדי שחקן עילוי, לדעתי, אחד הטובים באמת בקולנוע העכשווי, מצליח להחזיק סרט שלם על כתפיו החסונות והזכורות לטוב מסרטי האבקות או איגרוף אחרים

מתחילים את ספר שמות בסיפור השיעבוד של בני ישראל במצרים. מאחורי הסיפור הזה עומדת שאלה קשה: כיצד הצליחו המצרים לשעבד את בני ישראל שמטבעם היו בני חורין וכך גם חיו, כבני חורין, עד שירדו למצרים? וגם אחרי כן, במצרים עצמה הם היו חופשיים לנפשם עשרות שנים, ולפתע, בתהליך קצר לכאורה, הם הופכים לעם של עבדים, הכיצד?

אפילו רב נחמן, מי שהרמב"ם מונה בין מעבירי המסורה מדור לדור מתקשה לעכל אמירה זו. אבל ברגע שהוא שומע את המקרא ופירושו, נגמר הדיון. זה מה שתורת אמת אומרת אז זו האמת גם אם השכל שלי לא תופס

ובשבוע שזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע זכינו להכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. פעמים רבות בעבר הראינו שאנחנו מקפידים להתנהל בדיוק הפוך מההוראות של התורה הקדושה בכלל, וגם שאירועים שונים בחדשות השבועיות משקפים בצורה ברורה את הניתוק שלנו מהמסר הרעיוני של פרשת השבוע. כלומר הנושא הוא אותו נושא, אחדות מול פירוד, יעד משותף מול כיוונים מנוגדים, אבל באופן עקבי אנחנו בוחרים בכיוון הפוך לזה שמתווה לנו פרשת השבוע

הזמיר הוא רומן היסטורי שיצא לאור ב 2015. הוא הפך לרב מכר מיד עם צאתו (שני מיליון עותקים) והוא מעובד לסרט. זהו סיפור סוחף, מרתק, מרגש ואמיץ של שתי אחיות, שונות כל כך זו מזו, במהלך מלחמת העולם השנייה.

לאחרונה מתנהלים ב"הארץ" ויכוחים על עקרונות תרבותה הפוליטית של ישראל. ביום שישי האחרון (23.12.16) הגיב קרלו שטרנגר על מאמרו של מני מאוטנר (9.12.16) המצדד בליברליזם רפובליקאי (קהילתי) בשל הצורך האנושי למשמעויות שמספקת המדינה כקהילה לחבריה.

יום השלושים של אמי סעידה חקק ז"ל עומד לפנינו. במשך עשרות שנים אמא הייתה הדמות המרכזית במשפחתנו, וכולנו ידענו את סיפור חייה המיוחד מאז פרעות יוני 1941 בבגדד (ה"פרהוד"), אירוע מכונן בחייה שבו שָכלה את שני אחיה הבכורים בהיותה נערה. היא נשלחה לזהות גופות בבתי חולים, ואחר כך חיתנו אותה כדי להכניס שמחה למשפחה. הוריה יצחק ותופחה חבשה היו באבל כבד.

מציאת מטפל מתאים עשויה לעיתים להרגיש כמו תהליך מסתורי ביותר. כמובן, כמו בכל מערכת יחסים, סוג של כימיה בלתי מוגדרת היא חלק ממה שמסייע לך לדעת שהאדם הזה מתאים לך, בניגוד למישהו אחר, אבל אז קיימים גורמים אחרים כגון סגנון קליני וכיוון תיאורטי, המשפיעים על האופן בו המטפל הולך לעבוד איתך.

הפחד העז של שפים מלחץ החיים הכרוך בקבלת כוכבי מישלן, גורמת להם להחזיר אותם, אך לדברי אליס, שפים יכלים להסכים עם המעמד או שלא להסכים עימו, אך אינם יכולים להשיב את המעמד. הוא סבור שהבעיה אינה טמונה בהענקת המעמד, וכי למעשה מדובר בסוג של אגדה אורבאנית.

כבר חזינו במחזות מתעתעים בזירה הפוליטית בישראל במשמרת הנפתלת וחסרת התכלית של בנימין נתניהו. מהם כאלה שגרמו לשפויים להסמיק מבושה על היותם אזרחי הארץ. אך לא היה מחזה כה עצוב כתגובתו למהלומה שהחטיף לו בצדק נשיא ארה"ב ברק אובמה.

מזמן, מזמן, מזמן, כל כך מזמן שלא היה בכלל אור, היה רק חושך. באותם ימים רחוקים, עם הנמלים עבד מאד קשה. ולעיתים, כשיצאו לחפש מזון, לא מצאו את דרכם חזרה הביתה.

יהודים נאורים בעיני עצמם אבל באמת מצויים בחושך מוחלט, שונאים את עמם יותר משהגוי מסוגל לשנוא אותו. והנשים במגזר הזה הן השונאות הכי גדולות, כדברי הגמרא: ונשותיהן יותר מהן

הם יודעים שלא יצליחו לגבור עלינו בשום דרך מלבד בגיוס אנשים וארגונים מתוכנו שיעשו עבורם את העבודה. וזה מה שהם עושים ובהצלחה שכואבת לנו מאד

מנהיגות המורכבת ממטורללים מובילה אותנו לשבר לאומי תוך שיכרון-חושים ובעבועי טירוף. יום אחרי יום גולשת ממשלת ישראל לגיא צלמוות - לריסוק עצמות מהקשים בהיסטוריה שפקדו אותנו. האסון הזה בבואו לא יבחין בין ימין לבין שמאל, את כולנו יכלה; כל אותם שהלכו תוך עיוורון בעקבות המטורללים מזרי האימה כבעלי הבית.

הנושא המרכזי בפרשת השבוע הוא כמובן המבול ששטף את העולם. על רקע השחיתות המתעצמת של אנשי הדורות הקודמים, הקב"ה כביכול מתחרט על בריאת האדם ומחליט להחריב הכל ולהתחיל מחדש. על הרקע הזה מתבלט נח בצדקותו (בראשית ו): [ח] וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. על נח הוטלה המשימה לבנות את העולם מחדש והוא אכן היה לאבי האנושות, שעל כן בפי חז"ל "בני נח" הוא כינוי רווח לגויים. התורה מספרת על נח כמה פרטים אבל דוקא מתוכם נובעת התהיה מי הוא היה באמת, מה היה שיעור קומתו? האם דמות מופת היסטורית או אולי נקלע לדור הנכון בזמן הנכון? וכאמור, התהיה הזאת נובעת מהמילים בהן התורה מתארת את נח.

העובדה היא שאנחנו נמצאים כאן מכוח הצדק האלקי ולא מסיבה אחרת כלשהי. טיעונים המבוססים על חשיבה כזאת יתקבלו היטב על דעתם של הגויים, כולל הערבים. אצלנו כל נושא מקבל גוון פוליטי כי כך אנחנו מתייחסים. שנאה (של גויים או להבדיל של יהודים) כלפי ישראל – נושא פוליטי

מכבר חששתי מרגע בו תתברר הכוונה הנכונה של הפלשתינאים והעולם הערבי לגבי גורל השטח שבין הירדן לים התיכון. חרדתי מהרגע בו תפרוץ להבה כופרת בערך ההיסטוריה. אכן, בבוא ההצהרה השערורייתית של אונסק"ו על כולנו להגיב ולהתמודד עם הכוויה הזו בה צרבו אותנו אלה שאנחנו עמלים לחלוק עמם את אדמתנו תוך ויתורים.

מדי יום מתעצמת סופת הטירוף הלאומי הקרויה "משפט אזריה" זה המטלטל את המדינה החבוטה כמתכוון לחשוף ערוותנו

סיפור חייו של האיש שאהב את שמו העיראקי, פואד, הוא מעין תצלום סלפי של ההסטוריה הקצרה של ישראל מימי תום וכוונות טהורות, עד לימים בהם אנחנו מופיעים במחקרים שונים כאחת המדינות המושחתות בעולם המערבי. בפואד יש את כל המרכיבים מהנשגבים ועד למרופשים ביותר. סיפורו האישי חושף כיצד התגלגלנו מאיגרא רמא של מדינת אור לגויים לבירא עמיקתא של עלטה מאיימת.

זר דופק בדלת , איך הגיעו המפיצים בישראל לשם הנ"ל מהמקור (Return To Sender) היא שאלה בהחלט מעניינת , יש אומרים שאולי יותר מהסרט עצמו .

מכבר היה על כולנו להתמקד בטיבו המסוכן של ראש ממשלת ישראל שהימין האמוני רואה בו בחינת שליח רכוב על חמור לבן הבא לבשר כי האל שאבותינו הושיבו במרומים ניעור מתרדמתו המענגת לקיים הבטחתו לגאול אותנו מכל מצוקותינו. לעומת זאת מבחינת אותם אלה שסבורים אחרת נתפש ראש ממשלתנו כקברן של המדינה העברית-ציונית. אחד המסתבר בקרב הפלשתינאים כמהדי, הגואל שלהם; אחד הבא להגשים את חזונו של אבו-מאזן ומרעיו.

להבדיל מסרטי קאלט הרוכשים להם עדר מעריצים (זעום או זועם) הרואים בצפיות חוזרות ונשנות סוג של עלייה לרגל, סרטי טלק שייכים לקטגוריה בה עכוזי הצופה זועקים למעט טלק על מנת לעמוד במשימה המיוזעת של דבקות בכיסא לכל אורך כל הסרט

תשובה למאמרו של שאול אריאלי-"חותרים תחת המדינה היהודית", הארץ מיום 29.7.16

זה לא הספר שהולך לשנות את חייך, כי יד על הסרעפת, הוא לא נושא בשורה חדשה אלא אם כן מדובר בשיטה חדשה , מפוצצת בטן ( מצחוק ) להכנת פירה מתפוחי אדמה. או .. אם במקרה עד עצם היום הזה היית בטוח, מה זה בטוח ? משוכנע . שרק לדברים רציניים ועמוקים ניחנו בזכות קיום על הדף .

קלודל כותב שהכלא שינה עמוקות את האדם שהיה והותיר חותם בכתיבה וביצירה שלו בספרות ובקולנוע. ומי שמכיר את היצירה שלו יודע שאכן כך הדבר.

הספר נכתב ב 1876 כשנתיים לאחר נפילת הרפובליקה הספרדית (1874), כשהתקופה בין השנים 1868 ל 1874 הייתה רצופה במרדנות ושליטה צבאית. מתחת לסיפור האהבה בין דה ריי לרוסאריו והמתח בין דה ריי לאנשי העיירה, הספר מתאר את הקשרים הפוליטיים, החברתיים, אישיים ומשפחתיים והקרע שבין העיירה לעיר הגדולה. זוהי ביקורת צינית על הממשל, שחיתות ומסורת והביקורת של אנשי העיירה כלפי העיר הגדולה לא מפסיקה

פרופ' יולי (יעל) תמיר שהיא בעלת אחיזה איתנה במחוזות תרבות נתפשה במשוגתה כשפסלה ציור של אחד מתלמידי מכללת "שנקר", רק משום שדוגמנית העירום במרכזו מזכירה במשהו את דיוקנה של שרת המשפטים איילת שקד.

שמונה שנים לאחר שהספר התפרסם בארגנטינה הוא מתורגם גם לעברית על ידי ליה נירגד, בהוצאת קרן ובשיתוף הוצאת ליברוס. במקור הספר נקרא Salvatierra, ואילו המתרגמים לשפות האנגלית והעברית (אני לא יודעת לגבי שאר השפות) בחרו בשם ארוך: השנה החסרה של חואן סלווטיירה.

משהו מעוותי פרץ מהחצר האחורית של  צבא ההגנה לישראל והתייצב מעשה שטן בקדמת הפיקוד הצה"לי כסמל לבערות ועלטה.

הרמן קוך, סופר הולנדי, יליד 1953, מר מ' היקר הוא ספרו הרביעי שתורגם לעברית אחרי: אודסה סטאר, ארוחת ערב, בית קיץ עם בריכה. את כולם קראתי בעקביות, אחרי הרושם הבלתי ניתן לערעור שהותיר הספר ארוחת ערב.