על פניו השאלה הבאה אמורה הייתה לזעזע אתכם: האם בעידן שסרטו "הקאנוני" נקרא "ספרות זולה" יש עוד בכלל מקום לדבר על קאנון? לפני שאחזור לשאלה זו אבקש לקחת כמה צעדים אחורה. בפשטות: משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופית של כתבים לקובץ סגור, שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.
כשדוחקים אותנו לפינה אנו נאלצים להודות כי המילה "אני" בתחילת משפט אינה מבטיחה שום "עצמי" ממשי, אנו נוטים לשכוח שמאחורי המסמן אין שום מסומן. אם כן, כדברי להקת "שוטי הנבואה" "אין אני", בוודאי שלא במובן הקרטזיאני: "אני חושב משמע אני קיים" או בגישה הטרנסצנדנטית הקנטיאנית. מדעי המוח מאששים תפיסה זו. ברם, אין הוויתור על עצמי מבטל את תחושת העצמי.
ישראלי, יהודי וציוני, הם שלושה מושגים הקשורים בסוגיות הליבה של העם היהודי – זהות האזרחים היהודים במדינת ישראל נובעת מהשיח בין שלושת המושגים, ומהדיאלוג של היהודי עם המיעוט הלא-יהודי במדינה. מדינת ישראל נושמת את המציאות הים-תיכונית ומצויה בנקודת המפגש של העולם המערבי עם האסלאם הקיצוני. בסביבה זו קשה לשמר מורשת היהודית ובד בבד לחזק את יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה. למדינה אין גבולות מוסכמים, אין לה חוקה, ורבים מהאזרחים היהודים במדינה מתקשים להגדיר עצמם.
למה מתכוונים כשמדברים על מהפכה מדעית? הרי הכוונה היא לא לממצא כזה או אחר אלא לתפיסת עולם חדשה. מדובר אפוא בשינוי של מצב תודעה, שינוי של דרך המחשבה ואופני השיח. בלי להיכנס לשאלות פילוסופיות עמוקות - המדע דורש הוכחות, המדען צריך להיות מסוגל להוכיח באופן ניתן לשחזור את טענותיו על סמך ממצאים. כשהטכנולוגיה אינה מאפשרת אישוש תיאוריה או-אז יש להמתין להתקדמות הטכנולוגית על מנת לאששה ולהפוך אותה למדעית. לעניות דעתי, במובנים רבים המדע הוא עדיין רעיון כושל ולא ממומש מאחר ובסופו של דבר אנו חיים בעולם של תוצאות, ולא בעולם של סיבות.
מסה זו מנסה להעביר באופן מינימליסטי ככל האפשר תיאור משבר שחווה יהודי אחד בארץ ישראל, יהודי שחי זמן רב מדי בין שום מקום לשום דבר. נכון, יש לנו מדינה, זו זכות ויותר מכך זו חובה, ובכן, מדוע הכול מרגיש פה רע כל כך? סבא שלי נהג לומר: "יש הכול, אבל האנשים לא מאושרים". כל עוד החילוני שעל דגלו חרוטה בורות לא יחרוט על דגלו את המילה יהודי – במובנה העמוק ביותר, וכל עוד החרדי לא ישא על דגלו את המילה ציוני, תהיה מדינת ישראל רק שלב שחור נוסף בדרך...לגאולה. מדינת ישראל לא יכולה לעכל את יושביה, כמו הנחש שבלע חיה גדולה (בנסיך הקטן) מדי והוא מחכה עד יעבור זעם בתקווה לשרוד. שישים ואחת שנים אחרי הקמת המדינה עדיין לא הוגדרו גבולותיה, עדיין אין לה חוקה, ומעל הכול, עדיין לא זיהינו מי אנחנו, ומה, מלבד האיום הקיומי שאנו דואגים להעצימו, מאחד אותנו.